Sefer Ahava (Love) - הלכות ברכות - פרק חמישי

נשים ועבדים חייבין בברכת המזון. וספק יש בדבר אם הן חייבין מן התורה לפי שאין קבוע לה זמן או אינם חייבין מן התורה. לפיכך אין מוציאין את הגדולים ידי חובתן. אבל הקטנים חייבין בברכת המזון מדברי סופרים כדי לחנכן במצות:

שלשה שאכלו פת כאחד חייבין לברך ברכת הזימון קודם ברכת המזון. ואי זו היא ברכת הזימון אם היו האוכלים משלשה עד עשרה מברך אחד מהם ואומר נברך שאכלנו משלו והכל עונין ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו. והוא חוזר ומברך ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו:

ואחר כך אומר ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם הזן את העולם כולו בטובו עד שגומר ארבע ברכות והן עונין אמן אחר כל ברכה וברכה:

היו האוכלין מעשרה ולמעלה מזמנין בשם. כיצד המברך אומר נברך לאלהינו שאכלנו משלו. והן עונין ברוך אלהינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו. והוא חוזר ואומר ברוך אלהינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו. ומתחיל ברכת המזון:

הסועד בבית חתנים משיתחילו להתעסק בצרכי סעודת נישואין ולהכינה עד שלשים יום אחר הנישואין מברך נברך שהשמחה במעונו שאכלנו משלו. והם עונים ברוך שהשמחה במעונו שאכלנו משלו וכו'. ואם היו עשרה מברך נברך לאלהינו שהשמחה במעונו שאכלנו משלו. והם עונין ברוך אלהינו שהשמחה וכו'. וכן סעודה שעושין אותה אחר הנישואין מחמת הנישואין עד שנים עשר חדש מברך שהשמחה במעונו:

הכל חייבין בברכת הזימון כדרך שחייבין בברכת המזון. אפילו כהנים שאכלו קדשי הקדשים בעזרה. וכן כהנים וישראלים שאכלו כאחד ואכלו הכהנים תרומה וישראל חולין חייבין בזימון כחיובן בברכת המזון:

נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן אבל מזמנין לעצמן. ולא תהא חבורה של נשים ועבדים וקטנים מפני הפריצות. אבל נשים מזמנות לעצמן או עבדים לעצמן ובלבד שלא יזמנו בשם. אנדרוגינוס מזמן למינו ואינו מזמן לא לנשים ולא לאנשים מפני שהוא ספק. והטומטום אינו מזמן כלל. קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו ואע''פ שהוא כבן שבע. או כבן שמונה. ומצטרף בין למנין שלשה בין למנין עשרה לזמן עליו. והעכו''ם אין מזמנין עליו:

אין מזמנין אלא על מי שאכל כזית פת ולמעלה. שבעה שאכלו פת ושלשה אכלו עמהן ירק או ציר וכיוצא בהן מצטרפין לזמן בשם. והוא שיהיה המברך מאוכלי הפת. אבל ששה שאכלו פת וארבעה ירק אין מצטרפין עד שיהיו אוכלי הפת רוב הניכר. במה דברים אמורים בעשרה. אבל בשלשה צריך שיאכלו כל אחד ואחד מהן כזית פת ואח''כ מזמנין:

שנים שאכלו וגמרו מלאכול ובא שלישי ואכל. אם יכולין לאכול עמו כל שהוא ואפילו משאר אוכלין מצטרף עמהן. וחכם גדול שבמסובין הוא שמברך לכולן אע''פ שלא בא אלא באחרונה:

שלשה שאכלו כאחד אינן רשאין ליחלק. וכן ארבעה וכן חמשה. וששה יש להם ליחלק עד עשרה. מעשרה ולמעלה אינם רשאים ליחלק עד עשרים. שכל זמן שיחלקו ותהיה ברכת הזימון לכל חלק וחלק כזימון הכל יש להם ליחלק:

שלשה בני אדם שבאו משלש חבורות של שלשה שלשה אינן רשאין ליחלק. ואם כבר זימן כל אחד ואחד מהן בחבורה שלו רשאין ליחלק. ואינן חייבין בזימון שכבר זימנו עליהן. שלשה שישבו לאכול פת אע''פ שכל אחד ואחד אוכל משלו אינן רשאין ליחלק:

שתי חבורות שהיו אוכלין בבית אחד. בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו מצטרפין לזימון אחד. ואם לאו אלו מזמנין לעצמן ואלו מזמנין לעצמן. ואם יש שמש אחד ביניהם שהוא הולך ומשמש מחבורה זו לחבורה זו מצטרפין לזימון אחד. אע''פ שאין מקצת אלו רואין את אלו. והוא שישמעו שתיהן כל דברי המברך בביאור:

שלשה שאכלו ויצא אחד מהן לשוק קוראין לו כדי שיכוין לשמוע מה שהן אומרים ומזמנין עליו והוא בשוק ויוצא ידי חובתו. ולכשיחזור לביתו יחזור ויברך ברכת המזון לעצמו אבל עשרה שאכלו ויצא אחד מהן לשוק אין מזמנין עליו עד שיחזור למקומו וישב עמהן:

שלשה שאכלו כאחד וקדם אחד מהן ובירך לעצמו מזמנין עליו ויצאו השנים ידי חובת זימון והוא לא יצא בזימון זה שאין זימון למפרע:

שנים שאכלו כאחד כל אחד ואחד מברך לעצמו. ואם היה אחד מהן יודע ואחד אינו יודע זה שיודע מברך בקול רם והשני עונה אמן אחר כל ברכה וברכה ויוצא ידי חובתו. ובן מברך לאביו. ועבד מברך לרבו. ואשה מברכת לבעלה. ויוצאין ידי חובתן. אבל אמרו חכמים תבא מארה למי שאשתו ובניו מברכין לו:

במה דברים אמורים שיצאו ידי חובתן בזמן שאכלו ולא שבעו שהן חייבים לברך מדברי סופרים ולפיכך מוציאין אותן קטן או עבד או אשה מידי חובתן. אבל אם אכל ושבע שהוא חייב בברכת המזון מן התורה. בין אשה בין קטן או עבד אין מוציאין אותן שכל החייב בדבר מן התורה אין מוציאין אותן מידי חובתן אלא החייב באותו דבר מן התורה כמותו:

הנכנס אצל אחרים ומצאן מברכין בברכת הזימון. אם מצא המברך אומר נברך הוא עונה ברוך הוא ומבורך. ואם מצא האוכלים עונין ברוך שאכלנו משלו הוא עונה אחריהן אמן: