Sefer Hafla'a (Vows) - הלכות שבועות - פרק שנים עשר

אף על פי שלוקה הנשבע לשוא או לשקר וכן הנשבע שבועת העדות או שבועת הפקדון מביא קרבן. אין מתכפר להן עון השבועה כלו שנאמר לא ינקה ה' אין לזה נקיון מדין שמים עד שיתפרע ממנו על השם הגדול שחלל. שנאמר וחללת את שם אלהיך אני ה'. לפיכך צריך אדם להזהר מעון זה יותר מכל העבירות:

עון זה מן החמורות הוא כמו שבארנו בהלכות תשובה. אף על פי שאין בו לא כרת ולא מיתת בית דין יש בו חלול השם המקודש שהוא גדול מכל העונות:

מי שנשבע בשמים ובארץ ובשמש וכיוצא בהן אע''פ שאין כוונתו אלא למי שבראם אין זו שבועה. וכן הנשבע בנביא מן הנביאים או בכתב מכתבי הקדש אע''פ שאין כוונתו אלא למי ששלח נביא זה או למי שצוה בכתב זה אין זו שבועה. ואע''פ שאין אלו שבועות מאיימין עליהן ומלמדין את העם שלא ינהגו קלות ראש בכך ומראין בעיניהם שזו שבועה. ופותחין להם פתח ומתירין להם:

בד''א בשאר כתבי הקדש. אבל הנשבע בתורה. אם נשבע במה שכתוב בה דעתו על ההזכרות. ואם נשבע בה סתם דעתו על הגויל ואין כאן שבועה. נטלה בידו ונשבע בה הרי זה כמי שנשבע במה שכתוב בה ואסור:

והנשבע בתורה סתם אם תלמיד חכם הוא אינו צריך שאלה לחכם. ואם עם הארץ הוא צריך שאלה לחכם כדי שלא ינהג קלות ראש בשבועות:

עבד שנשבע אין רבו צריך לכפותו. והרי הוא אחר שנשבע כקודם שנשבע. לפי שאין גופו קנוי לו כדי שתחול עליו שבועתו ונאמר בשבועות לאסור אסר על נפשו מי שנפשו ברשותו יצא עבד שהוא ברשות אחרים. ונמצא זה כמו שנשבע על נכסי אחר:

קטנים שנשבעו והן יודעין טעם השבועה אע''פ שאינן חייבין. כופין אותן לעמוד בדבריהן. כדי לחנכן ולאיים עליהם כדי שלא ינהגו קלות ראש בשבועות. ואם היה הדבר שנשבעו עליו דבר שאין הקטן יכול לעמוד בו אלא אם כן ניזק. כגון שנשבע שיצום או שלא יאכל בשר זמן מרובה. מכה אותו אביו או רבו וגוער בו ומראין לו. שהותר שבועתו מדי שלא יהיה רגיל להקל ראש בשבועות:

צריך להזהר בקטנים הרבה וללמד לשונם דברי אמת בלא שבועה כדי שלא יהיו רגילים להשבע תמיד כעכו''ם. וזה הדבר כמו חובה על אבותיהם ועל מלמדי תינוקות:

השומע הזכרת השם מפי חבירו לשוא או שנשבע לפניו לשקר או שבירך ברכה שאינה צריכה שהוא עובר משום נושא שם ה' לשוא כמו שבארנו בהלכות ברכות הרי זה חייב לנדותו. ואם לא נדהו הוא בעצמו יהא בנדוי. וצריך להתיר אותו מיד כדי שלא יהא מכשול לאחרים שהרי אינו יודע שנדוהו. ואם תאמר יודיעו נמצאו כל העולם בנידוי שהרי למדו לשונם מעווה ושבועה תמיד:

במה דברים אמורים בשהיה הנשבע הזה או המברך לבטלה מזיד. אבל אם היה שוגג ולא ידע שזה אסור אינו חייב לנדותו. ואני אומר שאסור לנדותו שלא ענש הכתוב שוגג אלא מזהירו ומתרה בו שלא יחזור:

ולא שבועה לשוא בלבד היא שאסורה אלא אפילו להזכיר שם מן השמות המיוחדין לבטלה אסור ואע''פ שלא נשבע. שהרי הכתוב מצוה ואומר ליראה את השם הנכבד והנורא. ובכלל יראתו שלא יזכירו לבטלה. לפיכך אם טעה הלשון והוציא שם לבטלה ימהר מיד וישבח ויפאר ויהדר לו כדי שלא יזכר לבטלה. כיצד אמר ה' אומר ברוך הוא לעולם ועד או גדול הוא ומהולל מאד וכיוצא בזה כדי שלא יהא לבטלה:

אע''פ שמותר להשאל על השבועה כמו שבארנו ואין בזה דופי. ומי שלבו נוקפו בדבר זה אינו אלא שמץ מינות. אעפ''כ ראוי להזהר בדבר זה. ואין נזקקין להתיר אלא מפני דבר מצוה או מפני צורך גדול. וטובה גדולה היא לאדם שלא ישבע כלל. ואם עבר ונשבע שיצטער ויעמוד בשבועתו שנאמר נשבע להרע ולא ימיר וכתוב אחריו עושה אלה לא ימוט לעולם: סליקו להו הלכות שבועות בס''ד