Sefer Korbanot (Offerings) - הלכות בכורות - פרק שני

כל המומים הקבועים הפוסלין את הקדשים ונפדים עליהן. אם נפל אחד מהן בבכור הרי זה נשחט עליו בכל מקום. וכבר ביארנו אותן המומין בהלכות איסורי מזבח שהראוי מהן להיות בזכר ששים ושבעה:

וכל הדברים שמנינו שם שאין הקרבן מן המובחר ואין הקדשים קרבין בהן ולא נפדין עליהן כך אין הבכור נשחט עליהן ולא קרב אלא יהיה עומד עד שיולד לו מום קבוע. וכן אם נולד בבכור מום עובר הרי זה אינו נשחט בכל מקום ולא קרב אלא יהיה רועה עד שיפול בו מום קבוע וישחט עליו:

וכן אם נעבדה בו עבירה. או שהרג בעד אחד. או על פי הבעלים. או שהוקצה או נעבד. ירעה עד שיפול בו מום כמו שביארנו בהלכות איסורי מזבח:

יוצא דופן והבא אחריו שניהן אינן בכור. הראשון מפני שאינו פטר רחם והאחרון מפני שקדמו אחר. אפילו יצאה נקבה דרך דופן וזכר דרך רחם אינו בכור:

בכור שהוא אנדרוגינוס אין בו קדושה כלל. והרי הוא כנקבה שאין בו לכהן כלום. ועובדים בו וגוזזים אותו כשאר החולין. נולד טומטום הרי זה ספק בכור ויאכל במומו לבעליו. בין שהטיל מים ממקום זכרות בין שהטיל ממקום נקבות:

רחל שילדה כמין עז. או עז שילדה כמין רחל פטור מן הבכורה שנאמר אך בכור שור עד שיהיה הוא שור ובכורו שור. ואם היה בו מקצת סימני אמו הרי זה בכור והוא בעל מום קבוע שאין לך מום גדול משינוי ברייתו. אפילו פרה שילדה כמין חמור ויש בו מקצת סימני פרה הרי זה בכור לכהן הואיל ומין החמור יש בו דין בכור. אבל אם ילדה מין סוס או גמל אע''פ שיש בו מקצת סימני פרה הרי הוא ספק בכור לפיכך יאכל לבעלים ואם תפסו כהן אין מוציאין מידו:

המטיל מום בבכור הואיל ועשה עבירה קונסין אותו ואינו נשחט על מום זה עד שיפול בו מום אחר מאליו. ואם מת זה החוטא מותר לבנו לשחטו על מום שעשה אביו שלא קנסו בנו אחריו:

הרגיל לבכור שיפול בו מום כגון שנתן דבילה על אזנו עד שבא כלב ונטלה וחתך אזנו. או שהלך בין ברזל ועששיות של זכוכית כדי שתקטע ידו ונקטעה. או שאמר לנכרי להטיל בו מום הרי זה לא ישחוט עליו. זה הכלל כל מום שנעשה לדעתו אסור לו לשחוט עליו ואם נעשה שלא לדעתו הרי זה שוחט עליו:

אמר אילו נפל בבכור זה מום הייתי שוחטו ושמע הנכרי ועשה בו מום הרי זה שוחט עליו שהרי לא נעשה בדעתו:

ראינוהו שעשה מעשה המרגיל להטיל בו מום ונפל בו מום ואין אנו יודעין אם נתכוון למום זה או לא נתכוון. הרי זה לא ישחוט עליו. כיצד כגון שנתן לו שעורים במקום דחוק מסורג בקוצים וכיון שאכל נחלק שפתו אפילו היה חבר הרי זה לא ישחוט עליו וכן כל כיוצא בזה:

היה בכור רודף את האדם ובעטו כדי לטרדו ואפילו בעט בו מפני שרדפו מקודם ונעשה בו מום בבעיטה זו הרי זה ישחט עליו:

קטנים שהטילו מום בבכור דרך שחוק וכן הנכרי שעשה לדעתו הרי זה ישחוט עליו. ואם עשו כדי להתירו לא ישחוט עליו:

בכור שאחזו דם יקיז. ובלבד שלא יתכוין לעשות בו מום. ואם נעשה בו מום בהקזה זו הרי זה נשחט עליו:

מותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם וישחט עליו. במה דברים אמורים בזמן הזה שאין שם בית מפני שסופו להאכל במומו אבל בזמן שבית המקדש קיים אסור:

עד שהעיד מפי עד אחר שמום זה נפל שלא לדעת נאמן. אפילו אשה נאמנת לומר בפני נפל מום זה מאליו וישחט עליו:

כל המומין הראויין לבא בידי אדם נאמן הרועה עליהן לומר מאליהן נפלו ולא נעשו בכוונה וישחט עליהן. במה דברים אמורים כשהיה הרועה ישראל והבכור ביד הכהן. אבל אם היה הרועה כהן והבכור עדיין הוא ביד בעליו הישראלי. הרי זה אינו נאמן וחושדין אותו שמא הוא הטיל בו מום כדי שיתננו לו:

כהן שהעיד לכהן אחר שמום זה מאליו נפל נאמן ואין חוששין להן שמא הם גומלים זה את זה. שכל הכהנים חשודין להטיל מום בבכור כדי לאכלו בחוץ ולפיכך אין נאמנין על ידי עצמן. אבל חבירו מעיד לו שאין אדם חוטא לאחר. אפילו בניו ובני ביתו של כהן מעידין לו על הבכור אבל לא אשתו מפני שהיא כגופו:

בכור שהיה ביד כהן ונפל בו מום והעיד עליו עד אחד שזה המום מאליו נפל ואין אנו יודעים אם מום זה שוחטין עליו את הבכור או אין שוחטין עליו ובא הכהן שהוא בידו ואמר הראיתי מום זה למומחה והתירו לשחיטה הרי זה נאמן. ואין חוששין שמא לא הראהו ושמא בכור תם הוא שלא נחשדו לשחוט קדשים בחוץ מפני שהוא עון כרת כמו שביארנו:

וכן נאמן הכהן לומר על בכור מום בכור זה נתנו לי ישראל במומו ולא נפל ברשותי כדי לחוש לו שמא הוא הטילו. שהדבר עשוי להגלות והוא מתיירא שמא ישאלו בעליו ויאמר תמים היה בעת שנתנוהו לו: