Sefer Korbanot (Offerings) - הלכות תמורה - פרק ראשון

כל הממיר לוקה על כל בהמה ובהמה שימיר שנאמר לא יחליפנו ולא ימיר אותו ואע''פ שלא עשה מעשה. מפי השמועה למדו שכל מצות לא תעשה שאין בה מעשה אין לוקין עליה חוץ מנשבע וממיר ומקלל את חבירו בשם. שלשה לאוין אלו אי אפשר שיהיה בהן מעשה כלל ולוקין עליהן. ולמה לוקין על התמורה והרי לאו שבה ניתק לעשה שנאמר ואם המר ימירנו והיה הוא ותמורתו יהיה קדש. מפני שיש בה עשה ושני לאוין. ועוד שאין לאו שבה שוה לעשה. שהצבור והשותפין אין עושין תמורה אם המירו אף על פי שהן מוזהרין שלא ימירו. נמצאת אומר.

שהיחיד שהמיר הרי התמורה קדש'. ואפילו המיר בשבת לוקה ארבעים. ואחד מן השותפין שהמיר. או מי שהמיר בקרבן מקרבנות הצבור. הואיל ויש לו בהן שותפות הרי זה לוקה ואין התמורה קודש:

אחד הממיר בזדון או שהמיר בשגגה הרי זה עושה תמורה ולוקה. כיצד המתכוין לומר הרי זו תמורת עולה שיש לי ואמר הרי זו תמורת שלמים שיש לי. הרי זו תמורה ולוקה. אבל אם דימה שמותר להמיר והמיר. או שאמר אכנס לבית זה ואמיר מדעתי ונכנס ושכח והמיר שלא מדעתו הרי זו תמורה ואינו לוקה עליה:

אין אדם ממיר בהמתו בקרבן שאינו שלו. ואם אמר בעל הקרבן כל הרוצה להמיר בבהמתי יבוא וימיר הרי זה ממיר בה. המיר קרבנו בבהמה שאינה שלו אינה תמורה שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו:

המתכפר הוא שעושה תמורה אבל לא המקדיש. כיצד הקדיש בהמה שיתכפר בה חבירו כגון שהקדיש קרבנות נזיר שיתכפר בהם פלוני הנזיר. אותו הנזיר הוא שעושה בהן תמורה אבל לא זה שהקדיש לפי שאינן שלו:

היורש ממיר. הניח בהמה לשני בניו ומת הרי זו קריבה ואין ממירין בה שהרי הם בה שותפין והשותפין אין עושין תמורה כמו שביארנו:

אין קדשי נכרים עושין תמורה מן התורה אבל מדברי סופרים שהנכרי שהמיר הרי זו תמורה. הקדיש הנכרי בהמה שיתכפר בה ישראל והמיר בה הנכרי הרי זו ספק תמורה:

אחד אנשים ואחד נשים אם המירו עושין תמורה:

קטן שהגיע לעונת נדרים שהמיר. אע''פ שאינו לוקה יש בו ספק אם עושה תמורה או אינו עושה תמורה:

אין הכהנים ממירין בחטאת ובאשם שאע''פ שהם שלהם אינן זוכין בהן מחיים שאין להם בבשר עד שיזרק הדם. ואין הכהנים ממירין בבכורה שאע''פ שהוא זוכה בו מחיים אינו זוכה בו מתחילה שהרי תחילתו בבית ישראל הוא. אבל הבעלים שהמירו בבכור כל זמן שהוא בביתם עושים תמורה. וכן כהן שהמיר בבכור שנולד לו לא בבכור שלקח מישראל הרי זו תמורה:

אילו של כהן גדול עושה תמורה אבל פרו אינו עושה תמורה אע''פ שהוא משלו הואיל ואחיו הכהנים מתכפרין בו הרי הם בו כשותפין:

העופות והמנחות אינן עושין תמורה שלא נאמר אלא בהמה:

קרבנות בדק הבית אין עושין אותו תמורה שנאמר במעשר לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו והלא המעשר בכלל כל הקדשים היה ולמה יצא ללמד על הכלל מה מעשר קרבן יחיד יצאו קרבנות צבור וכן השותפין מה מעשר קרבן מזבח יצאו קדשי בדק הבית מה מעשר בהמה הוקש למעשר דגן שאין חייבין בו אלא ישראל ולא נכרים יצאו קרבנות נכרים שאין עושין תמורה כמו שביארנו:

המקדיש בעלת מום קבוע אינה עושה תמורה מפני שלא נתקדש גופה קידוש גמור ואינה אלא קדושת דמים. אבל המקדיש בעלת מום עובר או שהקדיש תמימה ואחר כך נולד לה מום קבוע הרי זו עושה תמורה:

אחד הממיר תמים בבעל מום או בעל מום בתמים או שהמיר בקר בצאן או צאן בבקר. או כבשים בעזים או עזים בכבשים או נקבות בזכרים או זכרים בנקבות או שהמיר אחד במאה או מאה באחד בין בבת אחת בין בזו אחר זו הרי זו תמורה ולוקה כמניין הבהמות שהמיר:

אין התמורה עושה תמורה ולא ולד בהמות ההקדש עושה תמורה שנאמר והיה הוא ותמורתו הוא ולא ולדו ותמורתו ולא תמורת תמורתו. אבל הממיר בבהמה וחזר והמיר בה וחזר והמיר אפילו אלף כולן תמורה ולוקה על כל אחד ואחד כמו שביארנו:

אין ממירין איברים או עוברים בשלימים ולא שלימים בהן. כיצד האומר רגלה של בהמה זו או ידה תחת עולה זו או שאמר עובר בהמה זו תחת עולה זו אינה תמורה. וכן האומר בהמה זו תחת ידה או רגלה של עולה זו או שאמר בהמה זו תחת עוברה של חטאת זו אינה תמורה:

הממיר בכלאים או בטריפה ויוצא דופן או בטומטום ואנדרוגינוס אין הקדושה חלה עליהן והרי זה כמי שהמיר בגמל או בחמור לפי שאין במינן קרבן ולפיכך אינו לוקה. מה בין אלו לבעל מום בעל מום יש במינן קרבן אלו אין במינם קרבן:

הרובע והנרבע הרי הם כבעל מום ועושין תמורה וכן כל כיוצא בהן:

בהמה שחצייה קדש וחצייה חול לא עושה תמורה ולא נעשית תמורה:

כל החטאות שדינן שימותו אינן עושין תמורה וכל חטאת שדינה שתרעה עד שיפול בה מום ותמכר עושה תמורה:

המפריש נקבה לפסחו או לעולתו או לאשמו עושה תמורה אע''פ שאינן ראויין ליקרב הואיל וירדו לקדושת דמים והרי הם תמימים ירדו לקדושת הגוף. אבל המפריש שעיר לחטאתו ונשיא שהפריש שעירה לחטאתו וכהן גדול שהפריש פרה לחטאתו. אינן עושין תמורה שכל המשנה בחטאות לא נתקדשה כלל ואפילו קדושת דמים כמו שביארנו בהלכות פסולי המוקדשין: