Sefer Mishpatim (Laws) - הלכות נחלות - פרק אחד עשר

מעות של יתומים שהניח להן אביהן אינן צריכין אפוטרופוס. אלא כיצד עושין בהן. בודקין על מי שיש לו נכסים שיש להם אחריות ויהיו עדית ויהיה איש נאמן ושומע דיני תורה ומעולם לא קבל עליו נדוי. ונותנין לו המעות בבית דין קרוב לשכר ורחוק להפסד ונמצאו היתומים נהנין משכר המעות. וכן אם אין לו קרקע ינתן להן משכון זהב שבור שאין בו סימן ונוטלין בית דין המשכון ונותנין לו המעות קרוב לשכר ורחוק להפסד. ולמה לא יקחו משכון כלים של זהב או חלי של זהב. שמא של אחרים הוא ויתנו סימן ויטלוהו אחר מותו אם ידע הדיין שאין זה אמוד.

וכמה יפסקו בשכר כפי מה שיראו הדיינין. או שליש השכר או חציו אפילו רביע השכר ליתומים אם ראו שזו תקנה להם עושין. לא מצאו אדם שיתנו לו המעות רחוק להפסד וקרוב לשכר הרי אלו מוציאין מהן מזונות מעט. עד שיקנו להן במעות קרקע וימסרו אותו ביד אפוטרופוס שיעמידו להן:

כל המטלטלין של יתומים שמין אותן ומוכרין אותן בבית דין. ואם היה השוק קרוב למדינה. מוליכין אותן לשוק ומוכרין אותן ויצטרפו דמיהן עם המעות של יתומים:

מי שהיה בידו שכר של יתומים אם יניחו כאן עד שימכר שמא יחמיץ. ואם יוליכו לשוק שמא יארעו אונס בדרך. הרי זה עושה בו כדרך שהוא עושה בשלו וכן כל כיוצא בזה:

כשמעמידין בית דין להן אפוטרופוס מוסרין לו כל נכסי הקטן הקרקע והמטלטלין שלא נמכרו. והוא מוציא ומכניס ובונה וסותר ושובר ונוטע וזורע ועושה כפי מה שיראה שזה טוב ליתומים ומאכילן ומשקן ונותן להן כל ההוצאה כפי הממון וכפי הראוי להן ולא ירויחו להן יותר מדאי ולא יצמצם עליהם יתר מדאי:

כשיגדילו היתומים נותן להם ממון מורישן ואינו צריך לעשות להן חשבונות מה שהכניס והוציא אלא אומר להן זה הנשאר. ונשבע בנקיטת חפץ שלא גזלן כלום. במה דברים אמורים כשמנוהו בית דין אבל אפוטרופוס שמנהו אבי יתומים וכן שאר המורישן אינו נשבע על טענת ספק. יש לאפוטרופוס ללבוש ולהתכסות מנכסי יתומים כדי שיהיה מכובד ויהיו דבריו נשמעין והוא שיהיה ליתומים הנאה בנכסיהן בהיות דבריו נשמעין:

יש לאפוטרופוס למכור בהמה ועבדים שפחות שדות וכרמים להאכיל ליתומים. אבל אין מוכרין ומניחין המעות ואין מוכרין שדות ליקח עבדים ולא עבדים ליקח שדות שמא לא יצליח. אבל מוכרין שדה ליקח שוורים לעבודת שדות אחרות שהשוורים הן עקר כל נכסי שדות:

אין האפוטרופין רשאין למכור ברחוק ולגאול בקרוב למכור ברעה ולגאול ביפה. שמא לא יצליח זה שקנו. ואין רשאין לדון ולחוב על מנת לזכות ליתומים שמא לא יזכו ונמצא החוב קיים:

אין האפוטרופין רשאין להוציא עבדים לחירות אפילו ליקח מן העבד דמים שיצא לחירות. אבל מוכרין אותן לאחרים ולוקחין מהן הדמים על מנת שיוציאוהו לחירות ואותן האחרים הן שמשחררין אותם:

האפוטרופין תורמין ומעשרין נכסי יתומים כדי להאכילן. שאין מאכילין את היתומים דבר האסור. אבל לא יעשרו ולא יתרומו כדי להניח פירות מתוקנין אלא ימכרו אותן טבל והרוצה לתקן יתקן:

האפוטרופין עושין לקטנים לולב וסוכה וציצית ושופר ספר תורה ותפילין ומזוזות ומגילה. כללו של דבר כל מצות עשה שיש להם קצבה בין שהוא מדברי תורה בין שהיא מדברי סופרים. עושין להם אף על פי שאינן חייבין במצוה מכל אלו המצות אלא כדי לחנכן. אבל אין פוסקין עליהן צדקה ואפילו לפדיון שבוים. מפני שמצות אלו אין להן קצבה:

ומי שנשתטה או שנתחרש בית דין פוסקין עליו צדקה אם היה ראוי:

אע''פ שאין האפוטרופוס צריך לעשות חשבון כמו שביארנו. צריך לחשב בינו לבין עצמו לדקדק ולהזהר הרבה מאביהן של אלו היתומים שהוא רוכב ערבות שנאמר סלו לרוכב בערבות וגו' אבי יתומים וגו': סליקו להו הלכות נחלות בס''ד נגמר ספר שלשה עשר והוא ספר משפטים. הלכותיו חמשה. ופרקיו חמשה ושבעים: הלכות שכירות שלשה עשר פרקים. הלכות שאלה ופקדון שמונה פרקים. הלכות מלוה ולוה עשרים ושבעה פרקים. הלכות טוען ונטען ששה עשר פרקים. הלכות נחלות אחד עשר פרקים: