Sefer Nezikin (Damages) - הלכות נזקי ממון - פרק עשירי

שור שהמית את האדם בכל מקום בין גדול בין קטן בין עבד בין בן חורין אחד תם ואחד מועד הרי זה נסקל. ואם המית את העכו''ם פטור כדיניהם:

אחד שור ואחד שאר בהמה חיה ועוף שהמיתו הרי אלו נסקלין. מה בין תם שהרג את האדם למועד שהרג את האדם. שהתם פטור מן הכופר והמועד חייב בכופר ובלבד שיהיה מועד להרוג:

והואיל וכל בהמה חיה ועוף שהרגו את האדם נסקלין היאך ימצא מועד להרוג עד שישלמו בעליו את הכופר. כגון שהרג שלשה עובדי כוכבים ואחר כך הרג ישראל שהמועד לעכו''ם הרי זה מועד לישראל. או שהרג שלשה ישראל טרפה ואחר כך הרג שלם. או שהרג וברח וברביעי נתפס שאין הבעלים חייבין בכופר עד שיסקל השור. וכן אם סכן שלשה בני אדם כאחד או שהרג שלש בהמות הרי זה מועד להריגה ובעלים משלמין את הכופר.

וכן אם הכירו עדים את בעל השור ולא הכירו את השור בפעם ראשונה ושנייה ושלישית וברביעית ראו שורו שהרג ולא היו יודעין אם זה הוא השור שהרג בשלש פעמים הראשונות או אחר היה. הואיל והועדו הבעלים שיש להם בבקרם שור שהרג שלש פעמים היה להם לשמור כל בהמתם ומאחר שלא שמרו משלמין את הכופר:

זה שכתוב בתורה וגם בעליו יומת מפי השמועה למדו שחיוב מיתה זו בידי שמים ואם נתן כופר הנהרג מתכפר לו. ואע''פ שהכופר כפרה ממשכנין מי שנתחייב בכופר בעל כרחו:

שור של שני שותפין שהרג. כל אחד מהם משלם כופר שלם שהרי כל אחד מהן צריך כפרה גמורה:

אין גומרין דינו של שור אלא בפני בעליו אם היו לו בעלים. אבל אם לא היו לו בעלים כגון שור המדבר ושור של הקדש ושור של גר שמת ואין לו יורשין אם המית הרי זה נסקל וגומרין דינו אע''פ שאין לו בעלים. וכן שור האשה ושור היתומים ושור האפוטרופוסים שהמיתו נסקלין. ואין האפוטרופוסים משלמין את הכופר שהכופר כפרה הוא ואין הקטנים והחרשים והשוטים בני חיוב כדי שיהיו צריכין כפרה:

שור שהוא טרפה שהרג את הנפש או שהיה השור של אדם טרפה אינו נסקל שנאמר וגם בעליו יומת כמיתת הבעלים כך מיתת השור וכיון שבעליו כמת הם חשובים ואינן צריכין מיתה הרי זה פטור:

המשסה כלב בחבירו והרגו אין הכלב נסקל. וכן אם גירה בו בהמה או חיה והרגוהו. אבל אם שסה בו נחש ואפילו השיכו בו והרגו הנחש נסקל. שארס הנחש שממית מעצמו מקיאו לפיכך זה האדם שהשיך בו נחש פטור ממיתת בית דין:

אין הבהמה נסקלת אם המיתה עד שנתכוונה להזיק למי שהיא חייבת עליו סקילה. אבל שור שהיה מתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם. נתכוון לעכו''ם והרג לישראל. נתכוון לנפלים והרג בן קיימא פטור מן המיתה. ואם היה מועד הבעלים חייבין בכופר או בקנס אם המית עבד. ואע''פ שהרג בלא כוונה הואיל והוא מועד לזה:

היה מועד ליפול על בני האדם בבורות וראה ירק בבור ונפל לבור בשביל הירק והיה שם אדם ומת. או שהיה מועד להתחכך בכתלים ולהפיל על בני אדם ונתחכך בכותל להנאתו ונפל על אדם ומת מחמת חכוכו השור פטור ממיתה לפי שלא נתכוון להמית והבעלים חייבין בכופר שהרי זה מועד ליפול בבורות על בני אדם או להפיל עליהם הכתלים. והיאך יודע שנתחכך להנאתו כשנתחכך לאחר שהפיל והמית:

אין הבעלים משלמין את הכופר עד שתמית בהמתן חוץ מרשותן. אבל אם המית ברשות המזיק אע''פ שהוא בסקילה הבעלים פטורין מן הכופר. כיצד הנכנס לחצר בעל הבית שלא ברשותו ואפילו נכנס לתבוע שכרו או חובו ממנו ונגחו שורו של בעל הבית ומת. השור בסקילה והבעלים פטורין מן הכופר. שהרי אין לו רשות ליכנס לרשותו של זה שלא מדעתו:

עמד בפתח וקרא לבעל הבית ואמר לו הן. ונכנס ונגחו שורו של בעל הבית הרי הבעלים פטורין. שאין משמע הן אלא עמוד במקומך עד שאדבר עמך:

בהמה שנכנסה לחצר הניזק ודרסה על גבי תינוק דרך הלוכה והרגתהו הבעלים משלמין את הכופר שהרגל מועדת להזיק בדרך הלוכה וברשות הניזק חייב אף על השן ועל הרגל כמו שביארנו. נמצאת למד שהמועד שהמית בכוונה נסקל והבעלים חייבין בכופר ואם המית שלא בכוונה פטור מן המיתה והבעלים חייבים בכופר. ותם שהמית שלא בכוונה פטור מן המיתה ומן הכופר. ואם נתכוון להמית נסקל והבעלים פטורין מן הכופר וכן מקנס של עבד:

נראה לי שאע''פ שהתם שהמית בכוונה עבד או שפחה פטור מן הקנס שהוא שלשים סלע הכתוב בתורה אם המית שלא בכוונה משלם חצי דמי העבד או חצי דמי השפחה מגופו כאילו המית שור חבירו או חמורו: