Sefer Nezikin (Damages) - הלכות נזקי ממון - פרק שלשה עשר

כלים שנפלו לבור ונשתברו בעל הבור פטור שנאמר ונפל שמה שור או חמור מפי השמועה למדו שור ולא אדם חמור ולא כלים. אפילו נפל שור בכליו ומת השור ונשתברו כליו חייב על הבהמה ופטור על הכלים:

הבור מאבות נזיקין הוא ותולדותיו כמוהו מועדין מתחילתן. וכל המניח תקלה הרי זו תולדת הבור ואם הוזק בה אדם או בהמה משלם זה שהניח התקלה נזק שלם בין הפקיר התקלה בין לא הפקירה. ואם הוזקו בה כלים פטור:

כיצד המניח אבנו או סכינו או תבנו או משאו וכיוצא בהן ברשות הרבים והוזקו בהן בין אדם בין בהמה חייב נזק שלם וכן אם הניחן ברשותו והפקיר רשותו ולא הפקירן נתקל בקרקע ונחבט בתקלה זו והוזק בה חייב בעל התקלה. ואם הוזקו כלים בכל אלו או נטנפו פטור:

הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות והרביץ גללים ונטנפו בהן כליו של בעל הבית פטור. שהגלל זה תולדת בור הוא ולא מצאנו בור שחייב בו על הכלים:

המניח את הכד ברשות הרבים והלך [המהלך] ונתקל בה ושברה פטור לפי שאין דרך בני אדם להתבונן בדרך כשהן מהלכין. ואם הוזק בה הרי בעל הכד חייב בנזקיו ואפילו הפקיר הכד. שכל המפקיר נזקיו במקום שאין לו רשות לעשותה מתחלה חייב כאילו לא הפקירן:

הניח את הכד במקום שיש לו רשות להניתה שם כגון מקום הקרנות של גיתות וכיוצא בהן ונתקל בה ושברה חייב. ואם הוזק בה המהלך בעל הכד פטור מפני שהיה לו להסתכל. ואם היתה אפלה או שמילא כל הדרך כדים פטור על שבירתה ואם נתקל בה הרי בעל הכד חייב וכן כל כיוצא בזה:

נשברה כדו ברשות הרבים והוחלק אחד במים או שלקה בחרסיה פטור מדיני אדם לפי שאנוס הוא. וחייב בדיני שמים מפני שלא סילק החרסים. והרי החרסים והמים כהפקר ולא הפקיר אלא אחר שנאנס ולפיכך פטור. ואם נתכוון לזכות בחרסיה והוזק בהן אחר חייב. והוא הדין לנפלה גמלו ולא העמידה וכל כיוצא בה. ואם הוזקו כלים בכל אלו פטור בין הפקיר בין לא הפקירכמו שביארנו:

שני קדרים שהיו מהלכין בדרך זה אחר זה ונתקל הראשון ונפל ונתקל השני בראשון. אם היה לראשון לעמוד ולא עמד חייב הראשון בנזקי שני שאע''פ שהוא אנוס בשעת נפילה אינו אנוס בהיותו מוטל בדרך והרי הוא יכול לעמוד. ואם לא היה לו לעמוד פטור ואע''פ שלא הזהיר לזה שנתקל בו מפני שהוא טרוד בנפשו:

במה דברים אמורים שהוא חייב בנזקיו של שני כשהוזק גופו של שני אבל אם הוזקו כליו פטור שאינו חייב על הכלים בבור וכל תקלה תולדת בור הוא כמו שביארנו:

הקדרים והזגגים וכיוצא בהן שהיו מהלכין זה אחר זה ונתקל הראשון ונפל ונתקל השני בראשון והשלישי בשני וכל אחד מהן יש לו לעמוד ולא עמד. הראשון חייב בנזקי גופו של שני בין שהוזק בגופו של ראשון המוטל בארץ בין שהוזק במשאו. והשני חייב בנזקי גופו של שלישי אם הוזק בגופו של שני. אבל אם הוזק במשאו של שני שנפל פטור. שהרי אומר לו השני בור זה שהוא משאי אין אני הכורה אותו שהרי ראשון הפיל השני עם משאו. ואם הזהירו זה את זה כולן פטורין:

נפל הראשון והיה מוטל לרוחב הדרך ונתקל אחד בראשו ואחד ברגליו ואחד בבטנו הרי הוא חייב בנזקי כולן הואיל והיה לו לעמוד ולא עמד:

השופך את המים ברשות הרבים והוזק בהן אחר חייב בנזקיו ואם נטנפו כליו פטור כמו שביארנו. נבלעו המים בארץ ונשארה הארץ חלקה והוחלק ונפל והוזק בקרקע הרי זה חייב בנזקיו:

כל אלו שפותקין ביבותיהן וגורפין מערותיהן אין להן רשות לשפוך המים ברשות הרבים בימות החמה אבל בימות הגשמים יש להן רשות. ואעפ''כ אם הוזקאדם או בהמה במים חייבין נזק שלם:

לא יוציא אדם תבנו וקשו לרשות הרבים כדי שידושו ויעשו לו זבל. ואם הוציאו קנסוהו חכמים שיהיו כהפקר וכל הקודם בהן זכה מעת שנידושו והשביחו. ואם קדם אדם וזכה בהן משעת הוצאה לרשות הרבים אין מוציאין מידו. ואע''פ שהן כהפקר אם הוזק בהן אדם או בהמה הרי זה המוציא חייב לשלם:

יש לכל אדם להוציא את הזבל והגללים לרשות הרבים בשעת הוצאת זבלים ולצבור אותן שם שלשים יום כדי שיהיה נשוף ברגלי אדם [ורגלי בהמה]. ואע''פ כן אם הזיק חייב לשלם. וחייבין על זה הגלל משום גזל כיון שאין בו שבח אם נדוש לא קנסו בו:

אין שורין טיט ברשות הרבים ואין לובנים לבנים. אבל גובלין טיט ברשות הרבים אבל לא לבנים:

הבונה ברשות הרבים המביא אבנים מביא והבונה בונה. וכולן שהזיקו חייבין לשלם נזק שלם:

החוצב שחצב אבן ומסרה לסתת והוזק בה אדם או בהמה הסתת חייב. וסתת שמסר לחמר החמר חייב. מסר חמר לכתף הכתף חייב. מסר כתף לבונה הבונה חייב. מסרה הבונה לזה שמתקן ישיבתה בבנין המתקן חייב. ואם אחר שהעלוה על גבי הדימוס נפלה והזיקה והיו עושין בקבלנות כולן חייבין. ובשכירות האחרון חייב וכולן פטורין:

הכותל והאילן שנפלו לרשות הרבים והזיקו פטור מלשלם ואע''פ שהפקירן. לפי שאינן דומים לבור שהרי אין תחילתן להזיק. ואם היו רעועין בית דין קובעין לו זמן לקוץ את האילן ולסתור את הכותל וכמה הזמן שלשים יום. נפלו בתוך הזמן והזיקו פטור לאחר הזמן חייב מפני ששהה אותן:

המצניע את הקוץ ואת הזכוכית והגודר גדרו בקוצים והפריח לרשות הרבים והוזק אחד בהן חייב נזק שלם. ואם גדר בקוצים בצמצום בתוך רשותו פטור לפי שאין דרך בני אדם להתחכך בכתלים:

המצניע קוציו וזכוכיותיו בתוך כותלו של חבירו ובא בעל הכותל וסתר את כותלו ונפל לרשות הרבים והזיק. אם כותל רעוע היה המצניע חייב. ואם כותל בריא הוא בעל הכותל חייב:

חסידים הראשונים היו מצניעין את הקוצים ואת הזכוכיות בתוך שדותיהם בעומק שלשה טפחים בארץ כדי שלא תעלם המחרישה. ואחרים שורפים אותם באש. ואחרים משליכים אותם לים או לנהר כדי שלא יוזק בהם אדם:

לא יסקל אדם מרשותו לרשות הרבים. ואין עושין חלל תחת רשות הרבים ולא בורות ולא שיחין ולא מערות ואע''פ שהעגלה יכולה להלך על גביהן והיא טעונה אבנים שמא תפחת מלמטה שלא מדעתו. והחופר בורלצרכי רבים מותר:

אין מוציאין זיזין וגזוזטראות לרשות הרבים אלא אם כן היו למעלה מגמל ורוכבו. והוא שלא יאפיל הדרך על בני רשות הרבים. ואם רצה כונס לתוך שלו ומוציאו. כנס ולא הוציא הרי זה מוציא כל זמן שירצה אבל אינו יכול להחזיר כותלים למקומן לעולם. שכל מיצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו:

לקח חצר ובה זיזין וגזוזטראות יוצאות לרשות הרבים הרי זו בחזקתה ואם נפלה חוזר ובונה אותה כשהיתה:

אילן שהוא נוטה לרשות הרבים קוצץ כדי שיהיה הגמל עובר ברוכבו. ומניחין מקום פנוי משתי שפתות הנהר כרחב כתפי המלחים שיורדין שם ומושכין הספינה. וכל אילן הנמצא ברוחב זה קוצצין אותו מיד ואין מתרין בבעליו שהרי מעכב מושכי הספינה:

מי שהיתה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו נטלה ונתנה להם מן הצד מה שנתן נתן וזכו בו וזה שנטל לא זכה בו. וכמה רוחב דרך הרבים אין פחות משש עשרה אמות: