Sefer Shoftim (Judges) - הלכות ממרים - פרק חמישי

המקלל אביו ואמו נסקל שנאמר אביו ואמו קלל דמיו בו. ואחד המקלל בחייהן או לאחר מיתתן הרי זה נסקל. וצריך עדים והתראה כשאר כל מחוייבי מיתות בית דין. ואחד האיש ואחד האשה וכן הטומטום והאנדרוגינוס. והוא שיהיו גדולים שהגיעו לכלל העונשין:

אינו חייב סקילה עד שיקללם בשם מן השמות המיוחדין. אבל אם קללם בכינוי פטור מן הסקילה. ולוקה כדרך שלוקה על קללת כל אדם כשר מישראל:

וכן המקלל אבי אביו ואבי אמו הרי זה כמקלל אחד משאר הקהל:

אזהרה של מקלל אביו ואמו מנין. עונש שמענו בפירוש אבל האזהרה הרי היא בכלל לא תקלל חרש. הואיל והוא מוזהר שלא לקלל אדם מישראל הרי אביו בכלל ישראל:

המכה אביו ואמו מיתתו בחנק שנאמר מכה אביו ואמו מות יומת. וצריך עדים והתראה כשאר כל מחוייבי מיתת בית דין. ואחד האיש ואחד האשה וכן הטומטום ואנדרוגינוס והוא שיגיעו לכלל עונשין. אינו חייב חנק עד שיעשה בהן חבורה אבל אם לא עשה בהן חבורה הרי זה כמכה אחד מישראל. והמכה אותן לאחר מיתה פטור:

מי שהכה את אביו על אזנו וחרשו חייב ונהרג. שאי אפשר שיעשה חרש בלא חבורה אלא יצאת טיפת דם בפנים באוזן ונתחרש:

המקיז דם לאביו או שהיה רופא וחתך לו בשר או אבר פטור. אע''פ שהוא פטור. לכתחילה לא יעשה או להוציא סלון מבשר אביו או אמו לא יוציא שמא יעשה חבורה. במה דברים אמורים כשיש שם אחר לעשות. אבל אם אין שם מי שיעשה אלא הוא והרי הן מצטערין הרי זה מקיז וחותך כפי מה שירשהו לעשות:

אזהרה של מכה אביו מנין. עונש שמענו אזהרה לא שמענו. הואיל והוא מוזהר שלא להכות אדם מישראל הרי אביו ואמו בכלל:

שתוקי חייב על אמו ואינו חייב על אביו אף על פי שנבדקה אמו ואמרה בן פלוני הוא אינו נסקל או נחנק על פיה. אבל בנו מן השפחה ומן העכו''ם אינו חייב לא על אביו ולא על אמו. וכן גר שהורתו שלא בקדושה אע''פ שלידתו בקדושה אינו חייב על מכת אביו וקללתו:

כשם שאינו חייב על אביו כך אינו חייב על אמו. שנאמר ומקלל אביו ואמו את שהוא חייב על אביו חייב על אמו וזה שאינו חייב על אביו אינו חייב על אמו:

הגר אסור לקלל אביו העכו''ם ולהכותו. ולא יבזהו כדי שלא יאמרו באו מקדושה חמורה לקדושה קלה שהרי זה מבזה אביו. אלא נוהג בו מקצת כבוד. אבל העבד אין לו ייחוס אלא הרי אביו כמי שאינו אביו לכל דבר אע''פ שנשתחררו:

מי שהיו אביו ואמו רשעים גמורים ועוברי עבירות. אפילו נגמר דינן להריגה והם יוצאים ליהרג אסור להכותן ולקללם. ואם קלל או חבל בהן פטור. ואם עשו תשובה הרי זה חייב ונהרג עליהן אע''פ שהרי הן יוצאין למיתה. במה דברים אמורים בבנו אבל אחר שבא והכהו וקלל אחר שנגמר דינו אע''פ שעשה תשובה הרי זה פטור הואיל והוא הולך למיתה. ואם ביישו חייב בקנס המבייש:

עבר אביו ואמו על עבירה שלוקין עליה והיה הוא חזן לפני הדיינים לא יכה אותם. וכן אם נתחייב נידוי לא יהיה שליח לנדותם. ולא ידחוף אותם ולא יבזה אותם בשליחות בית דין אע''פ שהן ראויין לכך ולא עשו תשובה:

לכל אין הבן נעשה שליח להכותו ולקללו חוץ ממסית ומדיח. שהרי אמרה תורה לא תחמול ולא תכסה עליו:

מי שנתחייב שבועה לבנו כך ראינו בו תמיד שאינו משביעו בשבועת האלה. שהרי זה בא לקללת אביו. אלא משביעו שבועה שאין בה אלה. וכבר בארנו שהאב שהרג את בנו אין אחד מאחיו של נהרג נעשה גואל הדם. ולא על הכאה ולא על הקללה בלבד הקפידה תורה אלא אף על הבזיון. שכל המבזה אביו או אמו אפילו בדברים ואפילו ברמיזה הרי זה ארור מפי הגבורה. שנאמר ארור מקלה אביו ואמו. והרי הוא אומר עין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם וגו'. ויש לבית דין להכות על זה מכת מרדות ולענוש כפי מה שיראו: