Sefer Tahara (Purity) - הלכות מטמאי משכב ומושב - פרק שני

דם נדה וזבה ויולדת מטמא לח ויבש אבל זובו של זב ורוקו ושכבת זרעו אינו מטמא אלא כל זמן שהוא לח אבל יבש יותר מדאי אינו מטמא. ועד כמה אם שורין אותן בפושרין מעת לעת וחוזר לכמות שהיה הרי זה מטמא בלח אם היו המים פושרין בתחלתן אע''פ שאינן פושרין בסופן. וכל הדברים האלו דברי קבלה הן:

פשתן שטוואתו נדה המסיטו טהור. ואם היה לח מטמא מפני רוק פיה:

זב שהניח פיו על פי הכוס ונמלך שלא לשתותו המסיט את הכוס טהור. שתה ממנו הזב כל שהוא המסיטו טמא מפני משקה פי הזב:

זב שנשך את הפת ואת הבצל המסיטן טהור. נשך את הקישות והמלפפון המסיטן טמא מפני משקה פי הזב המתערב בהן:

קליפי פולין וקליפי תורמוסין שקצצן העכו''ם המסיטן טמא שכל עכו''ם כזבים לכל דבריהן כמו שיתבאר. הקליפין שבשווקין הולכין בהן אחר הרוב:

דם טמא שנתערב במים אם בטלו מראיו הכל טהור נתערב בדם טהור וביין רואין אותו כאילו הוא מים. וכן רוק טמא שנתערב במים אם היה קרוש כברייתו הרי זה טמא ואם נמחה במים אם בטלו מראיו הכל טהור נתערב ברוק אחר רואין אותו כאילו הוא מים. וכן מי רגליו של טמא שנתערבו במים אם בטלו מראיהן הכל טהור ואם לאו טמא. נתערב ביין או במי רגלים טהורין רואין אותו כאילו הוא מים. נתערבו במי רגלים של עכו''ם הולכין אחר הרוב. כיצד כלי שהיו ישראל ועכו''ם מטילין שם מי רגליהן אם רוב עכו''ם הכל טמא ואם רוב ישראל הכל טהור מחצה למחצה הכל טמא. וכן אם נתערב מי רגלי עכו''ם זה במי רגלי ישראל זה הולכין אחר הרוב:

שואלין [כלי] מי רגלים מכ''מ ואין חוששין שמא של נדות הן שלא נחשדו בנות ישראל לכנס את מי רגליהן כשהן נדות:

חרס שהיה הזב או הזבה מטילין בו מי רגליהן וכבסו פעם ראשונה ושנייה הרי המשקין שכבסו בהן טמאין ופעם שלישית טהורין בין שכבסו במים בין שכבסו במי רגלים שהרי לא נשאר בה לחלוחית מימי רגלים:

זבה שנעקרו מימי רגליה בסוף שבעת ימי הספירה וירדה וטבלה והטילה מים אחר הטבילה הרי הן ספק אם אחר עקירה הולכין וזבה היתה או אחר היציאה שהיא טהורה. וכן עכו''ם שנעקרו מימי רגליה ונתגיירה וטבלה והטילה מים אחר שטבלה הרי זה ספק אם אחר עקירה הולכין והרי הן כמי רגלי העכו''ם הטמאים או אחר יציאה והרי הם כמימי רגלי ישראל הטהורים:

העבדים מטמאין בזיבה ובנדה ובלידה כישראל אבל העכו''ם אין מטמאין לא בזיבה ולא בנדות ולא בלידות דין תורה שנאמר דברו אל בני ישראל ואמרתם אליהם איש איש כי יהיה זב בני ישראל מטמאין בזיבה ולא העכו''ם. וחכמים גזרו על כל העכו''ם שיטמאו כזבים לכל דבריהן זכרים ונקבות והוא שיהיה הזכר בן תשע שנים ויום אחד ולמעלה והנקבה בת שלש שנים ויום אחד ומעלה. אבל הקטנים למטה מזמן זה לא גזרו עליהן טומאה שעיקר הגזירה היא כדי שלא יהא תינוק ישראל רגיל אצל העכו''ם במשכב זכור ופחות מזמן זה אין ביאתן ביאה.

בעת שגזרו עליהן לא גזרו על שכבת זרע שלהן אלא שכבת זרעו של עכו''ם טהורה כדין תורה. ומפני מה לא גזרו עליה טומאה כדי להודיע שטומאתן מד''ס שהרי הכל יודעין שאילו היו זבין דין תורה היתה שכבת זרעם אב הטומאה כשכבת זרע הזב ומאחר שיודעין בטומאתן שהיתה מד''ס לא יבואו לשרוף עליה תרומה וקדשים. נמצאת למד שזובו של עכו''ם. ודם נדה או דם זיבה ולידה של בת עכו''ם, ובת עכו''ם ועכו''ם עצמן אע''פ שהם נקיים מן התורה מדם הזב. ורוק העכו''ם ומימי רגליהן ומשכבן ומרכבן.

ובועל עכו''ם כל אחד מאלו אב טומאה מד''ס לפיכך אין חייבין עליהן על ביאת מקדש וקדשיו ואין שורפין עליהן את התרומה. וכולן מטמאין אדם וכלים במגע ומטמאין אדם במשא כזב לכל דבר. אלא שהטומאה מדבריהן כמו שביארנו. ודם הנכרית כרוקה וכמימי רגליה מטמא לח ואינו מטמא יבש: