Sefer Tahara (Purity) - הלכות אבות הטומאות - פרק שנים עשר

אחת עשרה מעלות עשו חכמים לקדש על התרומה ואלו הן. יש לאדם להטביל כלים בתוך כלים לתרומה אבל לא לקדש. גזירה שמא יהיה פי הכלי צר ולא יהיה בו כשפופרת הנוד ונמצאו הכלים שבתוכו כאלו טבלו במים שבכלי לא במקוה. בד''א כשהיה הכלי הגדול שיש בתוכו הכלים הטמאין טהור. אבל אם היה טמא מתוך שעלתה לו טבילה עלתה טבילה לכלים שבתוכו אפילו להשתמש בהן בקדש:

כלי שנטמאו אחוריו במשקין לא נטמא תוכו ולא בית אצבע שבעובי שפתו. והמשקין שבתוכו או שבבית צביעתו טהורין. ושותה בו ואינו חושש שמא יגעו משקין שבפיו באחורי הכלי ויחזרו ויטמאו תוכו. בד''א לתרומה. אבל לקדש נטמאו אחוריו נטמאו כולן:

הנושא את המדרס מותר לו לישא עמו תרומה כאחד והואיל ואין הנושא נוגע בתרומה ולא תרומה נוגעת במדרס הרי היא טהורה אבל לא הקדש אף ע''פ שלא נגע בו. מעשה היה באחד שנשא חבית של קדש טמאה במדרס שנשא עמה באותה שעה גזרו שהנושא את המדרס לא ישא את הקדש. ולא גזרו אלא במדרס עם הקדש כמעשה שהיה. ואם עבר ונשא הואיל ולא נגע בקדש הרי הקדש טהור:

בגדי אוכלי תרומה אע''פ שהן טהורין ונזהרין מן הטומאות הרי בגדיהן מדרס לקדש:

כלי שהיא מפוצל ולוחותיו וקורותיו מקושרות כגון מטה וכיוצא בה. אם נטמא וצריך להטבילו לתרומה יש לו להטבילו כולו כאחד כשהוא מקושר. אבל לקדש מתיר ומנגב שמא יש שם דבר החוצץ ומטביל ואחר כך קושר:

כלים הנגמרין בטהרה אפילו היה העושה אותן ת''ח ונזהר בהן הרי אלו צריכין טבילה לקדש ואינן צריכין הערב שמש. אבל לתרומה משתמש בהן בלא טבילה שהרי נעשו בטהרה. ומפני מה הצריכום טבילה לקדש גזירה משום רוק ע''ה שיגע בהן בשעת מלאכה ועדיין הוא לח:

אחר שנגמר הכלי מצרף מה שבתוכו לקדש אבל לא לתרומה. כיצד כלי שהוא מלא פירות פרודין זה מזה כגון צימוקין וגרוגרות ונגעה טומאה באחד מהן. נטמא כל מה שבכלי לקדש אבל לא לתרומה. וכל המעלות של דבריהם הם. ורמז יש למעלה זו בתורה כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת אמרו חכמים כל מה שבכף הרי הוא כגוף אחד. אפילו שאין לו תוך מצרף מה שעליו לקדש. כגון שהיו צבורין ע''ג הלוח או ע''ג העור אע''פ שאין הפירות נוגעין זה בזה:

היו שני הציבורין בתוך הכלי ודבר אחר ביניהן ונטמא אחד משניהן. אם היה הדבר שביניהן צריך לכלי הכלי מצרפן ונטמא הכל. ואם אינו צריך לכלי לא נטמא אלא זה שנגעה בו הטומאה בלבד:

היו שני ציבורין בכלי והציבור האחד מחובר למים שאחורי הכלי ונגע טמא בציבור השני. נטמאו שניהן בצירוף הכלי ונטמאו המים שאחורי הכלי מחמת זה האוכל המחובר להן אע''פ שהן אחורי הכלי. נגע הטמא במים שאחורי הכלי נטמא האוכל המחובר להן. והדבר ספק אם נטמא האוכל השני בצירוף הכלי או לא נטמא מחמת הצירוף:

אוכל קדש שנטמא והניחו בכלי ובתוך הכלי אוכל קדש אחר טהור ואין נוגעין זה בזה. הטהור בטהרתו והטמא בטומאתו. בא טבול יום ונגע באוכל הטמא יש בדבר זה ספק אם נפסל הטהור מחמת מגע טבול יום מפני צירוף הכלי או לא נפסל. שלא נגע טבול יום אלא באוכל ששבע מן הטומאה ולא הוסיף לו כלום:

הרביעי בקדש פסול אבל בתרומה טהור. וכן שלישי בתרומה אם נגע במשקה קדש הרי זה נטמא כמו שביארנו. והשלישי שבתרומה או שבקדש אם נגע במשקה תרומה לא פסלו:

מי שנטמאת ידו אחת ונגע בה בידו שנייה או ביד חבירו פסל את השנייה והרי היא כשלישי. ואם היה ידו בלולה במשקה אע''פ שלא נגע נטמאת חבירתה וצריך להטביל את שתיהן ואח''כ יגע בקדש. אבל בתרומה אם נטמאת ידו האחת לא נטמאת חבירתה. ואפילו נגע בה כשהיא נגובה. ואין צריך להטביל ידו שנטמאת אלא נוטלה ונוגע בתרומה:

אוכלין נגובין שלא הוכשרו אוכלין אותם בידים מסואבות במה ד''א בתרומה אבל בקדש חיבת הקדש מכשרתן ואסור למי שידיו טמאות לאכול קדש שלא הוכשר. ואפילו לא נגע בו אלא בכוש או שתחב לו חבירו לתוך פיו הרי זה אסור ואצ''ל שאם נגעה טומאה באוכלין של קדש שלא הוכשרו שנטמאו מפני שחיבת הקדש מכשרתן:

בד''א לפסול האוכל עצמו ולאסרו באכילה אבל למנות בו ראשון ושני ה''ז ספק. כיצד נגע אוכל שנטמא בלא הכשר באוכל שני שהוכשר הרי זה השני ספק מפני שהראשון לא הוכשר:

האונן אחר שתם זמן אנינותו. ומחוסר כפורים אחר שהביא כפרתו צריכין טבילה לאכילת הקדש אבל לא לתרומה שהאונן ומחוסר כיפורים מותרין לאכול את התרומה. ומפני מה הצריכום טבילה לקדש שהרי עד עתה היו אסורין לאכול את הקדש והסיחו דעתן ושמא נטמאו והם לא ידעו. ולא עשו מעלה זו אלא לאכילה אבל לנגיעה נוגעים בקדשים קודם טבילה:

שש מעלות הראשונות עשאום בין לקדש בין לחולין שנעשו על טהרת הקדש. וחמש אחרונות שהן מן הכלי מצרף מה שבתוכו והלאה עשאום בקדש בלבד אבל לא בחולין שנעשו על טהרת הקדש. אלא הרי הן בחמש אלו כחולין לפיכך חולין שנעשו על טהרת הקדש הראשון טמא בהן והשני פסול. והשלישי טהור בחוליו כמו שביארנו: