Sefer Zeraim (Seeds) - הלכות מתנות עניים - פרק ראשון

הקוצר את שדהו לא יקצור את כל השדה כולה אלא יניח מעט קמה לעניים בסוף השדה שנאמר לא תכלה פאת שדך בקצרך אחד הקוצר ואחד התולש. וזה שמניח הוא הנקרא פאה:

וכשם שמניח בשדה כך באילנות כשאוסף את פירותיהן מניח מעט לעניים. עבר וקצר את כל השדה או אסף כל פירות האילן לוקח מעט ממה שקצר או ממה שאסף ונותנו לעניים שנתינתו מצות עשה שנאמר לעני ולגר תעזוב אותם. ואפילו טחן הקמה ולשו ואפאו פת הרי זה נותן ממנו פאה לעניים:

אבד כל הקציר שקצר או נשרף קודם שנתן הפאה הרי זה לוקה. שהרי עבר על מצות לא תעשה ואינו יכול לקיים עשה שבה שניתק לו:

וכן בלקט כשקוצר ומאלם לא ילקט השבלים הנופלות בשעת הקציר אלא יניחם לעניים שנאמר ולקט קצירך לא תלקט. עבר ולקטן אפילו טחן ואפה נותן לעניים שנאמר לעני ולגר תעזוב אותם. אבדו או נשרפו אחר שלקטן קודם שנתן לעניים לוקה:

וכן בפרט שנפרט מן הענבים בשעת הבצירה וכן בעוללות שנאמר וכרמך לא תעולל ופרט כרמך לא תלקט לעני ולגר תעזוב אותם. וכן המעמר ושכח אלומה אחת בשדה הרי זה לא יקחנה שנאמר ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו. עבר ולקטו אפילו טחנו ואפאו הרי זה נותנו לעניים שנאמר לגר ליתום ולאלמנה יהיה זו מצות עשה הא למדת שכולן מצות לא תעשה הניתק לעשה הן ואם לא קיים עשה שבהן לוקה:

כשם שהשכחה בעמרים כך היא בקמה. אם שכח מקצת הקמה ולא קצרה הרי זו לעניים. וכשם שהשכחה בתבואה וכיוצא בה כך יש שכחה לאילנות כולן שנאמר כי תחבוט זיתך לא תפאר אחריך והוא הדין לשאר האילנות:

נמצאת למד שארבע מתנות לעניים בכרם. הפרט והעוללות והפאה והשכחה. ושלש מתנות בתבואה הלקט והשכחה והפאה. ושתים באילנות השכחה והפאה:

כל מתנות עניים אלו אין בהן טובת הנייה לבעלים. אלא העניים באין ונוטלין אותן על כרחן של בעלים ואפילו עני שבישראל מוציאין אותן מידו:

כל גר האמור במתנות עניים אינו אלא גר צדק. שהרי הוא אומר במעשר שני ובא הלוי והגר מה הלוי בן ברית אף הגר בן ברית. ואעפ''כ אין מונעין עניי עכו''ם ממתנות אלו. אלא באין בכלל עניי ישראל ונוטלין אותן מפני דרכי שלום:

נאמר במתנות עניים לעני ולגר תעזוב אותם כל זמן שהעניים תובעין אותן. פסקו העניים לבקש ולחזר עליהם הרי הנשאר מהן מותר לכל אדם. שאין נופו קדוש כתרומות. ואינו חייב ליתן להן דמיהן שלא נאמר בהן ונתן לעניים אלא תעזוב אותם. ואינו מצווה לעזוב אותן לחיה ולעופות אלא לעניים והרי אין עניים:

מאימתי מותרין כל אדם בלקט. משיכנסו המלקטים שניים וילקטו אחר מלקטים הראשונים ויצאו. מאימתי מותרין כל אדם בפרט ובעוללות משהלכו העניים בכרם ויבואו. הנשאר אחרי כן מותר לכל אדם. מאימתי מותרין כל אדם בשכחה של זיתים. בארץ ישראל אם שכח אותה בראש הזית הרי זה מותר בה מראש חדש כסליו שהוא זמן רביעה שנייה בשנה אפילה. אבל ציבורי זיתים ששכחן תחת האילן הרי זה מותר בהן משיפסקו העניים מלחזר אחריה:

כל זמן שיש לעני ליטול שכחת הזיתים המונחות בארץ תחת האילנות נוטל. ואע''פ שכבר הותר כל אדם בשכחה שבראש האילן. וכל זמן שיש לו ליטול שכחה שבראש האילן נוטל. ואף על פי שעדיין אין לו שכחה תחתיו:

מתנות עניים שבשדה שאין העניים מקפידים עליהן הרי הן של בעל השדה. ואע''פ שעדיין לא פסקו העניים מלחזר על מתנותיהם:

כל מתנות העניים האלו אינן נוהגות מן התורה אלא בארץ ישראל כתר. ומות ומעשרות. הרי הכתוב אומר ובקצרכם את קציר ארצכם ו כי תקצור קצירך בשדך. וכבר נתפרש בגמרא שהפאה נוהגת בחוצה לארץ מדבריהם. ויראה לי שהוא הדין לשאר מתנות עניים אלו שכולן נוהגות בחוצה לארץ מדבריהם:

כמה הוא שיעור הפאה. מן התורה אין לה שיעור אפילו הניח שבולת אחת יצא ידי חובתו. אבל מדבריהם אין פחות מאחד מששים בין בארץ בין בחוצה לארץ. ומוסיף על האחד מששים לפי גודל השדה ולפי רוב העניים ולפי ברכת הזרע. כיצד שדה שהיא קטנה ביותר שאם הניח ממנה אחד מששים אינו מועיל לעני הרי זה מוסיף על השיעור. וכן אם היו העניים מרובין מוסיף. ואם זרע מעט ואסף הרבה שהרי נתברך מוסיף לפי הברכה. וכל המוסיף על הפאה מוסיפין לו שכר. ואין לתוספת זאת שיעור: