Sefer Zeraim (Seeds) - הלכות שמיטה ויובל - פרק שביעי

פירות שביעית אין אוכלין מהן אלא כ''ז שאותו המין מצוי בשדה שנאמר ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול. כ''ז שחיה אוכלת ממין זה מן השדה אתה אוכל ממה שבבית. כלה לחיה מן השדה חייב לבער אותו המין מן הבית וזהו ביעור של פירות שביעית:

כיצד הרי שהיו לו גרוגרות שביעית בתוך ביתו אוכל מהן כל זמן שהתאנים באילנות בשדה. כלו התאנים מן השדה אסור לאכול מאותן שבבית אלא מבער אותן:

היו לו פירות מרובין מחלקן מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד. ואסור לאכול אחר הביעור בין לעניים בין לעשירים. ואם לא מצא אוכלין בשעת הביעור שורף באש או משליך לים המלח ומאבדן לכל דבר שמאבד:

היו לו צמוקין של שביעית. וכלו הענבים מן השדה מן הגנות והפרדסים שהן הפקר אע''פ שעדיין יש ענבים בגפנים שבתוך החצרות אינו אוכל מן הצמוקין מפני ענבים אלו שבחצר. לפי שאינן מצויין לחיה. אבל אם יש ענבים קשים ביותר שאינן נגמרין אלא בסוף השנה הרי זה אוכל מן הצמוקין בשבילן וכן כל כיוצא בזה:

אילן שעושה פירות שתי פעמים בשנה והיו לו מפירותיו הראשונות ה''ז אוכל מהן כל זמן שפירות שניות מצויות בשדה. שהרי מאותו המין בשדה. אבל פירות הסתיו אין אוכלים בשבילן. מפני שדומין לפירות של שנה אחרת:

הכובש שלשה כבשים בחבית אחת. כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן החבית. ואם התחיל בה הרי הכל כמבוער. ובשם שמבער אוכלי אדם כך מבער אוכלי בהמה מן הבית ואינו מאכילן לבהמה אם כלה אותו המין מן השדה:

וכשם שמבערין את הפירות כך מבערין את הדמים. כיצד הרי שמכר רמונים של שביעית והרי הוא אוכל בדמיהן. וכלו הרמונים מן האילנות שבשדה ונשאר אצלו מן הדמים שמכר בהן חייב לבערן:

כיצד עושה קונה בהן מאכלות ומחלקן מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד. או ישליכם לים המלח אם לא מצא אוכלין:

שלש ארצות לביעור. ארץ יהודה כולה ההר והשפלה והעמק ארץ אחת. עבר הירדן כולו שפלת לוד והר שפלת לוד ומבית חורון עם הים ארץ אחת. והגליל כולו העליון והתחתון ותחום טבריא ארץ אחת. ואוכלין בכל אחת ואחת משלשתן עד שיכלה האחרון שבה:

כיצד היו לו פירות בארץ יהודה. אוכל מהן כל זמן שיש מאותו המין בכל ארץ יהודה כולה. וכן אם היו לו פירות גליל וכן בעבר הירדן:

ושלש ארצות אלו כולן חשובות כארץ אחת לחרובין ולזיתים ולתמרים. ואוכלין בתמרים עד שיכלה האחרון שבצוער. ואימתי הוא כלה. עד הפורים. ואוכלין בזיתים עד העצרת. ובענבים עד הפסח של מוצאי שביעית. ובגרוגרות עד החנוכה:

המוליך פירות שביעית ממקום שכלו למקום שלא כלו. או ממקום שלא כלו למקום שכלו חייב לבער. לפי שנותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם. ופירות הארץ שיצאו לחוצה לארץ מתבערים במקומן ולא יעבירם ממקום למקום:

כלל גדול אמרו בשביעית כל שהוא מאכל אדם או מאכל בהמה או ממין הצובעין אם אינו מתקיים בארץ יש לו ולדמיו שביעית וחייב בביעור הוא ודמיו. כגון עלי הלוף השוטה ועלי הדנדנה והעולשין מאוכל אדם. וכגון החוחים והדרדרין מאוכל הבהמה. וכגון אסטס וקוצה ממין הצובעין. ואם היה מתקיים בארץ כגון הפואה והרכפה ממין הצובעין אע''פ שיש לו שביעית ולדמיו שביעית אין להם ביעור ולא לדמיהם שהרי מתקיים בארץ אלא נהנין וצובעין בו עד ר''ה:

וכל שאינו מיוחד לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה ואינו ממין הצובעים. הואיל ואינו לעצים יש לו ולדמיו שביעית אבל אין להם ביעור אע''פ שאינו מתקיים בארץ. אלא נהנין בו או בדמיו עד ראש השנה כגון עיקרי הלוף השוטה ועיקר הדנדנה והערקבנין:

קליפי רמון והנץ שלו קליפי אגוזים והגרעינין יש להם שביעית ולדמיהם שביעית אבל אין להם ביעור ולא לדמיהם. לולבי זרדים והחרובים יש להם ולדמיהם שביעית וביעור. לולבי האלה והבוטנה והאטדין יש להן ולדמיהן שביעית אבל אין להם ביעור. אבל לעלים שלהן יש ביעור:

איזו היא שעת ביעור העלין בעת שיבולו ונושרין מאילנותיהן. עלי זיתים ועלי קנים ועלי חרובין אין להם ביעור לפי שאינן נובלות וכלות:

ועד מתי יהיה אדם רשאי ללקט עשבים לחין בשביעית עד שייבש המתוק. ויגבב עשבים יבשים עד שתרד רביעה שנייה במוצאי שביעית:

ועד מתי יהיו העניים מותרין להכנס בפרדסות במוצאי שביעית לאסוף פירות שביעית. עד שתרד רביעה שנייה:

הוורד והכופר והלוטם יש להן ולדמיהן שביעית. הקטף והוא שרף היוצא מהאילנות מן העלים ומהעיקרים אין לו שביעית. והיוצא מן הפגים יש לו ולדמיו שביעית:

בד''א באילן מאכל. אבל באילן סרק אף היוצא מן העלין ומן העיקרים כפרי שלהן ויש לו ולדמיו שביעית:

הכובש ורד שביעית בשמן של ששית ילקט את הוורד והשמן מותר. כבשו בשמן של מוצאי שביעית חייב לבער השמן שהרי הוורד יבש הוא וכבר נתחייב בביעור:

חרובין של שביעית שכבשן ביין ששית או ביין מוצאי שביעית חייב לבער היין. שהרי טעם פירות שביעית בו. זה הכלל פירות שביעית שנתערבו בפירות אחרות מין במינו בכל שהוא ושלא במינו בנותן טעם: