א-רסה

אַחַר-כָּךְ עָנָה וְאָמַר לוֹ: זֶה פֵּרוּשׁ הַמִּשְׁנָה (אָבוֹת ג, ד), "הַנֵּעוֹר בַּלַּיְלָה וְהַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ יְחִידִי וּמְפַנֶּה לִבּוֹ [מִכָּל עִסְקֵי הָעוֹלָם הַזֶּה] לְבַטָּלָה [לִזְכּוֹת לַבִּטּוּל הַנַּ"ל] - הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ", שֶׁנִּתְהַוֶּה וְנַעֲשֶׂה מְחֻיַּב הַמְּצִיאוּת עִם כָּל הָעוֹלָמוֹת הַתְּלוּיִים בְּנַפְשׁוֹ. וּמֵעֹצֶם מְתִיקוּת הַרְגָּשׁוֹת מוֹהַרְנַ"תְּ זִכְרוֹנוֹ-לִבְרָכָה בִּדְבָרָיו הַנְּעִימִים הָאֵלֶּה, נִתְבַּטֵּל מִגַּשְׁמִיּוּתוֹ מֵחֲמַת זֶה בְּעַצְמוֹ, וַיִּזְעַק בְּקוֹלוֹ וַיֹּאמַר: אֲהָהּ! [גִּיוַואלְד!], אָרוּצָה נָּא בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחוֹבוֹת וְאֶצְעַק: אֲהָהּ! מַה הֵם חוֹשְׁבִים לְנַפְשָׁם! וּמִגֹּדֶל תַּבְעֵרַת לְבָבוֹ עַד שֶׁמַּמָּשׁ יָצָא מִגֶּדֶר אֱנוֹשִׁי, רָצָה בֶּאֱמֶת לָרוּץ וְלִצְעֹק כַּנִּזְכַּר-לְעֵיל. וּמִיָּד חָטַף אוֹתוֹ אַדְמוֹ"ר זִכְרוֹנוֹ-לִבְרָכָה בְּבִגְדּוֹ, וְעָנָה וְאָמַר לוֹ: "עֲמֹד! כִּי לֹא תִּפְעַל כְּלָל" - "שְׁטֵייא, דִי וֶועסְט נִישְׁט פּוֹעֵלִין" ! . (שָׁם י"ב).