א-תו

פַּעַם-אַחַת בְּעֶרֶב-רֹאשׁ-הַשָּׁנָה בַּבֹּקֶר, שָׁאַל אוֹתוֹ בְּנוֹ הָרַב יִצְחָק זִכְרוֹנוֹ-לִבְרָכָה, עַל אוֹדוֹת שֶׁחַלָּשׁ לִבּוֹ מְאֹד, [כִּי לֹא הָיָה אָז בְּקַו הַבְּרִיאוּת], אִם יֹאכַל אֵיזֶה דָּבָר קֹדֶם לֶכְתּוֹ עַל צִיּוּנוֹ הַקָּדוֹשׁ, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה בְּכֹחוֹ לְפָרֵשׁ שָׁם שִׂיחָתוֹ בְּהִתְעוֹרְרוּת הַלֵּב כָּרָאוּי; וְהֵשִׁיב לוֹ: לָאו! אֱמֹר, כַּאֲשֶׁר תּוּכַל, וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיֶה קֹדֶם הָאֲכִילָה. (שָׁם אוֹת ל"א).