א-תקעה

סִפֵּר רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ-לִבְרָכָה מַעֲשֶׂה בְּעָנִי אֶחָד, שֶׁהָיָה מִתְפַּרְנֵס מִטִּיט, שֶׁהָיָה חוֹפֵר טִיט וּמָכְרָם. פַּעַם אַחַת, כְּשֶׁחָפַר מָצָא אֶבֶן טוֹב, וְהֵבִין, שֶׁשָּׁוְיוֹ הוֹן רַב מְאֹד, אוּלָם לֹא יָדַע כַּמָּה שָׁוְיוֹ, וְהָלַךְ לְסוֹחֵר שֶׁיֶּאֱמֹד אוֹתָהּ בְּשָׁוְיָהּ. אָמַר לוֹ הַסּוֹחֵר: בִּמְּדִינָה זוֹ אֵין אָדָם, שֶׁיּוּכַל לְשַׁלֵּם לְךָ שָׁוְויוֹ, כִּי הוּא שָׁוֶה הוֹן רַב, וְצָרִיךְ לִסַּע עֲבוּר מְכִירָתָהּ לְלוֹנְדוֹן, לְעִיר הַמְּלוּכָה, אוּלָם הוּא הָיָה עָנִי, וְלֹא הָיָה לוֹ כֶּסֶף לִסַּע, וְהָלַךְ וּמָכַר אֶת רְכוּשׁוֹ הַדַּל וְהָלַךְ מִבַּיִת לְבַיִת לֶאֱסֹף נְדָבוֹת, עַד שֶׁהִסְפִּיק לוֹ לִסַּע עַד הַיָּם, וְרָצָה לַעֲלוֹת עַל הַסְּפִינָה, אוּלָם לֹא הָיוּ לוֹ מַסְפִּיק מָעוֹת, וְהָלַךְ לְהַקַּאפִּיטַאן וְהֶרְאָה לוֹ הַמַּרְגָּלִית. כְּשֶׁרָאָה הַקַּאפִּיטַאן אֶת הָאֶבֶן, הֵבִין, שֶׁאדָם עָשִׁיר הוּא וּלְקָחוֹ עַל הַסְּפִינָה בְּכָבוֹד גָּדוֹל, וְנָתַן לוֹ חֶדֶר מְיֻחָד מִמַּדְרֵגָה הָרִאשׁוֹנָה וְסִדֵּר לוֹ כָּל הַתַּעֲנוּגִים כְּאֶחָד מֵהַנְגִּידִים הַגְּדוֹלִים.

וְהִנֵּה בְּחַדְרוֹ הָיָה חַלּוֹן שֶׁפָּנָה לַיָּם, וְדַרְכּוֹ הָיָה תָּמִיד לְשַׂמֵּחַ נַפְשׁוֹ עִם הַמַּרְגָּלִית וּבִפְרָט בְּעֵת הָאֲכִילָה הָיָה מִשְׁתַּעֲשֵׁעַ עִמָּהּ, כִּי הַשִּׂמְחָה וְהַרְחָבַת הַלֵּב טוֹבָה וּרְפוּאָה, שֶׁיִּתְעַכֵּל הַמַּאֲכָל בְּנָקֵל. פַּעַם אַחַת כְּשֶׁיָּשַׁב לֶאֱכֹל כְּהֶרְגֵּלוֹ וְהַמַּרְגָּלִית הָיְתָה מֻנַּחַת עַל הַשֻּׁלְחָן בִּשְׁבִיל לְהִתְעַלֵּס בָּהּ, נִרְדַּם מֵרֹב עֲיֵפוּתוֹ, בֵּינְתַיִם בָּא הַמְּשָׁרֵת וְלָקַח אֶת הַמַּפָּה וְהַפֵּרוּרִים שֶׁעָלֶיהָ עִם הַמַּרְגָּלִית, כִּי לֹא יָדַע, שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ מַרְגָּלִית, וְהִשְׁלִיךְ הַכֹּל לַיָּם... כְּשֶׁהֵקִיץ מִשְּׁנָתוֹ וְהֵבִין כָּל זֶה הָיָה לוֹ צַעַר גָּדוֹל וְכִמְעַט שֶׁיָּצָא מִדַּעְתּוֹ: כִּי מַה יַּעֲשֶׂה עַתָּה, הֲרֵי הַקַּפִּיטַאן הוּא גַּזְלָן, שֶׁיַּהֲרֹג אוֹתוֹ בְּעַד מְחִיר הַנְּסִיעָה... עַל-כֵּן עָשָׂה אֶת עַצְמוֹ שָׂמֵחַ כְּאִלּוּ לֹא אֵרַע דָּבָר. וְהִנֵּה הַקַּפִּיטַאן הָיָה בְּכָל יוֹם בָּא לְחַדְרוֹ לְדַבֵּר עִמּוֹ וּכְשֶׁבָּא אֵלָיו שׁוּב הַקַּפִּיטַאן, לֹא הִבְחִין עַל פָּנָיו מְאוּמָה, כִּי הוּא עָשָׂה אֶת עַצְמוֹ שָׂמֵחַ, עַד שֶׁלֹּא הִכִּיר בּוֹ שׁוּם שִׁנּוּי. אָמַר לוֹ הַקַּפִּיטַאן: הֲלֹא אֲנִי רוֹאֶה, שֶׁהִנְּךָ אָדָם חָכָם וִישַׁר לֵב, וּבְכֵן שְׁמַע לְבַקָּשָׁתִי: בִּרְצוֹנִי לִקְנוֹת הַרְבֵּה תְּבוּאָה וּלְמָכְרָה בְּלוֹנְדוֹן, וּבָזֶה אוּכַל לְהַרְוִיחַ הַרְבֵּה, אוּלָם אֲנִי יָרֵא, שֶׁמָּא יֹאמְרוּ, שֶׁגָּנַבְתִּי אֶת הַכֶּסֶף לִקְנִיַּת הַתְּבוּאָה, עַל-כֵּן יִהְיֶה נָא הַקִּנְיָן עַל שִׁמְךָ, וַאֲנִי אֲשַׁלֵּם לְךָ עֲבוּר זֶה סְכוּם רַב, וְהוּטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי הֶעָנִי, וְעָשׂוּ כֵן וְהִנֵּה, כְּשֶׁבָּאוּ לְלוֹנְדוֹן מֵת הַקַּפִּיטַאן... וְנִשְׁאַר הַכֹּל אֵצֶל זֶה הֶעָנִי, וְהָיָה עֵרֶךְ הַתְּבוּאָה כֵּפֶל כִּפְלַיִם מֵעֶרְכָּהּ שֶׁל הַמַּרְגָּלִית... כְּשֶׁסִּיֵּם רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ-לִבְרָכָה אֶת הַסִּפּוּר אָמַר: "הַמַּרְגָּלִית לֹא הָיְתָה שֶׁלּוֹ, וְהָא רְאָיָה שֶׁנֶּאֶבְדָה מִמֶּנּוּ. הַתְּבוּאָה כֵּן הָיְתָה שֶׁלּוֹ, וְהָא רְאָיָה שֶׁנִּשְׁאַר אֶצְלוֹ". "אוּן וָואס עֶר אִיז גֶּעקוּמֶען צוּ זַיין זַאךְ אִיז נָאר וַוייל עֶר הָאט זִיךְ דֶּער הַאלְטְן". (סִפּוּרִים נִפְלָאִים מרבי נפתלי אות ב').