ב-קמ

רַבִּי יִצְחָק לֵיבּ הַנִּזְכָּר לְעֵיל, הָיָה דָּר בְּטֶעְפְּלִיק וְהָיָה יָדוּעַ לְבַעַל מוֹפֵת גָּדוֹל מְאֹד, עַד שֶׁהָיוּ כָּאֵלּוּ שֶׁאָחֲזוּהוּ לְמָשִׁיחַ, כִּי הָיוּ נִפְקָדוֹת אֶצְלוֹ עֲקָרוֹת וְכוּ' כִּלְאַחַר יַד, וְהִתְפַּרְסֵם כָּל-כַּךְ עַד שֶׁכְּשֶׁהָיָה נוֹסֵעַ לְאֵיזֶה מָקוֹם הָיוּ נוֹסְעִים אַחֲרָיו הֲמוֹן אֲנָשִׁים עִם עֲגָלוֹת. אוּלָם צַדִּיקֵי הַדּוֹר הָיוּ מַשְׁפִּילִים אוֹתוֹ, וְנָפַל בְּרוּחוֹ מְאֹד בִּגְלַל זֶה. נַעֲנָה רַבֵּנוּ זַ"ל וְאָמַר: "וְכִי מְלָאכָה הִיא לְהַפִּיל אָדָם?! – מְלָאכָה הִיא לְהָרִים אָדָם" ! "אַ מְלָאכָה צוּ אַרָאפּ וַוארְפִין אַ מֶענְטְשׁ?! – אַ מְלָאכָה צוּ דֶרְהֵייבִּין אַ מֶענְטְשׁ" ! וְקִרְבוֹ רַבֵּנוּ, וְצִוָּה עָלָיו כַּמָּה הַנְהָגוֹת שֶׁאַחַת מֵהֶן הָיְתָה שֶׁשָּׁנָה אַחַת לֹא יַנִּיחַ תְּפִלִּין דְּרַבֵּנוּ תָּם.