ב-רלא

בִּתְחִלַּת הִתְקַרְבוּתוֹ שֶׁל מוֹהַרְנַ"תְּ, כְּשֶׁעָלָה עַל דַּעַת רַבֵּנוּ עִנְיַן צַעַר גִּדּוּל בָּנִים שֶׁל מוֹהַרְנַ"תְּ, כִּי זוּגָתוֹ הָיְתָה מַפֶּלֶת נְפָלִים כַּמָּה פְּעָמִים (כמסופר בספר ימי-מוהרנ"ת ח"א סל"ו; ועוד; וע"ע להלן בסעיף תק"מ), פָּנָה אֵלָיו רַבֵּנוּ וְאָמַר לוֹ: עֲבוּר זֶה שֶׁאֲנִי מְקָרֵב אוֹתְךָ - אֲנִי עוֹד צָרִיךְ לְשַׁלֵּם לָךְ, כִּי "זַכָּאָה מַאן דְּאָחִיד בְּיָדָא דְּחַיָּבַיָּא", כַּמּוּבָא בְּזֹהַר (ח"ב דף קכ"ח:). אֲבָל בִּשְׁבִיל זֶה - הַיְינוּ בִּשְׁבִיל בִּרְכַת הַבָּנִים - אֵינִי רוֹצֶה שֶׁיִּהְיֶה בְּחִנָּם. וְהָלַךְ וְהֵבִיא פִּדְיוֹן לְרַבֵּנוּ - שֻׁלְחָן עִם שִׁשָּׁה כִּסָאוֹת. אַחַר-כַּךְ בְּסוֹף יָמָיו רָאָה שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֲמִשָּׁה בָּנִים וּבַת אַחַת, וְאָמַר: "אִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ [שֶׁבִּרְכַּת הַבָּנִים תְּלוּיָה בַּפִּדְיוֹן], הָיִיתִי מֵבִיא לְרַבֵּנוּ "טוּץ" - הַיְינוּ שְׁנֵים עָשָׂר כִּסָאוֹת", וְהָיוּ לוֹ שְׁנֵים עָשָׂר יְלָדִים. (- אבני"ה ברזל, שו"ס מרבינו ז"ל, סי"ט, עמ' תכ"ו עיי"ש; וע"ע שם בשו"ס ממוהרנ"ת סכ"ב, עמ' תס"ז).