ד-תקיט

רַבִּי נַפְתָּלִי כֹּהֵן זִכְרוֹנוֹ-לִבְרָכָה (חוֹתְנוֹ שֶׁל ראבר"נ), הָיָה הַמְהַנְדֵּס שֶׁל הַקְּלוֹיז שֶׁבְּאוּמַאן, שֶׁבְּנָאוּהוּ מֵחָדָשׁ בִּשְׁנַת תרס"ג, וְאַחַר כָּךְ בָּרַח לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, מֵחֲמַת שֶׁכּוֹמְרֵי הָעִיר בִּקְשׁוּהוּ וְהִפְצִירוּ בּוֹ מְאֹד שֶׁיִּבְנֶה בִּנְיָן נָאֶה כָּזֶה גַּם עֲבוּרָם, כִּי הָיָה בִּנְיָן יָפֶה בְּיוֹתֵר שֶׁכָּל רֹאָיו הִשְׁתּוֹמְמוּ עַל יָפְיוֹ, וּמֵחֲמַת פַּחֲדוֹ לְהַמְרוֹת אֶת פִּיהֶם, בָּרַח לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.