ד-תקכט

פַּעַם פָּגַשׁ רַבִּי לֵוִי יִצְחָק זִכְרוֹנוֹ-לִבְרָכָה, בְּבַעַל עֲגָלָה אֶחָד שֶׁהָיוּ הַתּוֹשָׁבִים מְכַנִּים אוֹתוֹ בְּשֵׁם "וֶועלְוְול שֵׁייגֶעץ" "זְאֵב הַגּוֹי", וְסִפֵּר לְרַבִּי לֵוִי יִצְחָק שֶׁבְּקַטְנוּתוֹ הָיָה גַּם הוּא בֵּין תַּלְמִידָיו שֶׁל רַבִּי פִּנְחָס קִבְלִיטְשֶׁער, וְאַחַר שֶׁהוֹדִיעַ לָהֶם רַבִּי פִּנְחָס מֵהִתְקָרְבוּתוֹ לְרַבֵּנוּ, הוֹצִיאוּהוּ הוֹרָיו מִמֶּנּוּ שֶׁלֹּא יִלְמַד יוֹתֵר אֵצֶל רַבִּי פִּנְחָס, פֶּן חָלִילָה יֵהָפֵךְ אַף הוּא לְחָסִיד בְּרֶסְלֶב. וְסִיֵּים בְּצַעַר וְאָמַר: אִלּוּ הָיִיתִי אַף אֲנִי מַמְשִׁיךְ לִלְמֹד אֵצֶל רַבִּי פִּנְחָס לֹא הָיוּ מְכַנִּים אוֹתִי הַיּוֹם תּוֹשָׁבֵי הָעִיר בַּשֵּׁם "וֶועלְוְול שֵׁייגֶעץ".