ו - ד

אִם הָיָה לִבֵּנוּ פָּתוּחַ כְּלִבָּן שֶׁל רִאשׁוֹנִים הָיִינוּ יְכוֹלִים לֵילֵךְ וּלְבָאֵר כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ שֶׁבִּכְתָב וְשֶׁבְּעַל פֶּה עַל פִּי דְּרוּשׁ אֶחָד שֶׁגִּלָּה בְּהַשָּׂגָתוֹ הַגְּבוֹהָה וְהַנֶּעְלָמָה מְאֹד מְאֹד עַד אֵין סוֹף וְאֵין תַּכְלִית, כַּאֲשֶׁר נִשְׁמַע מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, וְאִם עֲדַיִן לֹא זָכִינוּ לָזֶה בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים.

עִם-כָּל-זֶה כָּל מַה שֶּׁאֶפְשָׁר לַחֲתֹר וְלִמְצֹא בְּתוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה עַל פִּי יְסוֹדוֹתָיו הַקְּדוֹשִׁים וְהַנּוֹרָאִים מִצְוָה עָלֵינוּ לַעֲסֹק בָּזֶה בְּכָל כֹּחֵנוּ, כִּי כָּל מַה שֶּׁנִּזְכֶּה לְחַדֵּשׁ בַּתּוֹרָה עַל פִּי הַקְדָּמוֹת קְדוֹשׁוֹת שֶׁלּוֹ יִהְיוּ נִמְשָׁכִים וְנִתְגַּלִּים עַל יְדֵי זֶה מַעְיְנֵי הַיְשׁוּעָה לַכֹּל, עֵצוֹת נִפְלָאוֹת וְהִתְעוֹרְרוּת נִפְלָא וּמוּסַר הַשְׂכֵּל אֲמִתִּי לְהַחֲיוֹת נְפָשׁוֹת רַבּוֹת עַד אֵין תַּכְלִית וְאֵין לְהַאֲרִיךְ בָּזֶה לָעוֹסְקִים בִּדְבָרָיו הַקְּדוֹשִׁים. (ליקוטי הלכות, הלכות ברכות הריח וברכות פרטיות ה, יב).