ו - תטו

בַּהֲבִיאוֹ דֻּגְמָא עַל עִנְיַן שְׁמִירַת הַדִּבּוּר אֵיךְ צָרִיךְ לְהִזָּהֵר לִבְלִי לִפְסֹל שׁוּם אָדָם אַף כְּשֶׁרוֹאִים בּוֹ שׁוּם עַוְלָה וְחִסָּרוֹן, כִּי לָאֱמֶת צָרִיךְ לָקַחַת בְּחֶשְׁבּוֹן בְּכָל פַּעַם שֶׁדָּנִים שׁוּם אָדָם גַּם אֶת מַעֲלוֹתָיו הַטּוֹבוֹת, שֶׁאֵין אָנוּ רוֹאִים וְיוֹדְעִים אוֹתָם. וְצָרִיךְ לְדוּנוֹ גַּם לְפִי כַּף זְכֻיּוֹתָיו הַנִּסְתָּרִים, וּכְמוֹ שֶׁמָּצִינוּ גַּבֵּי נָדָב וַאֲבִיהוּ שֶׁאַף שֶׁפָּגְמוּ כְּשֶׁנִּכְנְסוּ שְׁתוּיֵי יַיִן לַעֲשׂוֹת עֲבוֹדָתָם בַּמִּשְׁכָּן, וְהָיָה זֶה לָהֶם לִפְגָם גָּדוֹל עַד שֶׁנֶּעֶנְשׁוּ בְּמִיתָה, אַף עַל פִּי כֵן אָמְרוּ רַזַ"ל (שבת קה) "כָּל הַמּוֹרִיד דְּמָעוֹת עַל מִיתָתָם מִתְכַּפְּרִים לוֹ עֲוֹנוֹתָיו וְכוּ' וְכוּ', כִּי כְּשֶׁבָּאִים לְחֶשְׁבּוֹן הַנָּכוֹן לְפִי דִּין וְחֶשְׁבּוֹן שֶׁל הַתּוֹרָה הֲרֵי הַתּוֹרָה מְחַשֶּׁבֶת וְזוֹכֶרֶת גַּם מַעֲלָתָם וְצִדְקָתָם הָאֲמִתִּית, כִּי אַף עַל פִּי שֶׁהַפְּגָם הוּא פְּגָם, הֲרֵי מִדָּה טוֹבָה מְרֻבָּה וּמַעֲלָתָם וְצִדְקָתָם נֶחֱשָׁב לְרַב הַרְבֵּה מְאֹד יוֹתֵר וְיוֹתֵר מִמַּה שֶּׁנִּרְאֶה לְעֵינֵינוּ הָאֱנוֹשִׁיּוֹת. וּכְמוֹ כֵן יֵשׁ לָדוּן אֶת כָּל אָדָם, וְהַיְנוּ לְדוּנוֹ לְפִי כָּל כַּף זְכֻיּוֹתָיו. וְעַל כֵּן גַּם אָמְרוּ אַל תָּדִין אֶת חֲבֵרְךָ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ. (אבות ב, ה).