טו)

מהצדיק ר' יצחק לייב הגדול תלמיד רבינו ז"ל שהי' מקודם בעל מופת גדול שהי' משתמש בקבלה מעשית והי' מפורסם ג' בעולם ושמע הרה"צ הר' נחום מטשארנביל ונסע בדרכו דרך הר"י הנ"ל והפילו לירידה גדולה. ותיכף נסע רבינו ז"ל להדרך הזה ועבר על ידי ר' יצחק לייב הנ"ל ואמר רבינו ז"ל לעצמו אקינף יענים אראה ציא ווארפין? אקינף יענום אוף צי הייבין. והשתטח הרי"ל לפני רבינו ז"ל שיקרבו וקירבו רבינו ז"ל בתנאי שלא יעשה עוד מופתים ושכל השנה הזאת יסע אתו למקומות שהי' נוסע ומראה מופתים ויאמר שהוא אינו רבי וכן עשה ותמיד הראה רק על רבינו שהוא רבי ופ"א הי' רבינו ז"ל בדרך והגיע עת המנחה ולא הי' מים והי' מצטער מזה ענה הר' יצחק לייב לרבינו שיתן לו רשות ויעשה עיגול עם המטה שלו ויהי' מעיין מים ונתן לו רשות ועשה מעיין וטבל עצמו רבינו ז"ל ורצה הוא ג"כ לטבול אמר לו רבינו ז"ל דוא נישט. ומספרים מעשה כזה על הבעש"ט ז"ל ?? ואחר פטירת רבינו ז"ל ושהי' המחלוקת אנ"ש מה זקן אמרו אנ"ש לר' יצחק לייב מדוע הוא שותק ענה ואמר שבתוך השנה ראשונה שנפטר רבינו ז"ל לא רוצה שיפטר גם הזקן כי כתוב בספרי מקובלים שבזה השנה שנפטר הצדיק הוא שמחה והילולא בכל העולמות. ואחר השנה הי' ר' יצחק לייב עם שאר אנ"ש בדרך על עגלה עם סוס וירדו מהעגלה והכה הר' יצחק לייב בידו מכת יד על הסוס (וכידוע שכשרוצין לפעול בקבלת מעשיות באופן כזה מוכרח לעשות פעולה על בעל חיי) וכיוון איזה שם ומת תיכף ואמר שבזה הזמן מת הזקן וכן היה וסיפר לי א' מאנ"ש שהוא הכיר אנ"ש שהיו אז בדרך עם העגלה וסיפרו לו שהם הכרחו בעצמם לישא העגלה לביתם כי מת הסוס כנ"ל: