Parashat Kee Savoa - Breslov Teachings

Rabbi Nachman of Breslov

כי תבוא Parashat Kee Savoa

Deut. 26:1-29:8

21 Breslov teachings found

Read the Parsha Search Teachings

AJew study packet

כי תבוא — Parashas Kee Savoa

Selected teachings from Likutay Halachos and Rabbeinu’s works

56 selections

📄 PDF Open the original printable parsha PDF א Hebrew Text Corrected OCR text from the parsha PDF A English Formal-equivalence translation

Preview PDF on this page

Parshas Kee Savoa presents bikkurim as a discipline of renewal: bringing the first beginning to the House of Hashem, remembering His kindness within every tribulation, and beginning anew without surrendering to despair. The Torah repeatedly emphasizes “today” because every day and hour possesses its own light, intellect, and rectification; impediments are the outer barrier concealing that day’s goodness. A person must set aside the failures of the preceding hour, be born anew into the service of Hashem, nullify misleading forms of cleverness before the true tzaddikim, and strengthen himself in emunah and joy. He thereby assumes responsibility for the generations dependent upon him, draws near the light of Mashiach, and serves Hashem with vitality rather than by rote.

פרשת כי תבוא מציגה את הביכורים כעבודת התחדשות: להביא את הראשית אל בית ה׳, לזכור את חסדיו בתוך כל הצרות, ולהתחיל בכל פעם מחדש בלי להיכנע לייאוש. שוב ושוב מדגישה התורה את המילה ״היום״, מפני שלכל יום ולכל שעה יש אור, שכל ותיקון המיוחדים להם; המניעות הן הגדר החיצונית המכסה את הטוב של אותו יום. האדם נדרש לשכוח את כישלונות השעה שעברה, להיוולד מחדש לעבודת ה׳, לבטל חכמות המטעות אותו בפני צדיקי האמת, ולהתחזק באמונה ובשמחה. כך הוא נושא באחריות לדורות התלויים בו, מקרב את אור המשיח, וזוכה לעבוד את ה׳ מתוך חיות ולא כמצוות אנשים מלומדה.

And it shall be, when you come... and you shall rejoice in all the good (Deuteronomy 26:1, 11)

והיה כי תבוא... ושמחת בכל הטוב (דברים כ״ו, א׳, י״א)

One must ascend to Eretz Yisrael with joy, as we request in the Mussaf prayer of the Three Festivals: “That You bring us up with joy to our Land.” It is written: “They shall come to Tzion with song, and everlasting joy shall be upon their heads” (Isaiah 35:10). And it is written: “For you shall go out with joy” (Isaiah 55:12).

בשמחה לארץ ישראל לעלות צריכין, כמו שמבקשין בתפילת מוסף לשלוש רגלים: ״שתעלנו בשמחה לארצנו״. וכתיב: ״ובאו ציון ברינה ושמחת עולם על ראשם״ (ישעיהו ל״ה, י׳). וכתיב: ״כי בשמחה תצאו״ (ישעיהו נ״ה, י״ב).

Therefore, on Shemini Atzeres and Simchas Torah—when the principal completion of the rectification of malchus reaches perfection, which alludes to Eretz Yisrael, into which may we speedily merit to enter in our days—the joy is then exceedingly great. For the principal joy is when Eretz Yisrael is conquered, as it is written: “And it shall be, when you come to the Land,” and so forth, and “You shall rejoice in all the good,” and so forth (Deuteronomy 26:1, 11); and there are many similar verses. (Likutay Halachos, Laws of Breaking Bread 4:15)

ועל כן, בשמיני עצרת ושמחת תורה, שאז עיקר גמר תיקון המלכות בשלמות, שזה מרמז על ארץ ישראל, שנזכה במהרה בימינו להיכנס בתוכה — על כן אז השמחה גדולה מאוד. כי עיקר השמחה כשכובשין ארץ ישראל, וכמו שכתוב: ״והיה כי תבוא אל הארץ״ וכו׳, ״ושמחת בכל הטוב״ וכו׳ (דברים כ״ו, א׳, י״א), וכן הרבה. (הלכות בציעת הפת, הלכה ד׳, אות ט״ו)

You shall take from the first of every fruit of the ground (Deuteronomy 26:2)

ולקחת מראשית כל פרי האדמה (דברים כ״ו, ב׳)

When the bikkurim are brought, one must confess and recount Hashem’s kindnesses and His wonders toward us: that He chose us from all the peoples as a treasured nation, and so forth. This is what is recited in the declaration over the bikkurim: “An Aramean sought to destroy my father, and he descended to Egypt” (Deuteronomy 26:5). Our Rabbis, of blessed memory, expounded: “Lavan sought to uproot everything” (Passover Haggadah). Lavan is Bilam, who is the aspect of Amalek, as is known. They are the principal manifestation of the serpent’s defilement: they seek to uproot Israel entirely, God forbid, by overpowering each person exceedingly with evil cravings drawn from the serpent’s defilement, and thereby uprooting him entirely, God forbid, God forbid.

כשמביאין את הביכורים צריכין להתוודות ולהזכיר חסדי ה׳ ונפלאותיו עלינו, שבחר בנו לעם סגולה מכל העמים וכו׳. וזה שאומרים בווידוי ביכורים: ״ארמי אובד אבי וירד מצרימה״ (דברים כ״ו, ה׳), ודרשו רבותינו זכרונם לברכה: ״לבן ביקש לעקור את הכול״ (הגדה של פסח). לבן הוא בלעם, שהוא בחינת עמלק כידוע, שהם עיקר זוהמת הנחש, שרוצים לעקור את ישראל לגמרי, חס ושלום; להתגבר על כל אחד מאוד בתאוות רעות הנמשכין מזוהמת הנחש, ולעוקרו לגמרי, חס ושלום, חס ושלום.

But Hashem will not abandon us into his hand. He anticipated matters by having mercy upon us and giving us the Torah, which rectifies everything. This is the aspect of bikkurim, which rectify the sin of Adam HaRishon by driving out and eradicating from Israel the serpent’s defilement—the aspect of Lavan and Amalek—whose hold is in the aspect of the sweetness of honey. Honey alludes to the cravings of this world, which initially appear as sweet as honey, but whose end is bitter as wormwood. The principal totality of the cravings is sexual craving, which is the comprehensive evil, for the numerical value of “devash,” honey, equals that of “ishah,” woman, as is brought in the sacred writings.

אבל ה׳ לא יעזבנו בידו, והקדים לרחם עלינו על ידי שנתן לנו את התורה שמתקנת הכול. וזהו בחינת ביכורים, שהם תיקון לחטא אדם הראשון, לגרש ולבער מישראל זוהמת הנחש, בחינת לבן ועמלק, שאחיזתם בבחינת מתיקות הדבש. הדבש מרמז על תאוות עולם הזה, שנדמה למתיקות הדבש בתחילה, ואחריתה מרה כלענה. ועיקר כל התאוות הם תאוות המשגל, שהוא רע הכולל, כי ״דבש״ בגימטרייה ״אשה״, כמובא.

One must therefore strengthen oneself most intensely to break the craving and look toward its end, for its end is bitter as wormwood, may the Merciful One save us. There lies the principal battle: to be mighty, one who conquers his inclination. This is the aspect of: “What is sweeter than honey, and what is stronger than a lion?” (Judges 14:18). For through the bikkurim, which come from the honey, this is rectified.

וצריכין להתגבר ביותר לשבר התאווה, ולהסתכל על הסוף, כי אחריתה מרה כלענה, רחמנא ליצלן. ושם עיקר המלחמה, להיות גיבור כובש את יצרו, שזה בחינת: ״מה מתוק מדבש ומה עז מארי״ (שופטים י״ד, י״ח). כי על ידי ביכורים, הבאים מן הדבש, מתקנין זאת.

Therefore one must mention in the declaration over the bikkurim, “An Aramean sought to destroy my father” (Deuteronomy 26:5)—namely Lavan, the aspect of Amalek, who are the principal manifestation of the serpent’s defilement. For through bikkurim all this is rectified, and one merits uprooting and erasing the memory of Amalek, the aspect of Lavan the Aramean, and attaining the holiness of Israel—the holiness of the Torah that we received on Shavuos, which is the Day of Bikkurim. (Likutay Halachos, Laws of the Signs of Kosher Animals and Beasts 4:27; following Otzar HaYirah, Bris 57)

ועל כן צריכין להזכיר בווידוי ביכורים ״ארמי אובד אבי״ (דברים כ״ו, ה׳), שהוא לבן, בחינת עמלק, שהם עיקר זוהמת הנחש. כי על ידי ביכורים מתקנים כל זה, וזוכין לעקור ולמחות זכר עמלק, בחינת לבן הארמי, ולזכות לקדושת ישראל, קדושת התורה שקיבלנו בשבועות, שהוא יום הביכורים. (הלכות סימני בהמה וחיה טהורה, הלכה ד׳, אות כ״ז; לפי אוצר היראה, ברית, אות נ״ז)

You shall answer and say... and now, behold, I have brought the first of the fruit of the ground (Deuteronomy 26:5–10)

וענית ואמרת... ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה (דברים כ״ו, ה׳–י׳)

Bikkurim are an aspect of renewal. One must take the fruit that first ripens and is renewed each year, bring it immediately to the House of Hashem, thank Hashem for it, and recount over it all the tribulations that passed over Israel from their beginning and how, in His kindness and awesome wonders, He delivered us. As it is written in the declaration over the bikkurim: “You shall answer and say before Hashem your God: An Aramean sought to destroy my father, and he descended to Egypt and sojourned there with few people; there he became a nation—great, mighty, and numerous. The Egyptians treated us badly,” and so forth (Deuteronomy 26:5–6).

ביכורים הם בחינת התחדשות, שצריכין להביא הפרי המתבכרת ומתחדשת בכל שנה, להביאה מיד לבית ה׳ ולהודות עליו לה׳, ולספר עליו את כל הצרות שעברו על ישראל מתחילתם, ובחסדו ונפלאותיו הנוראים הצילנו. כמו שכתוב בווידוי ביכורים: ״וענית ואמרת לפני ה׳ אלקיך: ארמי אובד אבי וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט, ויהי שם לגוי גדול עצום ורב. וירעו אותנו המצרים״ וכו׳ (דברים כ״ו, ה׳–ו׳).

For the principal obligation of bikkurim alludes to renewal: one must renew oneself every time and begin anew every time. One’s thoughts must not terrify him on account of all the vicissitudes and impediments, the intensification of the yetzer hara, and so forth and so forth, and everything that passes over him. Rather, he should remember Hashem’s kindnesses and wonders that He performed for us, collectively and individually, from Egypt until the present. He should also remember what occurred before they descended to Egypt, when Lavan the Aramean pursued Yaakov; everything that passed between Yaakov and Lavan while Yaakov served him; and how Lavan deceived him ten times, yet God did not permit him to harm Yaakov, and so forth (Genesis 31:7).

כי עיקר חיוב ביכורים מרמז על התחדשות: שצריכין להתחדש בכל פעם ולהתחיל בכל פעם מחדש. ואל יבהלוהו רעיוניו מכל ההרפתקאות והמניעות והתגברות היצר הרע וכו׳ וכו׳, וכל מה שעובר עליו; כי יזכור חסדי ה׳ ונפלאותיו אשר עשה עמנו בכלליות ובפרטיות, ממצרים ועד הנה. וגם מקודם שירדו למצרים, בעת שרדף לבן הארמי את יעקב, וכל מה שעבר בין יעקב ולבן בעת שעבד אצלו, ולבן רימה אותו עשרת מונים, ואלקים לא נתנו להרע עמו וכו׳ (בראשית ל״א, ז׳).

Not only did he fail to destroy Yaakov, God forbid, in accordance with his evil desire; Yaakov also brought forth from him his daughters Rachel and Leah, through whom the world was built. From them he established a perfect progeny—the holy tribes—through whom the principal revelation of Godliness in the world came about. There was no disqualification among them, and at the time of Yaakov’s passing they all answered and said: “Shima Yisrael, Hashem Elokainu, Hashem Echad,” and so forth (Deuteronomy 6:4). No mouth is capable of recounting everything that has passed over Israel from then until the present, and so forth.

ולא די שלא עלתה בידו לאבדו, חס ושלום, כרצונו הרע, אף גם הוציא ממנו בנותיו רחל ולאה, שעל ידם נבנה העולם, והעמיד מהם מיטה שלמה, שהם השבטים הקדושים, שעל ידם עיקר התגלות האלקות בעולם. כי לא היה בהם שום פסול, ובשעת הסתלקות יעקב ענו ואמרו כולם: ״שמע ישראל, ה׳ אלקינו, ה׳ אחד״ וכו׳ (דברים ו׳, ד׳). וכל מה שעבר על ישראל מאז ועד הנה אין כל פה יכול לדבר וכו׳.

All these aspects likewise pass over every individual Jew. The aspects of Lavan, Esav, Egypt, and the Four Kingdoms with their forces stand against each person. Collectively, all of them stand against Israel in every generation; individually, they stand against each and every person to destroy him, God forbid, while the Holy One, blessed be He, delivers us from their hand. This refers to all the persecutions, incitements, and provocations with which the yetzer hara and its forces assail every person each day and at every moment; all of this is drawn from the aforementioned klipoas—Lavan, Esav, Egypt, and so forth. For the hostility of Lavan, Esav, and Egypt toward Israel likewise arose only because the adversary clothed itself within them to assail Israel for following the way of Hashem that Avraham Avinu transmitted to them and for remaining steadfast in emunah in the one Creator, Who exercises providence and rules over everything, and so forth. Thus in every generation enemies, both physical and spiritual, stand ready to impede and nullify the service of Heaven, and so forth.

וכן בפרטיות עוברים כל אלו הבחינות על כל אחד מישראל. כי על כל אחד עומדים בחינת לבן ועשו ומצרים וארבע מלכויות וחילותיהם; וכולם עומדים על ישראל בכל דור ודור בכלליות, וכן בפרטיות עומדים כולם על כל אחד ואחד לכלותו, חס ושלום, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם. דהיינו, כל הרדיפות וההסתות וההתגרויות שהיצר הרע וחילותיו מתגרים בכל אדם בכל יום ובכל עת, שהכול נמשך מבחינת הקליפות הנזכרות לעיל — לבן ועשו ומצרים וכו׳. כי גם התגרות לבן ועשו ומצרים בישראל הייתה רק מפני שהבעל דבר התלבש בהם להתגרות בישראל, על שהם הולכים בדרך ה׳ שמסר להם אברהם אבינו, וחזקים באמונת הבורא היחיד, המשגיח ומושל בכול וכו׳. וכן בכל דור ודור עומדים שונאים בגשמיות וברוחניות למנוע ולבטל ממלאכת שמים וכו׳.

The Holy One, blessed be He, assists us every time, as we recite three times each day: “For Your miracles that are with us every day, and for Your wonders at every moment—evening, morning, and afternoon. O Good One, for Your mercies have not ceased,” and so forth. There is no counsel for being delivered from all this except complete emunah in Hashem, blessed be He. Emunah is an aspect of renewal, in the aspect of: “They are new every morning; great is Your faithfulness” (Lamentations 3:23). That is, a person must know the absolute truth: he knows nothing at all—nothing, nothing whatsoever. He must only strengthen himself in the holy emunah that we received from our holy forefathers, and permit nothing in the world to confuse him. For we know nothing at all except what our Rabbis, of blessed memory, instructed us.

והקדוש ברוך הוא עוזרנו בכל פעם, כמו שאנו אומרים שלוש פעמים בכל יום: ״ועל ניסיך שבכל יום עמנו, ועל נפלאותיך שבכל עת, ערב ובוקר וצהריים. הטוב, כי לא כלו רחמיך״ וכו׳. ואין שום עצה להינצל מכל זה כי אם אמונה שלמה בה׳ יתברך, שהיא בחינת התחדשות, בחינת ״חדשים לבקרים, רבה אמונתך״ (איכה ג׳, כ״ג). היינו שידע האדם האמת לאמיתו, שאינו יודע כלל — כלל, כלל לא. רק יתחזק עצמו באמונה הקדושה שקיבלנו מאבותינו הקדושים, ואל יבלבל אותו שום דבר שבעולם, כי אין אנו יודעים כלל, רק כפי שהורו אותנו רבותינו זכרונם לברכה.

They said this, and they also said that. They said that one must break every craving. It goes without saying that one must flee from every transgression in the world more swiftly than one flees from fire; but even from a mere craving or any movement not in accordance with the will of the blessed Creator, one must flee and distance oneself to the utmost. For it causes tremendous damage to a Jewish soul and to the thousands upon thousands and myriads upon myriads of worlds dependent upon him. Yet they also said that even if a person transgressed whatever he transgressed—even if he transgressed the entire Torah thousands of times, may the Merciful One save us—nevertheless, there is no despair in the world at all, and he must begin anew every time. For Hashem, blessed be He, receives delight and pleasure even from the lowest of the low. On the contrary, this is a principal manifestation of His greatness: those who are exceedingly distant from Him strengthen themselves in emunah, acknowledge Him, and praise Him, blessed be He, and so forth, as Rabbeinu, of blessed memory, explains many times.

הם אמרו והם אמרו. הם אמרו שצריכין לשבר כל התאוות; שלא מיבעיא כל עבירה שבעולם, שבוודאי צריכין לברוח ממנה יותר מבורח מן האש, אלא אפילו תאווה בעלמא ושום תנועה שאינה ברצון הבורא יתברך — צריכין לברוח ולהתרחק ממנה הרחק בתכלית. כי הוא פוגם מאוד בנפש הישראלי ובכל אלפי אלפים וריבי רבבות העולמות התלויים בו. והם אמרו, שאפילו אם עבר האדם מה שעבר, אפילו אם עבר על כל התורה כולה אלפים פעמים, רחמנא ליצלן, אף על פי כן אין שום ייאוש בעולם כלל, וצריך להתחיל בכל פעם מחדש. כי ה׳ יתברך מקבל תענוג ושעשועים מהגרוע שבגרועים. אדרבה, זהו עיקר גדולתו יתברך, כשהרחוקים מאוד מאוד ממנו מתחזקים באמונה ומודים ומשבחים אותו יתברך וכו׳, כמבואר כל זה בדברי רבנו זכרונו לברכה כמה פעמים.

Therefore one must renew oneself every time through the aspect of bikkurim, which are an aspect of renewal, as explained above. This is the meaning of “Bereishis,” and so forth. Our Rabbis, of blessed memory, expounded: For the sake of bikkurim, which are called “reishis,” the beginning, the world was created (Bereishis Rabbah 1:4). For the principal creation of the world was for the sake of this aspect—renewal—which is the aspect of bikkurim, the aspect of reishis, and the aspect of “In the beginning God created,” and so forth (Genesis 1:1). For the sake of “reishis” God created the heavens, and so forth. The principal creation of heaven and earth was for the sake of reishis: that a person should begin from the beginning every time, as though today were the very beginning of his commencement. For this is the principal rectification of the worlds. Hashem, blessed be He, also renews them literally anew each day, as we recite: “In His goodness, He continually renews the work of creation each day,” and as we recite daily: “He makes new things,” and so forth.

על כן צריכין להתחדש בכל פעם על ידי בחינת ביכורים, שהם בחינת התחדשות כנזכר לעיל. וזה שכתוב ״בראשית״ וכו׳, ודרשו רבותינו זכרונם לברכה: בשביל ביכורים שנקראים ״ראשית״ ברא העולם (בראשית רבה א׳, ד׳). כי עיקר בריאת העולם הייתה בשביל בחינה זו, בחינת התחדשות, שהיא בחינת ביכורים, בחינת ראשית, בחינת ״בראשית ברא אלקים״ וכו׳ (בראשית א׳, א׳). שבשביל ״ראשית״ ברא אלקים את השמים וכו׳; שעיקר בריאת שמים וארץ היה בשביל ראשית, היינו שיתחיל האדם בכל פעם מראשית, כאילו היום הוא ראשית התחלתו. כי זה עיקר תיקון העולמות, גם כי ה׳ יתברך מחדש אותם בכל יום מחדש ממש, כמו שאומרים: ״ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית״, וכמו שאומרים בכל יום: ״עושה חדשות״ וכו׳.

Therefore, in the parsha of “And it shall be, when you come,” immediately after the mitzvos of the declaration over bikkurim and the tithe, the Torah states: “This day Hashem your God commands you to perform,” and so forth (Deuteronomy 26:16). It is also written there: “This day you have become a people,” and so forth (Deuteronomy 27:9), and: “Which I command you today” (Deuteronomy 26:16). Rashi explains there: “Each day it should appear in your eyes as though today you entered into a covenant with Him” (Rashi on Deuteronomy 27:9). This is as explained above, for this is the principal aspect of bikkurim: renewal each day, habituating oneself to regard it as though today he entered the covenant and began entering the holiness of Israel. (Likutay Halachos, Laws of Meat and Milk 4:13)

ועל כן נסמך תכף בפרשת ״והיה כי תבוא״, אחר מצוות וידוי ביכורים ומעשר: ״היום הזה ה׳ אלקיך מצוך לעשות״ וכו׳ (דברים כ״ו, ט״ז); וכתיב שם: ״היום הזה נהיית לעם״ וגו׳ (דברים כ״ז, ט׳); ״אשר אנכי מצוך היום״ (דברים כ״ו, ט״ז). ופירש רש״י שם: ״בכל יום יהיה דומה בעיניך כאילו היום נכנסת עמו בברית״ (רש״י על דברים כ״ז, ט׳). היינו כנזכר לעיל, כי זה עיקר בחינת ביכורים: בחינת התחדשות בכל יום, להרגיל את עצמו כאילו היום נכנס בברית ומתחיל להיכנס בקדושת ישראל. (הלכות בשר בחלב, הלכה ד׳, אות י״ג)

Look down from Your holy abode (Deuteronomy 26:15)

השקיפה ממעון קדשך (דברים כ״ו, ט״ו)

There is a Divine Name that is employed when one wishes to appoint a king. That Name is Kuf-Mem-Heh, the initial letters of “Look down from Your holy abode” (Deuteronomy 26:15). This is the aspect of: “He removes kings and establishes kings” (Daniel 2:21). This is also what was said concerning Yosef: “And behold, my sheaf arose” (Genesis 37:7).

יש שם שכשרוצים לעשות מלך משתמשין בזה השם, והשם הוא קמ״ה, ראשי תיבות ״השקיפה ממעון קדשך״ (דברים כ״ו, ט״ו). וזה בחינת ״מהעדה מלכין ומהקים מלכין״ (דניאל ב׳, כ״א). וזה שנאמר ביוסף: ״והנה קמה אלומתי״ (בראשית ל״ז, ז׳).

This day Hashem your God commands you to perform these statutes (Deuteronomy 26:16)

היום הזה ה׳ אלקיך מצוך לעשות את החוקים האלה (דברים כ״ו, ט״ז)

The principal holiness is to remember, each and every day, that this day is counted and numbered, and that one must discharge the obligation of the day specifically on this very day. A person is therefore forbidden to postpone himself from one day to another. He must know well that he will never again possess this day throughout his life, for tomorrow is an entirely different matter. If only he will merit tomorrow to discharge his obligation by rendering to Hashem, blessed be He, the obligation belonging to the day of tomorrow itself.

עיקר הקדושה הוא לזכור בכל יום ויום שזה היום מנוי וספור, וצריכין לצאת בו חובת היום בזה היום דייקא. ועל כן אסור לאדם לדחות את עצמו מיום ליום; רק לידע היטב כי זה היום לא יהיה לו כל ימי חייו, כי יום המחר הוא עניין אחר לגמרי, והלוואי שיזכה למחר לצאת ידי חובתו, לפרוע להשם יתברך חובת היום של יום המחר בעצמו.

This is the aspect of: “Today, if you will heed His voice” (Psalms 95:7). That is, if you desire to heed His voice, you must be vigilant regarding this: know well that the essential matter is specifically this day in which you presently stand, and do not postpone the service of Hashem from one day to another, God forbid. As it is written: “This day Hashem your God commands you to perform,” and so forth (Deuteronomy 26:16)—specifically this day. And it is written: “Which I command you today” (Deuteronomy 26:16)—specifically today.

וזה בחינת ״היום אם בקולו תשמעו״ (תהלים צ״ה, ז׳). היינו, אם תרצו לשמוע בקולו, צריכין אתם להיזהר בזה: לידע היטב שהעיקר הוא היום הזה דייקא שאתם עומדים בו, ושלא לדחות עבודת השם מיום אל יום, חס ושלום. וכמו שכתוב: ״היום הזה ה׳ אלקיך מצוך לעשות״ וכו׳ (דברים כ״ו, ט״ז) — היום הזה דייקא; וכתיב: ״אשר אנכי מצוך היום״ (דברים כ״ו, ט״ז) — דייקא.

This is the aspect of: “Teach us so to count our days,” and so forth (Psalms 90:12). For one must beseech Hashem, blessed be He, concerning this, and also remind oneself every time with explicit speech. Speech possesses great power to awaken a person and remind him to know well that all the days of his life are counted and numbered, and that he must take care to discharge the obligation of each day in its proper time.

וזה בחינת ״למנות ימינו כן הודע״ וכו׳ (תהלים צ׳, י״ב), כי צריכין לבקש על זה מהשם יתברך, וכן להזכיר את עצמו בכל פעם בפה מלא, כי הדיבור יש לו כוח גדול לעורר את האדם ולהזכירו, שידע היטב כי כל ימי חייו מנויים וספורים, וצריכין להיזהר לפרוע חובת כל יום בזמנו.

In truth, each and every day contains a distinctive wisdom and intellect. This is the principal light of the day—the sun—which is the aspect of holy intellect, as explained in the original discourse. Yet every day contains darkness that precedes the light, for in the order of creation night precedes day, as it is written: “There was evening and there was morning,” and so forth (Genesis 1:5). At its root in holiness, the fact that darkness precedes light is a great rectification. Darkness is the aspect of the absence of knowledge, the aspect of constricted mochin; specifically through this comes the principal rectification and reception of mochin, as explained above.

כי באמת כל יום ויום יש בו חכמה ושכל מיוחד, שזה עיקר אור היום, שהוא השמש, שהוא בחינת השכל דקדושה, וכמבואר בפנים. אבל בכל יום יש חושך שקודם לאור, כי הלילה קודם ליום בסדר הבריאה, כמו שכתוב: ״ויהי ערב ויהי בוקר״ וכו׳ (בראשית א׳, ה׳). ובשורשו בקדושה, מה שהחושך קודם לאור הוא תיקון גדול; כי החושך הוא בחינת העדר הדעת, בחינת צמצום המוחין, שעיקר תיקון וקבלת המוחין על ידי זה דייקא, כנזכר לעיל.

But because of the blemish caused by human deeds—the aspect of the blemish of the moon’s diminution—the sitra achara, the aspect of the kingdom of wickedness, draws sustenance, God forbid, from the aforementioned aspect of darkness and constriction. Actual darkness then intensifies, God forbid, seeking to obscure the light of day entirely. That is, it seeks to confuse the understanding and darken the light of true intellect and wisdom—the light of truth that shines each and every day and constitutes the principal daylight.

אבל מחמת פגם מעשי בני אדם, שזה בחינת פגם מיעוט הלבנה, על ידי זה נמשך להסטרא אחרא, בחינת מלכות הרשעה, יניקה חס ושלום מבחינת חושך וצמצום הנזכר לעיל. ואזי מתגבר, חס ושלום, חושך ממש, שרוצה להחשיך אור היום לגמרי; היינו שרוצה לבלבל את הדעת ולהחשיך את אור השכל והחכמה האמיתית, שהוא אור האמת המאיר בכל יום ויום, שהוא עיקר אור יום.

From this derive all the impediments, delays, and confusions of each day, and from it derive all the aforementioned errors: a person wishes to defer this day, until it generally appears to him as though this day is not counted or numbered at all among the days of his life, and as though it is impossible to serve Hashem, blessed be He, on this day. In truth, given the manner in which the sitra achara spreads itself out and extends itself over each particular day, it is certainly exceedingly difficult to engage in the service of Hashem—especially in prayer, where the confusions principally intensify.

ומזה נמשכין כל המניעות והעיכובים והבלבולים שבכל יום, שמזה נמשכין כל הטעויות הנזכרות לעיל: שהאדם רוצה לדחות זה היום, עד שעל פי רוב נדמה לו לאדם כאילו אין זה היום נמנה ונספר כלל בימי חייו, וכאילו היום הזה אי אפשר לעבוד את השם יתברך. ובאמת בוודאי, כפי השתטחות והתפשטות הסטרא אחרא שבכל יום ויום, בוודאי קשה מאוד לעסוק בעבודת השם, בפרט בתפילה, ששם עיקר התגברות הבלבולים.

But one must know well that, nevertheless, this day is a day and enters the reckoning. It certainly contains goodness and a distinctive holy wisdom and intellect that must be drawn down specifically on this day. The darkness merely covers it, for the shell precedes the fruit. This is the aspect of the impediments and confusions, and so forth, which intensify and spread themselves over each day. A person must strengthen himself and endeavor to break the shell that preceded the fruit, and know and believe that specifically on this day he can draw close to Hashem, blessed be He, in accordance with his particular aspect: “If you seek Him, He will be found by you” (I Chronicles 28:9). He will then merit finding the goodness belonging specifically to this day.

אבל צריכין לידע היטב, כי אף על פי כן זה היום הוא יום ועולה בחשבון, ובוודאי יש בו טוב, ויש בו חכמה ושכל מיוחד דקדושה שצריכין להמשיכן בזה היום דייקא. רק שהחושך מכסה עליו, כי הקליפה קדמה לפרי; וזה בחינת המניעות והבלבולים וכו׳ שמתגברין ומשתטחין בכל יום. וצריך האדם להתגבר, להשתדל לשבר הקליפה שקדמה לפרי, ולידע ולהאמין שדייקא בזה היום יכול להתקרב להשם יתברך לפי בחינתו; ״ואם תדרשנו ימצא לך״ (דברי הימים א׳ כ״ח, ט׳). ואז יזכה למצוא הטוב שבזה היום דייקא.

This is the aspect of what is brought in the holy Zohar: “There is no day that does not contain goodness,” and so forth; “and every day has a barrier on the outside, so that not every person may enter that goodness, just as darkness covers light,” and so forth (Zohar).

וזה בחינת מה שמובא בזוהר הקדוש: ״לית יום דלית ביה טוב״ וכו׳, ״וכל יומא אית ליה גדר מלבר, דלא ייעול כל בר נש לההוא טוב, כגון דכסיא חשוכא לנהורא״ וכו׳ — אין יום שאין בו טוב, וכל יום יש לו גדר מבחוץ, שלא ייכנס כל אדם אל אותו הטוב, כדרך שהחושך מכסה את האור (זוהר).

From this derive all the errors and postponements of every person on each day: it appears to him as though this day is nothing, as though it is not among the days of his life, and as though today it is altogether impossible to draw close to Hashem, blessed be He. This is found among most people when they do not carefully examine their ways, particularly when some circumstance or event occurs—whether favorable or the reverse, God forbid. The day then becomes entirely confused for them, until most of their days are consumed in this manner for emptiness and futility, may the Merciful One save us.

ומזה נמשכין כל הטעויות והדחיות של כל אדם שבכל יום: שנדמה לו כאילו היום הזה אינו כלום וכאילו אינו מימי חייו, וכאילו היום אי אפשר להתקרב להשם יתברך כלל. זה נמצא ברוב בני אדם כאשר אינם מפקחים על דרכיהם היטב, בפרט כשיש לו איזה סיבה ומאורע, לטוב או להפך חס ושלום, שאז היום מתבלבל אצלם לגמרי, עד שרוב ימיהם כלים בזה להבל ולריק, רחמנא ליצלן.

For example: one day is a fair and market day; on another he must calculate his accounts; on this day he departs on a journey; during those days he is on the road, wandering and displaced; on this day he returns from the road and must lift the load from the wagon, arrange the merchandise, and apportion it properly, and so forth; on this day some dispute and quarrel with another person befalls him; on this day he is invited to a meal. Similar forms of idleness and confusion arise differently each day, until nearly every day contains considerable idleness and confusion. Even on the other days that contain no such events, it generally appears to him each day as though this day is nothing, as explained above.

כגון: ביום זה הוא יריד ויומא דשוקא; וביום זה צריך לחשוב חשבונותיו; ובזה היום יוצא לדרך; ובאלו הימים הוא בדרך נע ונד ומטולטל; ובזה היום בא מן הדרך וצריך להרים המשאוי מעל העגלה ולסדר הסחורה ולחלקה כראוי וכו׳; וביום זה נזדמנה לו איזה מריבה וקטטה עם אחד; וביום זה נקרא על איזה סעודה; וכיוצא בזה ביטולים ובלבולים שונים בכל יום ויום, עד שכמעט בכל יום נמצא בו ביטול ובלבול גדול. ואפילו בשאר הימים שאין בו מאורעות כאלה, גם כן על פי רוב נדמה לו בכל יום כאילו היום הזה אינו כלום, וכנזכר לעיל.

All this derives from the outer barrier surrounding the goodness of each and every day, which at its root derives from the aspect of darkness preceding light. This is as it is written: “It is a day to build your fences; on that day the statute will be far removed. It is a day when they will come to you from Assyria,” and so forth (Micah 7:11–12; see Rashi there). That is, Israel addresses the idolaters, who are the aspect of the sitra achara and the klipoas surrounding holiness, from whom derive all the aforementioned impediments and confusions. They so distort and confuse a person’s heart that he can mistakenly believe, God forbid, that this day came only for its circumstances, events, impediments, and confusions—the aspect of the aforementioned outer barrier—and that it contains no goodness whatsoever, God forbid.

וכל זה נמשך מהגדר מלבר שיש על הטוב שבכל יום ויום, שזה נמשך בשורשו מבחינת החושך שקדם לאור. וזה שכתוב: ״יום לבנות גדריך, יום ההוא ירחק חוק. יום הוא ועדיך יבוא למני אשור״ וכו׳ (מיכה ז׳, י״א–י״ב; עיין רש״י שם). היינו שישראל אומרים אל העכו״ם, שהם בחינת הסטרא אחרא והקליפות המסבבין את הקדושה, שמהם כל המניעות והבלבולים הנזכרים לעיל. הם מעקמין ומבלבלין לב האדם כל כך, עד שיוכל לטעות חס ושלום כאילו היום הזה לא בא רק בשביל הסיבות והמאורעות והמניעות והבלבולים, שהם בחינת הגדר מלבר הנזכר לעיל, וכאילו אין בו טוב כלל, חס ושלום.

This is: “It is a day to build your fences; on that day the statute will be far removed” (Micah 7:11). You say that this day came only for building the fences and screens—the impediments and postponements of each day—and that engaging on this day in Torah, which is called a “statute,” is far removed. This is “on that day the statute will be far removed”: on this day the statute, meaning Torah, will be distant, since the aforementioned impediments and postponements make Torah and divine service impossible on this day. In truth, however, this is not so, for “It is a day when they will come to you” (Micah 7:12). This day is certainly a complete day. We will certainly endeavor and strengthen ourselves to engage specifically on this day in Torah and the service of Hashem, break your fences, and thereby merit drawing close to the goodness belonging specifically to this day. (Likutay Halachos, Laws of a Deposit and the Four Custodians 4:5–7; following Otzar HaYirah, Awe and Divine Service 145; see the full text; see also Pesach and Sefirah 156–158; Renewal 106)

וזהו ״יום לבנות גדריך, יום ההוא ירחק חוק״ (מיכה ז׳, י״א): אתם אומרים שהיום הזה לא בא רק בשביל לבנות הגדרים והמסכים, שהם המניעות והדחיות שבכל יום, אבל הוא רחוק מלעסוק בזה היום בתורה שנקראת ״חוק״. וזהו ״יום ההוא ירחק חוק״: שבזה היום ירחק החוק, שהיא התורה, כי אי אפשר לעסוק בתורה ועבודה בזה היום מחמת המניעות והדחיות הנזכרות לעיל. אבל באמת אינו כן, כי ״יום הוא ועדיך יבוא״ (מיכה ז׳, י״ב): בוודאי זה היום הוא יום גמור, ובוודאי נשתדל ונתגבר לעסוק בזה היום דייקא בתורה ועבודת השם, ולשבר את הגדרים שלכם, עד שנזכה להתקרב אל הטוב שבזה היום דייקא. (הלכות פיקדון וארבעה שומרים, הלכה ד׳, אותיות ה׳–ז׳; לפי אוצר היראה, יראה ועבודה, אות קמ״ה; עיין בפנים; ועיין פסח וספירה, אותיות קנ״ו–קנ״ח; התחדשות, אות ק״ו)

This day Hashem your God commands you to perform these statutes (Deuteronomy 26:16)

היום הזה ה׳ אלקיך מצוך לעשות את החוקים האלה (דברים כ״ו, ט״ז)

“Today, if you will heed His voice” (Psalms 95:7). This is a great principle in the service of Hashem: a person should place before his eyes only that particular day. Whether regarding the pursuit of livelihood and his material needs, he should not think from one day to the next, as is brought in the sacred works; or regarding his service of Hashem, blessed be He, he should place before his eyes only that day and that hour.

״היום אם בקולו תשמעו״ (תהלים צ״ה, ז׳). זה כלל גדול בעבודת השם: שלא ישים לנגד עיניו כי אם אותו היום. הן בעסק פרנסה והצטרכותו, צריך שלא יחשוב מיום לחברו, כמובא בספרים; וכן בעבודתו יתברך לא ישים לנגד עיניו כי אם אותו היום ואותו השעה.

For when people desire to enter the service of Hashem, it appears to a person like a heavy burden, and as though it were impossible for him to carry such a heavy burden. But when he considers that he has only that particular day, it will not be a burden at all. He must also not postpone himself from one day to the next, saying: “Tomorrow I will begin; tomorrow I will pray with proper concentration and strength,” and similarly regarding the other forms of divine service. For in his world a person possesses only the particular day and hour in which he presently stands, since tomorrow is an entirely different world. “Today, if you will heed His voice” (Psalms 95:7)—specifically today. Understand this. (Likutay Moharan I, Teaching 272)

כי כשרוצין להיכנס בעבודת השם, נדמה להאדם כאילו הוא משא כבד, ואי אפשר לו לשאת משא כבד כזו. אבל כשיחשוב שאין לו רק אותו היום, לא יהיה לו משא כלל. וגם שלא ידחה את עצמו מיום ליום לאמור: ״מחר אתחיל; מחר אתפלל בכוונה ובכוח כראוי״, וכיוצא בזה בשאר העבודות. כי אין לאדם בעולמו כי אם אותו היום ואותו השעה שעומד בו, כי יום המחרת הוא עולם אחר לגמרי. ״היום אם בקולו תשמעו״ (תהלים צ״ה, ז׳) — היום דייקא. והבן. (ליקוטי מוהר״ן א׳, תורה רע״ב)

You have declared Hashem today (Deuteronomy 26:17)

את ה׳ האמרת היום (דברים כ״ו, י״ז)

When a person practices hisboadidus and explicitly expresses his conversation and anguish before Hashem, blessed be He, confessing and regretting the magnitude of the blemishes he caused, the Shechinah, corresponding to him, likewise expresses Her conversation and anguish before Him and consoles him. For every blemish with which he damaged his soul also caused a blemish in Her, as it were. This is the aspect of: “You have declared Hashem, and Hashem has declared you,” and so forth (Deuteronomy 26:17–18). She consoles him that She will seek stratagems to rectify all the blemishes. (Likutay Moharan I, Teaching 259)

כשאדם מתבודד ומפרש שיחתו וצערו לפני השם יתברך, ומתוודה ומתחרט על גודל הפגמים שעשה, אזי גם השכינה כנגדו מפרשת לפניה שיחתה וצערה ומנחמת אותו; כי כל פגם ופגם שפגם בנשמתו, פגם אצלה גם כן, כביכול. וזה בחינת: ״את ה׳ האמרת וה׳ האמירך״ וכו׳ (דברים כ״ו, י״ז–י״ח). והיא מנחמת אותו שתבקש תחבולות לתקן כל הפגמים. (ליקוטי מוהר״ן א׳, תורה רנ״ט)

Which I command you today (Deuteronomy 26:16)

אשר אנכי מצוה אתכם היום (דברים כ״ו, ט״ז)

The principal counsel for serving Hashem, blessed be He, is to consider each and every day that one possesses only this day alone. This is the aspect of: “Today, if you will heed His voice” (Psalms 95:7), as explained elsewhere. One must think only of that particular day, in the aspect of: “This is the day Hashem has made,” and so forth (Psalms 118:24). Through this he will merit the service of Hashem.

עיקר העצה לעבודת השם יתברך לחשוב בכל יום ויום שאין לו רק זה היום בלבד. שזה בחינת ״היום אם בקולו תשמעו״ (תהלים צ״ה, ז׳), כמבואר במקום אחר. וצריכין שלא לחשוב רק אותו היום, בבחינת ״זה היום עשה ה׳״ וכו׳ (תהלים קי״ח, כ״ד), ועל ידי זה יזכה לעבודת השם.

He will likewise merit that Mashiach will not be delayed on his account, for the principal coming of Mashiach depends upon this. As our Sages, of blessed memory, said: “When will the Master come? Today—if you will heed His voice” (Sanhedrin 98a; Psalms 95:7). In accordance with the service of Israel, who fulfill and serve Hashem, blessed be He, in this manner each day, a ray of Mashiach shines forth each day, until ultimately the complete redemption will come through this.

וכמו כן יזכה שממנו לא יהיה עיכוב משיח, כי עיקר ביאת המשיח תלוי בזה. כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה: ״אימתי יבוא מר? היום — אם בקולו תשמעו״ (סנהדרין צ״ח ע״א; תהלים צ״ה, ז׳). וכפי עבודת ישראל המקיימים ועובדים בדרך זה את השם יתברך בכל יום, כן מתנוצץ קרן משיח בכל יום, עד שסוף כל סוף תבוא על ידי זה הגאולה בשלמות.

Each person, in accordance with his share in bringing Mashiach near, will then merit delighting in Hashem and being satiated from the great goodness that He will bestow upon us at that time. (Likutay Halachos, Laws of Gifts 5:47; following Otzar HaYirah, Awe and Divine Service 136)

וכל אחד, כפי חלקו בהתקרבות משיח, כן יזכה אז להתענג על ה׳ ולשבוע מטובו הגדול שישפיע אז עלינו. (הלכות מתנה, הלכה ה׳, אות מ״ז; לפי אוצר היראה, יראה ועבודה, אות קל״ו)

Be attentive and hear, Israel (Deuteronomy 27:9)

הסכת ושמע ישראל (דברים כ״ז, ט׳)

Every person must know, on every day and during every hour and moment of his life, that all the souls of all the generations destined to issue from him depend upon him, and that all the souls of the House of Israel depend upon them. For all Israel are responsible for one another. Each person is therefore obligated to say: “The world was created for my sake” (Sanhedrin 37a). As our Rabbis, of blessed memory, said: when a person merits, he brings merit to himself, to his generations, and to the generations of his generations until the end of all generations, and he tips the entire world toward the side of merit. The reverse is likewise true, may the Merciful One save us.

צריך כל אדם לידע בכל יום ובכל שעה ורגע מימי חייו, שתלויים בו כל הנפשות של כל הדורות העתידין לצאת ממנו, ובהם תלויים כל נפשות בית ישראל. כי כל ישראל ערבים זה בזה. כי חייב כל אדם לומר: ״בשבילי נברא העולם״ (סנהדרין ל״ז ע״א). כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: בזמן שאדם זוכה, זוכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות, ומכריע את כל העולם כולו לכף זכות; ולהפך להפך, רחמנא ליצלן.

All this can be rectified completely only through the true tzaddik, the aspect of the inclusive intellect, within whom all souls are incorporated—“the one who is here and the one who is not here” (Deuteronomy 29:14). From there, sweetening is drawn to all the judgments and all the constrictions, which are the root of all the changes that pass over a person at every moment, each individual in accordance with his place and time.

וכל זה אי אפשר לתקן בשלמות כי אם על ידי הצדיק האמת, בחינת שכל הכולל, ששם נכללין כל הנפשות — אשר ישנו פה ואשר איננו פה (דברים כ״ט, י״ד). ומשם נמשך המתקה לכל הדינים ולכל הצמצומים, שהם שורש כל השינויים העוברים על האדם בכל עת, לכל אחד כפי מקומו ושעתו.

Examine the entire Book of Deuteronomy carefully and you will find that wherever it warns Israel concerning fulfillment of the Torah, it repeatedly mentions the word “today.” This instructs and awakens every person that the essential matter is to begin drawing close today—that is, on every day and during the very hour in which he stands. This is the aspect of: “Moshe spoke to all the Children of Israel… Be attentive and hear, Israel; this day you have become a people” (Deuteronomy 27:9). Rashi explains there even more explicitly: “Every day it should appear in your eyes as though today you entered into a covenant with Him” (Rashi on Deuteronomy 27:9).

ותדקדק בכל ספר דברים ותמצא, שבכל מקום שמזהיר את ישראל על קיום התורה, מזכיר בכל פעם תיבת ״היום״, להורות ולהעיר את כל אחד שהעיקר להתחיל להתקרב היום, היינו בכל יום ושעה שעומד בו. וזה בחינת: ״וידבר משה אל כל בני ישראל... הסכת ושמע ישראל, היום הזה נהיית לעם״ (דברים כ״ז, ט׳). ופירש רש״י שם גם כן בביאור יותר: ״בכל יום יהיה דומה בעיניך כאילו היום נכנסת עמו בברית״ (רש״י על דברים כ״ז, ט׳).

This is “be attentive and hear.” Its meaning is: incline your ear and listen exceedingly well. A person must incline his ear and heart toward this matter, hear and understand it, and receive it well in his heart: “This day you have become a people”—that is, on every day and during every hour. This is what our Rabbis, of blessed memory, expounded: “Hasket”—first be silent, and afterward analyze and break the matter down (Berachos 63b). This means that in all study of the holy Torah, one must first learn and then examine the matter carefully, in the aspect of: “A person should first acquire the text and afterward reason through it” (Avodah Zarah 19a).

וזה ״הסכת ושמע״, שפירושו מלשון ״הטה אוזנך ושמע היטב היטב״. היינו שדבר זה צריכין להטות אוזנו ולבבו לשמוע ולהבין ולקבלו בלבו היטב: שהיום הזה נהיית לעם, דהיינו בכל יום ובכל שעה. וזה שדרשו רבותינו זכרונם לברכה: ״הסכת״ — הס, ואחר כך כתת (ברכות ס״ג ע״ב). שפירושו שבכל לימודי התורה הקדושה צריכין בתחילה ללמוד, ואחר כך לעיין היטב, בבחינת ״ליגמר איניש והדר ליסבר״ — ילמד אדם תחילה ואחר כך יסביר (עבודה זרה י״ט ע״א).

Thus, regarding this very matter—knowing and remembering that on every day and during every hour “this day you have become a people,” as explained above—one must listen and remember well, in the aspect of first being silent and afterward analyzing. One must first receive it simply and in a general manner; afterward one must break it down and examine it carefully during every hour and moment. He must know at every hour that another hour of the days of his life is now passing, and remind himself that there is an inclusive intellect capable of sweetening and rectifying everything. Through this he can draw himself toward fulfilling: “This day you have become a people to Hashem your God” (Deuteronomy 27:9)—specifically today, and likewise on every day and during every hour, in the aspect of: “You examine him every moment” (Job 7:18), as explained above. (Likutay Halachos, Laws of a Deposit and the Four Custodians 5:36; following Otzar HaYirah, Awe and Divine Service 149)

היינו שבעניין זה עצמו — לידע ולזכור שבכל יום ובכל שעה ״היום הזה נהיית לעם״, כנזכר לעיל — צריך להאזין ולזכור היטב, בבחינת הס ואחר כך כתת. כי צריכין לקבלו בכלליות בפשיטות, ואחר כך צריכין לכתת ולעיין בו היטב בכל שעה ורגע: לידע בכל שעה שעתה עוברת שעה מימי חייו, ויזכור עצמו שיש שכל הכולל שיכול להמתיק ולתקן הכול. ועל ידי זה יוכל להמשיך את עצמו לקיים: ״היום הזה נהיית לעם לה׳ אלקיך״ (דברים כ״ז, ט׳) — היום דייקא, וכן בכל יום ושעה, בחינת ״ותבחננו לרגעים״ (איוב ז׳, י״ח), כנזכר לעיל. (הלכות פיקדון וארבעה שומרים, הלכה ה׳, אות ל״ו; לפי אוצר היראה, יראה ועבודה, אות קמ״ט)

This day you have become a people (Deuteronomy 27:9)

היום הזה נהיית לעם (דברים כ״ז, ט׳)

It has been explained many times in our teachings that this is a great principle in the service of Hashem: one must begin anew every time. As our Rabbis, of blessed memory, said concerning the verse, “This day you have become a people” (Deuteronomy 27:9): it should be as though today you entered the covenant with Him, and each and every day they should be new in your eyes (Rashi there). In truth, all the confusions, falls, and descents that a person repeatedly experiences arise through the multitude of thoughts carried from the day that passed into the following day and from one hour into the next.

מבואר בדברינו פעמים הרבה, שזה כלל גדול בעבודת השם: שצריך להתחיל בכל פעם מחדש. כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק ״היום הזה נהיית לעם״ (דברים כ״ז, ט׳): כאילו היום נכנסת עמו בברית, ובכל יום ויום יהיו בעיניך כחדשים (רש״י שם). כי באמת כל הבלבולים והנפילות והירידות שיש להאדם בכל פעם — הכול הוא על ידי ריבוי המחשבות מיום שעבר ליום הבא ומשעה לשעה.

Most of the world regard themselves as old. Each person considers himself as though he has already grown old in the ways to which he has been accustomed for many days, until it appears to him that he can no longer return to another path. Because of this they despair completely of drawing close to Hashem, blessed be He. Even the small measure of divine service and mitzvos they fulfill is performed as a commandment of people learned by rote, without awakening or vitality. All this results from the old age that has suddenly overtaken them: they regard themselves as old, which is exceedingly, exceedingly harmful to the service of Hashem.

ורוב העולם הם בעיני עצמן כזקנים, וכל אחד נחשב בעיני עצמו כאילו כבר נזקן בדרכיו שרגיל בהם ימים רבים, עד שנדמה לו שאי אפשר לו לשוב עוד לדרך אחר. ומחמת זה מייאשים את עצמן לגמרי מלהתקרב להשם יתברך. ואפילו מעט העבודה והמצוות שמקיימים הוא כמו מצוות אנשים מלומדה, ועושים אותה בלי התעוררות וחיות. והכול מחמת הזקנה שקפצה עליהם, שנחשבים בעיני עצמן כזקנים, שזה מזיק מאוד מאוד לעבודת השם.

It goes without saying that this is immeasurably harmful to one who does not follow the upright path and imagines that he has already grown old in his conduct and can no longer change for the better. He can be lost entirely if he does not awaken to renew himself, for this is the principal teshuvah, in the aspect of: “Return us, Hashem, to You, and we shall return; renew our days as of old” (Lamentations 5:21). But even those who are somewhat worthy, and even tzaddikim and chassidim, are not in a good state if they regard themselves as old and perform their service like an old person long accustomed to it. For the principal perfection of holy service is renewal every time, in the aspect of: “Those who hope in Hashem will renew their strength; they will soar aloft like eagles” (Isaiah 40:31).

כי לא מיבעיא מי שאינו הולך בדרך הישר, ונדמה לו כאילו כבר נזקן במעשיו ואי אפשר לו עוד להשתנות לטובה — שבוודאי זה מזיק בלי שיעור, כי יכול לילך לאיבוד לגמרי אם לא יתעורר להתחדש, שזה עיקר התשובה, בחינת ״השיבנו ה׳ אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם״ (איכה ה׳, כ״א). אלא אפילו הכשרים קצת, ואפילו צדיקים וחסידים, אם הם כזקנים בעיני עצמן ועושים עבודתם כזקן הרגיל מכבר בזה, גם זה אינו טוב. כי עיקר שלמות העבודה הקדושה הוא התחדשות בכל פעם, בבחינת ״וקווי ה׳ יחליפו כוח, יעלו אבר כנשרים״ (ישעיהו מ׳, ל״א).

One who strengthens himself in this matter—to begin anew every time—will certainly never fall away from his service, regardless of what passes over him. A person must remove entirely from his mind and thought the day that passed, or even the preceding hour, and regard himself every day and even every hour as though he were born today, in the aspect of: “Today I have begotten you” (Psalms 2:7); as though at that very hour he was born and entered the world, desiring to recognize the One Who spoke and the world came into being.

ומי שמחזק עצמו בזה להתחיל בכל פעם מחדש, בוודאי לא ייפול לעולם מעבודתו, אפילו אם יעבור עליו מה. כי צריך האדם לסלק מדעתו וממחשבתו לגמרי היום שעבר, או אפילו השעה העברה, וידמה בעיני עצמו בכל יום ואפילו בכל שעה כאילו היום נולד, בבחינת ״אני היום ילדתיך״ (תהלים ב׳, ז׳); וכאילו באותה שעה נולד ובא לעולם ורוצה להכיר את מי שאמר והיה העולם.

Although this has already occurred thousands and tens of thousands of times—he desired to renew himself and begin drawing close to Hashem, blessed be He, but did not succeed, and even fell each time into whatever he fell, may the Merciful One save us—he nevertheless must not look at this at all, but must forget all of it. For the day and hour in which he now stands have never yet existed in the world; who knows what he can still merit on that day and in that hour? Hashem, blessed be He, in His goodness continually renews the work of creation each day, and no moment resembles another. At each and every moment the configuration, condition, and course of the constellations and stars change; consequently, countless circumstances differ between one born at this moment and one born at another moment.

ואף על פי שכבר היה כן אלפים ורבבות פעמים, שרצה להתחדש ולהתחיל להתקרב להשם יתברך ולא עלתה בידו, ואפילו אם נפל בכל פעם למה שנפל, רחמנא ליצלן — אף על פי כן אל יסתכל על זה כלל וישכח כל זה. כי זה היום והשעה שעומד בו עתה עדיין לא היה בעולם, ומי יודע מה יכול לזכות עדיין באותו היום ובאותה השעה. כי השם יתברך מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, ואין רגע דומה לחברתה. כי בכל רגע ורגע משתנה מעמד ומצב ומהלך המזלות והכוכבים, ועל ידי זה משתנים המאורעות לאין מספר בין הנולד ברגע זו לנולד ברגע האחרת.

From this one can contemplate and understand through one’s own perception the immense changes occurring at every single moment in the supernal worlds, without end or number. This is the aspect of: “The garments worn by this day are not worn on another day,” as all this is explained in the writings of the Arizal. All these endless changes throughout all the worlds are for the sake of the human being, to draw him through them toward the service of Hashem, blessed be He; for this purpose everything was created.

ומזה יכולין להסתכל ולהבין מדעתו השינויים הגדולים הנעשים בכל רגע ורגע בעולמות העליונים לאין קץ ומספר. שזה בחינת ״ולבושין דלבש יומא דא לא לבש ביומא אחרא״ — הלבושים שלובש יום זה אינו לובש ביום אחר — כמבואר כל זה בכתבי האר״י זכרונו לברכה. וכל אלו השינויים לאין קץ של כל העולמות, הכול הוא בשביל האדם, לקרב אותו על ידי זה לעבודת השם יתברך, שבשביל זה נברא הכול.

It follows that one day provides no proof whatsoever concerning another. Although whatever occurred until now has occurred, nevertheless, in accordance with the changed configuration and condition of all the worlds at this very hour—and all of it is for his sake, for each person is obligated to say, “The world was created for my sake” (Sanhedrin 37a)—it may be that specifically now he will genuinely draw close to Hashem, blessed be He, if he begins from this moment.

נמצא שאין ראיה כלל מיום לחברו. כי אף על פי שעד הנה היה מה שהיה, אף על פי כן, כפי השתנות מעמד ומצב כל העולמות עכשיו בזאת השעה — והכול בשבילו, כי חייב כל אדם לומר ״בשבילי נברא העולם״ (סנהדרין ל״ז ע״א) — יכול להיות שדייקא עתה יתקרב באמת להשם יתברך, אם יתחיל מעתה.

A person must likewise speak to himself and strengthen himself to begin the service of Hashem anew at every time and during every hour, with whatever he can accomplish: seizing during that hour some Torah, prayer, or mitzvah. If he cannot perform anything during that hour, he must at least strengthen himself to yearn and long for Hashem, blessed be He, for holy ratzoan and longing are more precious than everything, as explained elsewhere.

וכן צריך האדם לומר ולחזק את עצמו להתחיל בעבודת השם מחדש בכל עת ובכל שעה בכל מה שיוכל: לחטוף בזו השעה תורה או תפילה או איזו מצווה. ואם אינו יכול לעשות דבר באותה שעה, על כל פנים יחזק את עצמו לכסוף ולהשתוקק להשם יתברך, כי רצון וכיסופין דקדושה יקר מן הכול, כמבואר במקום אחר.

The principal matter is to cast away and remove from oneself all previously acquired forms of cleverness, from which derive all the confusions that confuse him from one day to the next. All this comes from the empty theories and forms of cleverness to which he became accustomed from his youth, within which the serpent’s defilement has taken hold; they are the aspect of the Tree of Knowledge of Good and Evil. One who truly desires to draw close to Hashem, blessed be He, must remove from himself all these forms of cleverness and theories and genuinely nullify his understanding before the true tzaddikim, as though he possessed no independent intellect whatsoever.

והעיקר להשליך ולסלק מעצמו כל החכמות שמכבר, שמשם נמשכין כל הבלבולים המבלבלים אותו מיום לחברו. כי כל זה מן הסברות והחכמות של הבל שהורגל בהם מנעוריו, שנאחז בהם זוהמת הנחש, והם בבחינת עץ הדעת טוב ורע. ומי שרוצה להתקרב באמת להשם יתברך, צריך שיסלק מעצמו כל החכמות והסברות אלו ויבטל דעתו באמת נגד צדיקי האמת, כאילו אין לו שום שכל עצמו כלל.

Even if it appears to him that this theory was derived from some sacred work, nevertheless, since that theory distances him from Hashem, blessed be He, he must remove it from his mind. For it is known that even Torah possesses two powers, as our Rabbis, of blessed memory, said: if he merits, it becomes an elixir of life for him; if he does not merit, it becomes an elixir of death for him (Yoma 72b). In truth, one knows nothing at all. In every generation and on every day the worlds change in countless ways, as explained above; the clarifications of the sparks that must be clarified each time likewise change, each person according to his level, until in truth the human heart possesses no intellect capable of comprehending all this completely.

ואפילו אם נדמה לו שנמשכה לו סברה זאת מאיזה ספר, אף על פי כן, מאחר שהסברה הזאת מרחקת אותו מהשם יתברך, צריך לסלקה מדעתו. כי זה ידוע שגם בתורה יש שני כוחות, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה: זכה — נעשית לו סם חיים; לא זכה — נעשית לו סם מיתה (יומא ע״ב ע״ב). ובאמת אין יודעין כלל; כי בכל דור ובכל יום משתנים העולמות לאין מספר, כנזכר לעיל, וכן משתנים הבירורים של הניצוצות שצריכין לבררם בכל פעם, כל אחד לפי מדרגתו, עד שבאמת אין שכל בלב האדם לעמוד על כל זה בשלמות.

Even King Shlomo, peace be upon him, said concerning this: “I said, ‘I will become wise,’ but it is distant from me” (Ecclesiastes 7:23), as explained at the beginning of Etz Chaim. Therefore, the principal wisdom of every person is to remove his own wisdom and intellect entirely before the understanding of the true tzaddikim, and fulfill what is written: “You shall not deviate from the matter they tell you, right or left” (Deuteronomy 17:11)—even if it appears to him that they tell him the right is left or the reverse, in accordance with the teaching of our Rabbis, of blessed memory (Rashi there). (Likutay Halachos, Laws of Meat and Milk 4:1–3, 10; following Otzar HaYirah, Awe and Divine Service 55; see also the related material: Renewal 59–61)

ואפילו שלמה המלך עליו השלום אמר על זה: ״אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני״ (קהלת ז׳, כ״ג), כמבואר בתחילת עץ חיים. על כן זה עיקר החכמה של כל אחד: לסלק החכמה והשכל של עצמו לגמרי נגד הדעת של הצדיקי אמת, ויקיים מה שכתוב: ״לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל״ (דברים י״ז, י״א), אפילו אם נדמה לו שאומר על ימין שהוא שמאל וכן להפך, וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה (רש״י שם). (הלכות בשר בחלב, הלכה ד׳, אותיות א׳–ג׳, י׳; לפי אוצר היראה, יראה ועבודה, אות נ״ה; ועיין עוד השייך לזה: התחדשות, אותיות נ״ט–ס״א)

Because you did not serve Hashem your God with joy (Deuteronomy 28:47)

תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלקיך בשמחה (דברים כ״ח, מ״ז)

Holy joy is certainly an exceedingly great matter: rejoicing in Hashem and in His holy Torah. This is the principal perfection of divine service, as it is written: “Because you did not serve Hashem your God with joy,” and so forth (Deuteronomy 28:47). For holy joy is the sacred point within all the mitzvos, as it is written: “The precepts of Hashem are upright, gladdening the heart” (Psalms 19:9).

שמחה דקדושה היא בוודאי דבר גדול מאוד, דהיינו לשמוח בה׳ ובתורתו הקדושה, שזה עיקר שלמות העבודה. כמו שכתוב: ״תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלקיך בשמחה״ וכו׳ (דברים כ״ח, מ״ז). כי שמחה דקדושה היא הנקודה הקדושה של כל המצוות, כמו שכתוב: ״פיקודי ה׳ ישרים משמחי לב״ (תהלים י״ט, ט׳).

For the principal matter is to merit rejoicing in Hashem, in the aspect of: “I will rejoice in Hashem” (Psalms 104:34); as it is written: “For in Him our heart will rejoice,” and so forth (Psalms 33:21); and it is written: “I will come… to God, the joy of my exultation” (Psalms 43:4); and it is written: “Rejoice in Hashem and exult, O tzaddikim” (Psalms 32:11); and it is written: “Hashem reigns; let the earth exult,” and so forth (Psalms 97:1), and: “Let the heavens rejoice and the earth exult,” and so forth (Psalms 96:11).

כי העיקר הוא לזכות לשמוח בה׳, בבחינת ״אנכי אשמח בה׳״ (תהלים ק״ד, ל״ד); וכמו שכתוב: ״כי בו ישמח לבנו״ וכו׳ (תהלים ל״ג, כ״א); וכתיב: ״ואבואה... אל אל שמחת גילי״ (תהלים מ״ג, ד׳); וכתיב: ״שמחו בה׳ וגילו צדיקים״ (תהלים ל״ב, י״א); וכתיב: ״ה׳ מלך תגל הארץ״ וכו׳ (תהלים צ״ז, א׳), ״ישמחו השמים ותגל הארץ״ וכו׳ (תהלים צ״ו, י״א).

Concerning this, King Shlomo, peace be upon him, said: “I praised joy, for there is nothing better for a person… than to eat, drink, and rejoice” (Ecclesiastes 8:15). Our Rabbis, of blessed memory, expounded: “To eat, drink, and rejoice”—on Shabbasos and festivals (Koheles Rabbah 8:1).

ועל זה אמר שלמה המלך עליו השלום: ״ושבחתי אני את השמחה, אשר אין טוב לאדם... כי אם לאכול ולשתות ולשמוח״ (קהלת ח׳, ט״ו), שדרשו רבותינו זכרונם לברכה: ״לאכול ולשתות ולשמוח״ — בשבתות וימים טובים (קהלת רבה ח׳, א׳).

In truth, one who is included within genuine holy emunah should rejoice throughout his life, at every time and every moment, when he remembers the goodness and wondrous kindness that Hashem, blessed be He, performed for us through Moshe Rabbeinu, peace be upon him. Moshe opened our eyes and drew holy emunah upon us, enabling us “to believe in Hashem and in Moshe His servant” (Exodus 14:31), and to fulfill His Torah and holy mitzvos each day; for even the transgressors of Israel are filled with mitzvos like a pomegranate (Eruvin 19a). We all believe in the living God and eternal King, Who lives forever and endures eternally, Master of everything, above all and with none above Him. May His Name be blessed eternally in the mouth of every living being.

כי באמת מי שהוא בכלל האמונה הקדושה האמיתית, יש לו לשמוח כל ימיו בכל עת ובכל רגע, כשיזכור את הטובה והחסד הנפלא שעשה ה׳ יתברך עמנו על ידי משה רבנו עליו השלום, אשר פתח את עינינו והמשיך עלינו את האמונה הקדושה, להאמין בה׳ ובמשה עבדו (שמות י״ד, ל״א), לקיים תורתו ומצוותיו הקדושים בכל יום; אשר אפילו פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון (עירובין י״ט ע״א). וכולנו מאמינים באלקים חיים ומלך עולם, חי לעד וקיים לנצח, אדון כול, לעילא מן כולא ולית לעילא מיניה — למעלה מן הכול ואין למעלה ממנו. יתברך שמו בפי כל חי לנצח.

It is impossible to explain in writing or orally the magnitude of this joy, for His greatness is beyond investigation. This joy is “for each person according to what he estimates within his heart,” in the aspect of: “Her Husband is known at the gates,” and so forth (Proverbs 31:23), as explained elsewhere. (Likutay Halachos, Laws of Prayer 4:8)

ואי אפשר לבאר בכתב ובעל פה עוצם השמחה הזאת, כי לגדולתו אין חקר. כי השמחה הזאת היא לכל חד כפום מה דמשער בליביה — לכל אחד כפי מה שהוא משער בלבו — בבחינת ״נודע בשערים בעלה״ וכו׳ (משלי ל״א, כ״ג), כמבואר מזה במקום אחר. (הלכות תפילה, הלכה ד׳, אות ח׳)

Hashem will make your plagues extraordinary... great and faithful plagues, and evil and faithful illnesses (Deuteronomy 28:59)

והפלא ה׳ את מכתך... מכות גדולות ונאמנות וחליים רעים ונאמנים (דברים כ״ח, נ״ט)

The principal matter is emunah, and each person must examine himself and strengthen himself in emunah. For there are people who suffer illnesses and have extraordinary afflictions; they suffer these illnesses only because of a fall in emunah, in the aspect of: “Hashem will make your plagues extraordinary—great and faithful plagues, and evil and faithful illnesses” (Deuteronomy 28:59).

העיקר הוא האמונה, וצריך כל אחד לחפש את עצמו ולחזק את עצמו באמונה. כי יש סובלי חולאים שיש להם מכות מופלאות, והם סובלים החולאים רק בשביל נפילת האמונה, בבחינת: ״והפלא ה׳ את מכתך, מכות גדולות ונאמנות וחלים רעים ונאמנים״ (דברים כ״ח, נ״ט).

Specifically “faithful,” for they come through a blemish in emunah. Through a fall in emunah extraordinary afflictions come, for which neither remedies, prayer, nor ancestral merit is effective. (Likutay Moharan II, Teaching 5:1)

״ונאמנים״ דייקא, כי הם באים על ידי פגם אמונה. כי על ידי נפילת האמונה באים מכות מופלאות, שאין מועיל להם לא רפואות ולא תפילה ולא זכות אבות. (ליקוטי מוהר״ן תנינא, תורה ה׳, אות א׳)