ואלה המשפטים סי' י'

אות א

[מהדורא בתרא]

כשבחי' הר, נעשה עיר אלוקינו. אם הכתוב נתפרש לפי זה כראוי וכנכון, אבל יש להתפלא קצת באריכות הלשון מהכתוב בעצמו. כי לכאורה, לא היה צריך להזכיר לפי זה, רק גדול וכו', בעיר אלקינו, שזה ענין הבית הנ"ל כמוב"פ, שזה העיקר שנתגלה בזה גדולתו יתברך, כנ"ל בפנים מהכתוב כי ביתי וכו'. ויש לבאר בעניות דעתי, שאף על פי שהבית הוא העיקר, אבל דייקא מרוממות מדריגת הבית הזאת, נמצא בתחלה הכרח ונחיצות להקדים גם מדריגת אברהם ויצחק, שבהר ושדה, רק שאין לעמוד בזה, עד שעולים ובאים בבית יעקב, שאז נתגלה מגדולתו לכל העמים. כי זה גם לשון הכתוב הנ"ל, שנזכר תחלה, והביאותים אל הר קדשי, ומשם לעלות ולבא דרך המדריגה האמצעית, עד שבאים לשמוח, בבית התפלה והעיקר:

אי אפשר להעשות, כי אם על ידי צדיקי הדור. ובזה סובב גם כן לדבריו הנ"ל, שמייחס את התפלה על שם יעקב, כי הוא הצדיק, המעלה ומביא אותה בהבית בעצמו:

השב אשת האיש וכו', בחינת התפלה, להצדיק. לא גמר כדרכו הקדוש, את הכתוב, שמבואר מאתו על אודות התפלה שיתפלל אברהם בעדו. אך אחר כך, בהכתב יד שמצא מוהרנ"ת ז"ל אחר כך, מבואר שם כל הכתוב, כנדפס כעת בסוף התורה:

ראשי תיבות א'דני ש'פתי ת'פתח. יש להתפלא בזה קצת, כי זה הפסוק לא נמצא כלל בעצם התפלה רק על פי המנהג [שנוהגים על כל פנים להקדימו]. אבל באמת נראה מבואר, שראייתו הוא מפירוש הפשוט של הכתוב, שסובב בקשתו על כלליות התפלה והתהלה, שיזכה בה האדם לפתיחת פיו ושפתיו, כרצונו יתברך. ועוד מהפלאת דרכו, הסמיך לזה הראיה, לתיבת נביא, שהוא ענין התפלה, [מהכתוב ניב שפתים, ומצרפו להמאמר חז"ל, אם שגורה תפלתו בפיו], שמזה נראה מבואר, שגם כל קבלת התפלה, מקושר ומיוחד לפתיחת ושגירת שפתי ופי המתפלל. וממילא מבאר גם כן להנ"ל, שזאת הבקשה, אדני שפתי תפתח, הוא עיקר התפלה. [כעין השאלה והתירוץ הזה, כבר כתבתי במאמר שבסימן ז' הנ"ל בדיבור המתחיל פריטא שפוותא וכו']:

השב ראשי תיבות וכו'. זה נאמר לענין אברהם, כי אף על פי שהוא עדיין עומד בבחינת הר, אבל כל בחינה כלול מכל הבחינות כנ"ל בדבריו הקדושים. גם באחדות פירוש הנגלה והנסתר שבמסלת תורתו הקדושה, תבין יותר בהפלאת דרישתו לזה הכתוב השב וכו', על אודות התפלה [שמוכרח למי שנמצא חולה בתוך ביתו, שהחכם יתפלל ויבקש עליו]. כי בכל זה, יגיע ויכוין גם לפירוש הפשוט שבזה הכתוב, על אודות אבימלך, שהיו כל ביתו בצער וכו', אשר על זה אמר לו השם יתברך, השב אשת וכו', ויתפלל בעדך וחיה. [וזה הקשר מבואר מהנמצא אחר כך בכתיבת ידו עיין שם]:

הבעלי גאוה וכו', אינם מבקשים מצדיקים שיתפללו עליהם, כי חושבים וכו'. אבל האמת וכו', כל תאותם קשורים בשקם וכו', תאות אביהם וכו', בשעת זיווג. כפי המבואר מזה, שהרצונות והתאוות רעות, ובפרט תאות המשגל, הוא תכלית ההיפך מהתפלה, להפסידה ולקלקלה. כי היא בקדושה, זה לעומת זה, תאוותו של השם יתברך כביכול. ומבואר יותר ענין הכתוב הנ"ל והמוב"פ, שנקיון כפים [והידים המוב"פ] אין כאן. וכמבואר לקמן מהכתוב, יוסף איננו וכו', ומבלעדיך לא ירים איש את ידו וכו':

והעצה היעוצה לבעל הגאוה, שהוא עבודה זרה, על ידי התקרבות לצדיקים. סובב להודעת העובדי [עבודה] זרה הנ"ל [שיבטלו את אליליהם], אי אפשר, כי אם על ידי צדיקי הדור:

היעוצה לבעל הגאוה שהיא העבודה זרה. שיבטל מעצמו את העבודה זרה הזאת. ובחנם טרח ושגה המדפיס, לכתוב תיבת 'לבטל', במקום תיבת 'לבעל'. כי אף על פי שהכוונה אחת, אבל למה לנו לשנות את הלשון שנדפס בבית מורנ"ת ז"ל ובהגהתו. ובפרט שכן נראה מלשונו הנ"ל בפנים; יש 'בעלי' גאוה. זה 'הבעל' גאוה. אלו 'בעלי' גאוה:

והאי רוחא נשיב וכו'. טרם נבוא לדבר בזה, נשוב תחלה להמבואר הנ"ל מדבריו הקדושים, להעצה להבעל גאוה, שיתקרב לצדיקים. כי לכאורה, נפל פיתא בבירא, כי איך [יכול] כלל, להתקרב ולנסוע להצדיק, קודם ביטול מאתו מדת הגאוה, שבתכלית ההיפך הנ"ל. ואולם, בצירופו הנ"ל שמצרף לזה מאמר התיקונים, בענין האי רוחא וכו'. ושלפי זה יש לבאר, שאגב אורחא, סובב [לבאר] בזה יותר להתוכחה הנ"ל, שנמצא בכל נפש מבני יעקב וישראל, מצד השכל והדעת, [שמיוחד ומקושר לרוח הלב כנודע]. ושגם מחמת זה, נקרא בשם יעקב אביהם, כי הוא נמשך מיעקב בעצמו, שנתלבש בזרעו אחריו, כנודע. עוד יש להוסיף, וליישב בזה את הפליאה הנ"ל. כי כל בית יעקב, מצד החלק אלוק של נשמת הצדיק הנ"ל שנמצא בהם, רחוקים הם ממדת הגאוה, ולא תבא בו המדה הזאת, רק מעוצם כח הבחירה, שהיא לוחמת עליו, להפכו למהותו חס ושלום. ולזאת, יש ביכולתו להתגבר ולנסוע עבור זה בעצמו להצדיק, עד שירחיקה ויעבירה לגמרי מאתו, ועד שנתגלה מלכותו על ידו בעצמו גם לעכו"ם [כמבואר בתחלת אות ד' בפנים, ובתחלת אות ג']. ובזה מבאר יותר גם לשון הכתוב הנ"ל, שהעכו"ם יאמרו לישראל, בית יעקב לכו, ואחר כך, ונלכה גם אנחנו:

בשית וכו', ובשית. בדרכו הקדושה לכווין לכל ענין הכתוב, יש לבאר, שגם בזה סובב לענין תיבת אחד שבכתוב שמע ישראל וכו', שנכפל לשית ושית כנודע:

לבו נשא את רגליו. שנאמר ביעקב:

בחינת פורים. מבואר לפי זה, שאף על פי שגם בכל השנה מסוגל המחאת כף וריקודין להמתקת הדינים. אבל עיקר סגולתם, הוא בפורים, שאז הארת מרדכי ואסתר המוב"פ. [וכן מבואר משיחתו שקודם המאמר, כנדפס בהשיחות שאחר הסיפורי מעשיות]:

רגליה יורדות מות. מבאר לפי זה, מה שנתכוון חודש אדר [שהוא הסוף ורגלי השנה] למיתת משה עליו השלום, וגזירת הכליה שהיתה אחר כך בימי המן הנ"ל, לולא כח הצדיק, בחינת משה הנ"ל, שכאשר נסתלק ונסתתר מהעולם, חוזר ומתלבש בהצדיק שבנגלה בעולם הזה, עד שחוזר ומשפיע על ידי זה, גם התורה שבנגלה ונסתר המוב"פ:

בלועי דקרח, מין היה. יש לבאר, שכוון בזה גם לפירוש הפשוט. כי הן הן הבעלי גאוה, כנגד משה רבינו עליו השלום, ואמרו, כל העדה כולם קדושים [ונקראים בשם צדיק מושל המוב"פ באות ד']. ואף על פי שנמצא בזה הרבה אמת, וכמבואר בביאורי הנ"ל וכו', שבאמת נמצא בכל אחד מישראל, בחי' צדיק מושל וכו', ואפילו אם לא יעמדו רגליו במישור האמונה המוב"פ באות ו' עיין שם. אבל כל זה לא נאמר, רק אם על כל פנים עדיין לא מטו ומעדו רגליו לגמרי חס ושלום במלחמת הגאוה, להתהפך חס ושלום לחולק את עצמו לגמרי מהצדיק האמיתי, בחינת משה, העולה על כולם, אשר באחדות ענוותו וגאוותו דקדושה, נתגלה יותר גיאות וגדולת השם יתברך בעצמו, ומבטל את האמצעי והעבודה זרה, שבבית פעור המוב"פ. ואגב אורחא, נראה לעניות דעתי לכתוב בזה על אודות המבואר מדברי הרמב"ם, שאסור לבקש משום אדם, שיבקש ויתפלל בעדו. שיש להתפלא ולתמוה בזה מכמה מקראות ומאמרי חז"ל, שמבואר מהם, שביקשו נפשות ישראל ממשה רבינו עליו השלום וכו', ומשמואל הנביא וכו', שיבקשו ויתפללו בעדם. [וגם עיין בגירסת הב"ח שבמסכת סוטה על אודות קברו של משה רבינו עליו השלום וכו', משה רבינו התפלל בעדינו וכו']. ולזאת נראה מבואר, שכל דברי חז"ל על אודות האיסור [הנ"ל, הוא כשמתכוין לעשות בזה את מי] שמבקש מאתו, לאמצעי חס ושלום. כי דייקא בזה, נמצא איסור גדול. ונודע על פי דברי האריז"ל, שכל נפשות ישראל נחשבים לחלקי השכינה [העמוסים מני בטן כנודע] ואמצעי כביכול, בין כל העולמות ובין השם יתברך בעצמו. וגם לפי זה יש לבאר לפי עניות דעתי בהפלאת דברי חז"ל, שבני נח לא נצטוו על השיתוף. כי דייקא נפשות ישראל נצטווים ומוזהרים שלא יעשו שום שיתוף ואמצעי (בינם) [ביניהם], על אשר באמת לא נמצא כלל ביניהם שום אמצעי, כי הם עצמם האמצעי והשכינה כביכול. זלת מצד המעלה והיתרון שנמצא ביניהם בעצמם לכל אחד על חבירו, כי אין שני בני אדם שוין [ובפרט נפש הצדיק הנ"ל], בוודאי יש להם לעורר זה לזה, שיבקש רחמים כל אחד על חבירו. כי גם החכם והצדיק בעצמו, מוכרח שיבקש מנפשות הנלווים אליו, לבקש ולהתפלל בעדו . וגם זה ענין ההכרח שאמרו חז"ל להצטרף בתפלת הפושעים והרחוקים. כי גם זה ענין ההכרח הנ"ל, כד אתי יתרו וכו'. וכפי המבואר מדבריו הקדושים, שעל ידי זה זוכים להר שדה בית הנ"ל [והבית נקרא בשם עיר כמוב"פ], יש להוסיף ולבאר, שמחמת זה הקפידה התורה, בכל אחד מהערים הנ"ל, לצרף אליו גם מגרש [הפנוי כהר], ושדות. [כי גם הר ושדה מוכרחים, כנזכר בביאורי הנ"ל]:

השוה אשה לאיש וכו'. מבאר לפי זה יותר בלשון הכתוב הנ"ל, השב אשת האיש. עוד יש בלבי לדבר בזה, ובדבר הנון יום, שהם כח מרדכי ואסתר [אשר עיקר התיקון תלוי בה כמוב"פ], וכמבואר מכל זה במקום אחר, כי היא היא סוד השכינה המובא בפנים, שהיא התפלה, והיא תורה שבנסתר [כמובא מזה גם במקום אחר], וזאת הנון, מצורפת בהג' אבות, לנ'ג'ן' ולשיר, ברוח דנשיב בידים ורגלין המוב"פ:

מוסיף על הראשונים. בצירוף פירוש הפשוט להדרש, ובכלל זה לעומת זה הנ"ל, המורה לנו שגם בקדושה נמצא זה המוסיף. יש לבאר בכוונתו הקדושה, שזה זה התיקון הנ"ל, כד אתי יתרו וכו', שגם הוא, מוסיף ונתוסף על נפשות ישראל:

בעלי גאוה, אין הולכים אל צדיקים לבקשם שיתפללו עליהם. [וכנ"ל באות ד', שבזה הם מעכבים כביכול תאוותו של השם יתברך]. יש להתפלא קצת בזה, כי כפי הנודע בעוצם החסרונות המלאים בכל אחד, בגוף ובממון וכו'. נמצא לכאורה די והותר להרבות עבורם לבד בעתר ותפלה. ולמה מוכרח כלל לתפלת הצדיקים, שיבואו אליו גם הבעלי גאוה, שיתפלל בעדם. גם לכאורה אין נפקא מינה כל כך, אם העדר ההתקרבות להצדיק היא בסיבת הגאוה, אם מסיבה אחרת. ואולם, בתפיסתו לשון הכתוב, זמרו וכו', גאות וכו', מודעת זאת וכו'. שזה סובב על גאוותו וגדולתו של הקב"ה בעצמו, אשר עיקר גדולתו וגאוותו דקדושה, הוא [להיות מודעת בכל הארץ ובכל הגוים, שגם הם ידעו מגדולתו וגאוותו] כנ"ל בפנים. [ובכלל הסובב בדבריו הקדושים, שזה לעומת זה], תבין מרחוק, כי גבהה דעתו, ודרכו נסתרה ונפלאה, בהודעתו שהדבר המונע מהצדיק, הוא הגאוה והגדלות שהאדם בעצמו מתגדל ומתגאה, [והוא תכלית ההיפך, מהגאות דקדושה הנ"ל של השם יתברך בעצמו]. ובהמבואר מדבריו הקדושים, שמוכרח דווקא, שגם העובדי [עבודה] זרה, יכירו וידעו לבטל את אליליהם, ויבואו להתקרב [כי כד אתי יתרו וכו'], מיישב אגב אורחא גם את הפליאה הנ"ל, בהכרח התקרבות הבעלי גאוה. כי דייקא בזה נשלם תפלתו, ונסתלק ונתייקר ונתגלה גדולתו יתברך כנ"ל:

[ביאורים באות אחר אות על מאמר י']

אות א'.

בהבאתו ראיה להשבת התפילה, שמרומז בהכתוב השב אשת וכו', מהאותיות שבראשי תיבות הפסוק, אדני שפתי תפתח וכו' שאומרים קודם התפילה. ולכאורה יתפלא בזה המעיין, כי באמת לא יהיה כלל הפסוק הזה, מעצם התפילה [זולת על פי המנהג, שאנו נוהגים לאומרו ולהקדימו]. אבל באמת נראה מבואר, שראייתו הוא מפירוש הפשוט של הכתוב, שיסובב בקשתו על כלליות התפילה והתהלה, שיזכה בה לפתיחת פיו ושפתיו, כרצונו יתברך. ועוד בזה תבין מרחוק, בהפלאת דרכו שאנו סוללים בה בהכרך הזה. כי במה שהסמיך לזה מאמר חז"ל, שמבואר מאתו שגם כל קבלת התפילה מקושר ומיוחד לפתיחת ושגירת שפתי ופי המתפלל, [שזוכים מהבורא יתברך].... [חסר כאן הסיום, אבל ממילא נראה, שבזה גומר רבינו ז"ל ראייתו הנ"ל שזה הכתוב הוא עיקר התפילה]:

אות ב'.

מה שמבואר מצירופי דבריו הקדושים, שבשבירת וביטול העבודות זרות שכתב על אודות ההתקרבות לצדיקים, שמוכרח לזה, מבאר וסובב למה שכתב תחלה על אודות ההכרח להודיע להעכו"ם גדולתו של הקב"ה, [כי זה בעצמו, משבירת וביטול אליליהם הנ"ל] ושזה אי אפשר להעשות, כי אם על ידי צדיקי הדור:

אות ג'.

שבמה שמייחד ענין התפילה להצדיק, שהוא לבד יודע להתפלל. לא נמצא סתירה בדבריו, ע"י הקשר הנ"ל. שבתחלה מבואר מדבריו הקדושים, שלהודעת העכו"ם מאמונתו יתברך, מוכרח העלאת התפלה. ואח"כ מבואר מדבריו הקדושים, [ומפירושו למאמר רבה בר בר חנה] שלהודעה ולההכרה הזאת, מוכרח התקרבות לצדיקים, [כי היינו הך כנ"ל]:

אות ד'.

כפי המבואר מדבריו הקדושים בענין התפלה הנ"ל, שעל ידה כל התהוות האמונה שביחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, וסוד השוואת אשה ואיש [כמרדכי ואסתר] המובא בפנים. מבאר יותר בביאור הכתוב הנ"ל השב אשת האיש וכו', על אודות התפלה:

אות ה'.

שאף על פי שלפי הנ"ל נראה מבואר, שהתפלה והצדיק, הוא בסוד אשה ואיש. אבל עוד נראה לפי עניות דעתי, שכל זה הוא מחמת שכל בחי' כלולה מכל הבחינות. כי בכלליות, שניהם יחדיו יהיו בסוד השכינה ליחוד קודשא בריך הוא הנ"ל. כי זה מה שמבואר מדבריו הקדושים, שאין ביכולת לבוא בגדולתו של השם יתברך, זולת על ידי הצדיק [בתפלתו הנ"ל]:

אות ו'.

כפי המבואר בדרך כלל מדבריו הקדושים, שסובב בכל השגתו הזאת על אודות הצדיק הנ"ל, ושלכל הבלתי מקורבים, יגיע קלקול גדול רחמנא ליצלן. יש להתפלא, במה שמרכיב בענין זה לדבר במדת הגאוה. כי לכאורה, מה לי בזה שאינם מתקרבים להצדיק בסיבת הגאוה, או בסיבה אחרת על ידי מחלוקת או על ידי תאוות וכו'. אשר אין זה דרכו הקדושה, להרכיב בחינם דבר וענין מיוחד, שאינו מקושר בכמה קשרים לשאר דבריו הקדושים. ואולם, בדבר עצתו שמייעץ בהצדיק וההתקרבות אליו בעצמו, לביטול ושבירת הגאוה. נראה מבואר, שמדת הגאוה והצדיק, הם שני הפכים. כי זה לעומת זה, מכוון ממש. ושזה עיקר הקלקול של ההתרחקות מאתו, כפל כפלים מקלקול המתרחק מאתו על ידי שאר מדות רעות:

אות ז'.

שגם בדבר הצדיק הנ"ל, מבאר יותר בביאורו ובלשונו הקדוש על אודות התפילה לייחסה על שם יעקב. כי הוא הצדיק המעלה אותה וזוכה בה, כנ"ל מהמובא בפנים:

אות ח'.

שבהשראת רוח הצדיק בלב, מבאר יותר בהבאתו ענין הכתוב הקורא לכל ישראל על שם בית יעקב. כי הוא בסיבת רוחו הקדושה הנ"ל, שנמצא בלב כל זרעו ודורותיו:

אות ט'.

שגם בכל הנ"ל תבין מרחוק, לבאר וליישב את הפליאה שיש להתפלא בדבר העצה הנ"ל. שלכאורה נפל פיתא בבירא, כי איך אפשר לנסוע ולהתקרב להצדיק, במדת הגאוה שבתכלית ההיפך מאתו. אבל לפי הנ"ל יבואר לנו, שבאמת רחוקים הם כל בית יעקב מהמדה הזאת, מצד החלק אלקי של הצדיק הנ"ל שנמצא בלבבם. ומציאת המדה הזאת לא תהיה בו, רק לסובבת ולוחמת עליו, להפכו למהותו ח"ו. ולזאת יש ביכולת להתגבר ולנסוע עבור זה בעצמו להצדיק האמת, עד שירחיקה ויעבירה לגמרי מאתו:

אות י'.

שבכלליות כל אחד מבחי' יעקב הנ"ל, מבאר יותר, בביאורו להתוכחה הפרטיות שנמצא גם בכל נפש בפני עצמה, מצד השכל והדעת [שמיוחד ומקושר לרוח הלב כנודע] [ש]נקרא בשם יעקב, [כי הוא הנמשך מיעקב בעצמו כנ"ל]:

אות י"א.

בהפלאת דבריו הקדושים על אודות השכינה ואסתר הנ"ל, שהיא בסוד אמצעי דקדושה כמובא במקום אחר, שמצידה כל אחיזת העבודות זרות ואמצעי ממש ח"ו. ושמחמת זה נמצא כמו כן גם להיפוך, שבה לבד תלוי ועומד כל יחודו ואחדותו יתברך. ובדבר הצדיק הנ"ל, שנמצא בבחי' השכינה, מבאר יותר בביאורו על אודות הצדיק, שהוא לבד נקודת ההבדל שבין ד' לר', אשר על ידי זה לבד, נשלם כביכול תיבת אחד, שבאמונת היחוד. ושזולתו, נמצא ונהפך חס ושלום מהתיבה הזאת בעצמה, לבחינת אחר חס ושלום:

אות י"ב.

במה שכתב על אודות התאוות השם יתברך לתפלת הצדיק, שהבעלי גאוה הבלתי הולכים אליו שיתפלל גם בעדם, מעכבים כביכול תאותו ורצונו של השם יתברך. יש להתפלא ולתמוה קצת (גם) בזה, כפי המובן בעוצם החסרונות המלאים בכל אחד ואחד, בנפש וגוף וכו', נמצא לכאורה די והותר להרבות [גם] עבורם לבד בעתר ובתפלה, עד שיחיש וימהר בזה גם להושיעינו ולגאלינו גאולה שלימה, שזה העיקר כנודע. ולמה מוכרח כלל לתפלתו, שיבואו אליו גם הבעלי גאוה, שיתפלל בעדם. אבל בהשואתו מהכתוב, ענין הגאוה לעבודה זרה ממש, תבין מרחוק, שבכל זה סובב והולך כדרכו הקדושה, על דבריו הקודמים, שעיקר התגלות גדולתו של יוצר בראשית, הוא דווקא [כד אתי יתרו וכו'], כשגם העובדי עבודה זרה, באים וניתוספים על בית יעקב, להעלאת תפלתו כנ"ל, [כי זה ענין רצונו יתברך, ותאותו כביכול הנ"ל]:

אות י"ג.

שלכאורה יש להתפלא גם בגוף המאמר של הזוהר הקדוש, כד אתי יתרו וכו' הנ"ל. כי למה באמת יתעלה בזה הבורא יתברך, יותר מעל ידי ההודאה והשיר של ששים רבוא נפשות ששררו אליו יתברך. ואולם, בתפיסתו לשון הכתוב, גאות מודעת זאת בכל הארץ, לדרשתו על אודות הגאוה הנ"ל, [ובכונתו גם לפירוש הפשוט שבמסלתו הקדושה, ובהשואת הגאוה לעבודה זרה הנ"ל] תבין מרחוק, שענין גדולתו וגיאותו יתברך הנ"ל, היא סוד גלות השכינה באחיזת העבודה זרה [שמאתה לבד] הנ"ל, אשר יד ה' בעצמו כביכול, עשתה זאת, בתחילת הבריאה כנודע ומבואר בזה במקום אחר. ובזאת תבין מרחוק, גם בהפלאת לשונו הקדושה שעיקר גדולתו יתברך וכו', כי הוא סוד העלתה מגלות העובדי עבודה זרה, שהיא בעצמה נסתרה כביכול ביניהם, ומאתה לבד, כל כחם והתגברותם:

אות י"ד.

שבכל זה תבין מרחוק גם בסוד קריאתה בשם אסתר הנ"ל, ושזה ענין הסתרתה וירידתה לבית המלכות דסטרא אחרא, אשר אחר הדברים האלה, גברה על ידי זה בעצמו כח המן והעבודה זרה, בכפלי כפלים, עד אשר רצה לכלות אותם לגמרי חס ושלום, וגם בה לבד תלוי ועומד כל הרפואה, וההצלה, והתיקון, כמובא בפנים:

אות ט"ו.

שבענין המחלוקת על הצדיק, מבאר יותר בענין בלועי דקרח שמביא על זה, כי הן הן החולקים בגאוותם [כעבודה זרה] ואומרים שגם הם, הם קדושים, ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו וכו':

אות ט"ז.

שלכאורה יש להתפלא בענין ראש חודש שמרכיב לזה. אף על פי שמבאר זאת במאמר רבה בר בר חנה, אבל כבר ביארנו בדרכו הקדושה כמה פעמים, אשר מפני זה לבד לא ירכיב ויערב דבר הבלתי מקושר היטב לכלליות השגתו שסובב עליה. אבל בהסתרת השכינה, שבידו בעצמו יתברך הנ"ל [אשר על זה לבד סובב בכל השגתו ומאמרו הזה], תבין מרחוק, שהוא סוד הסתרת הלבנה בראש חודש כנ"ל, אשר על זה משתדל כביכול השם יתברך בעצמו, להתחרט ולשוב, באופן שמזה בעצמו, ישתלשל החרטה והתשובה בלב כל הנבראים כנ"ל:

אות י"ז.

בדבר התנשאות משה רבינו ע"ה [הנ"ל מדבריו הקדושים], נראה מבואר, שהוא ענין העלאות הגאות והגדולה בקדושתו בעצמו יתברך, [כי הוא היושב בגדולתו ומלכותו, על כסא ה' בעצמו כביכול, כמובא מזה במקום אחר ]. ואגב אורחא, נראה לפי עניות דעתי לכתוב בזה על אודות המבואר מדברי הרמב"ם, שאסור לבקש משום אדם שיבקש ויתפלל בעדו, כי הוא כענין האמצעי ועבודה זרה ח"ו, ויש להתפלא ולתמוה, מכמה מקראות ומאמרי חז"ל, שמבואר מהם שביקשו נפשות ישראל ממשה רבינו ע"ה ומשמואל הנביא וכו', שיבקשו ויתפללו בעדם, [ובפרט בגירסת הב"ח שבמסכת סוטה על אודות קברו של משה וכו', משה רבינו התפלל בעדינו וכו']. ולזאת נראה מבואר, שכל דברי חז"ל על אודות האיסור הנ"ל, הוא כשמתכוין לעשות בזה את מי שמבקש מאתו, לאמצעי ח"ו. אבל אם אין כוונתו זולת כענין תפלת הצבור, שמעוררים זה לזה, לבקש ולהתפלל יחד על צרותיהם בכלל ובפרט [אין בזה שום איסור]. כי כל אחד מחויב, להשתתף בצרות חבירו, [וגם החכם והצדיק בעצמו, מוכרח שיבקש לנפשות הנלוים אליו, לבקש בעדו, אף על פי שאצלו לבד כל השלמת התפלה, כאשר ביארתי בזה במקום אחר מדבריו הקדושים]. כי כל נפשות ישראל, נחשבים לחלקי השכינה [העמוסים מני בטן כנודע] ואמצעי כביכול, בין כל העולמות ובין השם יתברך בעצמו כביכול, כמובא בזה בדברי האריז"ל. ולולי דמיסתפינא הייתי מבאר ואומר לפי זה בהפלאת דברי חז"ל , שבני נח לא נצטוו כלל על השתוף, והוא פליאה גדולה ונשגבה מאד לדעתינו. אבל בכל זה תבין מרחוק, לפי הנ"ל, שנפשות ישראל נצטווים ומוזהרים לבל יעשו שום שתוף ואמצעי בינם ובין השם יתברך, על אשר באמת לא נמצא כלל ביניהם שום אמצעי, כי הם עצמם האמצעי והשכינה כביכול. זולת מצד המעלה והיתרון שנמצא ביניהם בעצמם לכל אחד על חבירו, כי אין שני בני אדם שוין כנודע, ובפרט נפש הצדיק הנ"ל, מוכרחים מאד להתחבר בתפלותיהם, בכלליות הצבור, ובפרטיות נפש הצדיק והחכם שבהם. וגם אף על פי כן, מוכרחים כולם להצטרף גם בתפלת הפושעים והרחוקים שבהם, כי גם זה מענין ההכרח כד אתי יתרו וכו' שביארנו לעיל:

אות י"ח.

שגם בכל הנ"ל תבין מרחוק, בפירוש הנסתר [כפירוש הנגלה] שבכתוב שמע ישראל וכו', בנקודת הצדיק הנ"ל. כי זה זה ענין כלליות כל ישראל יחדיו, הנזכרים ומיוחדים ליחוד הזה. כי עליהם לבד, חופפת שכינתו ושמו יתברך, וכולם נקראים על שם ישראל, שהוא יעקב והצדיק הנ"ל:

אות י"ט.

בדרכו הקדושה לכוין לכל ענין הכתוב שמזכיר מאתו. ובביאורו הקדוש על אודות הרוח דנשיב בשית פרקין דידין ובשית וכו'. תבין מרחוק, שגם בזה מבאר יותר ביחוד שמע ישראל וכו', שנכפל לשית ושית, כמספר הנ"ל, כנודע . [כי בהכלל הנ"ל בהקדמה, שכל בחינה כלולה מכל הבחינות, נראה מבואר, שאף על פי שבפרטיות נמצא בכל אחד שית ושית הפירקין הנ"ל, ורוח הצדיק הנ"ל דנשיב וכלול מכולם. [אף על פי] כן גם בכלליות ישראל יחד, נחלקים לשית ושית שבמספר שבטיהם הנ"ל, ורוח יעקב וישראל הוא דנשיב וכלול מכולם כנ"ל]:

אות כ'.

בביאורו לתיבת מאד [שבדבר הכתוב גדול וכו'], על אודות הסטרא דמותא, ממה שאמרו חז"ל וכו', כי מזה עיקר גדולתו. תבין מרחוק, שזה מכוון לפירוש הפשוט שבתיבת מאד. כי על זה לבד באה וניתוספה בלשון הכתוב, להודיע ולהורות, על עוצם ורוב העומק שנמצא בתהלתו, [כי דייקא מנפשות ישראל, מסטרא דחיים לבד, לא תתגלה כל כך תהלתו וגדולתו, כנ"ל מהמוב"פ]:

אות כ"א.

בהמבואר מדבריו הקדושים, שהסטרא דמותא הוא ענין העכו"ם ועבודה זרה הנ"ל, ושעיקר רצונו וגדולתו יתברך, הוא למצוא ולגלות אותו גם שם, באופן שיתבטלו ויתהפכו ויצאו גם עובדיה מאתה לעבודתו יתברך. מבאר יותר בענין הביטול של העבודה זרה [על ידי משה שהוא מבטל עבודה זרה]. אשר מבואר במאמר חז"ל, שעל זה לבד נקבר [וירד שם בסטרא דמותא הנ"ל], כי גם זה בעצמו כענין ירידתו שם מול בית פעור [כדי לבטלה כנ"ל]:

אות כ"ב.

[בהמבואר] שמבחינת משה והצדיק, נשפע ונאצל רוחו גם על שאר נפשות ישראל. תבין מרחוק, שגם הפחות שבהם, כשיורד לסטרא דמותא הנ"ל, יתגדל ויתקדש אחר כך יותר שמו יתברך כנ"ל:

אות כ"ג.

בהמבואר בכל הנ"ל מדבריו הקדושים, שאף על פי שרגליה של השכינה כביכול, יורדת בהסטרא דמותא והעבודה זרה, שיונקים ונאחזים מאתה. נמצא כנגד זה, בה לבד, כל מציאותו ושכינתו יתברך, ופנימיות תורתו יתברך. מבאר יותר במה שדיבר אחר כך על אודות התורה שבנסתר, והנביאים, והתנאים, שהם דייקא בשוקין ורגלין, [למטה ממקום האמוראים, והכתובים, והתורה שבנגלה]:

אות כ"ד.

באחדות פירוש הנגלה והנסתר הנ"ל, שבמסלת תורתו הקדושה. תבין מרחוק בהפלאת דרישתו להכתוב השב וכו', על אודות התפלה, [שמוכרח למי שנמצא חולה בתוך ביתו, שהחכם יתפלל ויבקש עליו]. שבכל זה, יגיע ויכוין גם לפירוש הפשוט שבענין הכתוב הזה, על אודות אבימלך, שהיתה כל ביתו בצער וכו', אשר על זה אמר לו השם יתברך, השב אשת וכו', ויתפלל בעדך וחיה, [והקשר הזה, מבואר מהנמצא אחר כך בכתיבת ידו, עיין שם]:

אות כ"ה.

שגם בכל הנ"ל, מבואר מדבריו הקדושים על אודות התורה שבנסתר הנ"ל, [הטובה ונעימה מאד, בתוספות יותר מהתורה שבנגלה], שהיא היא, בגדולתו של היוצר בראשית, שנזכה בה לעתיד, בגמר התיקון:

אות כ"ו.

בכלל הנ"ל שכל בחינה כלולה מכל הבחינות, שמבואר לפי זה מדבריו הקדושים, שגם בהתורה שבנגלה, נמצא מדריגת התוספות הנ"ל מכל הלכה אל חבירתה, [כענין התוספות של התורה שבנסתר הנ"ל]. מבאר יותר באחדות פירוש הנגלה והפשוט שבדבר הכתב [ופירש רש"י שעליו], ואלה וכו' [מוסיף על הראשונים], לביאורו ודרישתו בפירוש הנסתר, על אודות התוספות וריבוי הגאוה הנ"ל, שנמצא מאתה זה לעומת זה חס ושלום. אשר העיקר, הוא להעלות מאתה בעצמה, למדריגת הקדושה והתורה כנ"ל:

אות כ"ז.

במדת הדין וחרון אפו יתברך שמתגבר חס ושלום בהכפירות ועבודה זרה, נראה מבואר, שכל זה הוא מיניקת ואחיזת האויבים והשונאים של ישראל [שהם העכו"ם הנ"ל], שיונקים ונאחזים אז בשכינתו ומדותיו יתברך, וכענין גזירת המן המובא בפנים, שהיתה למטה ולמעלה חס ושלום. ולא כן בהמתקתה והעלאתה, שאז תתהפך כרצונה, על נפשותיה לרחם, ועל אויביה לכלות, כנודע:

אות כ"ח.

במלחמת המן הנ"ל, מבאר יותר בהבאתו על זה ענין הכתוב ויהי ידיו אמונה וכו', שהתגבר בזה על קליפת עמלק והמן הנ"ל:

אות כ"ט.

באחיזת הסטרא דמותא שבהרגלין הנ"ל, [שהם הסוף והאחרית שבכל מדריגה, כנודע]. מבאר יותר בדבר החודש אדר, שנתכוין למיתת משה המובא בפנים, כי הוא החודש האחרון שבה. ובדבר הכח של הצדיק להפוך ולמצוא שם יותר לחיי תורתו ואלקותו יתברך כנ"ל, מבאר יותר בדבר הנס שבהתהפכות הגזירה הנ"ל, שהיתה על ידי זה:

אות ל'.

בכלל הנ"ל שכל בחינה כלולה מכל הבחינות. יש לבאר, שכמו כן בענין הצדיקים מרדכי ואסתר הנ"ל, שאף על פי שזכו לשני הבחינות, נגלה ונסתר הנ"ל, אבל בדרך כלל, היה כל זה בכח משה רבינו עליו השלום, והצדיקים שנסתלקו, שהם העולים אחר כך, בעיקר השגת אלהותו ותורתו יתברך הנסתרה הנ"ל כנודע, שמהם מקבלים הצדיקים החיים עדנה, שגם במדריגתם בתורה שבנסתר הנ"ל, נחשבים כנגדה לתורה שבנגלה הנ"ל:

אות ל"א.

בדבר הערבי נחל, שמרמז אותם בבחינת הרגלין הנ"ל, נראה מבואר, שהוא ענין הפושעים [והבעלי גאוה] שמרומזים בהם, כנודע:

אות ל"ב.

בדבר הסטרא דמותא שנמצא בהרגלין הנ"ל, מבאר יותר בהבאתו על אודות הרגלין, את הענין של המאמר חז"ל רגלוהי דבר נש אינון ערבין ליה:

אות ל"ג.

בהמבואר הנ"ל באות י"ג, מהפלאת לשונו בדבר הכתוב, זמרו וכו', גאות עשה, מודעת זאת בכל הארץ. מבאר יותר אגב אורחא, למה שכתב תחלה על אודות גדולתו וגאותו יתברך, שעיקרה, היא להיות מודעת זאת בכל הארץ, ובכל הגוים, שגם הם ידעו מגאותו וגדולתו. וגם בזה בעצמו מרמז מרחוק בלשונו הקדוש על אודות ירידתה, להתהפך חס ושלום לגאות דסטרא אחרא. אשר ממילא מבואר, שעל זה מוכרח על כל פנים להיות מודעת זאת בכל הארץ, שהיא מדה מגונה וכו':

אות ל"ד.

בהמשכת רוח אבינו יעקב, מדור לדור, המבואר מדבריו הקדושים [כנזכר באותיות הנ"ל]. מבאר יותר בביאורו, זה לעומת זה, גם לענין התאוות רעות של הבעלי גאוה, שגם הם, נמשכים כמו כן, מדור לדור, להיות נקראים בשם אביהם. והסטרא אחרא, מתדמה להקדושה, [להקרא גם כן בשם יעקב]. ואולם, גם בהקליפה והחיצוניות הזה בעצמו, מלובש ונמצא (פנימית) [פנימיות] הפרי, שהוא בבחינת יעקב ממש הנ"ל:

אות ל"ה.

במה שמבואר מדבריו הקדושים שזה לעומת זה, כנגד הסטרא דמותא, מתגבר חכמת יעקב הנ"ל בחיים ואריכות ימים. מבאר יותר בביאורו למאמר רבה בר בר חנה, בלשון אחרך וכו', חיים ואריכות ימים, כי החכמה תחיה וכו':

אות ל"ו.

בהסתרת וירידת השכינה והחכמה הנ"ל בכלליות ובפרטיות, שגורמים בני ישראל בגאוותם הנ"ל. מבאר יותר בביאור הכתוב שבתוכחת יעקב לבניו, עלי היו כולנה, כי כל המתגאה חכמתו מסתלקת:

אות ל"ז.

בהמבואר מדבריו הקדושים בכל הנ"ל, שבהתגברות הצדיק בהסתלקותו להפוך את הקילקול לתיקון, גורם כמו כן, גם בפרטיות כל נפש, שנהפך אצלו הקלקול לתיקון. מבאר יותר בדבר הכתוב הנ"ל לענין יעקב. כי הסתלקות החכמה כביכול, [היא ב]בחינת הסתלקות הצדיק יעקב ממש, שיורד עמהם בגלותם, [ובהתעלותו, נתעלים גם הם כנ"ל]:

אות ל"ח.

שבהכרח הצדיק שנסתלק [בדבר התיקון], להצדיק שבנגלה ובעולם הזה כנ"ל. מבאר יותר בהבאתו על אודות התיקון, ענין הכתוב, איש אשר רוח בו:

אות ל"ט.

שבדבר כלליות כל בחינה מכל הבחינות הנ"ל [ובכמה מיני אופנים, כמובן במקום אחר]. יש לבאר, שגם התקרבות הנפשות להצדיק, הוא בסוד היחוד הנ"ל, [וכמבואר מזה במקום אחר]. כי אף על פי, שכולם נחשבים כנגדו כרחוקים ונסתרים בסטרא דמותא הנ"ל. אבל ברוחו הדופק ונושב בהם להעלותם, ולהפוך גם קלקוליהם לתיקונים, ממילא מבואר, שיהיו על ידי זה בבחינת אסתר, וסוד האשה הנ"ל, [שבגמר התיקון תתהפך לעטרת בעלה, כנודע]:

אות מ.

שבסוד היחוד ורוח הדופק הנ"ל, מבאר יותר בהפלאת סוד הכתוב, קול דודי דופק וכו', שמביא לענין הארת מרדכי, שהוא הצדיק העוסק בתיקון ושלום אסתר, שהיא כלליות הנפשות המתקרבים אליו כנ"ל. וגם בכל זה, מבאר יותר בסוד התוכחה הנ"ל, שנמשך מיעקב לכל אחד מבניו בפרטיות, שהשכל בעצמו מוכיח אותו, [כי הוא הנמשך מהצדיק כנ"ל]:

אות מ"א.

בדבר הגאוה וההתנשאות דקדושה שמגיע להצדיק, הנ"ל מדבריו הקדושים. ובקריאתו להמדה הזאת בשם בן ימיני וכו'. מבאר יותר בסובבו על אודות מרדכי, [שהוא הצדיק, ובן איש ימיני הנ"ל]:

אות מ"ב.

בענין הר'וח מ'ם, שמבאר בדבר הצדיק [שהוא מ'ר'דכי כנ"ל]. מבאר יותר בביאורו תחלה לשם מ'ר' וכו', שנקרא עליו:

אות מ"ג.

בענין קבלת התורה, שזוכים בהארת מרדכי ואסתר. מבאר יותר בסוד העומר שעורים, וספירתו, שנמצא בהם. כי הוא ההכנה והספירה ליום החמישים, וקבלת התורה והלוחות, בנגלה ונסתר שכתב תחלה:

אות מ"ד.

שמובן מצירופי דבריו הקדושים על אודות ההמחאת כף וריקודין, שאף על פי שגם בכל השנה נמתק בהם הדין. אבל עיקר סגולתם, הוא בפורים, שאז המשכת הנס, והארת מרדכי ואסתר שבהם. ומה שלא הזכיר מזה בפירוש, הוא כמסלתו הקדושה [לסולל גם בנסתר, [מה] שנמצא בנגלה שבדבריו הקדושים]. ואולם, בשיחתו הקדושה למוהרנ"ת ז"ל, שבעת כתיבתו להמאמר הזה, מבואר זאת בפירוש:

אות מ"ה.

בשם כבוד מלכותו שזוכין בתיקון הרגלין והנסתרים בריחוקם הנ"ל, [כשזוכים להצילם מהסטרין אוחרנין, והמינין לגמרי שנאחזין מהם כנ"ל]. מבאר יותר בכפולת היחוד [שמע ישראל וכו'] הנ"ל, להיות מיוחד בשית תיבין הנאמרים בלחש ובהסתר [מפני המינין שלא יתאחזו, כנודע]:

אות מ"ו.

לכאורה יש להתפלא בהבאתו ראיה להשלמת התפלה של הצדיק, מאותיות השב, שבראשי תיבות ה'ר ש'דה ב'ית. כי הלא כל ההשלמה, הוא בבית לבד. ואולם, בהכרח הנגלה והנסתר יחדיו הנ"ל, יש לבאר, שהן הן שני המדריגות הנ"ל של הר ובית. כי זה בנגלה, וזה בנסתר, [ובחינת השדה, היא הבחינה האמצעי, שמוכרח לחיבורם, כמובן במקום אחר]. ושלפי זה מבואר יותר, גם בענין הכתוב והביאותים וכו', ובענין הכתוב גדול וכו' שסובב בהם על ענין זה, אשר לא נזכר בהם זולת הר ובית, [כי בחינת השדה, לא תהיה רק לאמצעי והחיבור שמוכרח ביניהם כנ"ל]:

אות מ"ז.

שבכלל הנ"ל שכל בחינה כלולה מכל הבחינת, שמבואר מאתו לענין אברהם, שאף על פי שהעלה את התפלה לבחינת הר הנ"ל, היתה בכל זאת כלולה גם מבחינת בית ושדה הנ"ל. מבואר דבר הכתוב, הש"ב בר"ת הנ"ל, שנאמר לענין תפלת אברהם:

אות מ"ח.

בהמבואר מדבריו הקדושים, שכל ענין יעקב, שמוכרח להודעת העכו"ם שילכו גם באור ה', הוא מבחינת הבית, [שזכה בה יותר משאר האבות. מבאר יותר] ללשון הכתוב בית יעקב וכו', שמביא לענין הודעת העכו"ם, מבחינת יעקב הנ"ל:

אות מ"ט.

בהכרח הרחוק והקרוב, שבנגלה ונסתר יחדיו הנ"ל, מבאר יותר בהבאתו דבר הכתוב, בורא ניב שפתים שלום, שלום לרחוק ולקרוב וכו', לענין התפלה שזוכים בנגלה ונסתר הצדיק הנ"ל:

אות נ'.

בהמבואר הנ"ל מדבריו הקדושים, שלבית הנסתר שברגלין ועוקבין, זכה יעקב יותר מאבותיו. מבאר אגב אורחא, גם במה שנקרא על שם העוקבין והרגלין:

אות נ"א.

במה שמבואר בכל הנ"ל, שסובב בהשגתו הזאת על אודות הגדולה של השם יתברך והצדיק האמת, אשר שם אנו מוצאים ענוותו [ותכלית ההיפך מגדלות וגאוה ממש]. יש לבאר, שגם זה הכרח היחוד של הנגלה [בגדולותו], והנסתר [בענוותו]. כי ביחודם וכלליותם לבד, [זה מזה, כנודע], יהיו שניהם בקדושה, כמובא ומובן מכל זה במקום אחר:

אות נ"ב.

בדבר התחיה והחיים הנ"ל, מבאר יותר בענין הכתוב, כה אמר ה', מארבע רוחות וכו', שהביא על זה: