תפילה לחבקוק סימן י"ט

אות א

לעשות לרוח משקל. הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים דבר בו בקודש [עיין היטב בפנים], באור הטבת וסעדת לבבו בחטה דכ"ב אתוון המוב"פ, גם למעלה מאור החשמל המוב"פ, [כאשר נרמז בזה בסמוך]:

ואמנם שבעוצם שפלותינו ומיעוטינו באתערותינו שלמטה, רחוקים אנחנו מלהספיק גם חלק אחד מרבבות רבבות מהביאור והתרגום המוכרח להם. אבל כבר כתבתי כמה פעמים, שבכל זאת מחויבים אנחנו לרמז להמעיין, שעל כל פנים ידע ויבין בשפלותו ותכלית ריחוקו, להגיע לעצם ביאורם האמיתי:

כי הנראה לעניות דעתי מכותלי דבריו הקדושים, שענין זה של לשון הקודש ותרגום, הוא הנמצא בכל המדריגות, בבחינות שונות. כי כעין הנוגה לו סביב, המסבב ומלביש החיות אש ממללות בדיבור לשון הקודש כמוב"פ, [ועיין מזה בהלכות דגים שעל התורה הזאת, שמחמת זה הנוגה בבחינת לבוש]. כמו כן גם החיות אש וכו', שהוא החשמל, הוא המלביש כידוע, לדברי ד' שבקדושה פנימית יותר. כי כל מדריגה שלמטה מחברתה, וסמוכה יותר אל הסטרא אחרא, היא בבחינת אמצעי, ותרגום, וחושך, ולילה, ותרדמה המוב"פ, כנגד המדריגה שלמעלה מאתה. רק (כש)אחר כך כשנתעלה ונכללה בחברתה, אף על פי שגם אחר כך מקבלת כל כוחה מחברתה, אבל באתגלייא היא מאירה ומשפיע יותר בהשלמתה, כמו מדריגת התלמיד כנגד הרב שעמו דבר ד' ולשון הקודש כמוב"פ. אף על פי שפני התלמיד היא כנגדו בבחינת החושך [והתרגום הנ"ל] כמוב"פ לענין הכתוב פנים בפנים וכו'. אבל אחר כך כשנתראה בפני הרב, והחושך שבפניו נופל ונתבטל כנגדו, ובחינת הטוב שהוא האור שבו כמוב"פ בוודאי נשאר, נכלל בו בבחינת פנים בפנים ממש הנ"ל. אז מאתו דייקא נתגלה השלמת הלשון הקודש, בבחינת פי שנים, עיין היטב בפנים לענין אלישע ואליהו, [ועיין בהגהות שלמטה]. כי בהמדריגה התחתונה דייקא, עיקר התגלות הלשון והדיבור, היוצא ונלקח מקדושת החכמה עיין היטב בפנים:

וכמו כן גם בענין אדם וחוה המוב"פ, אף על פי שבפרטיות נמצא במדריגת חוה בעצמה כל השלשה בחינות, שהם חכמת נשים, וההיפך, והאמצעי כמוב"פ. אבל בדרך כלל, גם המדריגה המעולה שבה, שהיא חכמת נשים הנ"ל, נחשבת כנגד דעת האדם המוב"פ, רק בבחינת חושך, ולילה ללילה יחוה דעת, [עיין היטב בפנים, ובכתב יד שבסוף התורה]. אך מחמת זה דייקא, באתגלייא היא דייקא בבחינת הלשון והדיבור שברוח הקודש, שכל דעת האדם, נתקרר ונתגלה על ידה כנ"ל:

ולפי זה יבואר לך מה שמוב"פ, שלהיפך חס ושלום, כשאינם זוכים להפיל הרע שבתרדימה [שבבחינתה] שבבחינת ויפל וכו' כמוב"פ, אז זה לעומת זה, נתקררים טפי דעת האדם במקרה לילה חס ושלום. גם לפי זה מה מאוד נכון פירושו הקדוש בהמאמר חז"ל, על הכתוב לזאת יקרא וכו', מה שלשון האשה דייקא נופל על לשון האיש, ועל ידי זה בעצמו שנופל הרע שבה, נתעלה ונכללה ונתייחדה בבחינת פנים בפנים הנ"ל, [ועיקר יסובב המאמר חז"ל, על האיש]:

ואף על פי שהשם יתברך בעצמו הפיל הרע שבה עד שנבנתה בבחינת פנים בפנים הנ"ל כמובן בפנים. אבל מחמת שעיקר התיקון מוכרח שיהיה בזה העולם, במשקל הבחירה של האדם בעצמו כמוב"פ, שהוא בעצמו יעמוד בנסיון הבחירה והמתקלא הזאת של קליפת נוגה, שהעיקר הוא בתאוה זו כמוב"פ. שעל ידי זה דייקא היה זוכה בכניסת ליל שבת המוב"פ, להזווג פנים בפנים הנ"ל בתכלית שלימות הקדושה. ועל ידי שלא עמד בנסיון הזה כידוע, כי בלשון ארמית סיפר וכו' כמוב"פ, נכשל זה לעומת זה, באכילה דסטרא אחרא [כי לא זכה להעזר בקודש המוב"פ] אז כנגדו כידוע, כי על ידה ינקה, ונתאחזה גם בו זוהמת הנחש, שהיא בושת העריין המוב"פ:

ומאז עסקו בתיקון הזה הצדיקי אמת שבכל דור ודור כמוב"פ, כמו אבות העולם, ובפרט יעקב אבינו, שקליפת הארמי רצה לאבד אותו על כי השתדל לברר מזרעו דייקא, האשה יראת ד' המוב"פ, להעמיד מהם נפשות ישראל [שהם בעצמם בחינת האותיות של לשון הקודש כמוב"פ] שנים עשר פשוטות עיין היטב בפנים. והעיקר מהם הוא בחינת יוסף כמוב"פ, שהוא [המאסף את החרפה], שמיד שנולד ברח ויצא מאתו יעקב אבינו, והוא רדף אחריו, ורצה להתגבר זה לעומת זה [כנגד הדיבור דקדושה, שהוא תיקון הברית] באומר הארמי לאמור [דא גלוי עריות], ולקרות למקום אכילתם, יגר שהדותא. אבל יעקב אבינו קרא לו ג'ל ע'ד בלשון הקודש. כי לפי זה ממילא מובן, שכאשר אכל ויטב לבו באור הל"ב אלקים המוב"פ, תיקון וביטל את העי"ן וכו' המוב"פ, והד' שהן [ערות' וקליפת' החרפה' והערלה' המוב"פ], שהם הרוח' סערה, וחושך הענן', ואש' מתלקחת המוב"פ, ורע הנוגה' המוב"פ, שעל ידי כל זה, נתעלים ברוח הקודש המוב"פ, שהיא השגות האלקות, על ידי החשמל המוב"פ, כמו שזכו לזה אחר כך גם כל ישראל בעת מתן תורה המוב"פ, שכולם שמעו מפי ה' בעצמו המוב"פ, שעל זה יסובב הכתוב הנ"ל פנים בפנים דבר ד' עמכם עיין היטב בפנים, שעל ידי זה זכו אז כולם לשלימות היראה. ונפסק מהם זוהמת הנחש הנ"ל, ונתחזקו אז כל עמודי הבריאה כידוע:

גם כפי היוצא לנו מדבריו הקדושים [כפי אשר ביארנו בהם לעיל], שאף על פי שנפשות הנשים בבחינת האותיות של לשון הקודש. אבל באופן אחד, גדלה יותר מעלת האנשים ונפשותם, בבחינת האותיות של לשון הקודש שלמעלה כנ"ל. וכל הנפשות והמדריגות נעשים לבושים כל אחד לחבירו שלמעלה מאתו. ואמנם שכל חיות הלבוש, הוא הפנימיות שבהם. אבל גם להפנימיות אי אפשר להיות בלי הלבוש, כי הלבוש היא לה לעזר וכלי כידוע. וכמו שעזר האשה המוב"פ, תלביש ותסובב גבר. כמו כן, גם כל איש ואיש, הוא בחינת נפש ונוקבא לחבירו שלמעלה מאתו, וכענין הרב והתלמיד הנ"ל המוב"פ. ולפי זה ממילא יבואר, שענין החיות וההתעוררות המביאין בהאותיות, שעל זה יסובב הכתוב חייהו וכו' המוב"פ, היא כעין תיקון החיות [אש] וההתעוררות שמביא הרב בהתלמיד, ואף על פי שהרב גבוה במעלת לשון קדשו למעלה מכולם, אבל כנגד השם יתברך, גם הוא בחינת תרגום, וכמובא מזה בהלכות תערובות הלכה א', שעל התורה הזאת. שמחמת זה דייקא, עושי דברו עיין שם:

כי גם לפי כל הנ"ל יש לפרש גם כן, במה שבעשיית המעשים טובים של גבורי כח [המוב"פ] הצדיקים, נתלבשים דברי ה', היינו שמיעת דברי ד'. יש לפרש, שגם זה הוא ענין הלבוש והפנימיות הנ"ל, שמחמת זה מוכרח להקדים תמיד להנשמע, תיקון הנעשה [כמו במתן תורה הנ"ל], שהיא הכלי והלבוש שבתיקון האשה יראת ה' המוב"פ:

שלפי כל זה יצא לך גם התאחדות השני טעמים שפתח בהם בתחילת התורה הזאת, על ענין מה שמוכרח לנסוע להצדיק, ולא חילק אותם לשנים ברהיטת לשונו הקדושה. כי באמת יתאחדו ביחד, כי התלבשות פנים בפנים של הרב והתלמיד שכתב בטעם השני, הוא התלבשות של דברי הצדיק בהשומע מאתו שכתב בטעם הא' הנ"ל. וכאשר יצא לך מכל אשר בארתי לעיל בדבריו הקדושים, שכמו כן גם בחינת הפנים יורד מדרגא לדרגא בכל פעם כפי רחוקו מפני הצדיק. ופני השכל של התלמיד, הוא בחינת עשיה ותרגום, כנגד הרב ששומע מאתו דברי התורה. ועיקר התגברות הקליפות, הוא על ידי בחינת העשיה, והתלמיד, והתרגום [עיין היטב בפנים], שמחמת זה גם אחר מתן תורה, נתאחז בזה הקליפות. ואף על פי שהנשמע לא אבדו, והיה בבחינת הטוב, אבל על ידי שאבדו את הנעשה להיות בבבחינת הרע, חזר התערובות הראשון של עץ הדעת והתרגום למקומו, שמחמת זה גדול ועצום מאוד הפגם של המקרה לילה והשגיונות המוב"פ, כי אף על פי שהכוונה היא טוב, אבל מאחר שהמעשה רע, גורמים יניקת הקליפות גם בטוב הכוונה והנשמע בעצמו וכנ"ל:

ובענין תורה שבכתב ובעל פה המוב"פ, נראה לעניות דעתי על פי הנזכר לעיל בהכללים, שכל בחינה כלולה מכל הבחינות, שלפי זה יש לבאר כוונתו הקדושה, שאף על פי שאותיות התורה שבכתב הם מעצם הלשון הקודש, שלמעלה יותר מאותיות הדברי תורה שבעל פה. אבל מחמת זה בעצמו מוכרח דוקא לכותבם כנ"ל, שזה בחינת תרגום המדמה כמוב"פ. ודברי התורה שבעל פה שבאופן אחד הם יותר בבחינת לשון הקודש וחכמת האדם כנ"ל, וכמוב"פ, על כל זה, בעצם מהותה, היא יותר בבחינת תרגום כנגד תורה שבכתב [אפילו עכשיו שנתנה גם היא לכתוב], על כי היא התרגום והפירוש לתורה שבכתב [וכמובן מזה בהלכות חדש הלכה ד', שעל התורה הזאת], שמחמת זה רובה ככולה בלשון תרגום, [וגם חכמי המשנה שינו קצת מלשון התורה, כי לשון חכמים לחוד, ולשון תורה לחוד כידוע]. ובדורות הסמוכים, הרכיבו בדבריהם מדרכי הלשונות המדוברים בינינו, שגם הם בבחינת לשון התרגום, כמבואר מדבריו הקדושים שהביא מורנ"ת ז"ל בהלכות טוען ונטען הלכה א', שעל התורה הזאת. ומרוב התועלת שנמצא בזה, מה שלא נמצא גם בתורה שבכתב [ושמחמת זה אמרו חז"ל, דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב], גם עכשיו שנתנו לכתוב, מוכרח על כל פנים לנסוע להצדיק שבכל דור, לשמוע מאתו בעל פה ממש:

כי צריך לזכך את הפנים וכו', שיוכל כל אחד לראות וכו'. הוא הטעם השני, להכרח הנסיעה להצדיק [מעוצם התועלת של הראיה לבד שזוכים לראותו], ומקושר הוא לטעם הראשון, שאינו דומה השומע מפיו, כמובן לקמן בפנים, וכאשר רמזתי בדברי ביאורי שעל זה בענין קבלת התורה, שזכו כל העם לראות את הנשמע ולשמוע את ה':

כתוב זאת זכרון בספר וכו', ענין תורה שבכתב. ושים באזני התלמיד יהושע [בדיבור הפה דייקא, על שיש בכל אחד מעלה שאין בחבירו כמוב"פ]. כי מחה אמחה את זכר עמלק וכו' [שהוא כלל הקליפות הטמאות לגמרי כידוע ] שכל השכחה והסתלקות הדעת לגמרי, נמשך מאתו כמובן בפנים. לעוצם בירור כח המדמה שבשינה, להעלות הטוב שבו, באופן שעל ידי זה דייקא יתגבר הזכרון עיין היטב בפנים ודו"ק, [כמו] יעקב שבירר את האשה והלשון הקודש, דייקא מבית לבן, שהוא [ארמי תרגום] וזכה לאכילה דקדושה, על הגלעד, בלשון הקדש, ההיפך מאכילת עץ הדעת וכו':

כח ה'. עיין מה שרמזנו בדברי ביאורי שעל זה בענין התורה שבעצם אלקותו יתברך כידוע שזכו יחזקאל ואליהו להשיג ולראות:

[מכתב מבעל המחבר מתוך ספר "נחלי אמונה", השייך לתורה הזאת]

והנה, באלה הימים האיר ה' בדעתי על אודות המבואר מצירופי דבריו הקדושים שבמאמר תפלה לחבקוק וכו' שבסי' י"ט ליקוטי מוהר"ן ח"א. ש'הס'ח', ש'הוא כלליות השלשה קליפות הטמאות לגמרי, ש'הם רוח' ס'ערה, וענן גדול [שהוא ענן החושך שנזכר שם], ואש' קליפת נוגה, שבלב'ן' ה'ארמי עיין שם. ומבואר [המשך] הכתוב ישלח עזרך מקודש [שבסופי תיבות חשך הנ"ל] עיין שם, ומציון יסעדך. יזכור כל מנחותיך ועולתך ידשנה וכו', נראה מבואר שזה כל ענין הקרבנות, שמבררים אותיות כח ה' שנמצא בהם, והרע שמעורב בהם נופל ונשרף באש [כי מהאש יצאו והאש תאכלם עיין שם]. ומחמת שעיקר הבירור הוא על ידי הקטורת, יש לבאר, שזה מה שפרט הכתוב ד' סמנים מפורשים בשמותיהם, [ושאר הסמנים אינם מפורשים רק בדרך כלל, שהזכיר הכתוב סמים וכו'], וגם באלה הד' סמנים, הפסיק ולא פרט תחלה רק שלשה, נ'טף', ש'חלת', ח'לבונה', לשרוף ולבטל שלשה קליפות הנ'ח'ש' הנ"ל, שהיא האשת כסילות במקרה לילה כמובא שם, והיא נקראת בשם ת'פ'ה' כמובא במקום אחר . ואחר הפסקת הענין בסמים אחרים, ציוה הכתוב להביא גם ל'ב'נ'ה' הכנעת קליפת לב'ן' ה'ארמי הנ"ל. וזאת הקליפה היא באמת מעורבת בטוב, ומאתו לבד בירר יעקב אבינו חכמות נשים המובא שם, אשר בנו כל בית ישראל. אבל יעקב לבד היה בכוחו להנצל ממנו, ולא לגמרי, כי תמורת רחל בלאה גרם מה שגרם . ושמעתי מאבי, ואמר ששמע ממורנ"ת ז"ל בשם הבעש"ט זצ"ל, וגם קצת שמע מפי רבינו ז"ל בעצמו, שהבעש"ט התפאר ואמר וכו' וכו'. [וגם זה שמעתי מאבי, ששמע ממורנ"ת, בשם רבינו זצ"ל] וכו' וכו'. בענין השלמת הפרשה המחויבת בדברי רז"ל [ועל פי האריז"ל בערב שבת דייקא ], שמזה הרבה לבאר כפי מסלת הביאורים אשר עזרונו השם יתברך בתורה הזאת, ואין לי פנאי להאריך עתה יותר מזה. יוצא מהם בדרך כלל, כפי המבואר למעמיק בדבריו הקדושים, שבדבר המקרא והתרגום הנ"ל, נמצאים אופנים שונים. כי גם כלל העולם הזה, נחשב לתרגום כנגד העולם העליון, שמחמת זה לא יהיה תיקון כל דבר, ובפרט תיקון הלשון הקודש, רק בזה העולם. עד שגם כביכול הבורא בעצמו, מוכרח להצדיקים שבזה העולם, שהם לבד יהיו עושים ובונים תחלה את הדיבור שרוצה לדבר עמהם, והוא דברי הכתוב פנים בפנים וכו', היוצא בפירוש שנמצא זאת הירידה בכל מדריגה. כי פני העליון יתברך בעצמו, נתייחד כביכול עם פני הצדיקים, וכן גם פני הצדיקים מוכרחים לפני התלמידים המתקרבים להם. כי אף על פי שפניהם מגושם בחשך כמובא, אבל בכוחו נהפכים לעזר מקודש, כחוה לאדם שבעת חשך המוב"פ. נאום ידידם ואוהבם

אברהם חזן בלא"א מוה"ר ר' נחמן ז"ל

והנה אחר כותבי זה המכתב, פגעתי בהמעתיק אשר נתתי לו להעתיק הקדמת ספרי, ויש לו בזה כמה מניעות ועיכובים שיתארך העתק קצת זמן, ובגמר ההעתק יכול להיות שאדפיס אותה, וטוב יותר לשלחה להם בדפוס. וכפי ההקדמה והכללים הנזכרים יבינו יותר בדברי המכתב. גם מחמת שנמצא בזה המכתב כמה דברים שאינם נזכרים בספר ביאורי הנ"ל, אבקש ממעלת כבודו להעתיק זה המכתב מתחילת עמוד ד' עד חתימתי ולשלוח לטעפליק, לר' אלטיר זיילעגס, אשר יצרפה בספרי שנמצא אצלו בכתב. ולדקדק בכתיבת ההעתקה שלא יחסרו העיגולים אשר רשמתי (בר"ת) [בסופי תיבות] רוח וענן ואש, והעיגולים הקודמים להם באותיות נחש. וכן העיגולים שבראשי תיבות נטף שחלת חלבנה [כי סם המות נתון בתוכם, ומחמת זה בעצמן מצילים ממות להמתנהג בהם על פי התורה]. גם לא יחסרו הג' נקודות סגול שבג' אותיות ש'ה'ס'ח', המכוונים להג' נקודות סגול שבאותיות ת'פ'ה', שהיא האשת כסילות והנחש היונק מהקדושה, על ידי קליפת לבן הנ"ל. ולא יחסרו גם העיגולים שבאותיות לבנה ובאותיות לבן ה'. נאום אברהם הנ"ל