ט' תיקונין-סימן כ'

אות א

ט' תיקונין יקירין אתמסרו לדיקנא וכו', המראה הנוראה וכו'. טרם נבוא לבאר בכל זה, [נדבר בענין] שגיאת משה בהכאת הצור המוב"פ, שהוא דבר תמוה ונעלם מאוד. כי מאחר שכבר [שגה] קודם בתיקוני המשכת התורה בעצמה, איך ישגה ויטעה אחר כך בתיקוני המשכת [הביאורים] שעליה, עד שכל מפרשיה [בתורה שבעל פה] הנמצאים בכל דור ודור, מוכרחים לטרוח [ולהתייגע מאד] בזה, [ואלמלא הכה וכו' כידוע].

ולרמז קצת בישוב הפליאה הזאת, עוד נשוב להתפלא [בענין תיקון] השמיני של המלך אדום המוב"פ, שבארצו וכוחו מענישים הרשעים המונעים מארץ ישראל. שלכאורה [נראה מדברי] אדמו"ר ז"ל, שאדום בעצמו אינו מכלל הרשעים האלה, ומהכתוב מבואר, שעיקר משפט [עשו, יהיה בהר שעיר] שהיא ארץ אדום בעצמו. כי גם הארץ וההר הזה בעצמו, הוא בכלל ארץ ישראל [שהבטיח] השם יתברך לאברהם אבינו [כמבואר בדברי רז"ל, ובפירוש רש"י שם], ומעוצם כחו למנוע מלבוא בהארץ [שלו הזאת], נאמר למשה מהשם יתברך בעצמו, אל תתגר בו וכו'. שהוא כעין הכתוב אל תתחר וכו', שעליו יסובב המאמר חז"ל המוב"פ, צדיק ממנו בולע [כמובא מזה במקום אחר גם בדבריו הקדושים]:

אבל מכל זה נראה מבואר, שכוונתו הקדושה, בתיקון [מלך אדום] השמיני הנ"ל, הוא על חיות הקדושה שנשתלשל בהמלך והשר שלמעלה השייך לו. כי הוא וחרבו השולטים בארץ, ראשם בהדינים שלמעלה הנתעוררים מבינה לבא [ירושלים שלמעלה] המוב"פ, שמשם תצא דבר ה' לביאורי התורה כמוב"פ. וכל שהמדריגה נמוכה יותר, מתגברים שם יותר כידוע. ועיקר התגברותם הוא בירושלים שלמטה, המכוונת כנגדה, שעל זה יסובב גם לפי פשוטו הכתוב המוב"פ, זאת ירושלים בתוך הגוים שמתיה [וסביבותיה ארצות]. כי גם ממילא מובן, שכמו שכל העונשים על ידו, כן גם כל ההסתות על ידו, ובפרט בפגם ברית הלשון [שהיא הדבה, וזה לעומת זה כנגד המלי בסלע המוב"פ], ופגם ברית המעור, שהוא פגם הדעת כמוב"פ, שעל זה נאמר הכתוב המוב"פ, אתה ידעת וכו':

ועוד מכותלי דבריו הקדושים, שבענין הכתוב ואם מימיך נשתה וכו'. תבין מרחוק, שגם בכללות הקבלה שמקבלים מאדום חרב המשפט בפיפיות העונשים המוב"פ, שנפלה בו מקדושת מימי הלב כנ"ל, יצא המשפט מ'ע'ק'ל'ו והיפוכו שהיה מקודם כנגד ישראל בעצמו. [כי בעת שאינם זוכים לקבלה ולהוציאה מאתו, יסובב עליהם הכתוב, לא תעבור בי פן בחרב אצא לקראתך]. כי ההכרח לסבב ולסגור הלב כסלע וצור המוב"פ, לבל יהיה נפתח באורו האין סוף [להשפעות הרוחניות והגשמיות], עד שיתתקנו לזה מקודם כלי נפשות ישראל, בהזדככותם מנסיונותיהם מהתגברות הסטרא אחרא זה לעומת זה, להתהוות הרשע [הנרמז לעיל] המכתיר ומסבב אותם, ואת ארצם:

והנה, כבר הקדמתי לך כמה פעמים, שגם כל העצות להמשכת התורה, והתועליות המגיעות מאתה. הן הן מעצמיותיה ופנימיותיה. שלפי זה תבין כמו כן גם בדבר תשעה תקוני פני הזקן [שבהמשכת ביאורי התורה] המוב"פ, [ובפרט תכלית תיקון התשיעי, שבכבישת ארץ ישראל], שהן הן מפני [תורת ד', בהדרת פני] הזקן בשלוש עשרה מדותיה, שמוכרח לנוכחם לשפוך לבבו כמוב"פ. [וכן בסיפור המראה הזאת בעצמה, מצורף גם מה ששאל ביאור [ופירוש] על המראה הזאת, ושהזקן אמר לו, הרי זקני הוא פירוש וכו'. ואחר כך עדיין היה נעלם מאתו, עד שהעלו והביאו אותו בחדר ספרי ותורות האין סוף וכו' עיין שם]. ושלפי זה מבואר גם כן, שכמו שעל ידי התורה זוכים לארץ ישראל. כן גם כשבאים לארץ ישראל, ויתן להם ארצות גוים וכו', בעבור ישמרו חקיו ותורותיו ינצורו.... וכן להיפך, האויבים המונעים מארץ ישראל, שהם הטמאים לגמרי [הנרמזים לעיל] שמוכרח למחותם ולהכריתם בחרבא וקטלא כמוב"פ, יונקים מהקדושה על ידי האויבים למטה ולמעלה, המסבבים ומונעים שפיכת מימי הלב בביאורי התורה כנ"ל.

גם תבין לפי זה והנ"ל, שמהעדר הכנעתם בתיקון השני, נתקלקל ממילא שפיכת מימי הלב שלמטה בתפלה, מלעורר שפיכת מימי הלב בהתורה הנ"ל. גם לפי זה יבואר לך ענין הכתוב, ואתחנן [וכו', את הארץ], שמביא זאת לענין בקשת מתנת חנם, בעת ההיא לאמר הבאורי תורה המוב"פ. וכן יבואר לך לפי זה, גם בענין המאמר חז"ל המוב"פ, ג' באים על ידי יסורים וכו'. וכן תבין מרחוק, גם בדרך המלך [לארץ ישראל] המוב"פ, שזה זה דרכה של תורה המוב"פ, לבלי לילך בשדה וכרם ולשתות מי באר שבתעונגי עולם הזה, מפחד אויבי אדום הנ"ל המסבבים שם, שעל ידם היתה גם מרירות שיעבוד מצרים כמוב"פ, שעל שם זה נקראה הנשמה והמקבלים מאתה, בשם מרים [ומורים] המוב"פ, על שם הכרחותם לסבילת היסורים והמרירות הזה, שכל זה מהתגברות האויבים הנ"ל, המסבבים ומעכבים כל ההשפעות לעצמן [שמחמת זה אי אפשר לדחוק את השעה בשום דבר] כנרמז לעיל מהמוב"פ, כמו שמעכבים השפעת ביאורי הדעת כנ"ל, וממירים אותם בעבודת דעת קשיותיהם המוב"פ, שמחמת זה מוכרחים לטרוח ולהתייגע מאוד כל מפרשי התורה כנרמז לעיל:

ולרמז יותר בכל הנ"ל, לכו לחמו בתורת משה, שהוא בחינת דעת כמוב"פ. כי אף על פי שברבוי אור דעתו ותורתו וכלליותו בו יתברך, אין שום אופן להסתפק מאתו, בלתי מימי הביאור המוב"פ. כי זולתם, הוא נשגב ונעלם מדעתינו, עד שרובם ככולם חולקים ומריבים עליו כמוב"פ בקשיות מקשיות שונות כידוע. ועצם הבאר הזה, הוא [הצפון וגנוז בעומק הארץ כנ"ל] בגנזייא יקירא המוב"פ, שבכלליות העליון יותר בו יתברך כמובן מזה במקום אחר. אך אף על פי כן, כל מה שהאור מופלג ועליון ביותר, יש יותר ביכלתו לירד ולהצתמצם, ולרמז בלב כל אחד, עד שעל כל פנים יודה ויבין ויכיר מרחוק, בהעדר תבונתו וביטול דעת עצמו, מלשאול ולהקשות כלל. שלפי זה יבואר לך יותר גם בהענין המוב"פ.... אבל להתהדר לפני מלך, שורש המלכות [השמיני כידוע] ולהשלים אמונת.... ביטל רצונות עצמו, עד שגם ברבוי אור הרצון של המשכתו הנ"ל בעצמו,.... יתברך כמוב"פ. אבל לפי זה ממילא מובן, שגם האמונה הזאת, היא משורש האשה [יראת ה'] שהיא תתהלל [עיין היטב בפנים] ברוב עם הדרת [פני הזקן] המלך הנ"ל, שגם מחמת [זה, קשה] מאוד למשה רבינו ע"ה, למצוא השלמת הענין הזה, באופן שיתרומם בו לנצח בחייו, בעליה מדרגא לדרגא כמוב"פ, שזה אי אפשר, כי אם על ידי [שמגיע, עד תיקון התשיעי] ארץ ישראל, שבאים אליה בדרך המלכות והאמונה הנ"ל, המאירה בכל דרגא, מזריחת תכלית תיקון [שבה] שבהמדריגה שלמעלה מאתה כנ"ל מהמוב"פ. וכמובן מזה גם במקום אחר, שאף על פי שמדת [המלכות] שוכבת על הארץ בתחתית כל מדריגה, להיות נחשב לביאור על חכמות התורה, שבהמדות שלמעלה מאתה. אבל היא המכוונת כנגד בינה לבא שלמעלה מכולם, להתעלות על ידה בכתר מלכותה, מאור המדריגה שלמעלה כידוע .

ולפי זה יש לבאר עוד, שגם מחמת זה היה לו להוריד ולקשר את עצמו לכל נפשות ישראל המקבלים מאתו, שמהם דייקא נתוסף הקדושה, להורות את מוריהם, כי מתלמידי יותר מכולם כמוב"פ. אף על פי שבעיגוליהם המסבבים [עיין בהמראה הנ"ל], (נאחדים) [נאחזים] מאוד גם האויבים אשר סביב יתהלכון כנ"ל מהמוב"פ, עד שנהפכים כל פעם להיות למורים וממרים חס ושלום, וכמובא בסמוך לענין פגם הדבה, שנגע עד [נר ה'] נשמת מרים בעצמה. שאף על פי שאינה רק מבארת תורת משה כמוב"פ, אבל בכל זאת, היא בת הלב העליון, שהיא הנר ונ'ה'ר' [הבינה] המובא בהמראה שעל זה, שרק בהסלקותו המוב"פ, נתבטל ועלה לה'ר' נ'בו כידוע , להשלים מה שלא הספיק מקודם, תוספות ביטול נפשו ורצונו שמוכרח לשכל עליון ונורא כזה, באופן שיאיר בו משם העצות המוכרחות להתגלותו [הנמשכים מאתו בעצמו]. והשכינה בוכה עליו, כי אף על פי כן היה צריך שיהיה תוספות הביטול הזה בחייו הקדושים בעצמם, שיהיה ביכלתו להפליא יותר בשובו משם, כנרמז לעיל:

גם מכותלי לשונו הקדושה לקרוא את האויבים המונעים הנ"ל, בשם מוציאי דבת הארץ, ועוד מכמה דברים המוב"פ, נראה לבאר בזה על ענין המרגלים [שלא לקחו מוסר, מעונש פגם דבת מרים, שעל ידם היתה עיקר מניעת ישראל, מלבוא לארץ], ודבריהם נכנסו באזני המון עם, עד שסבבה חרב העונשים הנ"ל עליהם בעצמם. ועדיין לא נשלם התיקון שהתחיל מיום שעלתה לפניו יתברך צעקת ותפילת כל ישראל המוב"פ [בגלות מצרים הנ"ל], וישלח מלאך, זה משה, בחינת דעת [התורה] כמוב"פ, שמאתו כל שליחות המלאכים כמוב"פ [וגם אהרן ומרים שהיו מוכרחים לזה כמוב"פ] להוציאנו מהגלות, שהיה על פגם הברית [של אדם הראשון] כמוב"פ. על שנאחז בו פגם הדבה כידוע, לאכול מפרי דעת העליון. שמשם גם אחיזת הרע ממדת הדין הנ"ל שעלה בבריאת [אש ומימי] התורה והארץ הנ"ל, וצבא השמים שהם המלאכים המוב"פ, בהיפך ממש קטרגו, לעכבו בכח אדום שלמעלה, כנרמז לעיל, היונק [ממזל מאדים המוב"פ, שנשתלשל] מתפוחי הלב סומקין וכו' [בגחלי אש מרים כמוב"פ], שהוא הנהר [דינור] המובא בהמראה הנ"ל [לבריאת משרתיו אש לוהט סומקין וכו' כמוב"פ], על שנברא באתערותא דלעילא לבד. כי לא היה עדיין מי שיזכה כלל בהאתערותא דלתתא כידוע.

אבל מיד כשנברא האדם, אם לא היה נפתה אחריהם, היה ממשיך ומתקן [באתערותא דלתתא שבענין זה בעצמו] בדרכי התיקונים המוב"פ, להארץ והשמים וכל צבאם הנ"ל, באופן שיהיו בעזרו לעלות בכל פעם יותר כנ"ל. אבל אם לא זכה לעמוד בנסיון הזה, יצאה כנגדו ולקראתו בעצמו להט החרב המתהפכת, עליו ועל כל הדורות העתידים לצאת מאתו, לבל יבואו עוד בחייהם בעדן הארץ הזאת, עד שגם ביציאת מצרים הנ"ל, לא הספיקו להשלים תיקוני מתן תורתו יתברך [שנגלה עליהם בפני הזקן המוב"פ, כידוע], עד שנתגבר מחדש תערובת הרע שבעד.... זה לעומת זה לקלקל ולאבד גם המטה עוז בעצמו [שנתהווה מהנעשה שקדמו(הו), לקבל עליהם המצוות ומעשים טובים, קודם ששמעו כלל, כמוב"פ].

אבל ברכו ד' מלאכיו גבורי כח המוב"פ, עושי דברו לשמוע בקול דברו. כי אף על פי כן, עדיין אנו עוסקים בכוחם הקדוש, להמשיך את התיקונים האלה, בכל שנה ושנה וכ.... ביום בריאת אדם הראשון הנ"ל כידוע. ואשרי העם יודעי תרועת הקול הנ"ל, שאז באור פניך יהלכון, מדרגא לדרגא כנ"ל. כי אף על פי שלעיני בשר, מתגבר בכל פעם יותר ראשית הגוים בחכמת אדום הנ"ל [שעליו יסובב הכתוב המוב"פ, קטן נתתיך בגוים בזוי וכו'] כנגד חכמת התורה ונפלאות ביאוריו בשכל עליון ונורא, המתצמצם להתגלות האמונה כנ"ל, מאחר שגם כל החופר ומחפש אחריהם, אם ישנה כחוט השערה בהמשכת תכלית הידיעה דלא נדע הזה, מתגברים יותר אויבי הקליפות הנ"ל, להסתיר ולבטל לגמרי את הדעת, בהקשיות והשאלות הנ"ל, וגורמים על ידי זה שגם העוסק [שהוא בעצמו הדעת], מסתלק על ידי זה כמוב"פ, [שמחמת זה, אל יתהלל החוגר את חרבו, כמפתח הלב באריכת אפים והחוטם המוב"פ]. אבל בכל זאת אנו בטוחים, שגם ביטולו והסתלקותו בעצמו, יתהפך למציאותו והתגלותו, שהוא האשה יראת ה' אשר תתהלל בזה כמוב"פ. [ועליו נאמר הכתוב המוב"פ, והריחו ביראת ד'] לעוצם כלליותו בה' איש מלחמה, [מדור לדור] כמוב"פ [ועיין בהגהות שכתבתי למטה, ותבין מהם בדברי רמזי הנ"ל] (חבל על שחסר בעת העתקה):

[מעצם כתב יד המחבר].

בהמבואר מדבריו הקדושים, שאין ביכולת להיות בשם ישראל האמיתי זולת בארץ הנבחר לזה כנ"ל, מבאר לפי זה גם בשם ארץ ישראל בעצמו, [שנקראה כן בפי חז"ל] כי היא לבד הארץ אשר לישראל כנ"ל:

...חולקים ומריבים עליו כמוב"פ], היינו מה שמבואר מדבריו הקדושים באות א' שביאור ותירוץ הקשיות שבתורה, זה זה ביאור ותירוץ הקשיות שעל משה בעצמו. ויותר מבואר זאת, על פי המובא בפנים שמשה הוא בחינת דעת, וכל מה דאתטמרא הנשמה מרים [היינו הבאר כמוב"פ], אשתכח וחזר בזכות הפני משה, שתיקוני פני הדיקנא שלו הן הן הדעת פני התורה, כנ"ל מהמוב"פ על אודות הכתוב שפכי וכו':

לב ירושלים. ששם ביאורי התורה כנ"ל בפנים, ומכוון למה שכתבתי בענין תקון התשיעי [ארץ ישראל] של פני הדיקנא, שהוא הוא מפני הזקן בתיקוני ומדות דרושי התורה המוב"פ. ועיין בחיי מהר"ן אחר המראה הנזכרת בפנים, שכל דבריו שבספרו הקדוש, ביאורים הם להתורה ודו"ק:

מקמי פתחי דאודנין וכו', פתחו פיהם ואמרו נעשה. לכאורה אין לזה פירוש כל כך, אבל למרחוק תבין, ונראה לפי עניות דעתי, כי כוונתו הקדושה המובא לקמן בפנים על אודות התלי תלין של הלכות, שבהם ידבר הכתוב קווצתיו תלתלים וכו' המוב"פ. והוא אשר יסובב על כלליות התורה שבעל פה, שהיא המבארת את התורה שבכתב, אשר לביאור תחשב על פרשי המצוות, על פי הי"ג מדות [ותקוני דיקנא] שנדרשת בהן כמובא, [שאלמלי הכה משה ע"ה את הצור, לא היו צריכים לטרוח כל כך, כמובא בבאורי עיין שם]. ואם כן לכאורה (אין) [איך] שייך כלל קודם להמשיכם, [ו]ליקח את המטה עוז של המצוות. אבל בכל זאת מתגברים נפשות ישראל בכח הצדיק משה המוב"פ, שנשמתו הוא בעצם התורה וכלליות מלאכיו גבורי כח כמוב"פ, להיות בעושי דברו גם קודם שזוכים לשמוע בקול דברו. וממילא מובן, שאף על פי כן אפשר להיות אז עיקר עשייתם, רק על ידי הרצון בעצמו, מה שעל כל פנים רוצים וכוספים ומקבלים אותם עליהם בכל לבבם ונפשם, קודם ששומעים אותם כלל. וממילא מבואר, שכדרך הזאת היה גם בקבלתם התורה שבכתב, דקדמי לאודנייכי. וכן עד היום לענין חידושי התורה של הצדיקי אמת, שעל ידם זוכין לדעת העצות והמעשים [טובים] לקיום המצוות:

מוציאי דבה. טרם נבא לרמז קצת בדבריו הקדושים, נתפלא בהם כמה פליאות.

פליאה א'.

במה שכתב על אודות רוממות קדושת ארץ ישראל, שזה עיקריות קדושת איש הישראלי, וכנזכר בדבריו הקדושים [שהקדים להתורה הזאת] המובאים בחיי מהר"ן בהשיחות השייכות להתורות עיין שם. רק עיקר היסורים והמניעות, הוא מהרשעים המוציאי דיבה על הארץ. ואם אמנם נראה שרימז בזה על אשר נמנעו ישראל בימי משה רבינו ע"ה מלבא לארץ ישראל על ידי המוציאי דבה. כי לא היה ביכולתו אפילו להשתיק אותם לבד, באופן שלא יכנסו דבריהם באזני המון העם כמוב"פ. ומעיכובם שם, נתגלגל אחר כך שגם הוא נשאר ביניהם, שעל ידי כל זה לא זכו גם אחר כך לבא אל הארץ באופן שיהיו נשארים שם לנצח כידוע , אבל הלא ממילא מובן, שמה דהוה הוה, ועיקר דבריו, הוא להודיע לנו בהשגתו הקדושה מה נעשה מעכשיו, באופן שנזכה לארץ ישראל בכלליות, ובפרטיות כל נפש ונפש כמובן בפנים, ולכאורה איך שייך עכשיו להיות עיקר המניעה ממוציאי דבת הארץ, ושנהיה נצטרך כלל להענישם, או להביא מורך בלבבם כמוב"פ, עד שנהיה מוכרחים להמשיך מקודם ביאורי התורה [בהתיקונים הנ"ל, לברוא] מלאכיו גבורי כח:

פליאה ב'.

היא הנזכרת בלקוטי הלכות, בענין מה שמבאר את הכתוב אתה ידעת וכו', על אודות פגם הברית וכו', ולכאורה לא דיבר כלל מקודם מזה [כדרכו הנראה ונדע לכל מעיין בספרו הקדוש, עיין שם בהכלל החמישי, שנראה לכל מעיין, שדרכו הקדושה להודיע מקודם עצם ההשגה והענין שמדבר מאתו, ואחר כך להביא איזה כתוב או מאמר חז"ל עיין שם]:

פליאה ג', ופליאה ד'.

הן הנזכרות בדברי ביאורי, ועיין שם מה שרמזתי על אודותם.

אך עוד לאלוק [מילין], שעל ידי זה תבין מרחוק גם בישובי הפליאות א' וב' הנ"ל, מוכרח לכפול ולהוסיף קצת בדברי הביאור שכתבתי שם. כי יודע אני שהרביתי לקצר שם, עד שקשה להבין גם ביאורי ורמיזתי לעומק כוונתו הקדושה שבכל דיבור עיין שם.

כי כפי הנראה מהמראה שסיפר על אודות התורה הזאת [כמובא בחיי מהר"ן עיין שם] שעיקר כוונתו בענין חרב ואדום המוב"פ, היא על החרב של [המלך ו]השר שלו שלמעלה, הממונה על המות ושאר העונשים, שהוא המסית הוא המקטרג כידוע. שהוא שנתגבר על ידי אחיזתו שבתערובת המאכלים מטוב ורע שנכשל בהם אדם הראשון, כנרמז שם בדברי ביאורי שעל זה, ועל זה עיקר התיקון עכשיו, להזהר [מתאות הגשמיים] המדומיים שבהם, ולבלי [לאכול רק לחם] ומים, שעל ידם.... בהלחם והמים של.... כנרמז שם. כי מכותלי דבריו הקדושים, בענין [ביאורי התורה] שהיה בזכות מרים, ממילא מובן לענין לחם המן [שהיה בזכות משה בעצמו], שהוא בעצם דעת התורה, שאף על פי שהוא חייך ואורך ימיך, אבל אף על פי כן, גבר מאד אש הצמאון של כל הנסתפקים מאתו לבד, שעל זה עיקר (התייעד) [התיקון] הוא בהצטרפו עם מימי הר.... שעליהם כנ"ל. ומלאך הרע המות הנ"ל, בעל כרחו היה נהפך גם הוא למרכבה אל הקדושה. כי על ידי החרב שלו בעצמו, היו נכרתים ונמחים מקור הדבה והטמאים לגמרי, שמוכרח למחותם ולהכריתם לגמרי כמוב"פ. ואם אחר יציאת מצרים זכו על כל פנים להחלישם לפי חרב, עד שזכו לקבלת התורה, בפני הנראה כזקן המוב"פ, שבזה בעצמו כלול גם בחינת התיקון של ארץ ישראל [כאשר רמזתי בדברי ביאורי מדבריו הקדושים עיין שם]. אבל אף על פי כן, בודאי עיקר עצם התיקון, הוא כשזוכים להעביר מן הארץ לגמרי את קליפתם ורוח טומאתם, ולהכריתם בחרבא וקטלא, כמו שיהיה לעתיד כמוב"פ. כי כל זמן שרוח טומאתם נמצא בעולם, הוא הגורם התגברות הדבה והמריבה המוב"פ על פני הצדיק והזקן הכלול מהתשעה תיקונים, שהעיקר הוא תיקון התשיעי של בחינת ארץ ישראל, והוא המסית הוא [המקטרג ומסבב] מניעות ויסורים, למונעם.... היא בבחינת הצדיק והתורה וכלליות.... והדיבה שעליה, זה זה הדבה המוב"פ שעל הצדיק כנ"ל. עד שרובם ככולם נמנעו מאתה לגמרי כמוב"פ [כי גם בבואם לשם, אינם זוכים לקדושתה האמיתיית (העיקר) [והעיקרית], כמובן בזה מכותלי דבריו הקדושים] מאחר שהדבה הזאת, היא היא שורש המריבה המוב"פ שעל הצדיק כנרמז לעיל, ותכלית ההיפך זה לעומת זה כנגד הביאורים והתירוצים שעליהם. כי כמו נחש, ופתן חרש, יאטימו את אזנם לבלתי לשמוע ולהקשיב כלל לדברי ביאוריו הנפלאים:

גם עיין מה שמרמז על אודות ראשי קליפות הדבה, שהם האריה והנחש [כי מלאכיו יצוה לך, על שחל ופתן תדרוך, תרמוס כפיר ותנין עיין שם]. ואם מאתו ומצדו, לא היה עתה שום עיכוב לכל התיקונים המוב"פ. אבל מאחר שלעוצם השלמתם האמיתיית, מוכרח באמת להקהל את כל העדה של נפשות ישראל, ולהכניע מקודם את הרע שבהם, ולהתקשר אחר כך עם כולם בעת תפילתן, באופן שיתוסף למעלה ריבוי קדושה המוכרחת לעצם התיקון שלביאת הארץ והעברת רוח הטומאה מכל הארץ כנ"ל מהמוב"פ. [ומהנסיונות והסתרות] לכח הבחירה [גרם לזה] עד שנתרחקו מאתו, מסיבת המריבה והדיבה הנ"ל, ולא רצו להקהל ולבא אליו כלל, עד שהוכרח גם הוא לגרום תוספות הקדושה שלמעלה, על ידי הסתלקותו בעצמו כמוב"פ. וסוף כל [סוף], יגמור בזה על ידי תלמידיו הקדושים, עד שיוסיף ויתגלה גם הוא בעצמו ובחייו לשוב ולהתקשר עם כולם בתפלתן, והמשכת ביאורי תורתו והשגותיו, עד שיבולע המות לנצח כנרמז לעיל, ושאבתם מים ואולפן חדת מבחירי צדיקיא [כמובא שם בתרגום] שהן הן מעייני הישועה, להוושע גם בשאר כל עניני הגוף והנפש [שמוכרח לחפור ולחתור אחריהם, בלי שום דחיקת השעה כמוב"פ], עד שיבולע המות לנצח כנרמז לעיל, אשרי המחכה ויגיע וכו':