עתיקא טמיר וסתים-סימן כ"א

אות יח

באות ב'. שיקדש את פיו וכו', מלהוציא דבר שקר בפיו. מבואר מדברי מורנ"ת ז"ל בהתפלה שעל התורה זאת, שהיתה כוונת רבינו ז"ל בקדושת הפה הנ"ל [המוכרח לקבלת שפע אלקי], להשמר גם משאר דיבורים רעים. ולדוגמא לבד, תפס מדת האמת, והשמירה משקר. ולקמן אדבר קצת בכוונתו בתפיסתו הזאת, וגם אגב אורחא, יבואר יותר לפי זה, מה שתפס בענין המוח שנאמר אצל פה, את הכתוב ראש דברך אמת:

א*)

באות ב'. והם בחינת שבעת הנרות. אם נדקדק בתיקוני המדות הנ"ל [אמת, יראה, אמונה, עצימת עינים], ראה נראה, כי גם הם מכוונים למספר הנרות, ובמערכת כפולתם שלשה ושלשה, לימין ולשמאל ואחד באמצע. כי מדת האמונה [התלויה בתרין אודנין], מוכרח בה לכפול ולרחק ולדחות מעצמו, אמונות כוזביות [שהדחיה הוא ביד שמאל, כנודע], ובימין לקרב אמונה אמיתית. וכן במדת היראה, מוכרח שמאל דוחה יראות חיצוניות, וימין מקרב יראה אמיתית. וכן בתיקון העינים, נמצא בקדושה לקיום המין הכרח גדול [ואסור לקדש אשה עד שיראנה]. רק מהאיסור חס ושלום, מוכרח להתרחק ולעצום את עיניו. ואולם, תיקון מדת האמת שבראש דבר הפה המוב"פ, הוא אחד כנודע. וכאחדות נקב הפה, וקו האמצעי של המנורה הנ"ל:

באות ב'. ופני המנורה. בהמובא לעיל בדבריו הקדושים באות א', ששכל הקדם נקרא בשם פנים, נראה שסובב בזה ללשון הכתוב הנ"ל, בהעלותך וכו', מול פני המנורה, [ועיין לקמן בדיבור המתחיל עיקר האדם הוא השכל, במה שנוסיף לבאר בזה]. ועוד לפי זה מבאר יותר, גם במה שאי אפשר לזכות אליו, כי אם בקדושת הפה והחוטם וכו', שעל ידם כל התואר והצורה שבפני הראש. כי ממילא מבואר, שבאתערותם דלתתא, הן הן המעוררים גם מלמעלה כביכול פני הראש והמוח, להשפיע שפע אלקי הנ"ל:

באות ג'. ובלב כל חכם לב נתתי חכמה. מוסיף בזה ראיה, להכרח המדות הנ"ל [שכולם הם בלב, כנודע], טרם יגיע האדם לרוח החכמה והקודש הנ"ל שניתן מלמעלה. כי גם המדות עצמם, נקראים בשם חכמה ומוח, כהבאותו הנ"ל ראיות מהכתובים, ראש דברך וכו', ראשית חכמה וכו', הוכח לחכם וכו', ותפקחנה וכו', ועיין לקמן בדיבור המתחיל תמונת ה' וכו':

באות ד'. שזה עיקר כח הבחירה. כל זמן וכו'. מבואר בזה אגב אורחא, תפיסתו לדוגמא מכל המבוכות הנ"ל [שאנו נבוכים בהם], את מבוכת הידיעה והבחירה. יען אשר היא הכוללת לכולם. כי באמת, לא לבד ממבוכת והסתרת הידיעה והחכמה העמוקה הזאת כל כח ומציאות הבחירה, כי גם מהסתרת שאר הידיעות והחכמות עמוקות [אשר אנו נבוכים בהם כנ"ל] כל מציאות וכח הבחירה כמוב"פ:

באות ד'. לגדר מלאך, ואז יתבטל הבחירה. בהמבואר כאן מדבריו הקדושים, שבתיקון המדות שבשבעת הנרות הנ"ל, זוכים להמקיפים, שעל ידם ביטול הבחירה. מבאר יותר בדבריו הקדושים הנ"ל על אודות פירוש רש"י לתיבת בהעלותך וכו', שכונתו שתהא שלהבת הלב עולה תמיד מאליה ומעצמה, בלי בחירה הגשמיות. רק יש לבאר מדבריו הקדושים במקום אחר, שגם הזוכה לזה, מוכרח על כל פנים בכל ימי חייו לעלות בזכות ותעלומות הבחירה שבהידיעה בעצמה. ועוד יש בלבי להאריך בזה, אבל מאהבת הקיצור קצרתי:

באות ו'. תכלם שבעת ימים. באחדות המשל והמליצה הנ"ל בהכללים, מבאר יותר לפי זה, גם במספר שבעת ימי המשתה [ולהיפך ימי האבילות] הנ"ל. וגם במה שנתכוון לפי זה למספר שבעה ימים בקיום מצות סוכה הנ"ל. ובהעלאתו הנ"ל מדבריו הקדושים, שרוח החכמה הנקרא בשם רוח הקודש, עולה (עד) [עוד] למעלה מכל השבעה מדות החכמה הנ"ל הנמצאים בעצם שבעת קני המנורה, כנ"ל בדיבור המתחיל ובלב כל חכם וכו', [וגם בהנ"ל בהכללים, שכל בחינתה כלולה מכל הבחינות] נראה מבואר, שזה מה שעולים בשבעת ימי הסוכות עד יום השמיני, שאז עיקר יחוד החופה הנ"ל בפנים כנודע. [כי כנגדו, נקראים גם שבעת ימי הסוכה, רק בשם שבעה מדות הלב הנ"ל]:

באות ו'. עניו, [פירוש רש"י] שפל וסבלן, [ומדת הסבלנות הוא,] שלא חרה אפו וכו'. מהנראה מבואר בדבריו הקדושים [בחושבו תחלה מדות הנרות לכללות הנפשות, ואחר כך לפני משה], שבמקום היראה שהוא מלתא זוטרתא מלהחשב לפני משה, כיוון מדת הענוה שבאפו שלא חרה לו על בזיונו ובושתו. נראה מבואר, שמי שזכה שתהיה מדת היראה על פניו, מכוונת היא על כל פנים, כעין הבושה ושפלות הענוה הזאת:

באות ו'. תמונת ה' יביט, בכל ביתי נאמן הוא, פה אל פה אדבר, עניו שפל וסבלן וכו'. כל אלה הכתובים שבפני משה, הם בדבר ההשגה בעצמה, [כי גם ענוותו, היתה מתכלית בטולו להשם יתברך, בהשגתו אותו יתברך, כנודע ]. והוא הדבר שכתבתי לעיל בדיבור המתחיל תכלם שבעת ימים, שכנגד פני משה, לא נקראים גם שבעת ימי הסוכה, [נרות הקודש כמוב"פ], רק בשם שבעה מדות הלב הנ"ל. גם אגב אורחא נראה מבואר, שזה מה שפרט אותם השם יתברך בענין מרים, כי כל זה הוא מחמת שבהם נגע כל הפגם [עיין לקמן בדיבור המתחיל ורע וכו']:

באות ח'. אין לדרוש אלא דברים המבוררים. בהעלאתו מדבריו הקדושים על אודות בירור האמת [מתערובתו ולגלוגו], שהוא עיקר ההכרח בידיעת ישראל לסגולת פני המוח העליון הנ"ל. יש לבאר, שכמו כן מכוון ועומד כנגד זה גם מדת האמת הנ"ל, שנמצא בנר ונקב הפה, שבעיקר החיסרון הנ"ל. כי אף על פי שכבר ביארנו לעיל [בדיבור המתחיל שיקדש את פיו], שהאמת שבמדת הפה עומד באחדות, כקנה הנר האמצעי שבהם. אבל מחמת שבזה העולם יש שמתגבר החסרון, עד שבתכלית ההיפך, מהפך מדת האמת בעצמו [וצועק ואומר שאצלו האמת], ועל כן מוכרח לייחדו בבירור פני האמת שבסגולת העתיקא, שלמעלה מכל השבעת ימים, וזה לבד האמת האמיתי, כמובא מכל זה גם במקום אחר:

באות ח'. כי יעקב בחר לו יה וכו', והללו וכו'. יש לבאר מדבריו הקדושים, שהכתוב נתבאר בכפלים, מיעקב להקדוש ברוך הוא, ומהקדוש ברוך הוא ליעקב. כי יעקב וישראל בחרו להם את הקדוש ברוך הוא וסגולות דעתו וידיעתו ואלהותו יתברך, בבחירתם מעצמם. והוא האמת [האמיתי] הנ"ל [כאשר נבאר לקמן], שנתאחדים בו באחדות האתערותא דלעילא, שנראה לדעתינו כתכלית ההיפך, [ולא יוודע ויתבונן הדבר הזה עד לעתיד]. וכנגד כל זה, הקדוש ברוך הוא מלמעלה, בחר בנו מכל העמים, והבדילנו לסגולתו, בלי שום טעם כלל. כי גם התעוררות בחירתינו, הכל מאתו, [ואין לנו מצידינו שום זכות כלל, כי הללו והללו וכו' כמוב"פ]:

יא)

באות ט'. עתיקא טמיר וסתים וכו', המקיפין וכו'. כפי המבואר מדבריו הקדושים [באות ד'], ששכל המקיף הוא הקדם [והקדמון] במוח האדם, בלי שום הקדמה לפניו כלל [שנזכר באות א' בתחלת המאמר]. וכפי שמכלל הזה נשמע ונדע, שלא כן השכל הפנימי שבמדריגה שתחתיו [המקבל חיות וקדושין [מאתו] כמוב"פ], כי הוא כעין השכל האחור המוב"פ, [ויש לו הקדמה, משכל קדם והמקיף הנ"ל שהוא מקבל חיות מאתו כנ"ל]. יש להתפלא קצת, במה שלא ביאר ופירש [באות א' הנ"ל] ענין השכל האחור, רק במי שלא זכה עדיין להשגת הקדם והמקיף דקדושה, ואין לו הקדמות לשכלו הפנימי, רק בשכלו האנושי [אשר ממילא מובן, כי בתכלית ההיפך, נחשבים הקדמות כאלה לפסולת לגמרי]. ולכאורה יש לפרש יותר בכוונת הכתוב אחור וקדם וכו', על השכל הפנימי שנמצא בהאדם השלם, שזכה להמקיף וההקדמה האמתיית והבלתי נכזבה באנושיית דעת האדם. כי זה לבד יש לייחד ולחבר לשכל הקדם והמקיף, [שנמצא גם אחר כך בכל אדם כמוב"פ]. אבל אם עוד תעמיק בדבריו הקדושים, תראה להביט, שבאמת כן הוא גם כוונתו הקדושה, רק מחמת שבכל זאת לא ידבר זה הכתוב [אחור וקדם הנ"ל], רק בתחלת היצירה וההולדה, ממילא אין שייך אז בהאדם השכל הפנימי האמיתי הנ"ל. כי גם אחר שנולד ונתגדל האדם, אם לא יפנה וישיב בתיקון המדות והנרות שבפני גופו, להתקדש ולכסוף ולקבל בעצמו הבאת הקדם, והמקיף, והפנים שלמעלה, יהיה לאחור ולא לפנים. כי אז כמו כן, נסתר ונהפך מאתו בכל עת פני השכל הקדם שבדעתו ואלהותו יתברך. ואגב אורחא הנני נצרף לזה גם.... ענין המאמר חז"ל הנ"ל בפנים, כל צדיק וצדיק נכווה וכו' [כנזכר בהכללים שכוונתו לכל הענין], אשר המשיל שם פני משה וכו' ופני יהושע וכו'. כי לפי זה ממילא מבואר באלה השני פנים, ממשה ויהושע שהם כחמה ולבנה [כנזכר שם בדברי חז"ל], שהן הן שני המדריגות בדרך כלל, מהשני שכליות הנ"ל, שהם המקיף והפנימי. ויש לבאר לפי זה, שמה שלא קרא רבינו ז"ל בפירוש את השכל הפנימי בשם פנים, הוא מצד עצמו, דלית ליה מגרמיה כלום. אבל על ידי שפונה ושב [בתיקון המדות והנרות] לפני החמה, שבאור פני המקיף העליון שעליו, יאיר בו את פניו, עד שישא ויחון אותו בזה להיות לפנים שלו בעצמו. ואז אדרבא, נהפך חסרונו לתיקון, כי בו לבד עיקר ההתגלות של הפנים, שהיתה בתחלה טמיר וסתים למעלה בעתיקא הנ"ל:

יב)

באות ט' החכמות שיכול מוח האנושי להשיגם וכו', זעירא דאנפין. כפי הנ"ל באות הקודם תבין מרחוק, שאף על פי שהספרא דצניעותא קורא גם להמדריגה התחתונה, בשם אנפין ופנים. אבל מכנה זאת בשם זעירא דאנפין, [וכל חיותו, הוא מהפנים העליון, הטמיר וסתים הנ"ל]:

יג)

באות י"א. הידיעה הוא עיקר הנחמה. לכאורה, כפי הוראת הפירוש שבלשון נחמה, שבזה יתנחמו, ויהיה אצלם כדאי כל מה שעבר עליהם תחלה. יש להתפלא קצת, איך ובמה נתנחם על החסרון וחורבן בית הדעת בעצמו, שנחרב ונחסר מאתנו עד הנה. אבל כפי הנראה ממשמעות הענין, שאף על פי שחסרון הדעת מצער הנפש יותר משאר החסרונות. אבל מחמת שכל הרגשת העונג ויתרון אור הדעת והכבוד, הוא כשנקנה ומאיר להאדם מחושך ההסתרה והחסרון שנחסר ונסתר מאתו תחלה, נהפך ונתהווה גם הוא [החסרון הנ"ל] לכלי נפלאה, המוכרחת לקבלת הכבוד והעונג שבדעת הזה, [ועל כן יתנחמו בקנין הדעת גם על חסרון הדעת שהיו להם תחלה]. וגם ממילא יתיישב לפי זה, הפליאה שיש להתפלא לכאורה, בהכרח ההסתרה, [על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת, שיהיה נסתר מהאדם הדעת, עד שיצעוק תחלה העין קלין]. וגם לפי זה מבואר יותר, הפלגתו בענין החסרון, שחוץ מהשם יתברך כולם חסרים. וכן במה שאגב אורחא, בענין העם סגולה, העלה מדבריו הקדושים, שגם מדת הדין והמשפט שבדעת השם יתברך, נחשב כביכול כחסרון וקטנות, כנגד מדת רחמיו שבעצם סגולת דעתו יתברך. כי לפי הנ"ל יבואר לנו, שהא בהא תליא. כי נפשות העם סגולה, נתעלים ונתרוממים דייקא משפלותם וחסרונם וקטנות מוחם, [מחמת מדת דינו יתברך, לעלות על ידי שפלותם דייקא], לתחלת מחשבתו ודעתו יתברך, שבעונג ותענוג העתיקא שלעתיד:

יד)

באות י"א. חיים נצחיים. בהעלאתו הנ"ל [בדיבור המתחיל תכלם שבעת ימים] על אודות הימים, שהם כלי המדות, [שנמצאים בחכמת הלב], לקבל ולבא בהם, בהשגות שלעתיד הנ"ל. יש לבאר, שכמו כן ממדריגה למדריגה, כל אשר גדלו [ונשגבו יותר הכלים של המדריגה], ישגבו יותר הזמנים הנמצאים בהם והמוכרחים להם, עד שיהיו הימים שבהם לשנים ממש. ושבכל זה, עולה לנו נפלאות בעיקר הקדם והפנים שבעולם הבא, שזה שנקרא בספרא דצניעותא בשם עתיקא. ושזה מה שדקדק אדמו"ר ז"ל להאריך בדבר החיים נצחיים שזוכים על ידי הדעת. אף על פי שנכלל זאת בדבר השלימות והתמלאות החסרונות שדיבר אחר כך:

טו)

באות י"א. עיקר האדם הוא השכל. בהעלאתו הנ"ל מדבריו הקדושים, שעיקר השכל האמיתי נקרא בשם פנים. מבאר ממילא גם בנפלאות הבריאה, שביתרון האדם על כל הנבראים במעלת השכל, יש לו יתרון על כל הנבראים גם בקלסתר הפנים. ועוד בהעלאתו הנ"ל בנפלאות הבריאה, בחסרונות הנהפכים להתמלאות [כאשר ביארנו לעיל, בדיבור המתחיל הידיעה היא עיקר הנחמה], מבאר יותר במעלת הפנים והמוח הנ"ל, שהאדם שיצא בגמר הבריאה בריבוי החסרונות כנ"ל, נתעלה בזה על כל הנבראים הקודמים אליו. וגם מבאר יותר בהבאתו את הכתוב הנ"ל בפנים, אחור וקדם וכו', [שנאמר על יצירת האדם], שהם סובבים על השכליות. ובהבאתו באות ו', שהבעל ואשתו הם תרי פלגי גופא. ובביאורו בכל זה, סוד הקידושין והחופה, והכרח השארת הבנים. ובמה שמכנה הספרא דצניעותא לכלל מדריגות השכליים, בשם עתיקא וזעיר אנפין. ובהשתוות הולדת המוחין בעין קלין, להולדת האדם, [כי גם האשה, ביחודה לבעלה, נחשבת גם כן במדריגת המקיף, כנגד הבנים שהיא מולדת]:

[דף ל"א (עמוד ג') [עמוד ב' טור א'] קודם מחציתו כתוב שם ז]:

טז)

והצדיקהב' שלמטה ממנו, נכווה ונבער ממנה. ולפי זה נראה מבואר, שאף על פי שסיימו על זה חז"ל, אוי לאותה בושה וכו' כלימה. וכפי המבואר כאן מדברי רבינו ז"ל, שאין הפסק כלל לעולמי עד, לעליות הצדיקים בדבר המקיפים מזה לזה. יש להתפלא מאד, כי אם כן, אין הפסק חס ושלום לעולמי עד, גם להבושות והכלימות שיתבייש כל צדיק מחבירו שלמעלה מאתו. ועתה, למה זה יקרא בשם שכר ועונג מהשם יתברך הנאמן לשלם שכר. ואולם, בהמבואר מדבריו הקדושים הנ"ל, בסוף אות ז', שהכלימה עצמה היא הולדת המוחין. כי אזל סומקא וכו', ונעשה חלב דעת התורה, וההשגה היתירה. ובצירוף דברי חז"ל הנ"ל בענין משה ויהושע, ונראה מבואר, שבהשפעת משה ליהושע את תורתו והשגתו בעולם הזה, כן משפיע לו בעולם העליון תורתו שבנסתר. ושכמו כן בשאר הנביאים והצדיקים מאז ועד הנה, שכל אחד ואחד נשפע ומקבל מהצדיקים שלמעלה מאתו, [כי גם לעתיד, היושר מחייב לגלות הסגולה כמוב"פ]. וגם בדבר האחדות הנ"ל בפנים [ביום ההוא וכו'], מוכרח לפרש בדבר צער הבושה שהזכירו חז"ל בלשון אוי וכו', שאין זה רק קודם השלמת התיקון שיהיה ביום האחדות הנ"ל. אבל מאז והלאה, מעוצם האחדות להשם יתברך, ומכל שכן הרב להתלמיד, לא יהיה שייך עוד צער הבושה כלל. ואדרבא, כל הבושה והכלימה, יתהפך לעונג ותענוג ההשגה לבד, בקבלתם אותה זה מזה. וגם מכל זה שוב נשוב גם ללשון רבינו ז"ל הנ"ל, בפירוש הכתוב אז ימלא וכו', שנשחוק ונלעג וכו'. ולכאורה, גם אם יהיה מה לשחוק וללעוג מהם. אבל יש להתפלא קצת על המופלגים בשכל ודעת שלעתיד, שיהיה להם עסק כלל בשחוק ולעג. אבל כפי כל הנ"ל יש להוסיף ולבאר, שבקבלת הצדיקים את ההשגה זה מזה, בהבושה והכלימה זה מזה. כן גם בתחתיות מדריגות נפשות ישראל, הנחשבים כולם לצדיקים כנגד העכו"ם, יקבלו מהם העכו"ם את פשטיות השגתם המוב"פ, על ידי הבושה והכלימה, אשר יבושו ויכלמו מהשחוק והלעג אשר ישחקו וילעגו מהם. כי אחר זיכוכם, יצטרפו גם הם בצירוף מעט מן המעט, לנפשות העם סגולה, אבל לא מהשתוות חס ושלום. וגם ממילא מובן, שלא ישתוו לישראל בהתהפכות הכלימה לעונג הנ"ל. וכאשר מבואר זאת גם מצירוף לשון הכתוב הנ"ל, אשר לא נזכר ענין השחוק והלעג, רק לענין הגויים. אבל בכלימת ישראל הנ"ל זה מזה, לא [יהיה] כלל חס ושלום שחוק ולעג זה מזה. ועל אשר עוד ממילא מובן, שממדריגה למדריגה, העיקר הוא השחוק והלעג היוצא כביכול מהשם יתברך בעצמו, להכלימם וליסרם בזה, מבואר אגב אורחא סוף לשון הכתוב הנ"ל, יושב בשמים ישחק וכו', ילעג למו, [ועוד יש להאריך בזה, אבל ההכרח לקצר]. ועוד שוב נשוב מכל זה, לענין תרי פלגי גופא שהזכיר רבינו ז"ל באות ו' הנ"ל, ושנזכר בדבר הכתוב אחור וקדם וכו' הנ"ל. כי לפי כל זה נראה מבואר, שנמצא הכרח גדול להצדיק העליון בהשפעתו והתייחדו להצדיק של מטה מאתו, יען אשר זולתו, לא נחשב גם הוא, רק לפלג גוף, ולא בשלימות הגוף והכלי המוכרח לקבל בה בכל עת השפע העליונה יותר. ובביאור הארוך עוד הארכתי לבאר, שבהבאתו מאמר החכם, אלו ידעתיו הייתיו, מבאר אגב אורחא, בתפיסתו לדוגמא לענין הצדיקים היושבים בדעתם, כמו יושב בשמים. אשר בידיעתם, באמת נכללים בהיושב בשמים:

יז)

קדושת שבעת הנרות וכו'. בהתהפכות חסרונות להשלמות הנ"ל. יש לבאר, שזה שאינם נמצאים אלה הנרות רק בהחסרונות והנוקבין (ראש) [שבראש] ופני האדם. ושכמו כן, [בדבר הכתוב אחור וקדם הנ"ל], לא יהיה כל אדם בבנין עדי עד, לפרות ולרבות בהכרח הבנים המוב"פ, רק בהנישואין, לעיקר החסרון שנבראה באחור הנ"ל. ומכל שכן בקשר הגשמיות להרוחניות שביחוד השכליות הנ"ל והמוב"פ, אשר על השכליות והידיעות יסובב הכתוב המוב"פ נחמו נחמו וכו', שתנחמו באלה תענוגי הידיעות, אשר יצאו דייקא מהעדר הידיעה שבאלה הימים, עד שיהיה אצלם כדאי וכדאי כל המכאובים והמיתות אשר עברו עליהם מדור לדור, ועוד יש להאריך קצת בזה וההכרח לקצר:

והנה, אגב אורחא עוד ראה תראה נפלאות, שגם ההנאות והתאוות הגשמיות [הנמשכות מהרוחניות הנ"ל], לא נמצאים ונרגשים, רק באמצעות הנוקבין הנ"ל. תאווה לעינים, בחוש הראות, [בדברים היפים והנאים]. וכן תאוות והנאת הנגינה, בחוש השמיעה לאזנים. ותאוות והנאת חוש הריח להחוטם. ותאוות אכילה ושתיה, בחוש הטעם להפה. חוש החמישי, [הוא] אשר ליחוד כלליות ותאוות החסרון הנ"ל. כי בקדושה, איש ואשה אם זכו, שכינה שרויה ביניהם, ועולים מזה היחוד להנות מזיו השכינה בעטרות דעתיהם המוב"פ, שאין סוף כלל לעונג ותענוג הזה. אבל אם לא זכו וכו', כמובא בדברי חז"ל. כי נמצא בזה משקל נפלא. כי להיפך חס ושלום, מתגבר החסרון והמכאוב, בגסיסות ומיתות, לאין תכלית כלל, ביחוד הס"ם ונוקבא דיליה, הממונים על המות גם בגשמיות. ואשרי להמתחרטים ושבים בכל לבבם, עד שזוכים גם בזה העולם, להכיר ולידע מהצדיקים הנ"ל. ובאלה הימים, זרחה לנו פני החמה הנ"ל, שנקרא בעצמו על שם הנחמה הנ"ל, והנכלל בע'ת'יק'א' הנ"ל [שנת ת'ק'ע'א'], וביום האמצעי הנ"ל, שבחג הסוכות המוב"פ, ובפרשת הסתלקות ועליות משה בחופתו המוב"פ. אבל עד עת קץ, בהפוך אלקים גלגל מסיבותיו, אשר נפשות ישראל בקנין דעת האמונה לבושת ולכלימה בין האומות. ובנפשות ישראל בעצמם גדלה בושת וכלימות המאמינים האמיתיים, ועל אחת כמה וכמה [המאמינים] במקור החכמה והאמונה הנ"ל, מוכרחים אנחנו לשום מחסום לפינו:

[עוד בהנרשם הנ"ל שבסוף המאמר]:

יט)

קדושת שבעת הנרות. אם תוסיף ותשים את לבך בהתחשבותם בשבעת החסרונות הנ"ל, שחסרון האמצעי שבהם, היא הפה, הגדול מכולם [וגם רחוק יותר מהמוח, כידוע]. ובהעלאת העלאתו הנ"ל, שאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות והתמלאות יותר עונג הדעת. תביט ותראה, שבכל זה מבאר יותר בהבאתו הנ"ל את הכתוב, אז ימלא שחוק פינו. ובקנין היבמה במאמר, שהזכיר באות ז', שהוא בסוד אומר כבוד כמוב"פ [אמירה הוא בפה]. ובביאורו מהכתוב הנ"ל נחמו וכו', יאמר אלוקיכם, שאמירה בחשאי, הוא התיקון שבשבעת הנרות, [כי זה לבד הוא העיקר, שיתגלה הדעת במאמר הפה הנ"ל]. ועוד אגב אורחא, ראה תראה, שבכל העלאותיו הנ"ל, מבאר יותר כדרכו הקדושה, כל ענין הכתוב בהעלותך וכו' שמביא על זה. אשר מבואר מפירוש רש"י [והוא מדברי חז"ל] שפני המנורה, הוא הנר האמצעי. ולכאורה לא ידוקדק בזה לשון הכתוב, כי לפי זה היה צריך לכתוב יאירו ששת הנרות. אבל כפי אשר תבין מרחוק בכל הנ"ל, שאור פני מנרתא והמוח שבמדריגת השפע העליונה, תתאחד לתכלית החסרון שבנר האמצעי הנ"ל, שבשבעת הנרות הנ"ל. יש להוסיף ולבאר, שברוב האחדות, גם הוא נקרא על שמו, פני המנורה. ובאמת נמצא ועומד גם הנר הזה, באמצעות שאר הנרות והמדות שבלב, להיות כולם ביחד, מאירים ונמשכים אל מול פני המנורה [שביום השמיני הנ"ל] שלמעלה מהם כנ"ל:

השמטות

בסעיף ב'. הוכח לחכם וכו', מוח הנאמר אצל אודנין. היינו שהחכם שבו חכמה ומוח, מקבל דברי התוכחה שבהם נאמר שמע וכו'. כי בהכתוב שמע בעצמו, אינו קורא בשם חכמים רק להמדבר אותם:

בסעיף ב'.

פני המנורה היינו שפע אלקי. שהוא בסוד פנים הנ"ל:

בסוף סעיף ג'.

כי צריך המקבל הזה להיות חכם וכו'. היינו, לקדש ולטהר ארציות וגשמיות הפה, והחוטם, והעינים, והאזנים, להיות גם מזה בעצמו בחינת חכם, ואז יעלו מאתו שבעת העננים האלה לה' של הבית השפע האלקי:

בסעיף ו'.

עניו וכו'. מרמז בכל זה בסוד השבחים של משה רבינו ע"ה, שהסמיך שם הכתוב, שמהם בעצמם מבואר, שמהפגם שפגמה בכבוד משה שנכלל בביתו הנ"ל, כולו אומר כבוד המוב"פ, פגמה ממילא בסוד שבעת הנרות. שלפי כל זה מבואר יותר גם סוד הכתוב, ואביה ירוק וכו', הנזכר בהענין שהביא לזה:

[ביאורים באות אחר אות על מאמר כ"א]

אות א

לעתיד הכל ידעו את ה', אפילו עכו"ם וכו'. כי כל השלימות והטובות שיש לעכו"ם, באמת אינו כלום. אם דעת חסרת וכו'. ובאמת הוא השגה גדולה וכו'. ואצלינו לא יהיה זה נחשב להשגה כלל, רק לשחוק וכו'. כדרכו הקדושה, תפס לדוגמא את הדעת והמקיף הזה, [וגם בהכתוב, בלתי מבואר רק הענין הזה, שלעתיד ימלא שחוק פינו וכו', כשיאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה הגדיל ה' לעשות עמנו]. על כי המקיף הזה, הוא הכולל והסובב גם בשאר כל המקיפים והגדלת קניני הדעת, העולים עד אין סוף, להיות מהם ובהם גם הגדלת החיים והענג. וכמו כן תראה מרחוק גם לעיל, בפלאי דבריו שכתב בענין המבוכות והסתרת המקיפים והידיעות האלה, ותפס לדוגמא מבוכת הידיעה והבחירה. כי גם שם מדבריו הקדושים והמאמר חז"ל שלעתיד צדיקים יושבים וכו' שסמך לזה, תראה מבואר, שבכוונה מדויקת, תפס לדוגמא את המבוכה והסתרת הידיעה והמקיף הזה. על כי גם זאת היא הכוללת וסובבת גם בשאר כל המבוכות והסתרת עטרות הידיעות, להיות על ידם הגדר האנושי שבתנועות והשתנות הבחירה המוב"פ. וכן גם בענין שמירת הפה וקדושתו המוב"פ, ממדריגת אור פני משה המוב"פ, שנתעלה לזה בקדושת פה אל פה. אבל מהמוב"פ ממילא מובן גם למדריגת כל אחד, עד הקטן שבקטנים, שעל כל פנים צריך לשמור מאד את הפה מכל מיני דיבורים רעים [וכמבואר גם מהתפלה שעל התורה הזאת]. ומה שתפס בשמירתו, אזהרת השקר, יבואר לקמן [בהודעה א'] מדבריו הקדושים, שהעיקר בסגולת אורו, הוא בירור האמת, משקר שינויי התערובות, שרוצים להפכו. וגם יבואר לך יותר, מה שתפס בענין המוח שנאמר אצל פה, בחינת ראש דברך אמת:

אות ב

וכן גם בהמאמר חז"ל, צדיקים יושבים וכו'. שלכאורה אין צריך כלל ראיה ודוגמא, מאיזה כתוב. [כמו בתכלית ההיפוכה של התנועה, והוראתה על השתנות מרצון אל רצון, שלא הביא לזה כלל שום כתוב ודוגמא]. אבל ממאמר החכם, אילו ידעתיו הייתיו, שסובב לקמן בענין עטרות הדעת שבראשי הצדיקים הנ"ל. תבין מרחוק גם לכאן, מה שפלט על זה במהירת עט ספרו הקדוש, כמו יושב בשמים, [כי על ידי עטרות המקיפין שנכנס בראשיהם, נכללים על ידי זה בהיושב בשמים, כי אילו ידעתיו הייתיו]. וגם עיין לקמן בהודעה כח' שמבואר מדבריו הקדושים, גם שאר הענין של הכתוב הזה:

אות ג

ולבאר יותר מכל זה, נקדים תחלה מה שיש להתפלא קצת בעיקר הענין שנראה מדבריו הקדושים בענין הולדת המוחין, שמוכרח לזה צעקת הע' קלין, [וממש כמו הרה תקרב ללדת, תחיל תזעק בחבליה, כן היינו מאור פני דעתו ותורתו יתברך]. כי על מה עשה ה' ככה לארץ (הזה) [הזאת], שיהיה נסתר ונעלם כל כך החכמה והידיעה אותו, אשר זה עיקר כבודו וכבוד משה הנכלל בו על ידי זה. כי הלא מעוצם כובד הדבר, והעלם והסתר הדעת והכבוד הזה, לא זכתה גם מרים להזהר בזה. עד שנגע בה עונש הצרעת, שהוא כמת בלא בנים כמוב"פ. ומה יעשו איזובי קיר....:

ואולם, בסתימת דרכו הקדושה אשר נבאר בו בהכרך הזה, תבין ותתבונן ליישר ולתרץ את הפליאה הזאת, ובצירוף שאר הפליאות שאכתוב לקמן, והנני לחלק אותו הענין, להודעות קטנות וקצרות:

אות ד

הודעה א'. שיש לדקדק בתיקוני המדות הנמצאים בשבעת הנרות, כי מכוונים המה גם במספרם זה לזה. כי השלשה מדות שחושב לשלשת קני מנורה, הנכפלים מימין ומשמאל למספר ששה, יהיו כמו כן תיקוני המדות שבהם נכפלים גם כן כל אחד לשנים. כי מדת האמונה, התלויה בתרין אודנין, אם אשרי האיש שיאחז בה להנצל על כל פנים מהיפוכה, מכפירות חס ושלום. אבל עיקר התיקון, הוא לכפול ולברר בה, שיהיה שמאל דוחה ומרחק את הרע והאמונה הכוזביית, שאין צריכין להאמין. וימין מקרב את הטוב והאמונה האמיתית, במקום שצריך להאמין. וכן במדת היראה, שבתרין נוקבי חוטמא, שצריכין ליזהר מאד, לבלי לסור מאתו יראת ה' אף רגע אחת. אבל עיקר התיקון הוא, לכפול ולברר בה, להיות שמאל דוחה ומרחק את היראה חיצונה, [כענין הכתוב, הלא יראתך כסלתך המובא במקום אחר]. ובימין לקרב ולהמשיך על עצמו את הטוב והיראה האמיתיות. וכן במדת הפרישות, התלויה בעינים, להיות עוצם עיניו וכו'. מוכרח גם כן לכפול בה לטוב ולרע. כי בקדושה ולקיום המין, כל הפורש את עצמו מלהעמיד בנים, ימות ולא יחיה כמוב"פ. ואולם, תיקון מדת האמת, שבראש דבר הפה המוב"פ, הוא אחד כידוע, כמו קו האמצעי של המנורה, שהוא אחד:

אות ה

הודעה ב'. הוא בענין שבעת ימי המשתה וכו', [ואחדות המשל והמליצה, שבפסוק תכלם וכו'] המוב"פ. שהמובן לפי עניות דעתי מכותלי דבריו הקדושים, שגם המשתדל בקדושת שבעת הנרות, לא יזכה להכניס המקיף לפנים, [עד שימתין וירבה בהשתדלות הזה], עד שישתווה גם מספר הימים, למספר שבעת המדות שבהנרות הנ"ל. וכן מובן גם במקום אחר, שהמדות הם הימים. ומחמת שגם בפרטיות, כל אחת מהמדות כלולה מכולם, [וכן בפרטיות דפרטיות וכו'], מוכרח כמו כן, בכל יום ויום מהמספר הנ"ל, להטהר ולהתקדש בכל המדות הנ"ל:

אות ו

הודעה ג'. הוא במה שממילא מבואר, שאף על פי שהמדות האלה מאירים בז' הנרות, אבל עיקר מקומם, הוא בלב, מצד שיהיה הלב נאמן וירא וכו'. כי לפי זה נראה לעניות דעתי לבאר ענין האד והז' עננים שהן גדלים מן הארץ, [כי צריך המקבל הזה להיות חכם וכו', ובלב כל חכם לב, נתתי חכמה]. שבכל זה מוסיף והולך כדרכו הקדושה, להביא ראיה שמוכרח בתחלה להיות חכם לב במדותיו הנ"ל. כי הן יראת ה' [והאמונה וכו'], היא החכמה שמוכרח להקדים לעצם החכמה שבהשגת המקיף המוב"פ. כי גם בזה נתכוין יותר בלשונו הקדושה, שמבאר מהכתובים בענין המוח שנאמר אצל כל אחד מהם. וכן מבאר יותר בזה, מהכתובים שמבאר בשבעת הנרות שבפני משה, ותמונת ה' יביט, בכל ביתי נאמן הוא, פה אל פה אדבר בו, [עניו שפל וסבלן, מבואר לקמן בהודעה י"ח, י"ט] שהם בדבר ההשגה בעצמה. ותבין מרחוק, שכמו כן ממדריגה למדריגה, עד הקטן שבקטנים, יחשבו ויהיו גם מדות הנרות בעצמם, לחכמת המקבל שנתקבל ונתאחד בהם עצם החכמה, שבקודש רוח חכמתו יתברך. וגם לפי זה יבואר לנו, מה שמוב"פ על אודות השגת הדעת של העכו"ם שיזכו לעתיד, שגם יהדות הפשוט של איש הישראלי, [מה שכל אחד מקדש עצמו ובמדותיו הנ"ל], תחשב להם למדריגת הדעת. וגם עיין לקמן בהודעה כ"ה:

אות ז

הודעה ד'. הוא בדבריו הקדושים על אודות הכתוב נחמו וכו', שעיקר הנחמה הוא קנין דעתו ואחדותו יתברך. ולכאורה, כפי הוראת הפירוש שבלשון נחמה, שבזה יתנחמו ויהיה אצלם כדאי כל מה שעבר עליהם תחילה. יש להתפלא, איך ובמה נתנחם על חסרון וחורבן בית הדעת בעצמו, שנחרב ונחסר מאתנו [עד הנה]. אבל כפי הנראה ממשמעות הענין, שאף על פי שחיסרון הדעת מצער הנפש יותר משאר החסרונות, אבל מחמת שכל הרגשת העונג ויתרון אור הדעת והכבוד, הוא כשיקנה ומאיר להאדם מחושך ההסתרה והחסרון שנחסר ונסתר מאתו תחלה. נהפך ונתהווה גם הוא [החיסרון הנ"ל] לכלי נפלאה, המוכרחת לקבלת הכבוד והעונג שבדעת הזה. [ועל כן יתנחמו בקנין הדעת, גם על חסרון הדעת שהיו להם עד הנה]. וגם ממילא יתיישב בכל זה פליאה הראשונה הנ"ל שכתבתי, בהכרח ההסתרה [על מה עשה ה' ככה, שיהיה נסתר הידיעה עד שיצעוק הע' קלין כנ"ל]. וגם לפי זה מבואר יותר הפלגתו בענין החסרון, שחוץ מהשם יתברך כולם חסרים. וכן במה שאגב אורחא [בענין עם סגולה, ובענין החולה], העלה מדבריו הקדושים, שגם מדת הדין והמשפט שבדעת השם יתברך, נחשב כביכול כחיסרון וקטנות, כנגד מדת רחמיו שבעצם סגולת דעתו יתברך. כי לפי הנ"ל יבואר לנו, שהא בהא תליא. כי נפשות העם סגולה [והעיקר פני משה שבהם], נתעלים דייקא משפלותם וחסרונם וקטנות מוחם, ממדת הדינים הנ"ל, לעלות [על ידי שפלותם דייקא], לתחלת מחשבתו ודעתו יתברך שבעונג העתיקא שלעתיד, אשר על זה יסובב הכתוב, כי מלאה הארץ דעה, וכאשר נבאר בזה לקמן בהודעה ט':

אות ח

הודעה ה'. שבדבר השבעה קולות של הולדת המוחין [שאמר דוד על המים], יבאר יותר בענין הכתוב כולו אומר כבוד המוב"פ, על אודות קנין היבמה. [כי כפי הנזכר בהודעות שלקמן יבואר לך] שגם הוא כקנין הדעת, שבקידוש הולדת המוחין המוב"פ:

אות ט

הודעה ו'. שבמה שמפרש תחלה את הכתוב תכלם וכו', על עונש הבושת וחיסרון אומר כבוד המוחין. ואחר כך מפרש אותו על הולדות המוחין, כי הכלימה אזיל סומקא ואתי חוורא וכו'. יש לבאר בכוונתו הקדושה, שהעונש בעצמו נהפך לתיקון, כהתהפכות החסרון להתמלאות עונג הדעת, הנזכר בהודעה ד'. ושלפי זה יש לבאר גם ענין הכויה הנזכרת במאמר כל צדיק נכוה וכו', שגם הוא באחדות המליצה [שהיא בצער כעין הכלימה] לפירוש הדרש, שהוא העונג שבלב כמוב"פ. כי גם לפי כל זה מבאר יותר בענין המאמר חז"ל, שמסיימים עליה חז"ל, אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה:

אות י

הודעה ז'. הוא על אשר יש להתפלא לכאורה, במה שהחליטו חז"ל בספרא דצניעותא ואמרו, עתיקא טמיר וסתים וכו', שמרמז על השגות שלעתיד כמוב"פ. מאחר שגם בהם יתחלקו מדריגת המקיפין זה למעלה מזה, כהתחלקות המדריגות שבזעיר אנפין, להקרא בשם איתגליא ולא איתגליא, כמובן למעמיק בדבריו הקדושים שגם לעתיד יהיה מקיפים אחרים וכו'. כי אם שיש לבאר, שלא יסובבו בלשונם הקדושה, רק על המשך הזמן שבעולם הזה. אבל עוד יתיישב לך הפליאה הזאת יותר, כפי שמבואר מדבריו הקדושים, שכל שההשגה גבוה יותר, נכללים יותר באחד. ושעיקר ההשגה והכלליות באחד, הוא במדריגת העתיקא [שהן [הן] ההשגות שלעתיד, אשר על זה יסובב בהכתוב, ביום ההוא יהיה ה' אחד וכו']. כי לפי זה מבואר לנו, שלגודל האחדות, תהיה גם הידיעה דאתגליא [בהמקבל], אחודה ונתאחדה בלא איתגליא ולא נדע [שלמעלה מאתו], להיות נקראים על ידי זה בשם מדריגה אחת, שהיא העתיקא טמיר וסתים הנ"ל, [כי התחתון נכלל בעליון כידוע ]:

אות יא

הודעה ח'. שבהעלאתו מדבריו הקדושים על אודות הימים שנמצאים בחכמת הלב, שהם כלי המדות [שבמדריגת המקבל הנ"ל בדיבור המתחיל ובלב כל וכו']. יבואר לנו, שכמו כן ממדריגה למדריגה [שכל אחד מקבל מחבירתה הגבוה מאתה, כמובא לקמן בהודעה י"א, י"ג, כ"ד, עיין שם] כל אשר גדלו ושגבו יותר הכלים של המדריגה, לקבל ולהשפיע כנ"ל, כן יגדלו וישגבו יותר גם הזמנים הנמצאים בהם והמוכרחים להם, עד שיתפרשו ויהיו הימים שבהם לשנים ממש. ושבכל זאת עשה לנו נפלאות, בעיקר הקדם והפנים שבעולם הבא, שזה שנקרא בספרא דצניעותא בשם עתיקא. כי גם כפי שכל אחד משבעת הימים והשנים כלול מעשר, ויהיה במספר שבעים, [ובאחדות המשל והמליצה שבדבריו הקדושים] תשכיל ותדע, שאף על פי שעיקר הוא הדרת פני העתיקא, והזקן שקנה חכמה ודעת המוב"פ, אבל גם על פני השיבה שעברו עליו השבעים שנה, מאיר ומגיע קצת מהארת פני העתיק המוב"פ. ושזה מה שדקדק אדמו"ר ז"ל להאריך בדבר החיים נצחיים, שזוכים על ידי הדעת, אף על פי שנכלל זאת בדבר השלימות והתמלאות החסרונות שדיבר אחר כך:

אות יב

הודעה ט'. שגם בהעלאתו הנ"ל בענין חיי הימים והשנים של האדם, מבאר יותר, מה שלהיפך חס ושלום, נחשב כמת, המוסגר בסגירו דנהורא ואור הפנים הנ"ל. ועוד אם תצרף לכל זה גם ענין התהפכות החסרון להתמלאות, כנזכר בהודעות הנ"ל, מבאר יותר בשיחתו שהקדים לזה, שבין חיים למיתה אין חילוק וכו', [מאחר שבהמיתה וחיסרון החיים בעצמו, נתעלה האדם בחיים נצחיים הנ"ל]. ובהשוואתו גם שבעת ימי האבילות, לשבעת ימי המשתה שבקדושי וקנין הדעת הנ"ל המוב"פ. ובאחדות המשל ומליצה מהכתוב משנה פניו וכו', שהביא בסוף דבריו הקדושים, [מאחר שבהשתנות פני האדם בהמיתה בעצמה, נשתנה אור פני דעתו במקיף עליון יותר, להצלת נשמתו מכל מה שצריכה אז להנצל]. ובדבר הכתוב, ותשחק ליום אחרון, שהביא על זה. ובביאורו בכל זה גם סוד הקרע והחיסרון למלבושי [ומקיפי] האדם, [שמוכרח אז לקרוע רחמנא ליצלן], שזה בעצמו נהפך לש"ע נהורין. וכן באחדות המשל ומליצת הכתוב, כי קרן עור פניו, שהביא על זה. [ובענין [ה]התהפכות הנ"ל], מבאר יותר במה שכתב בסוד שבעה נוקבין והחסרונות שבעור פני האדם, שהם בעצמם נהפכים על ידי זה להיות בעיקר אור הפנים כמוב"פ. ובאחדות המשלתם לנרות המנורה, המאירים גם בחושך וחיסרון האור. וגם אם תוסיף ותשים את לבך לשבע החסרונות הנ"ל, שחיסרון [האמצעי שבהם [שהוא] דיבור] הפה, הוא הרב והגדול מכולם [בריחוקו מפעולתו והתפעלות המוח, כידוע]. ובהעלאת העלתו הנ"ל שאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות והתמלאות יותר עונג הדעת, כפי רוב וגודל המיעוט והחיסרון כנ"ל. תביט ותראה, שגם בכל זה מבאר יותר, בהבאתו את הכתוב אז ימלא שחוק פינו דייקא. ובקנין היבמה במאמר, שהוא בסוד אומר כבוד המוב"פ [ואמירה הוא בפה]. ובביאורו בהכתוב [נחמו] יאמר אלוהיכם, שאמירה בחשאי הוא התיקון שבשבעת הנרות [שהיו בשמן]. כי זה לבד הוא העיקר שבהם, שיתגלה הדעת במאמר ודיבור הפה כנ"ל:

אות יג

הודעה י'. שבהמבואר ששכל הקדם מכונה בשם פנים [ושהוא פני מנרתא, דא רישא]. מבאר במה שאי אפשר לזכות אליו, כי אם בקדושת הפה והחוטם וכו', שמהם כל התואר והצורה שבפני הראש. כי [באתעורתם דלתתא] הן הן המעוררים גם מלמעלה, שפע אלהי שבפני הראש והמוח. ועד בהעלאתו מכל הנ"ל, בנפלאות הבריאה [מחוסר תיקון כידוע] בחסרונות הנהפכים למעלות והתמלאות. מבאר יותר במעלת הפנים והמוח הנ"ל, שהאדם [שיצא בגמר ריבויי החסרונות מיום אל יום], נתעלה בזה על כל הנבראים הקודמים אליו. ובהבאתו אגב אורחא, שעיקר האדם הוא השכל. ובהבאתו את הכתוב, אחור וקדם צרתני, שהם סובבים על השכליות. ובהבאתו אגב אורחא, שהבעל ואשתו הן תרי פלגי גופא. ובביאורו בכל זה סוד הקידושין והחופה, והכרח השארת הבנים. ומה שמכנה הספרא דצניעתא לכלל מדריגת המקיפים, בשם עתיקא וזעיר אנפין [דייקא]. ובאחדות המליצה והמשלתה, מבאר בזה יותר מהולדת האדם בע' קלין להולדת המוחין. [כי ממילא מובן, שגם האשה בהתאחדותה לבעלה, תחשב גם כן במדריגת המקיף, כנגד הבנים שהיא מולדת]:

אות יד

הודעה י"א. הוא כפי המבואר מדבריו הקדושים [באות ד'], ששכל המקיף, הוא הקדם [והקדמון] במוח האדם בלי שום הקדמה לפניו כלל. וכפי שמכלל הזה נשמע ונדע, שלא כן שם השכל הפנימי שבמדריגה שתחתיו, [המקבל חיות וקידושין מאתו כמוב"פ], כי הוא כעין השכל האחור המוב"פ. [נמצא שגם שכל האחור, שהוא בבחינת שכל הפנימי, יש לו הקדמה, השכל המקיף והקדם, השפעת שפע אלהותו ודעתו יתברך, שהוא מקבל חיות מהשכל המקיף הזה]. יש להתפלא קצת, במה שלא ביאר ופירש [באות א'] ענין השכל האחור, כי אם במי שלא זכה עדיין להשגת הקדם והמקיף דקדושה, ואין לו הקדמות לשכלו הפנימי, רק בשכלו האנושי, [אשר ממילא מובן, כי בתכלית ההיפך, נחשבים הקדמות כאלה לפסולת לגמרי]. ולכאורה, יש לפרש יותר בכוונת הכתוב [אחור וקדם וכו'], על השכל הפנימי שנמצא בהאדם השלם, שזכה להמקיף וההקדמה האמיתית והבלתי נכזבה באנושיות דעת האדם. כי זה לבד יש לייחד ולחבר לשכל הקדם והמקיף [שנמצא גם אחר כך בכל אדם כמוב"פ]. אבל אם עוד תעמיק בדבריו הקדושים, שהאמת כן הוא גם כוונתו הקדושה, אבל מחמת שבכל זאת לא ידבר ענין הכתוב הזה, רק בתחלת היצירה וההולדה, ממילא אין שייך אז עוד בהאדם ענין השכל הפנימי הנ"ל. כי גם אחר שנולד ונתגדל האדם, אם לא יפנה וישוב בתיקון המדות והנרות שבאור פני גופו, להתקדש ולכסוף ולקבל בעצמו הבאת הקדם, והמקיף, והפנים שלמעלה, יהיה לאחור [כפירושו באות א'] ולא לפנים. כי אז כמו כן, נסתר ונהפך מאתו בכל עת, פני השכל הקדם שבדעתו ואלהותו יתברך, ולא יבא וימצא כלל בהקדמותיו האנושיות, המביאים אותו לדעת ושכל עצמו [אשר הוא בלא שפע אלהי]. וגם בהעלאותיו הנ"ל [בהודעות הקודמים], נראה ומבואר, שמה שלא נקרא השכל הפנימי בשם פנים, הוא מצד עצמו דלית ליה מגרמיה כלום, כענין פני הלבנה [אשר נבאר לקמן מהמוב"פ, בענין המאמר חז"ל כל צדיק נכוה וכו']. אבל על ידי שפונה ושב בתיקון המדות והנרות לפני החמה שבאור פני המקיף העליון שעליו, יאיר בו את פניו, עד שישא ויחון אותו בזה להיות לפנים שלו בעצמו. ואז אדרבא, נהפך חסרונו לתיקון, כי בו לבד עיקר התגלות הפנים. [ויש לבאר, שגם מחמת זה נקרא בשם פנימי, מלשון פנים], כנראה ומבואר כל זה מכותלי דבריו הקדושים, שאף על פי שעיקר הפנים הוא בעתיקא שלעתיד, אבל מטמירתו וסתימתו, לא יצא ויתגלה עד שיבא וירד תחלה למדריגת השכל שתחתיו, שהוא שכל הפנימי הנ"ל, [והוא מדריגת הבנים כנ"ל מהמוב"פ, שלפי זה מבואר יותר, מה שבהם לבד נתתקן ונתעלה גם נשמת אביהם, להיות באור הפנים]:

אות טו

הודעה י"ב. לשית את לבינו להמבואר מהעלאותיו הנ"ל, שאף על פי שעיקר החיסרון [והתהפכותו להתמלאות] היא האדם, אבל גם להכוונה הזאת בעצמה, יצאה תחלה כלליות הבריאה שבעבורו, בהמצאת החסרונות והתהפכותם להתמלאות. ואם על כולם נראה ונמצא החיסרון להתמלאות הזה בנר ומאור יום האמצעי שבהם, כנ"ל בענין הפה, [ומבאר יותר לפי זה בענין המאמר חז"ל, כי כל צדיק נכוה וכו' שמביא על זה בפני חמה וכו']. אבל גם יום האמצעי, הוא יום האחרון והשביעי שבהם כנודע. וממילא מובן, שגם בכל זה מבאר יותר בהבאתו את הכתוב הנ"ל ותשחק ליום אחרון, כי הוא הוא כהתמלאות הפה בשחוק ושמחה שלעתיד, הנזכר בהודעה הנ"ל, והתמלאות פני הלבנה הנזכר במאמר חז"ל הנ"ל:

אות טז

הודעה י"ג. שמבואר בהעלאותיו הנ"ל, שגם פני המקבל בדעתו הנמשל כפני הלבנה, נשלם לכל אדם בכל עת ועת בהעתים והזמנים הנ"ל, להיות נקרא על כל פנים כפי מדריגתו בשם שלימות הדעת. וכפי הימים והזמנים שמשתדל האדם בזה, חוזר אליו בכל עת כמו כן גם פני המקיף והקדמון העליון יתברך, להקיפו ולהלבישו ולסכך עליו [שהוא סוד הסוכה כמוב"פ]. ומלבד מה שיתברך וישתמר על ידי זה מכל הצרות והמשחיתים, עד שיאיר אליו פני תורתו [כיחוד פנים בפנים שזוכים בסוכה הנ"ל כידוע], עוד ישא אליו את פניו ודעתו שבהמקיף והמלבוש הזה, להיות אחר כך לאור פני תורת האדם בעצמו. והאמת מוכרח אחר כך לעסוק בתיקון החיסרון המוכרח. כפי יתרון המדריגה שלמעלה יותר, ולשוב ולחזור גם במדות וימים הנ"ל, עד שחוזר להלבישו ולשמרו בזה כנ"ל:

[הודעה י"ד נאבדה בעת ההעתקה]

אות יז

הודעה ט"ו. בהעלאתו הנ"ל שעצם האדם וכלליות הבריאה [חוץ וזולת שלימות ומציאת השם יתברך], הוא כולו חיסרון, [ובלתי ממש], בדרך נפלא דלית מחשבה תפיסא בזה כלל, [וכן גם המדות שבו כמבואר לקמן בהודעה כ']. כי גם מכל זה נראה מבואר, שהוא עוצם הפלאות הבחירה המוב"פ, שאיכותה בתכלית החסרון והעדר, והיפך כביכול מאיכות ידיעתו יתברך, וסותרים זה לזה כשני הפכים בנושא אחד, עד שלא יוודע הדבר הזה, כי אם בידיעתו בעצמו יתברך כמוב"פ. גם נראה מבואר, שאף על פי שאין שום ממש כלל בסערת הבחירה והארץ הזאת, זולת בהפלאת [זרועו של] הקדוש ברוך הוא בעצמו כנ"ל. אבל גם בעוצם הפעולה וההפלאה הזאת, תתהוה מאתה כלי נצחיות, וקבלת הידיעה בעצמה, והוא הוא תיקון התחיה והחיים נצחיית, כלי הגוף לדעת הנפש באלקותו יתברך, שזוכה המשכיל בבחירתו בעצמו לפנות ולהפוך את עצמו לרצון [ואחדות] השלם והנמצא במציאות, לאין סוף יתברך. ומחמת שלא יהיה כל חלקי הפעולה וההפלאה הזאת, כי אם באופן שיתהוו מהם הכלים הנפלאים, קבלת אלהותו יתברך. ממילא מבואר, שכל אשר לא ישמע ויפנה חלקי חסרונות גופו וממונו וכבודו לאלהותו ורצונו יתברך, אינם נהפכים לכלים מושלמים לחיים כנ"ל, ועומדים ונשארים להיות לגמרי לחסרונות. כי באמת נמצא בענין זה משקל נפלא, מאחר שגם התהוותם ובריאתם היה בחסרון, וכמו שיצאו מהחסרון [שהוא אש הדין כנ"ל], כן תאכלם ותחסר אותם לגמרי [אש הדין הזה בעצמו כנודע]. וגם ממילא מובן, שאז מוכרח כמו כן, גם לחסר ולהעלים מהאדם שפע הדעת היורד מלמעלה, [כי שכר עבירה עבירה]. ושבכל זאת, אם ירצה ויתגבר על כל פנים אחר כך, להרבות בתיקון ותשובת המשקל, כפי ריבוי החסרונות שבו, [על ידי הקול והמדות המובא בפנים], מהפך גם אותם לכלים נפלאים יותר, עד שיתרפא ושב וחוזר לאיתנו ולעלומיו ביתר שאת, ועיין לקמן בהודעה (י"ח) [ט"ז]:

אות יח

הודעה ט"ז. הוא מה שלכאורה יש להתפלא בהמבואר מדבריו הקדושים, שמוכרח לצעקת הקולות שיהיה במקום צעקת השכינה. כי איפכא מסתברא, [כפי שכל ההכרח שבהם, הוא ממה שיש בהם תועלת להולדת המוחין]. כי הלא כל הקולות שאמר דוד, יסובבו על השם יתברך בעצמו, ומי כמוהו בתועלת ההולדה [האני אשביר ולא אוליד וכו'], ולמה זה ישתדל האדם בצעקת הקולות, כדי שלא יצאו עוד מהשם יתברך בעצמו [כמבואר מלשונו הקדושה, שיהיה במקום צעקת השכינה]. ואולם, בהעלאתו מדבריו הקדושים את הנ"ל בהודעה א', [ובהוראתו מענין הכתובים, שהן הן מענין שבעת הקולות שבמתן התורה והדעת שבאלהותו יתברך], תבין מרחוק, שבכל זה מוסיף לבאר גם כאן. כי כמו שבהכרח כלי החיסרון, מוכרח כביכול הכולו קדם ופנים יתברך, להיות פונה [ומחסר] מהאדם פני אלקותו ודעתו יתברך [בסוד אחור באחור המובא במקום אחר], ופירש מאתו את הדיבור [שהוא העיקר באור הפנים גם למעלה, כנרמז לעיל], עד אשר יתעורר תחלה מלמטה [גוף האדם] הנחסר בחסרון הנ"ל, להיות לכלי בתשובתו להשם יתברך בפני הנרות והדיבור שבו, שאז דייקא פונה עליו כמו כן השם יתברך מלמעלה לברכו ולשמרו, עד אשר יאיר אליו את פניו. כן גם בתיקון הקול הנ"ל, שכל זמן שלא יפנה וישוב האדם להשם יתברך בצעקת הקולות, פונה וחוזר מאתו גם השם יתברך את הקולות שלו, להיותם בעבירה [ועיבור] גזירות מדת הדין והחיסרון הנ"ל [כבסוף ענין הכתוב שהביא על זה, צור ילדתך תשי וכו', וירא ה' וינאץ וכו', אסתירה פני מהם וכו']. ואם חס ושלום מלמעלה כיולדה יפעה, ויוצא אל הפועל את הקולות האלה, ישוב וישאף לחסר לגמרי חס ושלום, [וכמו בדור המבול, הנזכר בסוף ענין הקולות הנ"ל]. אבל כאשר ישוב אליו האדם [בקול התורה, והעיקר] בקול צעקת התפלה המוב"פ, דוחה ומבטל כביכול גזירות הדין של השם יתברך, ואחר כך בתשובתו לגמרי באור פני מדותיו ונרותיו הנ"ל, נהפכים לגמרי מדין לרחמים, אזל סומקא ואתי חוורא, דם נעכר ונעשה חלב שבשפע התורה והדעת, שנתגלה להם דייקא על ידי זה. ומחמת שעיקר ההתמלאות, שהוא יחוד מלמעלה למטה, הוא בדיבור הפה כנ"ל, מה נמלצו לחיך דברי פיו הקדושים בענין הכתוב פה אל פה אדבר בו:

אות יט

הודעה י"ז. שבהמבואר מדבריו הקדושים, שבתיקון שבעת הנרות [והמדות שבחכמת הלב], יושפע ויתייהב מלמעלה שפע חכמת אלהות. ושפני מנרתא דא רישא, היינו המוח, הוא במדריגת השפע הזאת [העליונה מהם, והיורדת בהם כשנתתקנים בהמדות כנ"ל]. ובהעלאתו הנ"ל בהודעה ט', שהתהפכות עיקר החסרון לעיקר ההתמלאות, הוא בנר הפה שהוא האמצעי שבהם. ובהעלאתו מדבריו הקדושים על אודות בירור האמת [מתערובתו וליגלוגו], שהוא עיקר ההכרח בידיעת ישראל לסגולת פני המוח העליון הנ"ל. ובהמבואר מדבריו הקדושים, שכמו כן מכוון ועומד כנגד זה, גם [עיקר החסרון שלמטה, בנר ונקב] הפה, להיות גם כן במדת האמת. וכן בהעלאתו הנ"ל בהודעה א', שמדת הפה הוא העומד באחדות [כקנה הנר האמצעי שבהם]. מבאר יותר, במה שכמו כן כנגד זה, מכוון ועומד גם מדריגת העתיקא, שלמעלה [משבעת הנרות הכלולים כל אחד מעשר, כנ"ל מהמוב"פ], שהוא היום השמיני [שלמעלה משבעת הימים, כנרמז לעיל מהמוב"פ], להיות גם כן באחדות, כנ"ל בהודעה ז'. וגם עוד בכל העלאותיו האלה, מבאר יותר כדרכו הקדושה, כל ענין הכתוב בהעלתך וכו' שמביא על זה. כי כפי פירוש רש"י [והוא מדברי חז"ל] שפני המנורה הוא הנר האמצעי, לא יד[ו]קדק בזה (ה)לשון הכתוב, כי לפי זה היה צריך לכתוב יאירו ששת הנרות. אבל בכל הנ"ל יבואר לנו, שאור פני מנרתא והמוח שבמדרגת השפע עליונה, תתאחד באחדותה הנ"ל, לאחדות תכלית החסרון שבנר האמצעי שבשבעת הנרות, עד שברוב האחדות, גם הוא נקרא על שמו פני המנורה. והאמת נמצא ועומד גם בנר הזה, באמצעות שאר הנרות והמדות שבלב, להיות כולם ביחד מאירים ונמשכים אל פני המנורה [שביום השמיני] שלמעלה מהם כנ"ל:

אות כ

הודעה י"ח. בהעלאתו הנ"ל על אודות השפלות והחסרון, שבו שורה ושוכן גדולתו וידיעתו יתברך. מבאר ממילא, גם [להעלאתו שבהודעה השלישית הנ"ל, אשר נחסר שם הביאור] מדת הענוה של משה. כי גם במקום שהיה ענו ושפל בשפלות הנ"ל, אתה מוציא גדולת אלהותו וידיעתו יתברך הנ"ל:

אות כא

הודעה י"ט. מהנראה מבואר בדבריו הקדושים, בחושבו למדת הנרות הנ"ל [לכלליות הנפשות, ואחר כך לפני משה], שבמקום היראה שהוא מילתא זוטרתא מלהחשב לפני משה, כיוון מדת הענוה שבאפו לבל יחרה על בזיונו ובושתו כמוב"פ. יש לבאר, שגם היראה הוא [כעין] הבושה ושפלות הענוה הזאת [ועל אודות ההבדל שביניהם עיין לקמן בהודעה כ"ח]:

אות כב

הודעה כ'. לבאר יותר בהתהפכות החסרונות הנ"ל שבאור פני האדם, התמלאות יותר בתואר [ונרות] אור פניו שכתבנו לעיל. כי אם עוד נדקדק בכל זה, ראה נראה שכמו כן נמצא גם ברוחניות המדות שחושב בהם. כי בשלימות ובאחדות [קודם הבריאה] לא יצויר ואין שייך כל כך איכותי האמונה והיראה, ותאוות הרצון [אפילו בקדושה]. ולא יהיו איכותיהם, רק חסרונות הנהפכים כלי קיבול והתמלאות הידיעה הנ"ל. ומדת האמת שמעצם האחדות, בוודאי לא שייך כלל במדריגת הבריאה והיצירה שבעולם הזה, ולא ירד בה מלמעלה רק כשערה דשערה, באופן שלא יכונה שם רק בשם אחור כנ"ל מהמוב"פ, [והוא הוא ריבוי החיסרון שנמצא בקנה האמצעי כנ"ל בהודעה י"ז]. וגם הן הן חסרונות כח הבחירה הנ"ל שנמצא באלה המדות [העולים בתיקוניהם] למספר שבעה כנ"ל בהודעה א'. והן המה הכוללים לכל המדות, אשר יהיו על ידם גם כל לימודי וקיומי התורה והמצוות הקדושים, אשר מהכרעת המשקל שנמצא בהם, נחסרים לגמרי ברובם ככולם, כנ"ל בהודעה [ט"ו] לענין חלקי גוף האדם בעצמו שנמצאים בו. [וגם ממילא מובן, שהיינו הך. כי מחסרוני מדותיו לגמרי, נתחסרים כמו כן גם כל חלקי גופו חס ושלום, כנזכר בהודעה הנ"ל]. ועיקר הקלקול, וגם להיפך התיקון והתמלאות, תלוי ועומד במדת האמת, שבקנה האמצעית שבהם. כי אף על פי שבריבוי חסרונה הנ"ל, קלה ועלולה הוא יותר מכולם להתחסר [ולהתהפך] לגמרי חס ושלום, עד שחוזר הקלקול חלילה, להגביר יותר גם שאר תהפוכי וחסרוני המדות הנ"ל לגמרי חס ושלום, מאחר שהאמת והחכמה בעצמה תתהפך לחייב לו תהפוכותם [שהם הכפירות והתאוות הרעות]. אבל בכל זאת, יש בכח האדם להתגבר בשערת האמת ושכל האחור שנמצא בו, ולייחדה לשרשה שבאמת וחכמת הקדם, שגם היא אחודה ומקושרת בו כל ימי יצירתו, בדרך נפלא ונעלם דלית מחשבה תפיסא בזה כלל, [עד שגם בתכלית קשיות ערפו, וסגיונו לאחור, תדפוק ותקשקש בקרבו בכל עת ועת, כמובא מזה במקום אחר]. והוא צמיחתם ויציאתם מהקנה האמצעי, באופן שלא יהיה כל חסרונותיהם הנ"ל, רק לכלי קיבול, והתמלאות בשמן ואור הדעת (הענין) הנ"ל. וכאשר יבואר לנו [מדבריו הקדושים, ובהעלאותיו הנ"ל], גם פרטי ההכרח שנמצא בכל אחד מהמדות הנ"ל לקבלת הידיעה העליונה הזאת. כי בהאמונה מוכרח להתקדם ולהתחזק תחלה, מעוצם רוממות והקפת הידיעה הזאת ודעת האנושי, כי בזה לבד יבא ויכנוס להשיגה ולקבלה. ומדת היראה כבר ביארתי לעיל, שגם היא [כעין הענוה] מוכרחת לזה. ו(ה)קדושת ועצימת העינים מלראות [ולחמוד ולבחור], בהם נהפך ממילא כל החמדה והרצון שבטבע הגוף, רק לרצון [ואיתערותא דלתתא] לשמו וידיעתו יתברך, שהוא עיקר עבודת הבחירה המוכרחת לזה כנ"ל בהודעה [ט"ו], עד שיאירו כל המדות האלה אל מול פני האמת שבקנה האמצעי, שבזה כל ההתאחדות [והקבלה] לאור פני הידיעה והמוח העליון הנ"ל:

אות כג)

הודעה כ"א. מהמבואר תחלה מדבריו הקדושים בענין ההעלם שהוא ריחוק, שלפעמים נתעלם ונתרחק יותר מוח ודעת אלהותו יתברך מאת האדם, [שעל זה יסובב הכתוב צור ילדך תשי]. ואחר כך מבואר מדבריו הקדושים, שטמירת וסתימת דעת אלהותו יתברך שבבחינת עתיקא והשגות שלעתיד, הוא הסתימה וההעלם הנ"ל. נראה מבואר [כעין המובא במקום אחר], שדייקא בתוקף ההסתרה וההעלם [והחיסרון לגמרי], נמצא מדריגת העתיקא בעצמו, שהוא המקיף למקיף כמוב"פ. ומציאותו הוא בשבעת הקולות, שהם כעין השבעה נרות ומדות שאחרי זה. כי עוד מבואר, שלא כן מדריגת המקיפים הפשוטים, כי הם הנמצאים בהחסרונות, שהם [הנהפכים לכלים] של המדות שבמדריגות המקבל, [וכמובן מצירופי העלאותיו הנ"ל בהתורה הנ"ל, ובהודעה כ' הנ"ל, שהמדות בעצמם, הן הן חסרוני פני הלבנה, שנתהוו בתחלת הבריאה על פי השם יתברך לבד], עד שיוצאים ונולדים על ידי כל זה, עיקר ההתמלאות והתגלות שפע אלהי. וגם יבואר לנו מדבריו הקדושים, ש(ל)עיקרי הנרות והמדות [שלמטה ממדריגת העתיקא], יאירו וימצאו במדריגת הזעיר אנפין, [ומה שנחשב גם בחינת לא איתגליא שבו כעין ההעלם שבחינת עתיקא, אין זה רק מחמת שכל בחינה כלולה מכל הבחינות]. וגם בביאורו בהעלאותיו הנ"ל [על אודות האדם שהוא השכל, ואילו ידעתיו וכו'], [ו]במה שנקראים כללי המדריגות האלה בשם עתיקא וזעיר אנפין, יבואר למספרם שלשה הנ"ל [העלם, ולא איתגליא, ואיתגליא], שהם בסוד עתיקא, והאב, והבנים המוב"פ. כי במדריגת העתיקא, גובר האחדות [וכלליות] האב והבן יחדיו. מה שאין כן בזעיר אנפין, ששם ניכר ונדע בין האב לבן [כי מדריגת הבן הוא (ה)עיקר ההתגלות, והאב לא איתגליא כנ"ל]. גם מבואר לפי הנ"ל, שכל צעקת הע' קלין, הוא להוציא תחילה מההעלם את המדות הנ"ל, שמהם עדיין יהיו המוחין מקיפים ועומדים לפני העינים, אבל גם על ידם בעצמם, נכנסים אחר כך לפנים:

אות כד)

הודעה כ"ב. שבהמבואר מדבריו הקדושים, שלא נמצא בסגולות הוצאות המוחין הנעלם בעתיקא הנ"ל, רק תיקון הקולות לבד, ולא תיקון הדיבור והפה שבהעיקר כלליות הנרות כנ"ל. ובהעלאתו הנזכרת לקמן בהודעה כ"ה, שגם לעתיד, לא יזכו כל העמים רק להשגות הזעיר אנפין, וישראל לבד יזכו לסגולת [וכפולת נחמת המקיפים] העלם העתיקא הנ"ל. מבאר יותר במה שכתב על אודות השגותינו שלעתיד, שהם למעלה מכלי הדיבור, ואין מיכלתינו עתה כלל לדבר מהם. ולא כן השגת העמים, שעל כל פנים יש ביכלתינו גם בעולם הזה לדבר מהם:

אות כה)

הודעה כ"ג. כפי שכל עיקר הדיבור הוא בקול שבו. נראה ומבואר יותר העלאתו הנ"ל בהודעה ט"ז, מה שכיוון ועומד תיקון הדיבור והפה [שבאמצעות שבע הנרות], לתיקון הקולות שבמדריגת העתיקא שלמעלה. [כי גם ממילא מובן, שלעוצם האחדות הנמצא שם, יתאחדו ויהיו כל השבעה קולות לקול אחד לבד]:

אות כו

הודעה כ"ד. כפי המבואר כאן על אודות המאמר חז"ל, כל צדיק נכוה וכו', בענין הצדיק העליון [בחינת משה] שבכל דור, אשר כל רז ומקיף בכל הצדיקים שתחתיו, לא אניס ליה, ואין מחמם אותו כלל. ושהיושר מחייב לגלות הסגולה לעם סגולה, ולהטיב מטובו לאחרים. יש להתפלא בעצת הקולות שמייעץ לכל זה. כי לכאורה, אין לנו רק לבא ולשמוע מאתו התגלות תורתו והשגת אלהותו יתברך, [וכמובא במקום אחר שהוא העצה על כל העצות]. ואם באמת אין מקום כלל להפליאה הזאת לפי המבואר מכל הנ"ל, שאף על פי שברוב טובו וישרו יתברך להיות מטיב מטובו גם לאחרים [לגלות את סגולתו ותורתו], אף על פי כן מוכרח תחלה לפני משה להטיב את נרותיו וקולותיו [באופן שיהיו על ידי זה לכלים נפלאים, המקבלים מאתו קולות תורתו]. כי ממילא מובן, שכן גם בהתאחדותו בו, שעל ידי זה מוכרח בכל זאת גם לפני יהושע [ומאתו והלאה], להתתקן תחלה בתיקון הכלים שבצעקת הקולות והטבת הנרות הנ"ל:

אות כז

אבל עדיין יש להתפלא ולשאול, שגם לפי זה למה לנו כלל לחיוב היושר מהרב לגלות את סגולתו, מאחר שבין כך ובין כך, מוכרחים אנחנו להכלים הנ"ל, ויהיה על ידם גם ביכלתינו להשיג בכל עת את סגולת המקיפים מהטוב ומטיב יתברך. ואולם, ממה שאף על פי כן דקדק אדמו"ר ז"ל וכתב שהיושר מחייב להרב לגלות את סגולתו. נראה מבואר, שמרוממות הנרות והכלים הנפלאים לקבלת אורו ותורתו בעצמו יתברך, אין ביכולת לעמוד במדת הדין והתגברות החסרונות שמוכרח להם כנ"ל, רק פני משה לבד. כי הן הן הנרות [הנזכרות בהכתובים שמביא על זה אדמו"ר ז"ל], אשר זכה בהם לקבלת תורתו יתברך והתגלותו לזה כזקן ועתיקא הנ"ל מהמוב"פ. ורק מחמת שאחר כל התאחדותו בו יתברך, על ידי זה מוכרח שיהיה גם אליו צמצומים נפלאים [עד שיסובב גם עליו מאמר החכם, אלו וכו', וגם הוא מוכרח להתעלות בזה לנצח]. ממילא מובן ומבואר, שמחמת זה לבד יש תקוה ויכולת גם לפני יהושע לקבל על כל פנים מאתו את תורתו, בתיקון הכלים שנתהוו אצלו, כפי מדריגתו בתיקון הנרות והקולות הנ"ל, וכן מפני יהושע והלאה במדריגה למטה ממדריגה, שעל ידי זה לבד כל תיקוניהם, באופן שיקבלו על כל פנים דין מן דין עד פני משה בעצמו הנ"ל. וגם בצירופי העלאותיו הנ"ל בהודעה כ', על אודות ההכרח מפרטי המדות וקבלת התורה והידיעה זאת, עוד מבאר יותר בהורדתו תחלה [מנרות פני משה] לנרות מדת כלליות הנפשות, אשר כיוון ופרט בהם אמונת חכמים, ועל פי הכתוב שמע דבריו חכמים. [גם אגב אורחא הנני לפרוט בהפלאות דרכי הקדושה, לקצר ולרמז יותר הביאור בענין הכתובים שמביא מהם ראיה לשבעת הנרות שזכה פני משה עניו [שפל וסבלן] ותמונת ה' יביט ובכל ביתי וכו', במה שפרטם השם יתברך לענין מרים שהיא שפגמה בכבודו]. וכבר מבואר מהעלאתו הנ"ל, שבהתאחדותו בעתיקא בעצמו, נכלל הדרת כבודו בהדרת פני הכבוד של העתיק בעצמו יתברך, אשר בהיכלו כולו אומר כבוד ותיקון הדיבור בתכלית השלימות המוכרח לזה כנ"ל מהמוב"פ. גם כפי המובן במקום אחר נראה מבואר, שאף על פי שבעוצם הזיכוך בחלקי גופו במתן תורה, נגלה אליו גם אור פני השם יתברך כזקן ועתיקא כנ"ל. אבל מנגיעת חסרוני כלליות הנפשות זה לזה [כעין הקשרים והצרורות שבקלקול המת לאחיו המוב"פ], הוכרח גם גופו להתחסר בהמיתה וחיסרון לגמרי הנ"ל. ושיזכה גם בחייו להשלמת אור החופה שביום חתונתו והלולתו הנ"ל, לא יהיה עד לעתיד:

אות כ"ח)

הודעה כ"ה. במה שיש ליישב לפי הנ"ל, ד' פליאות הנמצאות בהתורה הזאת:

פליאה א'.

הוא בראייתו על ההשלמה שעל ידי הדעת ממאמר החכם אלו ידעתיו הייתיו. כי הלא באמת אין ביכולת לבא כלל להדעת הזה, אפילו לעתיד, ובלשון אלו לבד נאמר זאת, כנ"ל מהמוב"פ:

פליאה ב'.

הוא בהמאמר חז"ל הנ"ל, כל צדיק נכוה וכו', אוי לאותה בושה וכו'. כי לעתיד בשכר המצוות, למה יתקרבו כלל החופות זה לזה, באופן שיכוו ויכלמו כל אחד מחבירו:

פליאהג'.

מה שלא נזכר ענין הכויה והכלימה גם על פני משה בעצמו, בקבלתו מפני שכינתו בעצמו יתברך:

פליאהד'.

הוא בביאורו את הכתוב אז ימלא שחוק פינו, שהוא מה שלעתיד נמלא את פינו בשחוק ולעג מהגוים והעמים, הנחשבים קטני דעה לנגדינו. כי אין זה שבח כלל על המלא חכמה ובינה, שיהיה לו עסק כלל בהתמלאות פיו בשחוק ולעג, מהבלתי נתמלא כערכו:

ואולם, בהעלאתו הנ"ל בהודעה כ"ד, שכל הנפשות יקבלו אורות חופתיהם זה מזה [כל אחד מהגבוה מאתו], ובהמבואר בשאר העלאותיו הנ"ל שהבושה ושפלות מוכרח מאד לקבלתם הזאת, [כעין האמונת חכמים המוכרח לזה]. מבאר לנו בהכרח התקרבות חופתיהם זה לזה, ושגם צער הכלימה והכויה שמחמת זה, מוכרח הוא להולדה והשפעת המוחין מזה לזה, [כתהפוכות החיסרון להתמלאות הנ"ל]. כי בכלימת וכוית וצער התחתון שבהכרת והרגשת שפלותו וחסרונו, ולהיפך נמצא בו הבחנה והכרה ברוממות חבירו הגבוה מאתו, יחמוד ויתעורר לקבל ולהתאחד בהשגתו [שזה ענין המדות המוכרחים לקבלה הזאת, כנ"ל בהודעה כ']. וגם ממילא יבואר לנו לפי זה על אודות הגוים ותכלית קטנות השגותיהם הנ"ל, שבוודאי יהיו מוכרחים לקבל גם זה מנפשות ישראל שלמעלה מהם, ולהיות גם עבור זה ללעג ולכלימה הנ"ל, שנלעוג ונשחוק מהם, באופן שיקבלו עבור זה מאתנו. ואם גם בהשתוות השחוק והלעג שמכלליות הגוים להבושה והכלימה שיגיע גם בין ישראל בעצמן לכל אחד מחבירו הגדול מאתו כנ"ל, עדיין יש להתפלא ולשאול, כי לפי זה למה באמת לא יבואר מהכתוב ענין השחוק [אם ימלא וכו'] רק מהגוים לבד. אבל מהמבואר בהודעה ז' (היא) על אודות האחדות שנמצא להעולה במדריגת המקיפים של העתיקא יתברך, תבין מרחוק, שהוא ההשלמה האמיתית, להיות על ידי זה בכולו חיים נצחיים, ובלי שום צער ובושה לגמרי חס ושלום, [אף על פי שנמצא גם שם מדריגות זה למעלה מזה], והוא מדריגת משה שזוכה לזה גם היום. [ויבואר לנו אגב אורחא מה שנקרא בשם פני חמה, המאירה מעצמה, כי אין זה רק לגודל האחדות הנ"ל]. ומלבד מה שבכל זה יתיישב לנו כל הפליאות הד' הנ"ל, עוד נראה מבואר, שסוף כל סוף, ביום האחדות הנפלא שנזכה לעתיד, אשר עליו לבד יסובב הכתוב המוב"פ, ביום ההוא וכו', יתעלו ויזכו לזה כל נפשות העם סגולה [ולא יבושו עמי לעולם]. ונפשות הגויים לבד, יהיו ללעג ולחרפות ולדראון עולם [ויתיישב לנו לפי זה, גם הפליאה החמישית הנ"ל]:

אות כ"ט)

הודעה כ"ו. שגם בהעלאותיו הנ"ל, שבהולדת והשפעת המוחין מזה לזה, נחשב הגדול והרב כאב, להמקבל מאתו. ושעל זה מוכרח להיות מאתו גם הכלימה המוב"פ, מבאר יותר בלשון הכתוב ואביה ירוק ירק שהביא על זה:

אות ל

הודעה כ"ז. שאם עוד תעמיק בכל הנ"ל, שגם כל העונשים והחסרונות שאנו נחסרים עתה [בשפלותינו המוב"פ, ורבים מאתנו סחופים ודווים ונחסרים לגמרי חס ושלום, מרפואה ובנים ופרנסה המוב"פ], יהיו כעין העונש וחיסרון הבושה והכלימה הנ"ל, עד עת בא דברו, שיתהפך ויתגלה כי להם הבושה והשפלות, ולנו הגדולה כמוב"פ:

אות לא)

הודעה כ"ח. בענין היראה הנ"ל, שאף על פי שגם הוא כעין הבושה ושפלות הענוה הנ"ל, אבל בכל זאת, נבדלים ורחוקים המה באיכותיהם זה מזה. וההבדל שביניהם, הוא כעין ההבדל שבתהפכות שני מיני חסרונות הנ"ל. כי העניו והשפל בגופו כחסר ומת למגרי חס ושלום [ושכן לעפר הוא גם בחייו], יחיה לעד בחיים נצחיים המוב"פ, כמבואר מענין ההתהפכות הנ"ל. עד שיתתקן על ידו, גם המקבלים מאתו, שלא זכו לזה, ועומדים כנגדו בזעיר וקטנות האנפין והפנים שהוא במדת היראה זה הבושה, וחסרון סתם כנ"ל. ואף על פי שרבים מהם מוסיפים להתחסר לגמרי בפשיטות חס ושלום, עד שעומדים ומוכנים למיתה ולכליה לגמרי חס ושלום אבל כשזוכים להתעורר ולהתקרב אליו בתכלית חסרונותיהם האלה, יפליא ויעלה עוד ברוממות תהפוכתו, גם תכלית החסרונות האלה, להתמלאות שבעתים כאור שבעת הימים הנ"ל, שזכה להם תחלה. כי הנה טוב מאד בחסרון והפסק לגמרי, מהבריאה שביום הח' והאחרון שלעתיד, להכלל יחדיו בהיושב בשמים יתברך, אשר בכלליותם בו באחדות הנ"ל, ישחק וילעג מכל הגוים, כנרמז לעיל על אודות הפלאתו להביא אגב אורחא ראיה מהכתוב הזה, לענין הישיבה וביטול הבחירה שבידיעתו יתברך, שנזכה לעתיד:

אות לב

הודעה כ"ט. הוא בדבריו הקדושים על אודות הכתוב כי יעקב וכו', שמחמת זה אנו נקראים עם סגולה, כי השם יתברך לקח אותנו ובחר בנו מכל העמים [למעלה משכל אנושי שאין ביכלתינו להבין]. בכל זה תבין מרחוק, שהכתוב נתבאר בכפלים, מיעקב להקדוש ברוך הוא ומהקדוש ברוך הוא ליעקב. כי יעקב וישראל בחרו להם את הקדוש ברוך הוא וסגולות דעתו ואלהותו יתברך בבחירתם מעצמם שהוא האמת שנתאחדים בו באחדות האתערותא דלעילא, שנראה לדעתינו בתכלית ההיפך, [ולא יוודע ויתבונן הדבר הזה עד לעתיד]. ושהקדוש ברוך הוא בחר בנו, והבדילנו מכל העמים לסגולתו, בלי שום טעם כלל. כי גם התעוררות בחירתינו, הכל מאתו, ואין לנו מצידינו שום זכות כלל [כי הללו והללו וכו' כמובא בפנים]:

אות לג

הודעה ל'. שמבואר בהעלאותיו הנ"ל, שבכלי האמונה [והבטחון] כשזוכה בה האדם, [אחר כל הצמצום והחיסרון דעתו, בשאלות וקשיות חס ושלום], נתדבק האדם בחי החיים יתברך, לקבל מאתו שלימות הבריאה שבו, כמו על ידי הידיעה בעצמה המובא בפנים:

אות לד

הודעה ל"א. שבביטול הבחירה [שבאיכות החיסרון והמדות שבלב כנ"ל] שזוכים בתכלית המקיפים [שעל ידה בעצמה והמדות כנ"ל], מבאר יותר במה שכתב תחילה, על שעולה [בתיקון הנרות והמדות] מאליה ומעצמה. [והצדיקים הזוכים לזה גם עתה, מוכרחים כל ימי חייהם שבעולם הזה לעלות על כל פנים בזכות ותעלומות הבחירה שבידיעתם ותבונתם בעצמם, כמובא במקום אחר]. ועוד יש בלבי להאריך בענין זה, אבל מאהבת הקיצור קצרתי:

אות לה

הודעה ל"ב. שגם בהעלאותיו הנ"ל, שכל החסרונות והשפלות של ישראל, לא יהיו רק לכלים נפלאים, המוכנים לקבלת עונג ההתמלאות כנ"ל. תבין מרחוק, שגם בתעלומת דבריו הנוראים האלה בעצמם, מבאר גם עכשיו, בהתמלאות שחוק פינו שיהיה לעתיד מהשגת ודעת העכו"ם, שאז דייקא יזכו על כל פנים להדעת הזה בעצמו, לידע ולהבין שהגדולה שהיה להם, אין זה רק שפלות, מהעדר ומיעוט הכלים ומחיצות הסוכות והמקיפים של קבלת פני החמה, שבהשגת משה דעתיקא, כאשר נבאר לקמן מהמוב"פ. ולהיפך כל שפלותינו וחסרונותינו, הן הן הגבהותינו והתמלאותינו, בסיבת הכלים שנתהווים מזה כנ"ל. [ואגב אורחא יתיישב לפי זה והנ"ל, גם הכתוב ורבים מישני עפר וכו', יקיצו וכו', ואלה לחרפות וכו'. כי בלא זה יתפלא כל הקורא בו, כי מאחר שיהיה לחרפות ולדראון עולם, למה ישתדד כלל הטבע לתחייתם והתעוררותם עבור זה. כי לפי הנ"ל יתיישב הדבר, שעל כל פנים בהתחרפם והתביישם מאתנו בשחוק ולעג הנ"ל, יקבלו איזה עונג מהשגותיהם, שבזעיר קטנות האנפין, כנ"ל מהמובא בפנים]:

אות לו

הודעה ל"ג. שגם בהעלאותיו הנ"ל, שתיקון המאמרים והדיבורים של העתיקא יתברך, יורדים ונשתלשלים ממשה ליהושע, ומיהושע וכו', לנביאים וכו', עד כללות כנסת ישראל, להיות להם כפילות הנחמה [בהשגותיהם של העתיקא יתברך], ולא כן בהאומות כנ"ל. מבאר יותר בביאורי לשון הכתוב ממאמר השם יתברך לנביאים, נחמו נחמו עמי, יאמר אלהיכם. [כי גם מאמר אלהינו יתברך בעצמו, יהיה עצם הנחמה. וכענין הכלל אשר הבאתי בהקדמת הכרך הזה]:

אות לז

הודעה ל"ד. שגם בהעלאותיו הנ"ל בענין היחוד של נר האמצעי והאחרון, ועל אודות נר הפה האמצעי שבמדת האמת הנ"ל. תבין מרחוק, שנר האחרון והרחוק שמאתו, ובמדת האמונה [שבאודנין] המוב"פ, הוא שנתאחד עמו כדוגמת שתי הנרות ומאורות החמה והלבנה, הנזכרים לפני משה ויהושע שבענין המאמר חז"ל הנ"ל:

אות לח

הודעה ל"ה. כפי המבואר בדבריו הקדושים לענין הסגולה שלמעלה ממשפט וחיוב השכל, שכמו כן נמצא כביכול אצל השם יתברך בעצמו, שמצמצם את עצמו במדת דינו ומשפט חיוב דעתו יתברך, לקטרג ולומר הללו וכו'. תבין מרחוק בהעלמת ותעלומות דבריו הקדושים לענין התורה, שנמצא בה ההעלם והמקיף. וגם ממילא מובן, שגם כל זה להכרח הכלים והצמצומים המוכרחים לקבלת נפשות ישראל משם, באופן שלא יהיה בריבוי אור חס ושלום. ושעל ידי זה לבד שמשתדלים נפשות ישראל בהתעוררותם מלמטה, ובפרט בצעקת הע' קלין המוב"פ, חוזר אליהם השם יתברך בהתעוררותו מלמעלה, מה תצעק אלי. כי במדריגת העתיקא בעצמו יתברך תליא מילתא, להתגלות החכמה והמוחין, דייקא בהקריאה מהחיסרון והמיצר שהיו בתחלה, עד שיתחברו וישובו אליו נפשות ישראל בהתעוררותם יותר מלמטה, גם בשבעת נרותיהם המוב"פ, לראות [בתיקון העינין], ולהתיירא [בתיקון החוטם], להאמין [בתיקון האודנין], [ו]שימלאו את פיהם בשיר תהלתו וידיעתו, שזה העיקר כנ"ל:

אות לט

הודעה ל"ו. שבמה שכתב כי האדם הוא השכל, מבאר יותר על אודות העם סגולה, שגם נפשותיהם בעצמם יהיו בעצם הסגולה והידיעה, כנגד שאר האומות. ושכמו כן, בפרטי נפשות ישראל בעצמן, תהיה הנפש ורוח ונשמה שבכל אחד, בסגולה נפלאה לההשגה והידיעה השייך לו. וכמו שכלליות נפשות ישראל, יהיו שפלים ונבזים, וסובלים יותר החסרונות לגמרי הנ"ל בהסרתם והתרחקותם מידיעתו ואלהותו יתברך כנ"ל. כן גם בפרטי נפשות ישראל בעצמם, כל אשר יאהב ה' מצד סגולת המקיף שנמצא יותר בנשמתו, יוכיח ויחסר אותו יתברך יותר, בכל ימי ריחוקו וירידתו משלימות הדעת המוכרח אליו בסגולת נשמתו, אף על פי שגם אז, ישתווה במעשיו להעומד מצד הסגולה במדריגה שתחתיו, והוא הוא מסגולת תעלומות המקיף שבחיוב דעתו יתברך, צדיק וטוב לו, צדיק ורע לו וכו', שגם פני משה בעצמו, לא יזכה בחייו להשלמת השגת העלם העתיקא והמקיף העליון הזה, עד לעתיד, כנ"ל בהודעה כ"ד. והכלל היוצא מזה לעובדא ולמעשה, שאין להביט כלל כל אחד על חבירו, מרוב שינויי סגולת הנשמות כנ"ל. ואין שום עצה בזה העולם, רק לבטל את עצמו בתכלית הביטול אליו יתברך, בכל לבבו ונפשו ומאודו, כי אחר כל המניעות שבעולם, אין השם יתברך בא בטרוניא עם בריותיו, ואשר ישמע ויזכה לבא לתכלית שלימותו, כפי הסגולה שנמצא בו, יזכה לקיים את התורה מעושר וברוב טוב, גם בזה העולם, כי אחרית לאיש שלום. ואגב אורחא יבואר לנו לפי כל הנ"ל, בישוב הפליאה המבוארה ומבינה להמעיין בדברי האריז"ל על אודות שבעת הכלים הנ"ל, שמהיכן נמשך בתחילה [רפיונם מרביות אורם, שזה גרמה להם] שבירתם. ולמה באמת עשה כן מתחילה הבורא יתברך, באופן שישתברו ותתהוו הרע לעונש וכו'. כי לפי כל הנ"ל תבין מרחוק בהבלתי תבונה וחקר כלל, כי גם שבירתם וחסרונם בעצמם שמאז ועד הנה, היא היא עשיית והשתדלות הבורא יתברך, בכל הימים והשנים, שנמצאים בגבוליהם כנ"ל. כי זולת השבירה וחיסרון האור, אין שייך כלל גם עיקר מציאות הכלים [לקבלת האור]. ועל זה לא עלתה תחלה במחשבתו יתברך להבריאה, רק במדת הדין והחיסרון הנ"ל בעצמו, כנודע . ועיקר התגברות החיסרון [והדין] היתה בסיבת כלי השביעית, שבפני הלבנה [כמובן גם מזה בכתבי האריז"ל]. אבל מחמת שבכל זאת, לא היו מתקיימים כלל מעוצם השבירה והמיתה והחיסרון לגמרי שנמשך מחמת זה כנ"ל, מוכרח לשתף ולחבר בהם חיות הרחמים בכל עת. ועיקר התיקון יהיה על ידי פני משה בחירו, העומד לפניו בפרץ ושבירה וחיסרון לגמרי שמתגבר לפעמים [ומכל שכן באחרית הימים האלה], עד שיחליף ויהפוך גם זה לתיקונים היותר נפלאים. עד שיהיו נתתקנים ונשלמים עדי עד, לקבל בכל עת ועת יותר ריבוי אלהותו ותורתו יתברך, ולא יכלמו ויבושו עוד לעולם חס ושלום, [כי החיסרון והכלימה בעצמה, תתהפך לנפלאות הכלים הנ"ל]:

[נשמט מלעיל]

אות מ

הודעה ל"ז. שבהעלאתו הנ"ל בהודעה ב' על אודות השבעת ימים שבאחדות הפשט והדרש שבדבריו הקדושים, נראה מבואר, שצריך להמתין ולהתעכב בעבודת וטהרת הנרות, כפי מספר הימים והזמנים השייכים להם. ומחמת שכל בחינה ומדה כלולה מכולם, מוכרח גם בפרטיות כל יום ויום, לטהר ולקדש את עצמו בכל השבעה נרות ומדות הנ"ל. [ו]תבין מרחוק, שכמו כן נמשך לכל אחד בכל יום ויום, חופה ומקיף לפי בחינתו. ומבאר לפי זה יותר גם בענין המאמר חז"ל הנ"ל, כל צדיק וכו', לכל צדיק וכו', שבע חופות. כי על כל כבוד חופה וסוכה [אף על פי שבאמת אין זה רק חלק והארה מעט מן המעט, כפי המקיף שבסוף ימי השבוע, שאז התגברות החסרון להתהפך ולהתמלאות כנ"ל]:

אות מא

הודעה ל"ח. מהמבואר מהעלאתו הזאת למקיפי שבעת השנים הנ"ל [בהודעה ח'], שגם באחרית וסוף כל שנה ושנה, מתגבר יותר החיסרון המוכרח להתהפכותו להתמלאות. תבין מרחוק, שגם בכל זה מבאר יותר במה שכתב לענין אלול [ואחרית שנה], שאז דייקא מסוגל יותר להשגת המקיפים, שבאור פני לי ראש, ונחמת ושמחת חג הסוכות המוב"פ:

אות מב

הודעה ל"ט. בהעלאתו מכל הנ"ל, שאף על פי שגם האיש הוא החסרון כנגד המדריגה שלמעלה מאתו, אבל הנוקבא ובת זוגו של כל אחד, תהיה גם כנגדו באחורי וחסרון הדעת. ואף על פי שמחמת זה נתרבה האדם על ידה לבד באור פני הבנים הנ"ל. עוד מרחוק תבין לפי כל הנ"ל, שזה כנגד זה יהיו כשני החסרונות הנ"ל, חסרון סתם וחיסרון לגמרי. אשר בהתהפכותן לתיקונם, יהיו בשני המדריגות, זעיר אנפין ועתיקא המוב"פ. כי דייקא בבטן ההעלם והחיסרון לגמרי, נתעבר ונתלבש ונמצא שפע אלקי שבזיו ואור פני השכינה ועתיקא, שנזכה לעתיד כמוב"פ. אבל לעוצם וכובד המלחמה שנמצא בתהפכות הזה, יהיו עדיין בעולם הזה קודם השלמת התיקון, בחוסר הדעת יותר מבעליהן. ובעיקר החיסרון הפה והשיחה הנ"ל, מבאר יותר בפגם מרים המוב"פ, שנתקדמה בזה לאהרן [ותדבר מרים וכו'] וגם כל עונש הצרעת שעל זה, לא נגע אלא בה:

אות מג

הודעה מ"ם. שגם בכל הנ"ל, תבין ליישב ולבאר בדבר הכתוב ותפקחנה עיני שניהם וכו' שמביא על אודות המוח שנאמר אצל עינין. [וגם ליישב אגב אורחא, במה שגם בלא זה יש להתפלא בדבר הכתוב הן האדם היה כאחד ממנו לדעת וכו', מאחר שבאמת נטעה ותעה על ידי האכילה הזאת, מבירור הטוב והאמת הנ"ל]. כי מרחוק תפקחנה עיניך, ותראה בהעלאותו הנ"ל, שבזה לבד קלקלו וטעו, שדחקו את השעה, ולא המתינו על כל פנים לברר ולתקן כלי הראש ואור הפנים, שהיתה אז בכלליות השנה והזמן. כי ביום אכלם ממנו, קודם השלמת הזמן, ונפקחו עיניהם בריבוי אור הדעת, כאחד הנ"ל, יותר מתיקון הכלים הנ"ל, נאמר עליהם מות תמות, והצער הלידה והבושה והגלות לגמרי, מעוצם בירור האמת והדעת הזה. ואם היו זוכים להמתיקן על כל פנים מלטעום מעץ הדעת הזה, עד יום השביעי, שמוכרח לקבלת האור הזה, היו נפקחים עיניהם במראה וחמדה לאותיות התורה והדעת לבד שנמצא בהם [ובשאר פרטי הבריאה שנבראו בעבורם]. ולא כן באחיזת הבושה והכלימה [והרע] לגמרי הנ"ל, מוכרח לקיים כדבר הכתוב המוב"פ, עוצם עיניו וכו':

אות מד

הודעה מ"א. שגם בדבר ההתמורה והחילוף בקדושה המוב"פ שיהיה לעתיד מישראל על האומות, מבאר יותר בהבאתו אגב אורחא את הכתוב, בבטן עקב את אחיו. כי דייקא בתוקף החיסרון וההתגברות שבעקב והסוף, יתהפך הדבר בתכלית ההיפך והישועה כנ"ל:

חותם בתוך חותם סימן כ"ב

אות א

מפתח א'.

היא מה שנראה מבואר כוונתו הקדושה בענין הגוף [שצריך להודיעו וכו'] על נפשו ורוחו החיוני, בכח המדמה ושכל הנגלה, להיות גם הם נחשבים לגוף, כנגד עצם הנשמה בשכלה וחכמתה הנסתרה מהאדם בעצמו, [וכן מובן מדבריו הקדושים גם בשאר מקומות, כמו בחיי מוהר"ן, במעשה של ר' יצחק אייזיק]:

מפתח הב'.

הוא מה שנראה כוונתו הקדושה מיתרון החכם [שבמדריגה העליונה יותר], להעם שלמטה מאתו. שגם נפשו ושכלו בנגלה, תחשב ותהיה לנשמה ושכל הנסתר בחכמה עלאה, לחבירו שלמטה מאתו:

מפתח הג'.

היא מה שמבואר לנו, ממה שכתב שעזות דקדושה הוא הקול דקדושה, שכן זה לעומת זה, גם העזות דסטרא אחרא הוא הקול דסטרא אחרא, [על פי הכללים הנ"ל בהקדמה עיין שם]:

מפתח הד'.

הוא מה שלפי זה עוד נבוא לדבר בהמבואר מדבריו הקדושים, שמהרועים דסטרא אחרא והמה הכלבים וכו', תהיה [גם בפרטיות כל אחד] עזות הנפש של הבשר והגוף, [והיא קול צווחתם הנ"ל]. ונבין ונשכיל, שזה לעומת זה, תתגבר ותצא קול העוז והעזות דקדושה מהרועה [אבן ישראל] והמנהיג האמתי, שמאיר בו הארת השבעה רועים כמוב"פ. ושמחמת זה בעצמו יש ביכולת להתגבר על הרועים דסטרא אחרא בעזות [הקול] הזה, ולקבל ולבוא על ידי זה בעצמו בקדושת הארותיהם כמוב"פ:

מפתח ה'.

הוא מה שלפי זה תרגיש יותר בעומק ונועם דבריו הקדושים, שמבואר מהם לענין הקול הנ"ל, שהוא היוצא בכלליות מהחכם והמנהיג שבכל דור, שהוא הנחשב כנשמה לתלמידיו שלמטה מאתו, [שלפי זה ממילא מבואר, שמאתו בעצמו נמשך גם בפרטיות קול עוז הנשמה שבכל אחד, מהיותם כולם נחשבים אליו לגוף בכלל כמוב"פ]. ושזה לעומת זה, נמצא קול הברת הסטרא אחרא, דצווחין ככלבי הב הב מזוני וחיי דגופא, [וכאשר תבין מרחוק, בהמובא לקמן בהמפתח יג' טו' שתפס בזה לשון התיקונים, של הפוגם בקול התפלה דצווחין וכו'], עיין לקמן במפתח הנ"ל. כי לפי הנ"ל יבואר לנו, שמלחמת שני הקולות האלה, הוא הוא מענין מלחמת שני מיני העזות הנ"ל, הלוחמים זה כנגד זה. וקול ההברה המסייע לצדו, מעכב ומונע הוא מלשמוע קול העזות דקדושה שכנגדו:

מפתח ו'.

הוא העולה מדברי מהרנ"ת ז"ל על התורה הזאת [בקשרי מסלת למודיו הקדושים, שעל פי הכללים הנ"ל בהקדמה] שהשגת הנשמע והנסתר והחכמה עלאה המוב"פ, גם זה השגת הנשמה הנסתרה בחכמותיה העליונות המוב"פ. דאי לא תימא הכי, מאי אלימיה דהאי מהאי, ולמה יקל יותר לבוא בעדן העלאה שמהנשמע והנסתר, עד שיהיה שייך לייעץ [באמצעות] חדות מעוזינו שבה, לבוא להשיג על ידי זה השגת הנשמה הנ"ל. אבל באמת, עיקר כוונתו בהעצה הזאת, הוא על פי מה שכתב בהנעשה ונשמע [שהם נגלה ונסתר] הם תורה ותפלה. שלפי זה מבואר, שיש ביכולת האדם להיות נכלל על ידי התפלה במדריגת הנשמע והנסתר, גם בעת ההסתרה שהיא נסתרה עדיין ממוחו ודעתו, [מאחר שגם עצם התפלה, הוא בעצם מדריגת הנסתר הזה]. ומה שעל ידי [קול] בעזות דקדושה, שנמשך על האדם מהתורה והתפילה שעוסק בהם כפי מדרגתו [שהם נעשה ונשמע], נשמע ונתגלה במוחו ודעתו גם באיתגלייא השגת הנשמה, זה בעצמו השגת הנשמע ממש, והתהוותו לנעשה ונגלה ותורה המוב"פ כנ"ל, עד שיש לו מיד בחינת נשמע ונסתר ותפלה שבמדריגה העליונה מזה, וכן על ידי הקשר הזה בעצמו, יעלה מדרגא לדרגא כמוב"פ. כי מיד אחר כך צריך לעסוק בהתורה [וההשגה החדשה שירדה אליו], ובהתפלה וכו'. [כל זה העליתי מדברי מוהרנ"ת ז"ל, שבהלכות נשיאת כפיים הלכה ד', תכלית המכוון מדבריו, אף על פי שאין זה לשונו הקדושה]. גם עיין לקמן שבארתי מדבריו הקדושים על אודות המאמר חז"ל, המבקש וכו'. שעיקר כוונתו בענין התפלה, הוא להתפלל ולבקש על מזוני וחיי דנשמתא שבתענוגי השגותיה לקבל מאתה, שעל ידי זה גם היא תתעלה אחר כך בהשגות העליונות יותר. כי בכל זה מבואר יותר, גם ביאור מוהרנ"ת ז"ל הנ"ל. וגם נראה לעניות דעתי, שלפי זה יבואר לנו יותר, מה שנתבטל ונכלל האדם גם על ידי עצם התפלה באור המדריגה היותר עליונה, הנחשבת בבחינת אין סוף כנגדו. כי זה הוא כעין המובא במקום אחר, כשכוסף האדם [והעיקר הוא הכיסופים בה שעל ידי התפלה] להגיע לאיזה מדריגה, נמשך מאתה מיד על האדם, מהתנוצצות האור שבה, ועל ידי ההארה הזאת בעצמה, זוכה אחר כך האדם להגיע להמדריגה הזאת:

מפתח ז'.

הוא מה שנראה מהשתוות הפרטיות להכלליות בענין הנשמה והגוף הנ"ל המוב"פ, שגם הודעת החכם מחכמתו והשגתו להעם שלמטה מאתו, הוא כעין הודעת הנשמה להגוף בפרטיות מהשגותיה. [וכן גם] להיפך, מהשתוותם זה לזה, נלמוד ונבין, שבהודעת והשפעת החכם לתלמידיו את הנשמע מהשגותיו (הוא) על ידי הקול הנשמע להם מאתו, כן ממש יגיע גם להגוף מנשמתו בפרטיות כעין הקול הזה [למי שמזדכך כמוב"פ]. גם לפי זה עוד נשים את לבינו בדבר הכרח דביקותם, וקירוב הגוף להנשמה באופן שיהיה הלב שומע מקול השגותיה, שהוא כהכרח קירובו להנשמה בפרטיות ובכלליות על ידי השמוש, כדי לשמוע בקול עזותה כמוב"פ, [כי להיפך בריחוקו, לא יהיה כלל בבחינת בשר]. ולפרש גם כן לפי זה, שהיינו הך כנ"ל. כי באמצעות קול העוז ועזות [הנשמה] דקדושה שנשמע מאתה להגוף, לשבירת עזותו. נשמע אחר כך להגוף על ידי זה בעצמו, גם מהשגותיה הנ"ל. ועוד תעמיק יותר בכל זה כפי דברי מוהרנ"ת ז"ל שהבאתי במפתח הקודם הנ"ל, שגם קול התפלה המוב"פ, הוא העיקר בכלליות קולות העזות שנשמע לכל אחד שעוסק בזה. והוא היוצא בכל פעם מהעלם, להתגלות קול עוז שבהשגות תורתה כנרמז לעיל, [כפי האתערותא דלתתא שבלימוד ומעשה מצוות התורה בפשיטות שמקדימים לזה, כאשר נרמז על זה לקמן], עיין עוד במפתח חית, ובהשמטות סימן א':

מפתח ח'.

מה שיבואר לנו, ממעמד השגת הנשמה במדריגת הנשמע [כפירוש מהרנ"ת ז"ל] הנ"ל, שכמו כן, תעמוד כנגד זה, השכל הנגלה [והחכמה תתאה] שבחיות הגוף, במדריגת הנעשה. ולפי כל זה, עוד תרגיש יותר נועם דבריו הקדושים בעצת השמוש שמייעץ להגוף, אשר דקדק ופרט בלשונו הקדושה, מצוות מעשיות. כי עוד הטה את אזניך על ידי זה, לשמוע נפלאות בפשיטות פירוש הכתוב, נעשה [בתחלה מצוות מעשיות], ונשמע אחר כך בקול תורתו והשגתו, שהוא הוא קול עוזו ועזותו המוב"פ כנ"ל. וכן נבין לפי כל הנ"ל, בענין הכתוב הן יתן בקולו קול עוז, שמביא על אודות קול העזות הנ"ל. כי גם לפי פשוטו, סובב על השגת וקבלת קול תורתו יתברך [שהוא הנשפע ויורד מעילא לתתא, על ידי כל המדריגות, כאשר נרמז על זה לקמן בהמוב"פ]. ובפשיטות פירוש הכתוב, עושי דברו לשמוע בקול דברו [שמובא בסוף המאמר]:

מפתח ט'.

הוא בדבר הכרח הירידה לנסתר תורתו ואלקותו יתברך [כשרוצים להשיגו ולמוצאו, עד שיתהפך לבחינת הנגלה כמוב"פ]. שלכאורה, למה יהיה זה לירידה וחטא [עד שמגיע העונש על זה, כמובן מענין דוד וישראל המוב"פ], מאחר שהוא בהכרח, וברצונו בעצמו יתברך. אבל המבואר מלשון הכתוב והמאמר חז"ל [אשר הביא לענין הזה] שהירידה נקראה בשם מכשול, [כלשון הכתוב לפני עוור וכו', שרוצה לילך בדרך הישר ולא להכשל חס ושלום], וזה מורה ומודיע לנו, שבאמת לא יהיה כלל רצונו יתברך שיבא בה על האדם מצד עצמו אפילו כחוט השערה, כי אך במקום [השוגג או] האונס וההכרח לבד, שיבוא ויגיע על האדם מלמעלה על פי דבורו בעצמו וכו'. כי מיד כשנוגע בזה האדם מצד עצמו ותאוותו, ולא מסיבת ההכרח לבד, יחשב זאת לחטא ועון ממש חס ושלום, עד שנתענש על זה, כענין דוד וישראל המוב"פ. ועוד טרם נגמר דברינו בזה, נפסיק באמצע הענין, ונבוא בתחלה עד:

מפתח יוד. הוא מה שגם בפירוש מוהרנ"ת ז"ל הנ"ל, עוד יבואר, שבהכרח הירידה הנ"ל והמוב"פ, יבאר יותר בנפילת וירידת הנשמה שכתב בתחלה. ושאם תהיה העליה, בעדן עלאה ועונג הנשמה והנעשה הגבוה יותר, תהיה כנגד זה כל הירידה, לנעשה ועדן תתאה שבעונג ותענוגי הגוף, אשר תרד בו הנשמה באונס והכרח על כרחה. וגם יותר יבאר לנו בכל זה בלשונו הקדושה שהזכרנו לעיל, על אודות הגוף העז והחזק וכו', שכל תאוות הגוף שאינם מוכרחים, ויהיו בבחינת העזות דסטרא אחרא, הוא תכלית ההיפך מהעזות דקדושה, שהוא עיקר עליית עדן תענוגי השגת ותורת הנשמה הנ"ל. כי ממילא מובן מכל זה, כעין המובא במקום אחר, שאף על פי שבתוך ההסתרה נמצאים פנינים יקרים יותר, מתורתו ואלקותו יתברך. אבל מחמת שאף על פי כן הם נסתרים שם בכמה וכמה מיני חיפויים וכיסויים, שמכסים וחופים עליהם, קשה וכבד יותר למוצאם. וכן מבואר ממילא בענין ירידת הגוף, והסתרת העלמתו מעזות תענוגי הנשמה בתורתה והשגתה, לרוב ועוצם החופה והמכסה שעליה, זה לעומת זה, בעזות מדותיו ותאוותיו הרעות [ותענוגיו שאינם מוכרחים] הנ"ל והמוב"פ. שאף על פי שכל הזוכה והמתגבר בעזות גופו, כמאמר המשנה הוי עז כנמר, בתמורה ותהפיכות תאוותו ורצונו בעצמו לרצון אביו שבשמים יתברך, [כי בתכלית ההיפך הוא מתבייש וממעט בתאוותו ותענוגיו, לבל יסתפק מהם רק בתכלית המיעוט וההכרח שעל פי רצונו בעצמו יתברך], יזכה דייקא מתענוגי גופו ובשרו, לחזות ולהתעלות בתענוגי נשמתו שבהמדריגה היתירה מתורתו ואלקותו יתברך, [כי דייקא מבשרי אחזה אלקי כמוב"פ]. אבל מעוצם וכובד הדבר, אין ביכולת לזכות לזה, רק בהתקשרות למשה משיח בעצמו [וכפי התעלותו קודם הבריאה שבמדריגתו שלעתיד, המובא לקמן במפתח י"ח והמוב"פ]. כי כל הנפשות שזולתו, העומדות במדריגת הבריאה [שבשבעת ימי הרועים המוב"פ], אין צדיק בארץ וכו'. גם דוד בירידתו, אף על פי שנתעלה אחר כך יותר כמוב"פ, אבל מחמת שבכל זאת פגם קצת כידוע, ולא נזדכך בזה כראוי, לא נמלט גם הוא מעונש מדת הדין שמתגבר שם, כאשר נבאר לקמן מהמוב"פ. גם לפי הנ"ל, מבואר לנו בדבריו הקדושים אודות שצריך לשבר את העזות של הגוף, בקול העזות של האנחה, שהפליא להביא על זה לשון המאמר חז"ל, אנחה שוברת גופו של אדם. על כי באמת יהיה עצם הגוף והכרחיותיו, בבחינת העזות הנ"ל:

מפתח י"א.

הוא מה שגם לפי הנ"ל יבואר לנו, שהאב והבן המוב"פ לענין הנשמע והנעשה, הם הם כעין החכם והתלמיד הנ"ל [שבמדריגת הנשמה והגוף]. וכן מובן ומבואר ממה שנכנס מענין פני משה ויהושע, לענין הנעשה והנשמע שבבחינת האב והבן כמוב"פ. כי אף על פי שבפרטיות נמצא בכל אחד מהרב והתלמיד, שני בחינות של הנעשה והנשמע. אבל בדרך כלל, נחשבים שני הבחינות יחדיו נעשה ונשמע שנמצא בהרב, למדריגת האב והנשמע לבד. וכן כנגד זה, בהתלמיד בשני בחינותיו האלה, נחשב לנעשה במדריגת הבן לבד. גם ממילא מובן, שכמו כן יהיה בפרטי פרטיות הנשמה והגוף שבכל אחד [כנ"ל במפתח זיין], ויתבאר לך יותר לפי זה, מה שרמזנו לעיל במפתח ט' על אודות הירידה והעליה, שגם הם כנגד ב' הבחינות של הנעשה והנשמע, שבבחינת הנשמה והגוף בפרטיות, [ושבבחינת הנשמה והגוף בכלליות, שהם הרב והתלמיד כנ"ל. וכל מה שנחשב גוף החכם לנשמה לתלמידיו, אין זה רק מחמת שגם המדריגת נעשה שלו, נחשב לנשמע במדריגות תלמידיו שלמטה מאתו]. [ו]אף על פי שגם בהנשמה בעצמה נמצא בחינת הנפילה והעליה, וכן בהגוף. אבל בדרך כלל, נחשב הגוף לבד במדריגת הירידה כנגדה. ואם תתגבר בו חס ושלום הרע, שנאחז מאד בבחינת הירידה כנ"ל, נמנעה גם היא מלהתעלות ולהתחדש בעליתה החדשה כנ"ל, מחמת זה בעצמו שתתיירא מלגשת ולהתקרב אליו כלל, ובאמת אין ביכולת כלל להתעלות. גם כבר רמזתי מה שנראה מדבריו הקדושים בענין הגוף [שצריך להודיעו], שזה ענין הנפש והרוח שנצטרפים בכל מדריגה לנשמת האדם. כי הנפש שבמדריגה עליונה, הוא ככלליות הנפש רוח נשמה שבמדריגה התחתונה כידוע, ואין סוף כלל להמדריגות האלה. כי כפי העבודה והאתערותא דלתתא שנמצא בכל אחד [והעיקר הוא היראה והתפלה כמוב"פ], כן זוכה בכל פעם לחלקי הנשמה ואלקותו יתברך, שבמדריגה היותר עליונה. וחלקי הנשמה ואלקותו יתברך שבמדריגה הקודמת, יתגלו ויהיו בו לשכל הנגלה, שבנפש ורוח החיוני שבהגוף שבו. עד שתחל לפעמו רוח ה', שהוא רוח הקודש שנמצא גם עתה אחר שפסקה הנבואה מישראל, (ה)[כ]מובא מזה במקום אחר:

מפתח י"ב.

הוא על אודות המוב"פ, שעצם המצוה ודבריו יתברך שסביבות המצוה, יהיו בשתי הבחינות נעשה ונשמע, שהם אב ובן, מאמר השלם וחצי מאמר. ושעל מאמר השלם יסובב הכתוב [משם רועה אבן ישראל וכו'], אב ובן כחדא. כי שם נכלל הכל, [היינו שגם החצי מאמר, נכלל בו]. ולא כן בעיקר מדריגת החצי מאמר, שבבחינת הבן. כי גם מחמת זה (מ)[ב]עצמו שעיקרו הוא בבחינת החצי ויחצה ויתחלק, עד שגם באמת לא יהיה רק במדריגת החצי והבן לחוד. מכל זה תבין מרחוק, שבעוצם אחדותו יתברך בעצמו, יצא מאתו קול דברו שבעצם כל מצוה ומצוה ושבסביבותיה באחת ותכלית האחדות לבד. ורק מפני משה, שגם הוא כמאמר החצי והמתחלק יחשב כנגדו יתברך, [ומכל שכן למדריגות שאר נפשות ישראל שאחריה], נתחלק האור לשתי המדריגות הנ"ל, עד ששתים זו שמעתי:

מפתח י"ג.

היא מה שלפי כל הנ"ל יבואר לך יותר מה שהבאתי לעיל במפתח ה', שכמו שבקילקול העבירות יתגבר קול הברת עזות הכלביות והגוף בתאוותיו הב הב, שעל ידי זה עוברים יותר חס ושלום. כן זה לעומת זה, מצוה גוררת מצוה, כי עיקר התיקון שבמעשה המצוות, הוא שיתעורר על ידם קול העצם של הנשמה שבפרטיות וכלליות, מדרגא לדרגא, לדפוק ולעורר ולצוות ולזרז את האדם, על המצוה בקול דודה. אשר מיחוד המדריגות זה בזה עד קול דברו בעצמו יתברך, אשר בעזות ותקיפת אלקותו ומלכותו דקדושה קדשנו במצוותיו וצונו על זה. כי זה בעצמו עשיית מצוותיו ותורתו יתברך המוב"פ, מה שידבר אלינו על ידי בחינת משה שבכל דור [ובאחדות ואמצעות דבריו הסובבת לכל מצוה במשמרת למשמרת] כמובא לקמן במפתח י"ט. ומרחוק תבין לפי זה, גם מה שתפס לדוגמא ענין הכתוב וידבר וכו'. אבל עיקר ההתעוררות, הוא עד הקול דקדושה ממש שנשמע בעשיית איזה מצוה. ומה שתפס לדוגמא קול קשקוש מטבעות שבמעשה הצדקה, יש לבאר בענין זה, על פי מה שגילה למוהרנ"ת ז"ל, שעיקר המצוה הנקרא בשם מעשה, הוא הצדקה. גם ממילא מובן, שכמו שכסף הצדקה [מחלקי הנפש שבו] יענה בקול עזות דקדושה הנ"ל, והיה מעשה הצדקה שלום החותם הנ"ל, כן גם להיפך חס ושלום:

מפתח י"ד.

הוא מה שיש להתפלא בדבר המאמר חז"ל המוב"פ על אודות אברהם אבינו ע"ה, שהחליף את העונשים של כל הדברים בשיעבוד מלכיות, ורק עונש העזות נשאר בגיהנם. כי לכאורה רחוק מאד הענין הזה מההלכה המקובלת שרק הג' עבירות עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, גרועים הם יותר מכולם, [להיות ביהרג ואל יעבור], וכמבואר גם משאלות ותשובות המאמר הזה בעצמו, שבוודאי כשחוטא האדם בתמרי ועבודה זרה ממש חס ושלום, אין גרוע מזה. והאי מאן דקץ ופגם בהעזות ולא בתמרי, למה זה יצא מן הכלל שבעונש זולתו, ויהיה מוכרח לסבול עונש הגיהנם הגרוע יותר מכולם. וליישב את הפליאה הזאת, נקדים בתחלה ונשים את לבינו, למה שגם בלא זה על כרחך דבריהם אומרים דרשוני וביארוני, שעיקר הכוונה בענין השיעבוד מלכיות והשרים העליונים שעליהם מלמעלה, (ש)הם הקטרוגים והדינים הקשים מהשם יתברך וצדיקיו בעצמם. ושמחמת זה בעצמו נחלפים הם בעונשי הגיהנם, שהם העיקרים יותר בשעבוד המר והקשה הזה. [ועיין בענין זה גם במדרש רבה בראשית פרשה מ"ד פירשו מ"ש נידונין בשתים, אמר לו במה עתה רוצה שידונו בניך וכו', אמר במה אברר בגיהנם או במלכיות וכו']. כי אם לא תבאר ותפרש בדרך הזה, תקשי לך על אודות שאר היסורים והעונשים שנמצאים בעולם הזה, וגם בעולם הבא בצער בושת פני יהושע המוב"פ. כי מי חשוד קודשא בריך הוא דעביד דינא בלא דינא, ובוודאי אין יסורים בלא עון כידוע. אבל באמת מבואר יותר כל הנ"ל, על פי המובא במקום אחר, וגם בשאר ספרי אמת, שגלות המלכיות התחיל מיד בתחלת הבריאה, אך עיקר התהוותו, היתה אחר כך בגלות מצרים, שנחשב מימי אברהם שבברית בין הבתרים, וכל מיני יסורים ועונשים נכללים ונכנסים תחת הסוג הזה כנ"ל. ועוד נבא מכל זה למה שמבואר מדבריו הקדושים [כפי ששמעתי מהם בעל פה] עצם הלשון שיצא מפיו הקדוש, שבפני יהושע והדומים אליו, לא נמצא שום חטא ועון כלל. כי לכאורה לפי זה יש להתפלא מאד, למה באמת יגיע לו לסבול עונש צער הבושה, [ושיהיה] במיעוט אור פניו עד פני הלבנה דלית לה וכו'. אבל כפי שמבואר מדבריו הקדושים באות ה' על אודות הגוף העז וחזק בהתאוות [שמהם כל העבירות], וממה שזה לעומת זה יתעלה בשר הגוף הנעשה במצוות התורה שבנגלה, לשמוע ולקבל ולהתהווה על ידי זה בעיקר מדת קול העזות דקדושה שבמדריגות הנשמע והנסתר, [כמבואר כל זה מדבריו הקדושים ועל פי המפתחות הנ"ל]. יצא לנו בדרך כלל, שעל זה לבד עמדו רגלי אבותינו לקבלת התורה בהר סיני [וכמובא מזה בדברי חז"ל], לזכך עזות ירידת הגוף ותאוותו הנ"ל, עד שיתהפך ויתאחד בתכלית הענוה והבושת פנים שכנגדו יתברך, ובזה לבד נחלק פני משה מפני יהושע.... וכמו שבקדושה, נכנסים כל המדריגות תחת שני סוגי המדריגות של משה ויהושע הנ"ל. כי תכלית הגדול והעליון הנ"ל, יתעלה בבושת פניו הקדושים שמהשם יתברך לעונג ועדן העילאה לגמרי שבמדריגת הנשמע כמוב"פ. ותלמידו שאין זוכה כל כך להתגבר בתורתו ותפלתו שתהיה בתכלית הבושה הנ"ל, לא יעמוד כנגדו רק במדריגת העדן תתאה, שבמדריגת הנעשה הנ"ל. כן גם להיפך חס ושלום, במכשול העונות והחטאים הנ"ל, יש מי שחוטא בעזות תאוותיו בעצמם, שהוא בתכלית מדריגה התחתונה. אף על פי שגם בזה מחולק כל אחד מחבירו, אבל בדרך כלל, נחשבים כולם למדריגה התחתונה, המכוונת בסטרא אחרא זה לעומת זה, ותכלית ההיפך ממדריגת משה הנ"ל, עד שיסובב עליהם מאמר המשנה, עז פנים לגיהנם [וכאשר נבאר בזה לקמן במפתח כ"ד כ"ה], מחמת שבאמת לא נשאר מדת העזות רק בעונש הגיהנם בעצמו כנ"ל. ויש מי שהוא מתגבר כנגד עזות תאוותיו בעצמם, עד שגם כל חטאיו שנכשול בהם, זה רק מצד השוגג או מחלוקת עצתו וספיקותיו כנ"ל, והוא מדריגת הבינונים, אשר אינם יורדים לגיהנם, כי כבר נחלף כל העונשים של כל הדברים אשר עברו עליהם בשעבוד המלכיות לבד כמוב"פ. ואף על פי כן, אינם נתעלים במדריגת העדן עלאה כמשה בעצמו כנ"ל:

מפתח ט"ו.

הוא מה שבכל הנ"ל תבין מרחוק על אודות הגוף שיש בו עזות מבחינת הכלבים עזי נפש וכו' המוב"פ, שיחטא ויעוה בעזות תאוותיו ממש כנ"ל, נעשה הוא בעצמו על ידי כל חטא ועון בפני הכלב שנזכר במאמר המשנה המובא על זה בפנים, להוציא בכל פעם יותר קול ההברה והעזות דסטרא אחרא הב וכו' הב וכו', מזוני וחיי דגופא. עד שמתחבל ומתענש ויורד על ידי זה בעומק (בשאול) [השאול] והגיהנם הנ"ל. [שמעתי מאבי ז"ל בשם מוהרנ"ת ז"ל, שדיבר פעם אחת מענין הזה של השכר והעונש, ואמר. שאחר כל מה שמביא מזה [בדבריו הקדושים ובשאר ספרי אמת], אין שום אופן ויכולת כלל להגיע ולהביא במוחינו ודעתינו את ציורי מהותיהם ואיכותיהם]. גם מבואר ונראה מדבריו הקדושים, שצער הבושה גדול מאד יותר מעונש גיהנם, שהכוונה היא, על צער הבושה שמתביישים בעונשי הגיהנם בעצמו. ושאם גם במיעוט שכר העדן יתבייש ויכוה כל צדיק מחופתי חבירו [הנחשב כנגדו בפני החמה ויתרון פני משה על פני יהושע המוב"פ] בצער גדול ועצום, עד שכפלו חז"ל ואמרו, אוי לאותה בושה, אוי וכו'. נלמוד מזה אלפי אלפים קל וחומר, להעומד חס ושלום בפני הכלב שבעזות הגוף בעון ממש כנ"ל, ובקול ההברה שבו בהמחבלים ומשחיתים שמורידים אותו בעונשי גיהנם הקשים והמרים, שאז אין לשער כלל עוצם הבושה הזאת, בצער ומרירות גדול ועצום, העולה בכפלי כפלים יותר מצער המכאובים שבעצם העונשים של הגיהנם כנ"ל. כי בזה שדיבר אז מענין יסורי העולם הזה, שהעיקר הוא צער הבושה שבהם, נראה מבואר, שסבב בכל זה לפרש ולהביא ראיה לצער הבושה שלעתיד [שדיבר בזה בתחלה ואחר כך], שגם בזה תוגדל לכל אחד צער הבושה שבמדריגת החטאים, יותר מהצער שבעצם היסורים והעונשים הנ"ל:

מפתח ט"ז.

הוא מה שמבואר על אודות שני המדות, עזות ובושת הנ"ל, שנמצאים בהם לטוב ולרע חס ושלום, ובזה ובזה יעלו וישלטו בהפנים של כל אחד. כי ממה שבעזות דסטרא אחרא הוא בהפנים, ממילא מבואר שכמו כן זה לעומת זה, גם מדת העזות דקדושה, הוא בהפנים. וכן ממה שבקדושה תהא מדת הבושת בהפנים, ממילא מבואר, שכמו כן בהסטרא אחרא, למי שיש לו בושת [במקום שמוכרח להעזות], הוא גם כן בהפנים של כל אחד. גם ממה שמבואר מדבריו הקדושים, שבקדושה תהיה מדת הבושת להגוף והבן והתלמיד, כנגד נשמתו ואביו ורבו. וכן מדרגא לדרגא, עד בושת פני משה מאבינו שבשמים בעצמו יתברך. ממילא מבואר, שמדת העזות מלכותא קדישא, השתלשל גם כן מדרגא לדרגא לכל אחד כנגד הקטן מאתו, ושלא קם עוד בישראל כתוקף העוז ועזות פני משה [כאשר נבאר ונרמז לקמן], אף על פי שעוד מתבייש גם בזה מפני השם יתברך כנ"ל. וכן ממה שבתחלת מאמרו הקדוש מענין הגן עדן והגיהנם, שנמצאים גם בעולם הזה. מבואר ומרמז יותר בתעלומות דבריו הקדושים שדיבר אחר כך על אודות המשנה עז פנים לגיהנם, ובושת פנים לגן עדן. שממילא מבואר, שכמו שבנעשה ונשמע מעולם לעולם [ולדוגמא תפס מעולם המעשה הזה להעולם וכו'], נרשום על ידי זה, בעדן העלאה ותתא. כן זה לעומת זה, יהיה גם העונש חס ושלום, בגיהנם העליון והתחתון שבעולם הזה כנ"ל. ומשאר ביאורי דבריו הקדושים מזה על זה אשר רמזתי לעיל, תבין מרחוק, שכל השכר והעונש אשר בהם, יהיה מדה כנגד מדה. כי כל אשר יתבייש כנגד נשמתו ואלקותו יתברך, ויבטל עזות גופו שבתאותיו ורצונותיו, להפך אותם לרצונו ועזותו יתברך בעצמו כנ"ל, יאכל פרי מעלליו, ויתענג כמו כן בעזות מלכותו יתברך שבעדן העלאה ופני החמה כנ"ל. וכל אשר בתכלית ההיפך חס ושלום, יסלק את הבושה ויגביר על עצמו את עזות פניו שבכלביות ובהמיות גופו, לבריאת המחבלים שבו, עד שיוציאו מאתו גם על ידי זה בעצמו קול ההברה והעזות בסטרא אחרא כנ"ל [כי עבירה גוררת עבירה], ירד על ידי זה להגיהנם ובור תחתיות המוב"פ, עד שיגיע לו צער הבושה רבי רבבות פעמים ממה שהיה סובל בעצמו בעולם הזה. ואולם, גם הבינונים, אף על פי שלא חטאו ועוו בעצם העונות שעל ידי עזות התאות לבריאת המחבלים כנ"ל, אבל מחמת שגם בתכלית ההיפך, לא זכו לעצם הענוה והשפלות והבושה הנ"ל שכנגדו יתברך, כירא בשת [משיח בעצמו] המוב"פ, העולה בראשית ולמעלה מכולם כנ"ל. מוכרחים כמו כן להשפט בשעבודם והכנעתם וצער בושתם, אשר יתביישו מאתו ומעוז מלכות דיניהם הקדושים, כפלי כפלים כנ"ל:

מפתח י"ז.

הוא מה שלפי כל זה עוד יבואר לנו, מה שקרא להעומדים בתכלית מדריגה העליונה, בשם מוכיחי הדור, על שמהם לבד יוצא קול העזות דקדושה מעילא לתתא [בכל המדריגות שבנפשות ישראל] בתורה ומוסר, לבייש ולהגיד לעמי פשעם וחטאתם, כמבואר גם מענין הכתוב הנ"ל שמביא על זה, כשופר הרם קולך וכו'. כי הוא המוכיח ומבייש במדת העזות [שבפני השגתו וקול חכמתו], גם לפני יהושע על פגם כל שהוא, ומכל שכן וכל שכן למי שחטא בחטא ועון ממש. ושגם קול העוז והעזות הזה, הוא הוא קול תורתם שבעצם פני השגתם ונשמתם, בחכמה עלאה דעילאה כנ"ל. [ו]מה שקרא אותם בלשון רבים, מבואר על פי המובא במקום אחר בשם הזוהר הקדוש, שהתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא, וגם נשמתו תתחלק לכמה ניצוצות, כמו שגם שאר כל אחת מהששים רבוא נשמות יתחלקו ויהיו במספרם כפלי כפלים כידוע]. ולרמז יותר בכל זה נבא בתחלה עד:

מפתח י"ח.

והוא מה שלפי הנ"ל יבואר לנו לענין החכם העליון ופני משה בעצמו, שבהתעלותו בכל עת, ומכל שכן לעתיד, גם (במתן) [ממתן] תורה כאשר הבאתי מזה במקום אחר, זוכה כמו כן לנשמה יתירה, ונשמתו הקודמת תהיה בו לנפש ורוח ושכל הנגלה שלו כנ"ל. ואגב אורחא יבואר לך יותר לפי זה, גם מה שכתבתי וביארתי יותר שם בסעיף קטן א', את הסתירות של הכתובים ומאמרי חז"ל, לפי שיחתו הקדושה, השם יתברך אינו עושה ב' פעמים וכו'. וגם תבין מרחוק בחידתו הנעלמה, לרמז על הפלגת מעלת המוכיח, שכדי לקבל את תוכחתו, מוכרח להתמלאות הידים בהארת השבעה רועים. כי לפי הנ"ל יש לבאר, שלעוצם מעלתו הנשגבה, לא נחשב בין השבעה רועים רק נפשו ורוחו לבד, כי גם זה נחשב לנשמה, במדריגות הנשמות של שאר הרועים. אבל עצם נשמתו שבדבר המוכיח הנ"ל, הוא נשמת ורוח שבנשמע נסתרות תורת ותפלת פני ה' בעצמו [וכאשר נדבר מזה לקמן], אשר יעננו בקולו, ההולך וחזק עד בלי די, למתן חכמתו התורה, והתגלותה בקולות הרועים הנ"ל [אשר באו למספר שבעה], כי כולם יחד, בצירוף קול נפשו שעומד (בשניהם) [ביניהם] כנ"ל, מוכרחים לקבל משם בידי האמונה שבהם. כי עצם נשמתו לבד יהיה במדריגת המוכיח המוב"פ [גם לנפשו, ומכל שכן] לנשמותיהם שבמדריגת נפשו, ועיין לקמן שנוסיף לבאר בזה. ולפי כל זה תבין ותרגיש אחי, גם בנועם דבריו הקדושים, שאחר אמירת תורתו פרט ואמר לענין קול המוכיח, שהוא בבחינת קול השופר [של העזות]. ועוד מה שהביא לענין שבעת הרועים את הכתוב שבעת ימים וכו', תרגיש מרחוק רמזיו הקדושים, על עצם יום [הש'מ'ונ'ה'] קול השופר הנ"ל, שבו נימול ונשבר ערלת ועזות הבשר, על שגם כל שבעת ימי [הבריאה והתורה] שבכלליות הרועים, נשפעים ומקבלים את הכח והעזות מיום הש'מ'ונ'ה' וקול הנ'ש'מ'ה' של מעלה הנ"ל, אשר עלתה בראשית [כל הבריאה והתורה שבהם] כמוב"פ:

מפתח י"ט.

על אודות המבואר מדבריו הקדושים, שגם פני משה בעצמו העולה על כולם, ואין לו להתבייש כלל משום אדם, יש לו להתבייש מהקדוש ברוך הוא. כי אם לית מחשבה תפיסא כלל בהדברים העומדים ברומו של עולם כאלה, אבל מאחר שכבר הורידם והציעם בפנינו שגם זה הוא בושת פנים להנשמה והחלק אלקי, מה שלא הגיע עדיין לתורתו ותפלתו שבאורו האין סוף בעצמו יתברך, שגם הם [משאר מדותיו יתברך, אשר] אין להם סוף כאחדותו בעצמו יתברך. ועוד כפי שלפי כל זה ממילא מבואר, שגם אין סוף ותכלית כלל להבושה הזאת, יש להתפלא קצת לפי זה, מה שלא הזכירו חז"ל ענין הבושה, רק על פני יהושע והקטנים מאתו, ולא גם על פני משה בעצמו שמתבייש מהשם יתברך הנ"ל מהמוב"פ. ואם תאמר שיש ליישב זאת, במה שמבואר מדבריו הקדושים, שאף על פי כן נכלל משה משיח באורו האין סוף יתברך, עד שזוכה כביכול גם לתורתו ותפלתו יתברך לאין סוף כלל. אבל גם בזה יש להתפלא קצת, כפי הכלל המבואר מדבריו הקדושים במקום אחר , שגם בחינת משה משיח הזוכה לזה, נתעלה גם הוא אחר כך בכל פעם יותר, ממילא מוכרח לומר, שאף על פי כן גם הוא יבוש ויתבייש בכל פעם מאורו האין סוף בעצמו יתברך. ומכל שכן בענין הצדיקים שתחתיו, יש להתפלא מאד גם בלא זה בגוף המאמר חז"ל, אשר אמרו שכל צדיק נכוה וכו', ואוי לאותה בושה כו', אם כן יבושו עמי לעולם חס ושלום, [כי הלא כל מה שיעלה התחתון וישיג יותר, יעלה הגבוה מאתו עוד יותר]. ובהכתוב המוב"פ, כפול ומבואר, שלא יבושו עמי וכו'. אבל הנראה לפי עניות דעתי לישב בכל זה, כפי המבואר מדבריו הקדושים על אודות הכתוב משם רועה וכו', שבמאמר השלם שקודם הבריאה, יהיה כחדא ובאחדות נשמע האב ונעשה הבן. וכפי שעוד יבואר לך מהמפתחות הנ"ל, שבזה מבאר יותר גם שלימות התיקון של אחדות ודביקות עצם הנשמה בבשר הגוף המוב"פ, ושזה גם אחדות העזות והבושת דקדושה המובן בפנים, [שבאמת ובשלימות התיקון, יתאחדו ואל יתפרדו]. כי העזות הוא מצד האב והנשמה, והבושת הוא מצד הבן והגוף, שגם בזה עיקר התיקון והחיים, שיהיו דבוקים ואחודים יחדיו בתכלית האחדות. ואולם, כמו שמלמטה ואחר הבריאה, לא נקרא כל מדה ומדריגה כנגד התחתונה מאתה רק בשם המושאל קודם הבריאה. אבל עצם השם שלה, הוא אחר הבריאה. כן אחר כך להיפוך, כשזוכים להתעלות בראשית המוב"פ [ביום ההוא וכו'] שבאור האין סוף, למעלה מז' ימי הבנין והבריאה שבאור האין סוף כנ"ל, יסובב ויעמוד השם המושאל, רק על תחתיות המדריגה שבכל אחד, כנגד העליונה מאתה, להקרא בשם אחר הבריאה ובושת הבן המוב"פ. אבל באמת, יהיה שם גם בושת הבן בתכלית האחדות ועזות האב, שבראשית קודם הבריאה ותפלת השם ממש, ולא בשם המושאל. ושגם מעוצם אחדותו של פני משה לאבינו שבשמים קודם הבריאה הנ"ל, תדבר בתוך גרונו נשמתו ורוח עצמיותו בעצמו יתברך את תורתו ותפלתו, עד שבשם העצם והאמת האמיתי תהיה לתורת ה' ותפלות ה' ממש כנ"ל. וגם אם בחיי העולם הזה, [וכן אחר כך קודם גמר התיקון שלעתיד], אין זוכה לזה רק משה לבד, מעוצם אתערותו דלתתא בתכלית מדריגת הענוה והשפלות יותר מכל האדם [מאחר שזוכה להתבייש גם בפני החמה, כנגדו יתברך], על אשר גם הוא נחשב [על כל פנים בשם המושאל] למאמר החצי, כנגדו יתברך. אבל מעוצם התגברותו ברוב השלום והאחדות לאבינו שבשמים בעצמו יתברך כנ"ל מהמוב"פ, יבקש ויחפש ביום ההוא, למצוא ולהעלות גם את האובדים, במאמר החצי, מפני (תלמודו) [תלמידו] והלאה, ויפריח כתמר גם לדעת המחצים ומתחלקים מאתו לגמרי בעזות ושררה [להחליף ולהמיר וליתן את העזות להגוף, והחלושות והבושת להנשמה חס ושלום] עד שירדו בור תחתיות וצער הבושה שבו בכפלי כפלים כנ"ל. אבל על ידי צער בושת הפגם והעון הזה בעצמו, יחזרו ויעלו ויוכללו ויתאחדו בו כנ"ל, עד שלא יבושו עמי לעולם. מאחר שבכל המדריגות שמאז והלאה, לא יהיה עוד הבושת בצער [ושם העצם חס ושלום], רק בשם המושאל לבד, באופן שיתעלו בכל פעם יותר כנ"ל, עד שיהיה נחשב באופן אחד, כאלו הוא מקבל מהם חיי תורתו והשגתו שבלימודיו ועצותיו המוב"פ, אף על פי שבאמת גם היא היתה מתחלה תורת ה' בעצמו. כי גם הלא מצדו לבד כל האחדות ותיקון התחברותם שלעתיד הנ"ל, ודוק היטב כי אי אפשר להאריך בדברים נעלמים כאלה:

מפתח כ'.

הוא המבואר מכל הנ"ל בדרך כלל, על אודות עזות המלכות והשררה דקדושה, שהוא הנשתשל מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין. כי גם בפרטי פרטיות, מוכרח שיהיה כל איש שורר ומושל כרצונו בבני ביתו, והקטנים מאתו. והוא השלום שנמשך מהמוכיח כמוב"פ, שבו תלוי ועומד גם השלום הכללי שבין ישראל לאביהם שבשמים כמובן בפנים. אשר ממילא מבואר, שכל זה הוא לעוצם קישרי המדריגות זה בזה, עד הכנעת ובושת פני משה מהשם יתברך בעצמו. כי הוא לבד ימלוך ויתאזר וילבוש גאוותו ועזותו דקדושה שעל כולם. כי מאחר שגם אצל השם יתברך נמצא בחינת תורה ותפלה, שהם נעשה ונשמע, ממילא מבואר, שכמו כן יתצמצם כביכול גם השם יתברך בעצמו למדת העזות שבבחינת הירידה הנ"ל, ושהוא גם כן בסוד לבוש הגוף הנ"ל. כי כל כלליות הנשמות, וגם פני משה בעצמו, נחשב לגוף ונעשה ובן כנגדו יתברך. גם ממילא מבואר, שאף על פי שלא עשה את כל הגוף הזה, רק כדי לרחם עליו, ולהשפיע בו מטוב השגתו המוב"פ. אבל מחמת שנאחז בהירידה הזאת, התגברות המלכיות ושריהם העליונים, שבמדת הקטרוגים והדין כנ"ל, למנוע את כל אחד בפיתויי והסתות עזות הגוף לכל התאוות והמדות הרעות [כי הוא הוא מעזות מלכותא שבכלליות כמוב"פ], כן גם כמו שמאש יצאו, כן האש תאכלם כידוע, כי הם המסיתים, הם המקטריגים, לשעבד ולייסר את כל אחד ביסורים שונים כנ"ל, שהעיקר הוא הבושה שבהם כנ"ל, והוא מדה כנגד מדה:

מפתח כ"א.

הוא מה שלפי כל הנ"ל, יתבאר לנו מעט משאר דבריו הראשונים אשר פתח בהם את המאמר הזה [בעת הכתיבה כמוב"פ]. ונראה לכל מעיין שהוא מדבר כמו בלשון חידה, שיש חותם, ויש חותם בתוך חותם. חותם הוא, כי יש מוכיחי הדור, והם בחינת רגלין, ונקראים רגלין על שם שהם לימודי ה', שלומדין כביכול את ה' וכו', עיין היטב בפנים. כי אם אמנם כל דבריו האלה, עומדים ברום גבהי מרומים, ומקובלים ונפתחים מעט כחודו של מחט, במפתחות רשב"י והאריז"ל אשר קדמוהו, שכל נשמות ישראל והשגותיהם וחלקי חכמותיהם הם מחלקי אלהותו יתברך ומדותיו ממש כביכול, ומכנים ומלבישים את דבריהם בלבושים הגשמיים והמוגבלים, שכל מדותיו וחלקי אלהותו יתברך נשתלשלים ויורדים מעולם לעולם, וממדריגה למדריגה כנודע. אבל כבר הודעתי בדברי כמה פעמים, שעל כל הצדיקים שהיו מעולם, נתעלה ונתרומם משה משיח האמיתי, להתחדש בהשגתו בהתחדשות נפלא ונורא שלא היתה עוד כזאת, וגם אם הוא קנקן חדש באורייתא דעתיד לאיתגליא וכו', אבל הוא מלא ישן ועתיק דעתיקין, בפנימיות הנגלה שבתורתו יתברך, אשר ניתנה בכתב ובעל פה ממשה ליהושע וכו'. ונקדים בתחלה, ונשים את לבינו להמבואר מדבריו הקדושים, (לפי זה) [ש]יש להתפלא קצת במה שאחר כך שכשהולכים ומוכיחים, נקראים ידי מקבלי התורה, בשם החותם השני. כי לכאורה, כפי ביאורו הקדוש בענין החותם, אין שום שייכות כלל לידי המקבלים האלה, לכנותם גם כן בשם חותם ומכסה לסוד המעין הנ"ל. וגם אם אמנם שבכל זאת, יהיה יד המקבלים לחותם השני הזה, למה יגרע ולא יהיה בכלל החותם הזה, גם סוד הרגל ועקב המוכיחים בעצמם [שעוסקים להוכיח אחר החותם הראשון]. כי הלא מבואר גם כן בסוף דבריו הקדושים, שדייקא מסוד העקב שבהם, תשמעו את כל המשפטים לתוכחה הזאת. וליישב את הפליאה הזאת שוב נשוב בתחלה לדברינו הנ"ל, ונבא עד:

מפתח כ"ב.

והוא מה שיבואר לנו לפי כל הנ"ל על אודות הזיכוך של הגוף הכללי, שהוא כלליות נפשות ישראל שירדו בכלליות הבריאה, וכן בפרטיות כנ"ל, שהעיקר מוכרח לזכך ממדת העזות [הכולל לכל התאוות והמדות הרעות, שמהם כל העבירות כנ"ל], וזה על ידי שמגבירים עליהם את הבושה ואת הכלימה, ממיעוט השפע, ורוב היסורים והעונשים שבעולם הזה והעולם הבא כנ"ל, [ושזה דייקא מצד רחמנותו יתברך כנ"ל]. כי לפי כל זה יבואר לנו, שגם על זה לבד יסובב כל הגזר דין המוב"פ באות א'. ועל אשר באמת לא יהיה קול העוז והעזות הזה, רק בתורתו והשגתו כנ"ל, תרגיש בכפלים נועם דבריו הקדושים שכתב על זה, שהדין הוא התורה, ושעל זה יסובב הכתוב חתום תורה וכו', [כי זולת ביאורינו הנ"ל, יש להתפלא קצת מפשיטות כוונת הכתוב, על כלליות התורה]. גם מאשר יבואר לנו לפי זה, שגם פני משה בעצמו, מוכרח לקבל קול העזות הזה [שהוא בדבר התוכחה והדין של השם יתברך בעצמו כנ"ל], בתיקון ידי האמונה שבו, תבין ותרגיש מרחוק גם בנועם ועומק דבריו הקדושים, שהפליא להביא בסוד הידים האלה, את הכתוב כאשר דיבר ה' ביד משה, [כי לכאורה יתפלא המעין גם בפשיטות כוונת הכתוב]. ועוד ניתן ריוח בין פרשה לפרשה, ונפסיק את הענין לבא מכל זה עד:

מפתח כ"ג.

מה שלפי כל זה תבין מרחוק, שגם מכותלי דבריו הקדושים הנ"ל, ירמז לנו בנפלאות העצות שנותנין המוכיחים להשם יתברך בעצמו כביכול. ואולם, לקרב מזה על השכל, מוכרח בתחלה לפי עניות דעתי להציע לפני המעיין בדרך משל, על השם יתברך ובריאתו הנ"ל, שהוא כמו החכם ומשכיל בחכמתו המצאה נפלאה, להיות מאתה עונג ועדן נפלא בלי שיעור, אבל לא יהיה שום אופן להוציאה אל הפועל, כי אם על פי כלי האומנות [גיצאג] הנפלא, שממציא לזה בתחלה. ועם הכלי הזה לבד הוא מתייעץ לעשות ולפעול פעולת ההמצאה הנ"ל, שאז נקרא ונחשב, שהכלי הזה נתנה לו את העצה בפעולת המצאתו, מאשר על ידו לבד יהיה כל העצה כנ"ל. כי מי כהחכם קהלת, ומי יודע פשר דבר [בין ישראל לאביהם שבשמים כמוב"פ], חכמת אדם תאיר פניו [כפני החמה], ועוז פניו ישונא לקבל בתפלתו ולהמתיק חמה עוז אפו, לאדונו יתברך, העולה תחלה בהמח והחכמה עילאה דעילאה שבקודם הבריאה לגמרי המוב"פ. כי אם זה לבד עיקר העונג והעדן עלאה כמוב"פ, אבל דייקא מעוצם ריבוי העדן והעונג לאין סוף, שמחמת זה מוכרח כמו כן ממש להגדיל כלי הצמצום ויחידת העזות דקדושה שבעוצם ותוקף מדת הדין והיראה הנ"ל מהמוב"פ, עד שלא היה מתקיים כלל כלליות בריאת כל העולמות, וגם נשמות ישראל והצדיקים היו נשארים עומדים מרחוק, בראותם ושומעים קול עוז תורתו יתברך, שביום הח' הנ"ל, [והוא הנחשב גם ליום הנ' כפי כלליות השבעת ימים הנ"ל זה מזה, כידוע]. ועל כן עיקר העצה הנפלאה דנפלאה לקבל משם, הוא בפלא היועץ משה משיח לבד, כי הוא לבד נגש בכל דור לקבל משם. ואם הוא מחולל מפשעינו, וקאים בעדן לאגנא עלן, ולקבל בעצמו מלקיותא דמלכא מ'ח' [קללות התוכחה הנרמזה לעיל], ומתבייש מאד לפני השם יתברך כפני הלבנה שמתבייש כנגדו כמוב"פ. אבל גם מהבושה בעצמה, יהיה תכלית זיכוך תענוגי גופו [אפילו באכילה ושתיה], לעלות מהם לתענוגי [יום] הנשמה, [שנחשבה בזה כנגד שאר הרועים כנ"ל]. כי אז דייקא, נחקק ונתקבל בו תורת וחכמת אור פני החמה של האין סוף בעצמו יתברך, כחותם ממש, והוא המדריגה העומדת בקדושה, זה לעומת זה כנגד תכלית המדריגה שבהירידה דסטרא אחרא, שנאמר עליה עז פנים לגיהנם כנ"ל. כי בתכלית ההיפך יזכך ירידת גופו כנ"ל, לבוא ולכנוס גם בעוצם לבת האש, ורשפי שלהבת הדין העז והקשה כשאול וגיהנם הנ"ל, עד שמוכרח להסיר ולהטיל אז לגמרי מסאני רגליו. שכמו כן, במה שמוכרח אחר כך לקבל מאתו, יהיה כל העצה על ידי נפשות הצדיקים והקדושים שבכל דור, [שעליהם יסובב הכתוב כל קדושיו וכו']. כי גם אחר כך, בחקיקת והתקבלות אור פני תורתו בפני הלבנה של הקדושים והרועים הנ"ל, מוכרחים גם הם, כחותם וידי האמונה, על כל פנים לסבול מאד, ולשבר מניעות רבות כנ"ל. וכן אחר כך בכלליות נפשות ישראל, הוא מתייעץ כמו כן להשפיע ולהאיר מחיי השגותיו גם לשאר כל הנבראים שבכל העולמות [(ונעשה) [ומיושב] מה שמובא במדרש, שנמלך ונתייעץ עם נשמות הצדיקים, ובמקום אחר מובא, שגם עם שאר נשמות ישראל נתייעץ לכלליות הבריאה]. כי כמו שלכלליות הבריאה, הוכרח כביכול להעצה הכלליות של נשמות ישראל, כן גם לנשמות ישראל בעצמם, הוכרח כביכול לעצת הצדיקים שבהם. וכן גם לנשמות הצדיקים שבהם, הוכרח [ומוכרח] כביכול, לעצת המוכיח העליון, משה משיח בעצמו. ומכל זה שוב נשוב ליישוב הפליאה הנ"ל, כי כפי המבואר מכל הנ"ל, שכהכרח הנשמה להגוף, [וחיבורם שלעתיד אחר התחיה], כן מוכרחים גם האב שבקודם הבריאה ומאמר השלם, להתחבר למאמר החצי של הבן ואחר הבריאה, דייקא אחר הולדת והתגלות מחיצתו והתחלקותו, [ולא כהתאחדותם לגמרי בהיות עדיין הבן במוח האב, קודם ההולדה והבריאה לגמרי]. כי לולא ההכרח ורצונו הנעלם יתברך בזה, לא היה שום בריאה כלל. ואם אף על פי כן נאחז ממאמר החצי והגוף, התגברות המחצה והתחלקות לגמרי, שהוא סטרא דמותא חס ושלום. מתגבר כנגד זה, תכלית האחדות לגמרי שבמאמר השלם וקודם הבריאה לגמרי, עד שיחזור ויתחבר עמו גם אחר התחלקותו, שזה לבד עיקר החיים האמיתיים גם להנשמה שבפרטיות ובכלליות, שהוא השם יתברך בעצמו, שגם פני משה מתבייש מאתו. כי אף על פי שגם בלא זה הוא חי לעד, אבל כביכול, עיקר מה שישמח בתענוגיו וחייו הטובים, הוא כשנתקרבים אליו כל בניך נפשות ישראל, שכנגד שאר כלליות הבריאה, נחשבים כולם במדריגת לימודי ה' המוב"פ כנ"ל. ועל אשר כבר רמזנו לעיל, שבדבר החותם ומכסה הדין, מבאר יותר בסוד העצה שמגיע מהם, תבין מרחוק, שכמו כן מפרש ומבאר יותר בכל זה, על ידי השלום והפשרה המוב"פ. כי כפי המבואר מדבריו הקדושים, שהוא העולה כתפלת ה' [יהי רצון וכו' שיכבשו רחמי וכו'], על כי אין הדין תורה הנ"ל נמתק אלא בשרשו שבהתפלה (הזה) [הזאת], כי משם תצא תורה כמוב"פ. יש לבאר, שגם זה הוא בענין השלום והפשרה המוב"פ. כי גם הוא, הוא כהשלום והאחדות שבין הגוף והנשמה, שהם התורה והתפלה כנ"ל. כי בהתפלה יסובב להשם יתברך, בדבר הכתוב למה ה' יחרה אפך בעמך. והמוסר [ו]התורה, שהוא התוכחה כנ"ל, יסובב לנפשות ישראל בדבר הכתוב, אתם חטאתם וכו', [וכנ"ל במפתח י"ז מענין הכתוב כשופר וכו']. ועל זה לא יהיה המתקת הדין והיפוכו לחיים אמיתיים בגוף ונשמה יחדיו, עד בנין קרית ידי האמונה של המקבלים מאתו את התורה ומוסר התוכחה הנ"ל, באופן שישובו מעתה על כל פנים. ועל אשר עוד רמזנו לעיל, שתפלת האב ותורת הבן הוא בעצם כלליות המוכיחים והמקבלים המוב"פ, וכאשר יהיו המוכיחים בעצם סוד הרגלין והעקב, שמהם תשמעון קול הנשמע כנ"ל מהמוב"פ, כן יהיו המקבלים בעצם סוד הידים שבהם, תבין ותבא במה שרמזנו לעיל, שבדבר השלום [שבחיבור התפלה והתורה], הוא מבאר יותר בסוד החותמות, וכפולתם יחד שבחותם מאמר האחדות והראשון הנ"ל. וזה מה שכתב לענין הקלקול חס ושלום, שבהתגברות הרע [שהוא ירידתו בעזות דסטרא אחרא כנ"ל] של הדור, יהיה מקילקול החותם בעצמו, גם לקול השלום. גם ממילא מבואר, שכמו שביד כל אדם יחתום החותם וההמתקה השניה והעיקריית, מאחר שזוכים מעתה על כל פנים לתשובה בפועל כנ"ל. כן יהיה בכח ובהעלם גם רגל המוכיחים בסוד החותם הראשון של התפלה והנשמע, שבעצם החכמה עלאה כנ"ל. ועוד מסיבת כפולת ואחדות חותם רגלי המוכיחים [שגם חותם התחתון והחיצון נכלל בו] כנ"ל, תבין יותר בהמבואר מדבריו הקדושים, שעל שם הב' דברים האלה, הם נקראים רגלין. על שם העצה וכו', [שהוא תכלית החותם הראשון לגמרי כנ"ל]. ועל שם תהלוכותם להוכיח, שהוא הנחשב גם כן כנגד חותם ידי המקבלים, לחותם הראשון כמוב"פ. ואף על פי כן, כנגד החותם הראשון לגמרי של המוכיחים בעצמם, נחשב גם הוא להחותם וההמתקה השניה, כאשר יבואר לך מכפולת (ב)השלום והפשרה הנ"ל, ומהמבואר בלשונו הקדושה, שקודם תהלוכתם להוכיח, יהיה עיקר החותם הראשון הנ"ל, רק שאחר כך גם בתהלוכתם ותוכחתם ומוסרם יחתמו כנ"ל:

מפתח כ"ד.

הוא כי ממה שרמזתי לעיל, יתיישב לנו יותר גם פליאת מוהרנ"ת ז"ל בהשני מאמרים [שמביא אדמו"ר ז"ל לענין זה, מאמר אלעזר זעירא, ומאמר המבקש רחמים וכו'], שהציג שם בין שני חצאי עיגול עיין שם. כי יסוד פליאתו מה שלא נזכר בתחלה מענין פגם הגדלות, הוא כפי הכלל הסובב בדבריו הקדושים [ונשמט הוא לעיל בההקדמה משאר כללי הקדמה]. שנראה ברובם ככולם של תורותיו הקדושות, שכשגומר להודיע עצם ההשגה של כל תורה ומאמר לעובדא ולמעשה, ומביא אחר כך על זה איזה כתוב או מאמר חז"ל, מכוונים הם לפרטי דרכי ההשגה שדיבר מקודם, בלי הרכבתו ענין אחר. וכאן בהמאמר מאלעזר זעירא הנ"ל, שמבאר בזה אדמו"ר ז"ל שחשדו את אלעזר בפגם הגדלות, ושגם כן חבשוהו וכו', שנראה לכאורה להמעיין כהרכבת ענין אחר כנ"ל. וכן יש להתפלא בפליאה הזאת גם על המאמר חז"ל המבקש רחמים וכו', שגם שם נראה לכאורה כמרכיב בחינת אין וכו', שלא דיבר מזה תחלה. ועל זה השיב מוהרנ"ת ז"ל, שביאר כוונתו הקדושה גם בענין קודם הבריאה, ובחינת אין סוף, שמדבר בתחלה, כפי שממילא מבואר שהוא בבחינת אין וענוה עיין שם. אבל גם בכל הנ"ל, נתוסף לך ביאור דבריו הקדושים בפשיטות יותר, מאחר שבאמת כל מדת הבושת פנים המוב"פ, הוא הכנעתו וענוותו וביטולו כאין לגמרי, כנגד חבירו הגדול ממנו. וכאשר רמזתי לך לעיל גם על אודות אחדותה ומציאותה באיזור ולבוש בעוז להגיאות של המלך העליון בעצמו יתברך, שמשם נשפע ויורד אחדות העזות והבושת [שזה בעצמו אחדות הגאוה והענוה] עד סוף כל דרגין שבנפשות בניו כנ"ל. עוד יש לבאר יותר בכל זה, כפי המובן מרמזיו הקדושים אשר רמז אז, [ושמעתי אותם מאבי ז"ל, בשם מוהרנ"ת ז"ל, ששמע מפיו הקדוש], על אודות תמורת העזות דסטרא אחרא בעזות דקדושה המוב"פ, שיש שנוגע נגע התמורה הזאת גם בגדולי גדולים. וברוב ברכה ותודה, הודה על זה להשם יתברך על עצמו, שנתקדש ונזדכך מזה בתכלית הזיכוך. כי לפי כל זה תבין מרחוק, במה שגם בעוצם ענוות וזעירת אלעזר, והשתדלותו בבנין ירושלם [על ידי אבלותו שעליה, כידוע], חשדוהו גם בענין זה בעצמו באחיזת הגאוה והעזות, שנאחז לפעמים גם בהמפורסמים האמתיים, להעיז ולהתגאות כנגד הגדול מהם, [בבחינת הרב והמוכיח הנ"ל], [המלוך תמלוך עלינו]. וגם אם אין בהם בענין הזה, רק פגם דק מן הדק. אבל כל הגדול מחבירו, גדול יצרו יותר, וגם (שערתי) [השערת] הפגם שבו [כמובן בזה מדברי האריז"ל], ובפרט בענין כזה, אשר עיני כל בית ישראל עליהם, והמחלוקת תתרבה אחר כך ממילא על ידי אנשיו ומקורביו כפלי כפלים מכפי שיצא מפיו בעצמו. ואז חבשוהו והוא אמר להם, בעו מנאי וכו'. ועל כי כל המתגאה מסתלק ונפרד מאתו חכמתו והשגתו שבחלקי נשמתו לבל תלכד בזה כמוב"פ, ועל כן בעי מנייהו גם כן מענין הזה בעצמו, על אודות העזות שהוא הגאוה כנ"ל, גם עיין לקמן במפתח כ"ה:

מפתח כ"ה.

הוא במה שיש להתפלא גם לפי כל הנ"ל, במה שנראה לכאורה מדבריו הקדושים, כמחליט וסותם במדת הגאוה, שהיא מדה רעה ומגונה מאד, וכאשר בוודאי כן הוא האמת האמיתי כידוע. אבל כפי היוצא לנו מכל הנ"ל, שהגאוה הוא העיקר מדת העזות שבסטרא אחרא, עדיין תיקשי לן בכל זאת, ממה שמבואר מדבריו הקדושים, שבקדושה מוכרח מאד מדת העזות. וממילא מבואר לפי זה, שגם הגאוה מוכרחת בהקדושה [וכאשר מובא גם מזה, במקום אחר]. ועתה, למה החליטו חכמינו ואדמו"ר ז"ל, שכל המתגאה חכמתו מסתלקת ממנו כנ"ל. וכן יש להוסיף ולהתפלא קצת כפליאה הזאת בהיוצא לנו ממפתח ד' הנ"ל, שעיקר המשכת עזות דקדושה, הוא מהרועים דקדושה. כי לכאורה לפי זה אין להבין כלל במה שדקדק וכתב לענין הרועים דסטרא אחרא, שכל מלכותם הוא בעזות. מאחר שכבר מבואר לפי הנ"ל, שגם כל מלכות הרועים דקדושה, הוא בעזות. וכל ההבדל וההפרש שביניהם, הוא מה שזה ישמש בעזות מלכותו בקדושה, וזה להיפך בסטרא אחרא חס ושלום. ועתה, איך שייך לכתוב בענין כזה, הלשון סתם, שנראה בזה כסותר לגמרי את דבריו כנ"ל. ובפרט, שבאמת יש להתפלא בפליאה הזאת, גם על מאמר התנא בעצמו המובא על זה בפנים, אשר החליט וסתם בלשונו, ואמר עז פנים לגיהנם, להיות נראה גם כן כסותר את דבריו הראשונים, שהקדים והזהיר הוא בעצמו, להיות עז כנמר. ואולם, מרחוק תבין לפי כל הנ"ל, שאין מי שיזכה להמדה הזאת של העזות והגאוה בשלימות הקדושה הנ"ל, כי אם העולה במדה השמינית שבשמינית שבה, למעלה מכל השבעה רועים כנ"ל, לכוללה ולייחדה שם באחדות הבושת והענוה שבענוה, אין לגמרי כמוב"פ, עד שבאמת קשה מאד לכנותם כלל בשם גאוה ועזות. כי באמת האמת, אחר כל עזותו וגאותו הנ"ל, יהיה מאד מאד שפל רוח ועניו מכל האדם וכו', עד שבאמת קשה מאד לקרוא זאת בשם עזות וגאוה כנ"ל. כי מדת העזות והגאוה בשם העצם שבה בקדושה, הוא עיקר הנסתר המוב"פ [שלמעלה וקודם הבריאה לגמרי], שמעוצם הסתרתה והעלמתה, תתהפך להתאחד לגמרי גם במדת הבושת והענוה שבענוה, יותר מכל האדם וכו'. כי מה שלא יבושו עמי בעלייתם לשם, רק בשם המושאל כנ"ל, אין זה רק מעוצם אחדותה שם במדת העזות שקודם הבריאה כנ"ל. ומאחר שהאחדות גובר שם ביניהם כל כך, ממילא מאירים ומשמשים שניהם בכתר אחד, עד שכמו שלא הזכירו חז"ל על פני משה, שמתבייש חס ושלום [אף על פי שגם הוא יבוש מהשם יתברך כמוב"פ]. כן גם כן אין שייך להזכיר ולומר עליו, שמעיז ומתגאה חס ושלום [אף על פי שישונא בעוז פניו כנ"ל], כי כל המתגאה ויהיה עז פנים בפשיטות, הוא בוודאי מצד הסטרא אחרא. ואם כל הרועים דקדושה שבשבעת ימי הבריאה שזולתו, אין זוכים עדיין לקדושת העזות והגאוה שבשם העצם שבה כנ"ל, ממילא יהיה בהם [עד היום ההוא, שיתעלו לשם כנ"ל] מדת הבושת והענוה, בשם העצם כנ"ל. כי גם מה שבכל זאת יקבלו כולם את קול העזות כנמר, [בעצם נשמת פני משה, העולה עליהם ביום השמיני כנ"ל], אין זה רק הארה בעלמא [שמינית שבשמינית]. כי גם התנא יהודה בן תימא, במאמרו הוי עז וכו', הוכרח בענין הזה בעצמו, לעלות מתורתו לתפלתו יהי רצון וכו'. כי מאד נסתר ונעלם הדבר הזה כנ"ל. והוא הוא כנפלאות הירידה המוכרחת ברצונו יתברך, אשר באמת אסור לירד בפשיטות חס ושלום, כי אז אדרבא יהיה עובר בזה מרצונו יתברך. ולא כן מדת העליה והבושת, אף על פי שגם בזה נמצא להיפוך, פן יהרסו לעלות ולהתבייש במקום שאין צריכין, אבל מחמת שבכל זאת, רוב העולים והמתביישים, ושנהגו במדותיהם האלה בפשיטות ובשם העצם כגמול עלי אמו וכו', סתמו ואמרו על זה, בושת פנים לגן עדן. ובתכלית ההיפך מסתימתם שבמדת העזות והגאוה הנ"ל:

מפתח כ"ו.

הוא כפי שיבואר לנו מכל הנ"ל, שגם כל שאר הרועים והקדושים המקבלים מהמוכיח העליון הנ"ל, שנחשב כנגדם בבחינת רגלין כנ"ל, אין זה רק מחמת שזוכים על כל פנים להכניע את עצמן תחתיו. וכן כל אחד כנגד רבו וחבירו הגדול מאתו אפילו במדריגה אחת לבד, מוכרח מאד על כל פנים להתבייש מאתו. תבין מרחוק בנפלאות דבריו הקדושים, שבענין המאמר חז"ל, שכל המתגאה כאילו דוחק רגלי השכינה:

מפתח כ"ז. הוא מה שנראה לפי עניות דעתי, פירוש הפשוט שבדבריו הקדושים, לקרוא את התפלה והנסתר, בשם אין סוף. כי התורה שבנגלה לבד, כשנזכה [בעולם התיקון, שעל ידי משה משיח] לברר כל הלכותיה, לא יהיה שייך שום תוספות התחדשות בה. כי כל אשר תהיה רחבה מני ים, וארוכה לאין סוף, הוא מצד פנימיותיה והסתרותיה שזוכים בכל עת על ידי התפלה, [ו]בדרך הנפלא הזה אין לה גבול וקצבה כלל. ותיכף ומיד שזוכה האדם על ידי התפלה, להשגה החדשה שביקש עליה, יש לו לחזור ולהתחדש בתפלה ובקשה, על השגת מדרגותיה שבמדריגה היתירה, וזה לבד עיקר כוונתו יתברך בהורדתו לנשמות ישראל בתוך הגופים וההסתרות הנ"ל, ובפרט לנשמת המוכיח העליון בעצמו, אשר עליו מתגבר יותר מדת הדין מלמעלה [ומלמטה, על ידי כל אחיו הגדולים האמיתים כנ"ל], להורידו ולהכ'ש'יל'ו' ולהש'ל'יכ'ו' הרבה בהמ'כ'ש'ל'ה' והמ'ש'ל'כ'ה' של הבור תחתיות המוב"פ, ואף על פי כן אלקים חשבה לטובה, כי משם דייקא נוסף בכל פעם להתעלות [מדרגא לדרגא] לאין סוף, עד שכולם יכרעו ויתביישו אחר כך מאתו. כי על ידו דייקא, יזכו לעתיד גם שאר הצדיקים, להתוספות וההתעלות לנצח, מדרגא לדרגא באין סוף, עד שלא יבושו כנ"ל:

מפתח כ"ח.

הוא מה שלפי כל זה עוד תבין מרחוק על אודות טענת משה למה יחרה וכו' המוב"פ. שאין להתפלא כלל, על מה שבוודאי גם השם יתברך ידע מתחלה מהטענה הזאת. כי אף על פי כן יהיה גם עצם מציאותה והמתקתה, על ידי משה בעצמו, כי לולי משה בחירו העומד לפניו בפרץ הירידה, כאשר נבאר לקמן, לא היה שום תקוה להשיב חמתו מלהשחית, לחזור לנפשות ישראל, וכל העולם [היה נחזר] לתוהו ובוהו, כמו שהיה קודם הבריאה. מאחר שבאמת אין שייך שום תועלת והכרח כלל למציאות הבריאה, זולת כוונתו האמיתית יתברך, לעדן ולנצח לזולתו באור תורתו שיזכו אליה, ויתגברו בה דייקא במניעות הגוף שמשתלשל מעזות מדת הדין כנ"ל. אבל דייקא מעוצם מעלת מבחר הנבראים הזה, שהוא משה משיח כנ"ל, יבוקש ויחופש עוון ישראל כמוב"פ. כי גם אחר כל הירידה הזאת, שגרמה התגברות מדת החימה והדין כנ"ל, יתגבר דייקא על ידי זה, ויקח אור כתר הנסתר והתפלה שבמדריגה היתירה כנ"ל, [ויחל משה] וכו', עד שדייקא על ידי זה, יצא באמת אל הפועל, טענות למה יחרה וכו' כנ"ל, [ויתגלה יותר, כי הדין הוא התורה]:

מפתח כ"ט.

הוא על אודות היוצא לנו מהשתלשלות מדריגות התורה והתפלה מאב לבן וכו'. שאף על פי שכל בחינה כלולה מכל הבחינות, אבל בדרך כלל, יהיה עיקר מדריגות התפלה במדריגת משיח בעצמו, כנ"ל מפתח עיין שם. כי נראה לפי עניות דעתי, שכל זה שייך למה שמבואר מדברי מהרנ"ת ז"ל בעל פה, אשר כמו שניתן לנו אור התורה על ידי משה רבינו, כן יהיה ניתן לנו אור התפלה על ידי משיח צדקינו. ונפש דוד, שהתנוצץ בו גם כן מנפש משיח שלעתיד, שיצא מאתו, היתה מחמת זה גם כל עסקו, רק להמשיך אור התפלה והתהלה, בחמשה ספרים למספר החמשה חומשי תורה. ועל זה התפלל להנצל [מהשונאים] והרשעים, [שהם] העזי פנים המוב"פ, אשר בסגולת נפשותם זה לעומת זה, מגבירים גם בפרטיות עזות הגוף, המונע מהשגת אור התורה:

מפתח למד.

היא מה שעל פי כל הנ"ל, תבין מרחוק תוספות הקדמה גם לכלליות כל הכרך הזה, אשר יגעתי וטרחתי בו להראות ולפתוח עיני המעיין, ביתרון תורתו וחכמתו העליונה במדריגתה, להיות גם ביאור הפשוט והנגלה [של כל דבר ודבר במקומו וענינו] ברוב עושר ופנינים יקרים, כאשר ביאור הנסתר והדרוש ממקום למקום, שבדברי תורת שאר....:

מפתח ל"א.

במה שמבואר מדבריו, שכל עולם נמשך מחבירו בכל הנמצא בתוכו [כי כל פרטי העולם העשיה, יהיו רמזים וציונים לדברים העליונים בעולם היצירה, וכן למעלה יותר], והיא כהמשכת הבן מהאב הנ"ל כמוב"פ. מבאר בזה יותר, במה שמדמה אותם לחותם בתוך חותם. [וכמובן מזה בדברי המקובלים , שכל עולם יוצא ונשתלשל מחבירו של מעלה מאתו כדוגמת ציור החותם הנ"ל]:

[מהתורה חותם בתוך חותם, וקרוע הרבה]

.... ולהתצמצם מגדולתו שם.... לנהלינו בעוזו.... מעולם לעולם ומדרגא לדרגא.... מי יודע עוז אפו ודינו המוב"פ.... שעל זה יסובב הכתוב המוב"פ הנסתרות.... המעין חתום שיסובב עליו הכתוב.... הדין הוא התורה בעצמה כמו.... משם להשפיע למטה נזהרים מאד.... כמוב"פ.... [פני הח'כ'מ'ה' הברה.... תהיה כ'ח'מ'ה' עזה בה אכ.... החיצונים שבהשלתשלות.... הוא בחותם (כף).... ח'כ'מ'ה' בתורת משה.... המוב"פ כאש דיבר ה' ביד.... אמונה) עד בא השמש.... הנ"ל.... ה' הנ"ל להיות נקרא בשם.... לדוגמא את הכתוב וידבר.... הא'י'ת'נ'י'ם' שהם [הת'נ'א'י'ם'] בשוקין.... גם כן כמובא במקום אחר , שמהם נתמלא קרית.... הלבנה.... הנ"ל. להיות בתפלת ה' שבאור.... שעבור זה גם התנא בהשגתו הזאת עלה מהתורה.... יהי רצון שתבנה עירך וכו', כי אלו דברי תורה.... עומד עליהם אחר כך נכשל ויורד בעזותו כנמר.... ואף על פי כן לא יהיה נחסר ונלכד אפילו כשערה דשערה.... ברה דסטרא אחרא הנאחזת משם כי בתערובות דעת הטוב.... הרע של התמורה הזאת יש שנ'מ'ר' ונחלף ונהפך.... כח הטוב בעצמו עד שכל החותם כולו שבמילוי היד.... מספר נד"ת כמוב"פ, שעל זה יסובב הכתוב ידיכם דמים.... [לכו נא ונוכחה וכו' אם יאדימו וכו' איכה.... קרי' נאמנה מלאתי משפט הנ"ל ואשיבה.... אצרוף כב'ר' סיגיך וכו'. שלפי כל זה תבין מרחוק, גם.... המוב"פ מאלעזר זעירא, שבאבילתו על החורבן.... נעלים הנ"ל, השיב להם על אודות העזי פנים שאף על פי.... שלא בא עדיין לכפירות [ויש בו עדיין קצת אמונה רק.... מעורב טוב ורע]. מוכרח להזדכך בעונש הגהינם,.... יותר מכל החטאים. שכולם בשעבוד מלכיות כמוב"פ.... הם יוצאים מעזות הגוף בתאוותיו המוב"פ, והנטמא באב הטומאה, להתייח.... בעצמה, אף על פי שעדיין יש בו טוב, ה.... בעזות מלכותו [שבלא תגא והכתר הנ"ל], לכוף עוד.... אחרים לתחות שעבדו כמוב"פ ממיר ומחליף גם כח הטוב.... שנמצא בו עדיין, מאחר שעל ידי הטוב בעצמו, קשה ביותר לברר.... [כמשל הכסף שהיה לסיגים המובא במקום אחר] עד שנסת.... באליעזר זעירא ובאבילותו, על חורבן ירושלם המוב"פ.... חס ושלום רוצה להתגאות ולמלוך ולהשתרר על ידי זה בעצמה בה.... הנ"ל והוא כעין הטעות שטעו היו'ד שבטים ביוסף.... עד לא מלאו ידם לשפוך דמו כמו שרצו מקודם אבל.... להשתעבד תחת המלכות דסטרא אחרא עד שגרמו גם כן לחב.... בבור המאסר [וגם הם בעצמם הור.... והמ'ש'ל'כ'ה' אשר השליכו אותו ה'ב'ר'ה'] וגם.... הם חשבו לרעה אלקים חשבה לטובה להחיות.... ב'ר' גם במזונא דנשמתא הנ"ל כידוע. ול.... בעצמו גם לאותם שאינם בבחינת בשר כי.... תפלתו הנ"ל שיורד ונופל על אפיו ופניו.... להעלו גם אותם שבזה עיקר היחוד הנ"ל כידוע.... [ולפי זה תבין מרחוק גם ביישוב הפליאה המובא.... שאדמו"ר ז"ל בעצמו דיבר מאתה] אבל.... מאחר שגם עיקר אחיזת ההברה [שבמזונ'..... על כל פנים מאד מאד להטות אזניהם.... עיין שם בחיי מהר"ן] כי מעוצם התמורה....) הנלקחה מריש כל דרגין כנ"ל קשה מאוד גם.... גדולים להבחין ולידע מי הוא (הרב והבכור.... בראשית חכמתו הנ"ל יסובב עליו הכתוב המוב"פ ואתה תרעה את עמי במלכות דקדושה [כנרמז לקמן.... ב"פ.... ואף שהוא מקיים בהם הכתוב המוב"פ.... אל תתעלם, לכלכל אותם ואת טפם [כפירוש הפשוט וכו']. אבל גם כל עיקר רחמיו הוא לזככם בתכלית.... כמוב"פ, עד שיגילו וישמחו לנצח, בשמחת עולם המוב"פ.... עליה הכ' המוב"פ וגילו ברעדה, להחרידם [בחרדת.... נשקו בר פן יאנף באכזריות, על שפגמו בחותם.... ותאבדו דרך, ללכת נע ונד בגלות וגירושין.... צרתם לו צר, גם באור עצמותיו הנ"ל.... בפניו ה'ב'ר'ה' כחמה הנ"ל. [ותכלית ההיפך.... מזונא וחייא דגופא כנ"ל בעליתו לכתרי הר.... הת'מ'ו'ר'ה' דקדושה הנ"ל, אי אפשר שיתבטל במציאות.... ומוכרח לירד משם כידוע, ובירידתו אליהם.... לא היו עזים וחזקים בתאוותיהם היה מתחדש בכל פעם.... דתו, לבשרו בכלים נפלאים. לעלות יותר בחזיונותיו.... הנ"ל. אבל אם בחותם עליות עצמותיו הנ"ל, מתגברים שבעולם הזה.... שגם הם יקדימו נעשה לנשמע, ושמבשרם יחזו אלוק פנים בפנים.... כמו.... אותם מהדם נדה המוב"פ בשבעה.... המוב"פ כידוע. עד שנתעלה עם כל העם.... לעמוד בהר חורב [בעמידת תפלתו המוב"פ].... גם אחרי ירידתם הנ"ל, לקבל מאור יום החותם.... לוחות העדות ה' נאמנה [מחכימת] המוב"פ.... עזין הקדושה כמוב"פ [וכל מי שיש בו עזות דסטרא אחרא.... שלא עמדו רגלי אבותיו וכו'], והיה עקב תשמעון.... התורה [החתומה בלימודי כמוב"פ], ושמר ה' אלקיך לך.... החותם הנ"ל, כי המתגבר בהבושה והענוה המוב'.... [דבו'ע'ז] ותוקפו של יוסף כידוע], נחשב באית.... משם רועה אבן ישראל המוב"פ כי אז בהעדות.... ביהסוף שמו לאב ר'ך הנ"ל, שהוא אחדות.... הנ"ל, בא'ב' ת'ש'ר'י', שב'ר'א'ש'י'ת' ירח האיתנים.... להמתקת הדין, ותוכחות] המריבה, אשר ל.... ובחימה וכו', [להנידם מתבל כמוב"פ.... אחרת כיום הזה, על אשר קלקלו חותם הנסתרות.... לכל אחד כנ"ל, שמהם נשפעים להנגלות לנו ולבנינו עד עולם, לעשות את כל דברי התורה הזאת.... שאין ביכולת רק לשמעם כמוב"פ, שהוא תורת.... [כ.... לקמן מהמוב"פ.... שגם אנחנו נעשה.... תורתינו הנ"ל, כידוע ] ואח"כ נשמע.... תבין מרחוק, גם משאר כותלי.... חותם עקב המוכיח תשמעון.... לחותם הידין [שקלקלו ישראל, בגין.... הוא ירידתם המוב"פ, ואבידתם באותו.... כידוע], שהוא אשר מבחוץ מלבוש.... תוקף מדת הדין כמוב"פ, ולפי זה יש לבאר,.... עיקר השלום ופשרת הדין לשתופו.... בש'ל'ו'ם' מ'ל'ב'ו'ש'ו, שבגמר ברכת תפלתו,.... כי אף על פי שהוא המוכיחם בהרמת,.... להגיד להם פשעם וחטאתם (בחטא ה.... יודע פשר דבר (בין ישראל...., פניו ישונא בקירון אורו.... החמה הנ"ל, להיות במסוה.... כנגד יהושע תלמידו, הנעשה מהנשמע,.... כאלו עשאו לבן [גם בבשרו כנ"ל מהמוב"פ.... בכ"פ יחוד הבשר והעצם כנ"ל.... אבן וכו' כחדא כמוב"פ שהאחד שהוא אחדות הבושת....

....מכלל לאו אתה שומע הן כי אם פני... פנים כנגד פני משה ממילא נשמע.... שהוא העומד כנגדו במדת העוז המוב"פ להתאחד.... בו כאחדות העצם והבשר הנ"ל שזה בעצמו אחדות.... והעזות דקדושה המוב"פ כנרמז לקמן מהמוב"פ.... אחר כך מתלבש פני יהושע בהמקבלים אחר כך מאתו.... כל זה יבואר לך גם בעמידת פני משה.... אה בבושת פנים כנגד פני כבודו יתברך בעצמו.... וה הוא כדי שישכון ויתלבש בו כביכול שכינה מדברת מתוך גרונו כידוע , בתורת ותפלת ה'....משה ידבר והאלקים יעננו בקולו, העומד.... השבעה רועים הנ"ל, לשבר ולקוץ.... ב"פ [על כי אין הדין נמתק אלא.... הוא האחד והמיוחד שבכל.... תפס אותו לדוגמא במה שנקרא.... מה מנא [כי הוא שיהיה ויתעלה למעלה.... במתן תורה שהיה מעין זה כמובא במקום אחר ועל זה....

הרביעית המובאה בדברי מוהרנ"ת.... אודות ההתקשרות להנשמה, ולהשיג השגתו.... שהעצה לזה היא לשבר עזות הגוף מקומתו.... דקדושה שזוכין להם, על ידי השגת.... אחר הנעשה מהנ.... והנסתר כמוב"פ. שגם בזה יש להתפלא מאד, כי.... לייעץ בעצה כזאת, שגם היא בעצמה נסתרה.... שהיא עולה עד אין סוף כמוב"פ, שליישב הפליאה.... נבא בקשרי דבריו הקדושים, שהארת הנשמע.... המוב"פ הוא הוא הארת הנשמה בהשגותיה הנ"ל ושכל עיקר העצה היא להרבות.... והנעשה שאז מגיע לו ממילא גם הארת הנשמע השייך למדרגת הנעשה הזה.... תפלה שנתבטלים ונכללים.... הנ"ל ושלפי זה יש לבאר גם כן.... ענין עזות הגוף שמתגבר.... [עקבי מסילותיו בקשרים כאלה נשוטט ונחפש שבהכרך הזה]

[ענין השייך להתורה הנ"ל, מתוך ספר 'שיחות וסיפורים' (המנוקד) אות ל"זמ"א]:

מבואר מצירופי דברי מורנ"ת ז"ל, שבהכרח השינויים בענין גלגולי הנשמות, נשתנה כמו כן הכרח התקשרות נפשות ישראל לעצמות יוסף. כי בגאולה הראשונה היתה התקשרותם אליו על ידי קיחת עצמותיו, ועתה יזכו מדור לדור אלפים נפשות נשמות ישראל להתקשר לעצמותיו על ידי ההשתטחות על קבורת עצמותיו, ושזה מה שהבטיח רבינו ז"ל בהבטחה גדולה לכל הבאים על קברו הקדוש, כי גם זה מעיקרי אתחלתא דגאולה:

והנה, כבר מובן מדברי מורנ"ת ז"ל, היוצאים מדברי רבינו ז"ל, המצורפים לדברי הזוהר הקדוש וכתבי האריז"ל, שעיקר רעת הגלות ולהיפך טובת הגאולה הוא ברוחניות, להכרת החיים נצחיים בדביקות המוחין בעונג התורה שבנסתר המיוסדת על התורה שבנגלה, ושמחמת זה לא היתה כלל השלמתה בגאולתינו ממצרים קודם קבלת התורה. וגם אחר כך, מקבלתה על כל פנים בנגלה, נתקלקל, מחמת חטא העגל שלא זכינו אחר כך לקבל את הנסתר שבה [שבזה היינו זוכים לחירות ממלאך המות], וכאשר ביארתי מדברי רבינו ז"ל בסי' כ"ב ליקוטי מוהר"ן חותם בתוך חותם עיין שם. ועתה, בירידתינו לזה הגלות האחרון, בחורבן בית שני דחמיר לן, להשתקע בשער הנון ושבר הים דסטרא אחרא יותר ויותר, הקדים השם יתברך רפואה למכה, שנתעורר רבי עקיבא בערך י' שנים קודם החורבן ללמוד וללמד, עד שהיה ראוי שתנתן התורה על ידו, עד שנתייחד בו אחר כך תלמידו ר' שמעון בר יוחאי, שנמצא בו פי שנים ברוחו. כי הוא שניתן לו רשות להוציא על פני תבל תורה שבנסתר, [שהוא מצד שער הנון דקדושה כי היה בו מנשמת משה, ועתה עלה יותר, והתפאר בהאידרא: "ומשה לא ידע וכו' ואנא ידענא"]. ואף על פי שמרוב קלקולי הדורות, נסתתרה אחר כך תורתו בעצמה כמה מאות שנים, אבל בכל זאת גמר השם יתברך להוציאה שנית מתערה והסתרתה, עד שבאה וירדה אחר כך נשמתו ברבינו האריז"ל, להתחיל ולגלות יותר תורה שבנסתר, ואחר כך ברבינו ישראל סבא-הבעש"ט ז"ל, והוא המשיך בעבודתו. ומזרעו הקדוש, נשמת מורינו ורבינו ר' נחמן זצ"ל [בנין המוחין-מ"ח נ"ן]. כי תורותיו ומעשיותיו הן הן סתרי תורה ופנימיותה הנמצאים מצד שער הנון, והמוכרחים לגאולתינו הנצחית: