ויהי מקץ זכרון-סימן נ"ד

אות א'.

בכפולת דבריו הקדושים לתיקוני הדעת והצמצום וכו', שמבאר תחלה במדריגה עליונה, [וממילא מובן שהוא מדריגת הצדיק בעצמו]. ואחר כך במדריגה [שבכלליות המון העם], שלמטה מאתה. ובזה ובזה נזכר מענין היחוד של הצדיק וכנסת ישראל. יש לבאר כוונתו הקדושה, שבסיבת היחוד בעצמו מהצדיק להמון כנסת ישראל כלליות העם הנ"ל, באתערותא דלעילא. מאיר ומשפיע בהם תיקוני מדריגתו העליונה הנ"ל, עד שמחמת זה נעשים אצלם ממילא [ובאמצעות התיקונים האלה בעצמם, יהיה להם באתערותא דלתתא] גם תיקון יחוד המשא ומתן, והתקרבותם להצדיק שעל ידי זה:

אות ב'.

שגם לפי הנ"ל, יש לבאר בתפיסת דוגמתו שבדביקות הזכרון בעלמא דאתי, תיכף ומיד בהקיצו [משנתו]. כי ממדריגת ההמון הנ"ל, [שבשעת שינתם תעלה נשמתם ומחשבתם לעלמא דאתי], מבואר גם למדריגת הצדיק [שנמשכים מאתה כנ"ל], שברוב עבודתם ביום, יעלו בשינתם כפלי כפלים לעלמא דאתי. ועל זה תסובב האזהרה, שתיכף ומיד בהקיצו, מוכרח לשמור ולקשר בעצמו הארת הזכרון הזה, באופן שלא יהיה נאבד ונשכח מאתו אפילו כרגע חס ושלום:

אות ג'.

בביאורו את הכתוב אזכרה נגינתי בלילה, על אודות פקדון הרוח בלילה שביד המנגן והמברר את הזכרון, שהוא מדריגת הצדיק הנ"ל. ובדבר הכתוב, בידך אפקיד רוחי. מבאר יותר בענין הזכרון והדביקות שבשינה הנ"ל [שנמשך בכח הצדיק, למדריגת ההמון כנ"ל]:

אות ד'.

ששמעתי מאבי ששמע ממוהרנ"ת ז"ל, שבהמאמר והשגה הזאת, פקד וצוה עליו אדמו"ר ז"ל מאז והלאה, לחדש בתורתו, ושעל זה סבב בכלל הענין, אין אדם דן וכו', לדמות מילתא למילתא מעצמו, אלא אם כן קיבלה מרבו וכו'. ואמר אז [מה שמובא בחיי מוהר"ן, בהשיחה עבודת ה' אות פ"ד], שהמשיך לאנשיו כח המדמה ברור וזך, ועיקר דבריו היו על מוהרנ"ת ז"ל בעצמו, שהוא שקיבל אז מאתו בירור המדמה, לחדש ולדמות מילתא למילתא, ובלי טעות והיפך חס ושלום. [והוא שיסובב עליו בהכתוב, ביד הנביאים אדמה, במדמה דקדושה]:

אות ה'.

שבהמבואר הנ"ל, שנמצא בקדושה כח [וגזירת הדעת] השוה, ומדמה דבר מתוך דבר בלי טעות והיפך מן האמת חס ושלום. יש להתפלא קצת, במה שכלל וכתב בלשון סתם כמה פעמים על אודות המדמה, שהוא בחינת הרוח רעה וכו'. אבל אם נוסיף לעיין בדבריו הקדושים [בעין הטוב המוב"פ], נראה בעינינו, שאין זה פליאה כלל. כי מי עלה שמים וירד בבירור המדמה הנ"ל, זולת משה הרב העליון הנ"ל בעצמו, [אשר על ידי זה נתעלה ואין נחשב כלל במדריגות כנסת ישראל, כנ"ל באות א'], עד שבאמת שייך לקרוא לכנות להמדמה, בלשון סתם, רוח רעה ונכאה כנ"ל:

אות ו'.

שגם בכל הנ"ל, תבין ותתבונן בקבלת והמשכת המדמה המבורר מהרב העליון בעצמו, שאין זה רק כפי התקרבותם ויחודם בו ובתורתו כנ"ל. כי בזה לבד, יש ביכולתם לקבל מאתו תיקוני דעתו וצמצומיו, בתכלית הבירור כנ"ל. ומי יתן, והיה [באצולת הרוח מעליו] כל עם ה' נביאים, אשר בידם אדמה במדמה דקדושה כנ"ל:

אות ז'.

שגם בפליאתינו הנ"ל, יש להתפלא במה שכתב תחלה בדבר השינה, שהוא דביקות הנשמה בעלמא דאתי, [והוא שלימות הזכרון כמוב"פ]. ואחר כך מבואר מדבריו הקדושים, על השנות החלום והשינה, שהוא כח המדמה ברוח רעה, ותכלית ההיפך מזכרון הנ"ל. אבל בביאורינו שבאות ב' ואות ג', ובתשובותינו הנ"ל, תתיישב לך גם הסתירה הזאת. כי לפי כל הנ"ל תבין מרחוק, שכל השינה דקדושה הנ"ל, הוא שנמשכה ונתקבלה להם מהצדיק והרב הנ"ל [ביחודם והתקרבותם בו] כנ"ל:

אות ח'.

שגם בהכרח התקרבות הצדיק לתיקון השינה והחלום הנ"ל, מבאר יותר בהכרח החלום לתיקון יוסף שכתב לקמן:

אות ט'.

שבנעימות הניגון המוכרח לצירוף הירידה להעליה לשמים [בדבר הכתוב הנ"ל, מי עלה וכו'], ולבירור רוח טובה מתוך הרוח רעה [ולא בזולתה לגמרי]. מבאר יותר בתיקון התהפכות המדמה והשינה בעצמה, למהות הדעת והזכרון שבכח משה [יוסף דוד] הנ"ל. כי זולת השבע שני רעב, לא נמצא כלל ממה לברר ולהוציא נעימת הניגון:

אות י'.

שגם בדבר הכתוב מי עלה שמים הנ"ל, תבין מרחוק בעליית וירידת הרוח שבשינת והקיצת האדם הנ"ל, שגם הוא, כעין העליה וירידה לבירור הרוח שבנעימת הניגון הנ"ל:

אות י"א.

שגם בכל זה, מבאר יותר בכנור דוד המנגן מאליו להתעוררותו [ולא בכח אדם כלל], כי אין אדם דן גזירה שוה מעצמו. והאלהים לבד יענה הפתרון להרב והחכם יוסף, שמאתו נשפע לשאר הנפשות כנ"ל:

אות י"ב.

שגם בכל זה, מבאר יותר ביחוד תיקוני הצדיק לכנסת ישראל הנ"ל. כי גם זה לנועם הניגון [שבשירו ותהלתו], הבלתי יוצא ונתהוה כלל, זולת ירידתו שיורד בכל עת גם אליהם כנ"ל:

אות י"ד.

שביחוד תיקוני הצדיק וכנסת ישראל הנ"ל, יש ליישב מה שיתפלא המעיין ברגלי התפלה והסתפקות התורה, שחושב למדריגת ההמון [וכנסת ישראל] הנ"ל. כי מלבד מה שאין ביכלתינו להבין באיכות הענין, יש להתפלא גם ממה שהקדים להודיע [ביסוד הדברים שכתב תחלה], שכל הכרח ההסתפקות [ברגלי ועסקי העולם הזה], הוא מעבודת התורה והתפלה שמוכרח לכל אחד. ואם גם הם בעצמם נחשבים לתיקוני הרגלין וההסתפקות, למה לנו להתספק כלל. אבל מרחוק תבין בכל הנ"ל, כי גבהה דעתו, ודרכו נסתרה ונעלמה מאד, בירידתו לתיקוני ההמון וכנסת ישראל הנ"ל. כי אף על פי שאין יודעים בין ימינם לשמאלם, אבל גם באמונתם במשא ומתן [שזה עיקר העסק שבהם], נתיחדים ממילא ביחוד צדקת הצדיק. עד שהוא בעצמו העוסק והמשתדל בתיקוניהם הנ"ל שנעשים עמהם ממילא כמוב"פ. והוא לבד, מלקט, ומצרף, ומייחד לעצמו, תיקוני הרגלים וההסתפקות שמוצא ומעלה מהמון הנ"ל. כי כל העם [ותורתם ותפלתם], יהיה ברגליו והסתפקו שבהם, [מהכרח עבודת התפלה, שנמצא בו בעצמו]:

אות ט"ו.

שעוד יש לחתור ולחפש כוונתו הקדושה בהכרח אזהרתו להצדיק הנ"ל, לבל יהיה ברצונו לעסוק רק בהבנת הרמזים הנ"ל, אשר גם על זה יתפלא המעיין, מאחר שכל חיוב ההבנה הוא להרמזים שהשם יתברך מרמז בהם להתקרב לעבודתו יתברך, ואיך יסלק ויבטל מעסק ההבנה הזאת לעבודתו יתברך. וגם אם מבואר מלשונו הקדושה [בגבהות ורוממות עבודת התורה והתפלה שמאתה], שגם היא נחשבת לעבודה. אבל הלא גם מלשונו ודבריו הקודמים, מוכרח לפרש בכוונתו, שכל אשר תחשב גם תבונת הרמזים בעצמם לעבודה, היא מחיבורה ושילובה לעבודה העקריית. ואיך יעלה על הדעת לעסוק בזה לבד, באופן שיהיה שייך כלל האזהרה הזאת. ובעיקר סובבותם לעבודת השגתו יתברך כנ"ל, ממילא מבואר שאין מי שזוכה להידיעה והתבונה הזאת, רק הצדיק בעצמו, ולכאורה, אין שייך להשכילו ולהזהירו באזהרה הנ"ל. אבל עוד מרחוק תבין ותתבונן בביאורו והבאתו על זה את הכתוב, ה' אלקי גדלת מאד וכו', שהיא עבודת המוחין בהשגתם והכרתם לאין סוף יתברך, אשר לעומק הבלתי תכלית הזה לבד, מוכרח כמו כן השם יתברך בעצמו להתצמצם מאין סוף עד אין תכלית, באופן שיתהווה מזה על כל פנים רמזים לכל אחד, כפי היום והאדם והמקום, ועל זה תסובב גם התפלה והתורה של האדם השלם [שהוא הצדיק] הנ"ל. וגם לבד מסובבותם ושילובם שבה, נחשבים גם הם לעבודתו [כפקודתו וגזירתו יתברך אשר גזר ופקד אותנו עליהם, מהכרח עבודת השגתו יתברך הנ"ל, שנשתלב ונסתבב על ידם כנודע], ואם ביתרון שילובם וחיבורם לעבודתו העיקריות שבהשגתו הנ"ל, נחשבים לעבודה גבוה יותר מתבונת הרמזים שברגל הקדושה, אבל גם זה מוכרח כנ"ל:

אות ט"ז.

בתבונת הרמזים שבתיקוני הצדיק הנ"ל יש לבאר, שגם על ידו וביחודו הנ"ל, נמשכים ונשתלשלים ממדריגתו, לשאר המדריגות שבכל אדם. וממילא מבואר, שבהם סובבים ודופקים על כל פנים לעוררם ולהקיצם, להתקרב לעבודתו בפשיטות, ובהם אינו מדבר כלל אודות האזהרה הנ"ל. כי אינו מדבר רק במי שיודע ומבין בהם כראוי:

אות י"ז.

שיש לבאר בדבר היחוד הנ"ל [ממדריגת הצדיק למדריגת כנסת ישראל], שכמו כן יהיו גם ממדריגת הצדיק והרב למעלה יותר, היחוד ה' אלקי [שמבאר בתחלת הכתוב]. כי לבד במדריגת הצדיק ויחודו [בשם אלקים, שנתייחד כמו כן] בשם ה', יש ביכולת כנסת ישראל להתעלות גם כן ביחוד ה' אלקים, מיחודם בהצדיק, ויחודו בה' אלקי, שהוא הזוכה לזה בשלימות כנ"ל:

אות י"ח.

שגם לפי הנ"ל נראה מבואר, שכמו שכל שלימות הצדיק ביחוד ה' אלקים, הוא מה שבכלליות ופרטיות עסקי העולם הזה מדבק את מחשבתו [ותבונתו בהרמזים], לעלות ולהתייחד בהם בעלמא דאתי ואלקותו והשגתו יתברך כנ"ל. מוכרח כמו כן לכל אחד מכנסת ישראל, ליחוד ודביקות מחשבתו [מכל עסקיו] בהשגת ותורת ורמזי הצדיק הנ"ל:

אות י"ט.

שגם לפי זה מבאר ביותר, הורדת תיקון היחוד למשא ומתן שבכנסת ישראל, וכן גם בתיקוני הצדיק הנ"ל תפס לדוגמא מלאכה [או משא ומתן]. כי זה לבד עיקר התיקון. לייחד גם כל המדריגות שבתחתי תחתיות להשם יתברך, וזה לבד שלימות היחוד הנ"ל:

אות כ'.

שיש לבאר, מהכרח צמצומי השם יתברך ואלקותו ותבונתו יתברך, [והורדתו בזה עד הרגלין], כדי שיתייחד על ידי זה באדם התחתון [שהוא הצדיק הנ"ל]. שגם בשביל זה מוכרח כמו כן למוח ותבונת הצדיק ביחוד אלקותו, שיתצמצם בכל המדריגות שעובר בהם. כי גם בזה לבד תתייחד דעתו ותורתו להמון העם שבמדריגות התחתונות יותר כנ"ל:

אות כ"א.

שגם בכל הנ"ל יש לבאר, שצמצומו הנ"ל [המוכרח בכל עת לרוממות דעתו וזכרון דעתו], הוא הירידה הנ"ל, המוכרחת בכל עת לצרף לעלייתו לשמים. כי גם בזה לבד יורדים ונתצמצמים צמצומי השם יתברך הנ"ל, עד תחתיות מדריגות הרגלין כנ"ל:

אות כ"ב.

שגם בכל זה, מבאר יותר בביאורו לשון הכתוב בשבח משה, מי עלה שמים וירד וכו', מי הקים כל אפסי ארץ, שהם הרגלין הנ"ל, שמקימים ומעלים אותם להזכרון והדעת, בעלייתו וירידתו [שבידו] הנ"ל:

אות כ"ג.

בהמבואר מדבריו הקדושים, שמה שזוכים לחלק ולהחצות שינת הלילה והמדמה שב"יד", ולברר שבע שנות השבע שבה משבע שנות הרעב, הוא על ידי ה"יד" שנכללה ב"יד" השם יתברך בעצמו, לברר מכל זה נועם הניגון. מבאר יותר בהבאתו מניגון כינור ד'ו'ד' היוצא מאליו, מנקודת הבירור שבחצות הנ"ל:

אות כ"ד.

שגם בהכרח כלליות הנ"ל יד האדם בידו בעצמו יתברך, [כי בידו לבד אדמה בבירורו כנ"ל]. מבאר יותר בענין הכתובים שבפתרון יוסף הנ"ל, אשר התגבר תחלה בכלליותו בהשם יתברך לאמר: בלעדי, אלקים יענה את שלום פרעה:

אות כ"ה.

שבכל הנ"ל מדבריו הקדושים נראה מבואר, שגם כל הנביאים והמנגנים ביד המוב"פ, לא יהיה מדריגת כל אחד בידיעתו נגן לברר כנ"ל, כי אם בהתקרבותו ויחודו לרבן של כל הנביאים הנ"ל. כי על ידי כלליותו ויחודו בהשם יתברך כנ"ל, נתייחד בזה גם המתייחד אליו בהשם יתברך:

אות כ"ה*.

שגם בכל הנ"ל, מבאר יותר בביאורו לתיבת מאד על אודות הצמצום, [אשר] בזה לבד, גדלת ונעמת מאד כנ"ל:

אות כ"ו.

שבדבר הכתוב ולזכרון בין עיניך, מבאר יותר בכתבו תחלה על אודות התפלין, שהן הן בדבר הזכרון והדעת הנ"ל:

אות כ"ז.

שגם בהנ"ל מדבריו הקדושים, יש לבאר בכוונתו הקדושה על אודות ההסתפקות, כי גם זה מענין הצמצום:

אות כ"ח.

ביתרון השמירה מכח המדמה גם להטוב עין, לבל תתאחז הרע בו ובעיניו בסיבת התערובות טוב ורע יחד שנמצא בו. נראה מבואר, שגם על ידי זה בעצמו, עולה ויונק ומתגבר על עיניו גם הרע לגמרי חס ושלום:

אות כ"ט.

שגם בהעלאתו הנ"ל, שדעת ההסתפקות והצמצום מאד גדול [באופן אחד יותר ממוח הנגלה], מבאר בכפלי ביאורו אודות ההסתפקות שנמצא [להצדיק] ממדריגת המון. [כי אף על פי, שהיא בעצמה ההסתפקות, עוד יש להסתפק ולהתצמצם גם מאתה], כי לא עליך המלאכה לגמור וכו':

אות ל'.

שגם בכפל ביאורו להסתפקות הנ"ל, [להסתפק ולהתצמצם גם מאתה]. מבאר בהורדתו שמוריד את עצמו גם להמסתפקים ומתצמצמים, לבל יקיימו עסק התורה רק בקריאתם שמע לבד:

אות ל"א.

שגם בהמבואר לעיל מדבריו הקדושים, שההסתפקות והצמצום נהפך להצדיק באופן אחד לדעת הגדול יותר, ביחוד ה' אלקים. מבאר יותר בתכלית מדריגת ההסתפקות והצמצום הנ"ל, להיות בקריאת שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, לזמן השכיבה והשינה, ולזמן תקומתם והקצתם מאתה כנ"ל. [ושאם גם בזה ישית האדם ידו על עיניו כיוסף המוב"פ, אבל שם כבוד מלכותו והתנשאותו, מוכרח להעלים יותר כמוב"פ]:

אות ל"ב.

שבתיקון שבירת אותיות הכלים, המוכרח להיחוד והדעת הנ"ל. מבאר יותר בדבריו על אודות קלקול הרע עין שעומד כנגד התיקון, זה לעומת זה, בשבירת הלוחות, [שבאותיות עשרת הדברות שבהם]. כי היא מעין השבירה והקלקול הראשון שקודם הבריאה כנודע:

אות ל"ג.

שגם בענין השבירה הנ"ל, שעיקרה לא היתה אלא בשבע מדות התחתונים, ומקלקול שבירתם לבד, נגע ממילא גם לשלשה הראשונים כנודע . מבאר יותר במספר שבע שני השבע, שירדו ונבלעו זה לעומת זה, במספר שבע שני הרעב. גם נראה מבואר מדבריו הקדושים, שהולדת הזכרים הוא בענין הזכרון הנ"ל, ושהעיקר הוא בראשי מספרי הדורות כדוד הנ"ל, שעשה ש'ם בניגון הי"ד, לכפול [ולהפוך גם הקלקול] להתיקון, במספר שבע ושבע הנ"ל:

אות ל"ד.

שלכאורה נראה כסתירה מהמבואר בדבריו הקדושים, שכל נועם הניגון שבבירור הלילה, הוא לבנין השמחה שעל ידי זה. להמבואר מדבריו הקדושים, שלזכרון הניגון בלילה, יש לשפוך הלב כמים בשיחתו וחיפוש רוחו. אבל בהכרח תהפוכות הירידה בעצמה, לעליית ותיקון [הניגון והשמחה] הנ"ל, תבין מרחוק, שגם מחמת זה מוכרח לבא ולהוריד את עצמו תחלה, בלב הנשבר ונשפך כמים הנ"ל. כי מזה לבד, יתעלה אחר כך בנועם הניגון והשמחה הנ"ל:

אות ל"ה.

שגם מלשונו הקדושה, לשבר את לבבו בתהפכות הירידה הנ"ל, מבאר יותר במה שכתב תחלה על אודות הירידה, שהוא בשברי הלב והלוחות הנ"ל. כי גם זה, נהפך לשלימותם ותיקונם הנ"ל, [וזה וזה, מוכרח להתיקון הנ"ל המוב"פ]:

אות ל"ו.

שגם בדבר הלוחות הנ"ל, מבאר יותר ביחוד הארון שכתב תחלה:

אות ל"ז.

במה שכתב על אודות המדמה [שבעירוב טוב ורע], שהוא ראש המסבבים שונה הלכות התורה. מבאר ומיישב גם כן לפליאתינו הנ"ל, בהכרח ההסתפקות להתורה בעצמה שנמצא במדריגת ההמון. כי בהתגברות המדמה הנ"ל, שבתערובתו מבליע ומכסה את העיינין, ברע לגמרי, [ולא יודע וכו']. ממילא מבואר, שגם בעסק התורה נמצא סכנה, כסכנת העסקים הגשמיים לגמרי שבמדריגת הצדיק הנ"ל. עד שמוכרח מפני זה גם לביטולה של תורה, והסתפקותה הנ"ל. [וכמבואר מזה גם במקום אחר, שבהעדר הביטול וההסתפקות, מתגברים לגמרי הקליפות על העיינין]:

אות ל"ט.

שבהכרח בירור האמת [שבהלכות התורה], על ידי היד, מבאר יותר בענין הכתוב, בידך אפקיד רוחי [פדיתה אותי ה' אל אמת]:

אות מ'.

שבהשפעות הברכות בבירור האמת לבד שנמצא בחידושי תורה, [לטוב העין]. מבאר יותר בהבאתו ראיה לטוב העין [אבא שאול], שזכה לאמת, כי טוב עין הוא יבורך, והברכות הם בחינת אמת:

אות מ"א.

שיש להתפלא בביאורו והצעתו למאמר אבא שאול, שנפתח לו דביקות כמער איש ולויות. כי לכאורה נראה בזה כמרכיב ומוסיף בההצעה הזאת, לענין אחר שלא דיבר תחלה, ואין זה דרכו הקדושה כנ"ל בהכללים. אבל באמת נראה מבואר, שזה זה ענין הדביקות ויחוד ה' אלקים שכתב תחלה:

אות מ"ב.

בהכרח התיקון [שבבירור האמת] הנ"ל דייקא מהמדריגות התחתונות [שבארץ הדום רגלי המוב"פ] כנ"ל. מבאר יותר בביאורו לפתיחת המערה והדביקות הנ"ל, בבירור האמת וצמיחתו דייקא מתחתי [והארץ] הנ"ל:

אות מ"ג.

בהכרח החפנים לאסיפת ובירור הרוח, שבתיקון האמת והתגלות הדעת והזכרון הנ"ל. מבאר ומיישב לפליאת המעיין, בהבאתו ענין הכתוב וקמץ הכהן:

אות מ"ד.

שבדבר נבל, מבאר יותר בענין הכתוב, והיתה נפש אדוני וכו' [שנאמר אז בברכת אביגיל לדוד]. כי הוא התיקון לקלקול הרע עין שבנבל:

אות מ"ה.

שבביאור הכתוב ולזכרון בין עיניך, ודבר התפלין הנ"ל. מבאר יותר במה שכתב אחר כך גם על עינו של אבשלום, שנתתקן בקשר התפלין [שבשורש נשמת משיח]:

אות מ"ו.

במה שכתב על אודות הרע עין, שהוא בבחינת מיתה. מבאר יותר בביאורו לצרור החיים. כי הוא זה לעומת זה, בזכרון התפלין הנ"ל, שזוכים בהם לחיים:

אות מ"ז.

שגם בהכרח תיקון מדריגות רע עין [התחתונות] הנ"ל. מבאר יותר בענין הרע עין של התנשאות, שמי שיכול לתקן, צריך לתקן, [ואסור לברוח]:

אות מ"ח.

בהמבואר מדבריו הקדושים, שעיקר הטוב עין הוא בשורש המלכות, בשמירתו מרוח רעה, ובתיקון ושורש המלכות. מבאר יותר בהבאתו זה לעומת זה, בקלקול מלכות שאול, את הכתוב ובעתתו רוח רעה:

אות מ"ט.

שלכאורה יש להתפלא קצת, במה שמרכיב ומערב באמצעות הודעותיו שבהתורה הזאת [לתיקון הזכרון שבטוב עין, ושמירתו ממדמה על ידי היד], לידע ולהודיע, שגם כל השראת הנבואה, הוא מהיד הזאת, כי אין זה דרכו הקדושה. אבל בכלל הענין שכתב בסוף דבריו הקדושים, אין אדם דן וכו'. מבואר כוונתו הקדושה, שהנבואה בעצמה, הוא בירור האמיתי של המדמה, וגם העיקר הוא באצולת רוח הנבואה מרב כל הנביאים, משה בעצמו, כי אין אדם דן בדעתו האנושי להגיע לעצם האמת, שבתכלית הזכות מהמדמה כנ"ל, [כי מי עלה שמים וכו']:

אות נ'.

בצירופי דבריו הקדושים, שבהוצאות הדבה מתגבר השכחה והמיתה חס ושלום. ובהמבואר מדבריו הקדושים ביחוד צדיק וכנסת ישראל, שבתיקוני הצדיק נתתקנים גם הם. וממילא מובן שגם זה לעומת זה, מתגברים לפעמים קלקולי ההמון, עד שיגיע ויבא הקלקול גם להצדיק [כי העושק יהולל וכו']. מבאר יותר בהבאתו ענין הכתוב נשכחתי כמת מלב [הייתי ככלי אובד, כי שמעתי דבת רבים וכו']:

אות נ"א.

שמכותלי דבריו הקדושים, בריחוק מדריגות התחתונות שבעולם הזה, והארץ [הדום רגלי], מהקדושה האמיתית שנמצא בהצדיק. ושכל קדושתו הוא בדבר הזכרון [כי בזה יבא ויגיע להתייחד ביחוד ה' אלקים בעצמו יתברך]. יש לבאר בכוונתו, שכל ריחוק ותחתיית מדריגת העולם הזה, היא היא השכחה שנמצא בו. ושממילא מובן, שכנגד זה יהיה העלמא דאתי בעצם הזכרון, ושמחמת זה בעצמו מוכרח להתאחד בו על ידי הזכרון. כי בהמשכת הזכרון שבו לעולם הזה, נתבטל ונתאחד בו על ידי זה גם הוא, להיות בדבר הזכרון, ולא בדבר השכחה, כי באתר דאית דכר ובן הזכרון המוב"פ, אין שייך עוד שכחה וריחוק הנ"ל. כי הריחוק נהפך להתקרבות, והתחתית נהפך להתעלות:

אות נ"ב.

שלכאורה יש להתפלא בדבר הרמזים שהשם יתברך מזמין לכל אדם, במחשבה דיבור ומעשה. כי הלא כל הדיבור והמעשה של האדם, הוא בהמחשבה שבו, וזולת המחשבה, נחשב בשרו כעץ ואבן, בלי שום פעולה, ומעשה, ודיבור כלל. ולמה זה יאריך ויוכרח כביכול להזמין את הרמזים גם בהדיבור ומעשה, ולא בהמחשבה לבד, שמאתה היו נמצאים ממילא גם בהדיבור והמעשה שיוצאים מאתה. אבל מרחוק תבין, שזה דבר השתדלותו והורדתו [את עצמו] של השם יתברך, שמזכיר בענין זה, מלמעלה למטה. כי גם השם יתברך בעצמו, כביכול, משתדל בזה, ומוריד את עצמו ממדריגה למדריגה, עד העולם הגשמי. וגם בו בעצמו, כופל ומשלש בהשתדלותו והורדתו במדריגת כל אדם שבו, ממחשבה להדיבור, ומהדיבור להמעשה. כי זה עיקר ויסוד כוונתו יתברך מיום שברא את עולמו, להיות שכינתו והתקשרותו, עד תחתיות המדריגות בפרטיות, שבמעשה העולם הזה בעצמו כנ"ל:

אות נ"ג.

שגם בכל הנ"ל יבואר לנו, שגם בפרטי פרטיות כל אדם ואדם, נמצא ועומד המעשה כנגד המחשבה שבו, כמציאות השכחה ועולם התחתון בכלליות, כנגד הזכרון ועולם העליון, [כי עיקר הזכרון הוא בהמחשבה]. ושלפי זה ממילא מבואר, שגם כל האופן והיכולת לקשר מעשה העולם הזה לעולם העליון, הוא בכח המחשבה לבד שתתדבק בעלמא דאתי. כי לזה נוטה ונמשך גם המעשה שיוצא ונצמח מאתו כנ"ל:

אות נ"ד.

שבהשראת כח המדמה בפה הדיבור, מבאר יותר במה שכתב תחלה בענין התגברותו, שהוא בדבה וקלקול הדיבור:

אות נ"ה.

שגם בהמבואר מכל הנ"ל בענין הדיבור, שהוא האמצעי בין המחשבה והמעשה. כי כל התגלות מעשה הבריאה הוא בדיבור ובמילולא שיוצא מהמחשבה, ושנמצא כל זה בפרטיות ובכלליות. כי כמו שבכלליות נחשבים השמים והארץ יחדיו, למדריגה התחתונה, והשכחה, והמעשה הנ"ל כנגד השם יתברך. ובדיבורים ומאמרים לבד, נמצאו ויצאו ממחשבתו יתברך כביכול. כן גם בפרטיות, תצא ותצמח כל המעשה והפעולה, ממדריגת הדיבור והמילול. מבאר יותר בהוספות אזהרתו לשמירת הדיבור מכח המדמה. כי ממילא מובן לפי הנ"ל, שאף על פי שעיקר הרע עין הוא בתחתיות מדריגת המעשה. אבל כל כוחו לעלות ולינק ולהתגבר על הקדושה, המחשבה, והזכרון, הוא באמצעות קליפת המדמה שבהדיבור, [כענין הנוגה המובא במקום אחר:

אות נ"ו.

שבהכרח תיקון היד לזכרון, מבאר יותר ענין הכתוב [לאות על ידך] ולזכרון בין עיניך, [ולמען תהיה בפיך תורת ה' שבעצם האמת כנ"ל מהמוב"פ]:

אות נ"ז.

על אודות ההפלאה של המאמר חז"ל בהמצאת המדמה והקליפות, רוח בלא גוף, שזה מחמת שלא הספיק כביכול לבריאת גופם עד שקידש היום, ולולא זאת נראה מדבריהם, שבאמת עלה ברצונו יתברך לברוא להם גופים. ולכאורה היה לו להתקדם בבריאתם, באופן שלא יהיה מוכרח אחר כך להפסיק מחמת קידוש היום. כי באמת, אין שייך כלל שכחה להשם יתברך בזמן המוקדם והמוכרח לזה, באופן שיצטרך אחר כך להתאחר חס ושלום, ולעשותם מפני זה ברוח לבד. אבל מרחוק תבין לפי הנ"ל בהכרח השכחה והצמצום [להתייחד בהזכרון והדעת] הנ"ל, שגם השם יתברך ממשיך לעצמו כביכול את השכחה [שהוא הצמצום מאין סוף עד אין תכלית, שמשתדל לטובת הבריאה כמוב"פ], ושכביכול בשכחתו הזאת לבד, עשה והפליא את הכח המדמה, והקליפות, רוח בלא גוף, באופן שיתגבר מזה הנסיון, והסטרא דמותא של הרע עין. כי הנה טוב מאד, לכל הזוכים בזה לבד להתגדל ולהתעלות בעונג דעת השגת אלקותו, לעד ולנצח כנ"ל מהמוב"פ:

אות נ"ח.

שבהתחלת הצמצום [והשכחה] מאין סוף בעצמו כביכול [כנ"ל מהמוב"פ]. תבין מרחוק על אודות הבירור ההלכה בתכלית עצם האמת. שאף על פי שלא יזכה לזה רק משיח בן דוד בעצמו. אבל גם דברי הקדושים אשר [בשכחת שברי הלוחות הנ"ל] לא נתכוונו כאמתת ההלכה, יהיו [דברי אלקים חיים] בתכלית אחדות השכחה והזכרון שבאין סוף הנ"ל בעצמו יתברך. כי ממילא מובן, שגם כל הכרח ומציאות מדותיהם, להדרש בהם, הוא בסיבת צמצומיה הנ"ל. וכן עולה על כולם מדה הי"ג שבהם בשני כתובים המכחישים וסותרים זה לזה, כסתירה וכחש לגמרי חס ושלום, עד שיבא ויתגלה המכריע שביניהם, אשר לא נזכה לזה בשלימות, עד לעתיד באליהו [ומשיח הנ"ל], כי הוא ידרוש ויפרש גם לדברי שאר הנביאים והצדיקי אמת, שנראה בהם כמה פעמים, כטעות, ושכחה, וסתירה חס ושלום, זה לזה. כמו בנבואת יחזקאל שבכתוב כל נבילה וכו', שמובא בדברי חז"ל, שאליהו ידרוש אותה. וכן בדברי חז"ל בעצמם, שנמצא בהם כמה פעמים כשכחה, וסתירה לדברי המקראות כמו.... וכן בספר הזוהר הקדוש כמו בדבר הכתוב לכו חזו וכו':

[מכתב יד המחבר על תורה נ"ד].

....ז"ל, שמבאר בהם בכמה מקומות.... כי גם אי אפשר [לברר] במשא ומתן [שבהרגלין והשוקין המוב"פ] הנ"ל, כי אם בבירור האמת והאמונה, [מבלי הוראת] היתר חס ושלום על הממון והחפיצים שנראים אליו שכולם שייכים אליו, כפי.... אלקותו יתברך שנמצא בהם. כי אפילו הגדלת הדעת שבהם, על כל פנים יתייחד באמונתו הקדושה, שהוא עיקר האדם, בהדעת והזכרון הזה בתכלית המעלה כנ"ל, [ומה שנחשב אצלו לעבודות הרגלין, נחשב אצלינו לעבודות הגבוהות, כנרמז לעיל]. כי הוא בעצמו המאיר בתקוניו הנפלאים גם להמון כנסייתינו, עד שנעשה אצלינו כל זה ממילא כמוב"פ. וכל העבודה שהשם יתברך מרמז לו עבור הרמזים המוב"פ, ממילא מובן, שהיא עבודת השגתו יתברך, [מאחר שלעבודתו יתברך בפשיטות, כבר נתקרב לבל יסורו מרצונו יתברך לימין ולשמאל חס ושלום, ולמה זה יהיה מוכרח כלל לרמז לו רמזים עבור זה]. וזה בעצמו העבודה הפשוטה שאצלו, כמובן מסוף דבריו הקדושים לענין עבודת הדלקת נר חנוכה משמן משחת הדעת, [שאמר אז בלשון אשכנז בזה הלשון: "איך האב איצטער גזאגט, וויא אזוי מע צינד אן אחנוכה ליכטעל"] עיין שם. ואף שהיא העבודה הגבוה מעבודת השגת [הכלים והלבושים של] הרמזים בעצמם הרומזים על זה, על כי הן הן הראש [בגבהו] והרגל [בעקבו] הרוחניים כנ"ל מהמוב"פ, אבל כפי הכלל הידוע , ומובא בליקוטי הלכות, [וגם בכרך הזה כמה פעמים ], והבאתי מאתו גם לעיל. שגופי הכלים והלבושים, נמשכים מאור המופלא יותר המוב"פ, על כרחך דבריו הקדושים אומרים דרשוני, שאף על פי שעצם השגת עבודתו נשגבה מאד, [כשמן הטוב יורד על הר'א'ש' והדעת הנ"ל, לדוגמת עבודת נר חנוכה שתפס לזה]. אבל בהעלם גדול, גדלה ושגבה יותר השגתו, כשנכנס לגוף מעשה מנורת הרמזים, אף על פי שלכלים ולבושים [דעת העבודה בעצמה כנ"ל מהמוב"פ].... ה הנ"ל, מקשה היא גם למשה בעצמו.... יכנוס לשם, [כי במופלא ממך אל תדרוש כמוב"פ.... עוצם תכלית ריחוק הצמצומים האלה.... מלמעלה.... נקודת מרכז רגלי ואפסי הנ"ל.... והמקום לזכך ולטהר גם שם, מפגם שנפגם על ידה אור הקמץ כמוב"פ, עד שזכה, ונפתח לו דייקא מתחתיותו הזה, מער.... וראשית מחשבת קומת האדם והמקום והזמן....

....למעלה [והראשית] מהמחשבה והדעת הנ"ל, [עד] יד מעשה רגל הדום מרכז הארץ הגשמי הזאת כמוב"פ, ששם עצם יניקת עון עקיבי כמוב"פ, [שיונק ומקבל דייקא מסתימת האור הזה כנזכר לקמן מהמובא בפנים]. כי קשה מאד מאד, גם להטוב עין, לבל יטעה בחזיונו [מתכלית הריחוק כזאת] כמוב"פ, באופן שימתיק ויבטל אותם בשורש יניקתם דייקא, כמובא במקום אחר. אבל אף על פי כן, לעוצם תכלית הביטול שיזכה לעתיד המלך המשיח המוב"פ, יהיה נגמר בשלימות התיקון הזה, [המוכרח לתכלית ביטול הרע עין כמוב"פ], עד שימלוך על ידי זה לעולם ועד, השם יתברך בעצמו, במלכותו הנ"ל. כי אף על פי שגם עתה, ה' מלך על [כל הארץ], כי גם עתה, לב מלך פרעה שבכל אחד, ביד ה' הנ"ל, להטותו לכל אשר יחפוץ כידוע, אבל כל זמן שיורד מלמעלה אור הקמץ שבראש הנ"ל בלי האתערותא דלתתא שבביטול העקב אליו בתכלית הביטול, נהפך האור מ'ק'ץ' [ובאפסי רגלי קומת הזמן והאדם והארץ] המוב"פ, להיות בתכלית ההיפך, ופגם הק'מ'ץ' כמובן בפנים, [וזה לעומת זה, להטות ולהכביד לב פרעה הנ"ל שבכל אחד, בתכלית ההיפך מחפצו האמיתי יתברך], עד אשר ח'ר'פ'ו' וכו' עקבות משיחך, [בחרפת הרעב הנ"ל המוב"פ], לבלוע לגמרי חס ושלום. ובכל זאת, ברוך ה' לעולם וכו', למלאות כל העולם באור האמת והאמן המוב"פ, עד שיהיו נאכלים ונתבטלים למלכות משיח הנ"ל, והוא במלכותו כן יהיה נאכל ונתבטל בחפצו ואתערותא דלתתא, למלכותו יתברך בתכלית הביטול, עד שבכל רגע ורגע, יטנו בכל תעלומות לבבו, כעצם אחדות אמתת רצונו שברצונות יתברך, [כמובן מזה גם במקום אחר]. עד שלא יהיה נחשב כל מלכותו והתנשאותו, רק להתנשאותו ומלכותו יתברך בעצמו, עד שלנצח, ינצח בכל פעם יותר בנגון כנורו המוב"פ: