בא אל פרעה סימן ס"ד

אות א'.

לפירוש דבריו הקדושים על אודות האפיקורסות, שיש שנמשכים הקושיות מאותיות הכלים, שבהם נמצא אלקות ושכל, ביכולת ליישב. [ולהיפוך הקושיות הבאים מחלל הפנוי, אין בהם אלהות ושכל ליישבם]. מוכרח [לידע, שהשם יתברך ודעתו אחד, וגם] לעיין בדברי מהרנ"ת ז"ל שעל זה, בסוף הלכות פקדון הלכה ג', שמבואר משם על פי כתבי האריז"ל, שכל מה שיש בכל ענין התפנות החלל, והמשכת אלקות שאחר כך לתוך החלל בדרך קו וכו', נמצא כמו כן גם בפרטי פרטיות בכל אדם ומדרגה שבעולם. כי השכל והנשמה של כל אחד, היא חלק אלוקי ממעל, וחלל התפנות השכל, הוא המוכרח לכל אחד, כהכרחתו בכלליות המוב"פ:

אות ב'.

על אודות החלל הפנוי, שמשם נמשכים החכמות שאינם חכמות, [אשר המשיל ודימה זאת, לזה שנמצא גם בלימודי התורה הקדושה שאחד אומר סברא שקר שמגיע ובא על ידה לקושיא ושאלה, ומחמת שאין למדן ליישב הקשיא וכו']. נראה מבואר, שקיצר בלשונו הקדושה, וכוונתו מבואר [על פי השיחה השייכה לזה ], שמחמת שלא נמצא חכם ולמדן לסתור את הסברא, באופן שיתיישב ממילא הקשיא שבא על ידה, על ידי זה נדמה שאמר סברא וחכמה גדולה בהקשיא שהקשה, לפי הסברא הזאת. כן נמצא אצל המחקרים כמה מבוכות [שנבוכו בכמה סברות שהניחו ליסוד], וקושיות [שנבנו כפי המבוכות האלה], שבאמת אינם שום חכמה, והקושיות בטלים מעיקרא, מחמת שהיסוד בעצמו אינו יסוד כלל:

אות ג'.

שיש לבאר בפשיטות למה שכתב, שבאמת לאמתו נמצא גם בהחלל הפנוי מציאת אלקותו יתברך. שזה מחמת שבהאמת האמיתי, אין שייך שום פירוד כלל למעלה, כי אחד הוא בתכלית האחדות. גם יש לבאר, שבהבדל ורוממות תבונתו על תבונתינו, בהפלאת הכינויים שנמצאים למעלה בהחלל ומילואו וסיבובו הנ"ל, ובהורדתם לדמיוני דעתינו האנושה, שיהיה שייך לשאול בהם, כשאלת האריז"ל בענין החלל הפנוי המוב"פ, על אשר נראה לדעתינו האנושה כשני הפכים בנושא אחד. כן גם מהבדל ורוממות דעתו ותבונתו הזאת בעצמה, לא יהיו כלל בנושא אחד, עד שמחמת זה, בודאי אין שייך לשאול עוד [ועיין מענין המאמר הזה, בספר כוכבי אור חלק ב' אמת ואמונה אות ו']:

[אות ד'.

נחסר ונאבד, וכמדומה לי שמגיע מזה חסרון ההבנה בהביאור דלקמן באות ה':]

אות ה'.

על אודות חלקי התבונה והחכמה בהשגת אלהותו יתברך [אשר כתבתי לעיל באות א'] שהן הן חלקי הנשמה. תבין מרחוק בדבר ההבדל והיתרון שנמצא בחכמה הנסתרה, על החכמה שבנגלה, שכמו כן נבדלים ונתרוממים חלקי הנשמה הנסתרה והנעלמה, מהארתה הנגלה שנמשך ונמצא בקרב האדם [והן הנזכרים בכתבי האריז"ל], אשר לא יזכה בהם האדם, זולת מעט מעט, כפי מעשהו באמונה הנ"ל, כי הן הן חלקי האמונה בעצמן, שהוא בהסתרת ותעלומות החכמה הזאת כנ"ל:

אות ד'*.

מהמבואר מדבריו הקדושים, שמעולם לעולם תתגדל יותר החכמה, עד שבאין סוף אין יכולת להשיג כלל את חכמתו. ומהמבואר מדברי עץ החיים הנ"ל, [וגם בדבריו הקדושים במקום אחר], שכסיבוב הרקיע [שהוא רוחניות עולם העשיה] לכדור הארץ והגשמי שבה, כן יסובב כביכול גם עליו עולם היצירה, וכן מעולם לעולם, עד סיבוב האין סוף לרקיע ומחיצת החלל [וכן נמשכים ונשתלשלים זה מזה, התחתון מעליון הסובב עליו, וכן להלאה ולמעלה יותר כנ"ל]. נראה מבואר בלשונו הקדושה, על אודות האור אין סוף [שממלא כל עלמין הנמצאים באמצעות החלל, וסובב כל עלמין עד מחיצת החלל שעליהם], שלענין התהוות מחיצת החלל בעצמו מחכמתו יתברך, השמיט את המילוי, ולא תפס רק את הסיבוב [שמאחר שהוא סובב כל עלמין, מבואר שגם החלל הפנוי בעצמו, נתהווה מחכמתו יתברך, ושגם שם יש אלקותו יתברך], שמציאת חכמתו יתברך שבעצם [מחיצת] החלל בעצמו שאי אפשר להשיג, נמשך ויוצא ממציאות חכמת האין סוף בעצמו יתברך, שאי אפשר להשיג:

אות ה'*.

שבכל הנ"ל יש להתפלא ולתמוה, במה שכתב תחלה מספר עץ החיים, שבאורו יתברך לאין סוף, לא היה מקום לבריאה. כי מאחר שמציאות האור הזה, הוא הוא כעצם החלל [שנתהווה במציאות החכמה והאור הזה כנ"ל], נראה לכאורה בתכלית ההיפוך, שאין סוף ותכלית כלל, להמקום הראוי להבריאה, שלדעתו יתברך לא יהיו כלל בנושא א', [ואין שייך כלל השאלה הזאת, וכמבואר מדברי מוהרנ"ת ז"ל בלשון תפלתו שעל התורה הזאת]. יש לבאר, שמחמת זה נמצא להם גם ההמתקה והכלליות, שהם כוללים וממתיקים זה לזה. ובאורו האין סוף יתברך, לא היה רק מציאותו, והוא שנשגב לבדו, עד שנמתק ונכלל ונתבטל אליו לגמרי בחינת העדר המציאות. וממילא מבואר, שמחמת זה לא היה שייך כלל שום מקום לבריאת העולם, עד שנתגבר כביכול כנגד זה בהעדר המציאות שבו, לסלק ולצמצם את המציאות לצדדין, ונשאר כביכול מחמת זה חלל בהעדר המציאות לבד, שעל ידי זה כל התהוות המקום כנ"ל:

אות ו'.

בהמבואר מדבריו הקדושים [על אודות החכמות העולות זה למעלה מזה בסדר העולמות עד אור האין סוף המקיף לחלל הפנוי, שבתוכו כל הבריאות והחכמות]. כי אין סוף, הוא השם יתברך בעצמו, וחכמתו אי אפשר להשיג כלל, ואין שם רק בחינת אמונה, שמאמינים בו יתברך עכ"ל, ולכאורה יש להתפלא בזה לפי עניות דעתי, כי הלא האמונה הוא מצד [המקבלים] המאמינים לבד, אבל באין סוף יתברך בעצמו, אין שייך כלל אמונה, כי הוא בעצמו יודע מדעתו וחכמתו, שאין צריך להשיגה כלל. ואולם, ברוב הפלאת הכינוים הנמצאים לאורו בעצמו יתברך [הנ"ל באות ה', מציאות והעדר המציאות כביכול, שהם יש ואין], יש לבאר, שהן הן החכמה והאמונה הנ"ל. ואם מצד עצמו, מתפשט שם דייקא במציאות חכמתו, [ולא בבחינת ההעדר, שהיא האמונה כנ"ל]. אבל מלבד מה שלא זאת היא מה שנקרא אצלינו ובשאר העולמות בשם חכמה [כי איכותה נשגב ונתרומם לאין סוף, עד שיש ביכולת לקראה ולכנותה גם על שם ההעדר שבה, ולא כן חכמת העולמות כנ"ל], עוד בדבריו שמדבר פה על אודות חיבורה [שבאמצעות הניגון] לעצם החלל, ממילא מבואר, שמחמת זה אין לקראה ולכונתה באמת רק בשם האמונה וההעדר, כי מאור ההעדר הזה לבד, יופיע ויאיר שם:

אות ז'.

במהמבואר בדבריו הקדושים, שגם החלל הפנוי בעצמו נתהווה מחכמתו יתברך, ובאמת לאמיתו יש שם גם כן אלקותו יתברך, וממילא מבואר בביאור הנ"ל באות א', שכמו כן נמצא גם בענין הנשמה שבכל אחד בפרטיות. יש לנו לתמוה ולהתפלא, על אשר אין ביכלתינו למצוא כמו כן גם בעצם חלל השכל והתפנותו, חכמה וחקר למציאות אלקותו יתברך, והשגתו ותבונתו, להבין ולהשיב על השאלות הבאים משם. אבל מרחוק תבין ותתבונן בביאורים הנ"ל, שבכל כלי החכמה [שאנו עוסקים לתיקון שבירתם המוב"פ], הנמצאים בהנבראים שבכל העולמות, אין שום אופן ויכולת להתחבר ולבא על ידם בהסתרת החכמה שבאין סוף, זולת באמצעות האמונה, שבעצם החלל. כי האמונה לבד, נמשך ונתהווה כביכול מעצם אורו האין סוף כנ"ל, והיא החכמה והנשמה הנסתרה, אשר באמת יזכה לה האדם לעתיד כמוב"פ, על ידי מעשהו באמונה הנ"ל, שהקדים לה בעולם המעשה והאמונה הזאת:

אות ח'.

שגם לפי הנ"ל נראה מבואר, שקודם השלמת התיקון שיהיה לעתיד, נאחז ונתגבר ביושבי תבל בחינת ההעדר והחיסרון שבמדת האמונה, עד שנחסרה ונעדרה מהם לגמרי, שזה כל ענין האפיקורסית והשאלות שאין עליהם תשובה שנמשכים משם:

אות ט'.

שבהכלל זה לעומת זה הנ"ל בההקדמה, תבין ותתבונן במה שכתב על אודות המבוכות שנאחזים ונמשכים ממציאות החכמה, והעדר מציאות החכמה, [שבקדושת החלל הנ"ל], וקורא ומכנה להם בשם חכמות, ואינם חכמות. אבל מהשתלשלותם והתהפכותם להעדר לגמרי [ובפשיטות, כנ"ל באות ח'], ממילא מבואר שלא נשאר ונמצא להם מאיכות החכמה האמיתית, זולת הדמיון, שנדמים ונחשבים בעיני האדם לחכמות:

אות י'.

שבכל הנ"ל יש לבאר וליישב גם לפליאת המעיין, שעל אשר יבא מהודעתו הנ"ל [שהשאלות שאין עליהם תשובה נמשכים מהחלל הפנוי] לבאר ולהביא ראיה, שאסור לעיין ולהביט כלל בספרי השאלות האלה, לבל יצלל וישקע בהם. ולכאורה נראה בהיפוך, שמחמת שכבר אנחנו יודעים [בהודעה הזאת] לסיבת העדר יכולת התשובה שעליהם, ושבאמת האמיתי אין בהם שום ממש כלל, אין לנו עוד להתיירא ולפחוד מהם כלל. כי לפי הנ"ל בדבר העדר האמונה לגמרי, שנאחז ונתגבר מבחינת ההעדר שבה, תבין מרחוק בכובד לב הבאים בשאלות ומבוכות החלל הנ"ל, שנתגבר ונאחז בהם על ידי זה העדר האמונה לגמרי, לבל יאמינו וידעו גם בהודעה הנ"ל בעצמה, ואין ביכולת למלט ולהציל עמה, זולת לכל אשר עדיין לא באו ונכנסו לשם. אבל מהמבואר הנ"ל מדבריו הקדושים, שבעצם (וחושב) [חושך] החלל לבד, יהיה כל ממשלת מאור החיסרון וההעדר הנ"ל [שמשם כל אחיזת והתגברות החיסרון והכפירות לגמרי כנ"ל]. אבל לא כן באור האין סוף בעצמו יתברך, הסובב גם עליו, כי במציאתו וחכמתו לבד, ימשול ויאיר שם, להמתיק ולכלול על ידי זה בעצמו, גם מאור ההעדר. וממילא מבואר, שמעוצם כלליותו בהמציאות והשלימות, אין עוד ביכולת הרע וההעדר לגמרי הנ"ל להתאחז ולהשתלשל מאתו, ושמחמת זה אין עוד למשה העולה לשם להתיירא ולפחוד כלל, בבואו וירידתו אחר כך לשאלות החלל הנ"ל, ואדרבא בתכלית ההיפוך, יש בכחו להוציא ולהעלות מהם [בשיר וקול הניגון שממשיך משם, כאשר נבאר מזה לקמן]:

אות י"א.

שבעליית וירידת משה הנ"ל, מבאר יותר בהשתדלותו לזה בענין הניגון, שהוא עליות וירידות כנודע. וכמובא מזה במקום אחר :

אות י"ב.

שעוד נראה מרחוק בהפלאת הניגון הנ"ל, שמוכרח להוציא על ידו את הנשמות שירדו בתחתיות השאול והשאלות הנ"ל, שזה בעצמו הוא ניגון השגת האור אין סוף בעצמו יתברך, אשר על זה בלבד, יסובב גם כל מעשינו באמונה, אשר נעשה בעולם הזה, באופן שנשמע לעתיד, בקול פנימיות תורתו וחכמתו הנסתרה, שבאור אין סוף, וחלל הפנוי כנ"ל. ואולם, בעצם כח וחיל משה בעצמו, יתגבר ויחיש וימהר כל כך, בעוצם מעשהו באמונה, וביטול החכמה ונפש הנגלה שבאדם, עד שזוכה גם בעולם הזה, להמשיך ולקבל בעצמו מדריגת החכמה והנשמה הנסתרה, עד שיעלה גם בעולם הזה, לניגון חכמת האור אין סוף, עד שיהיה בכחו ועוזו, להוציא ולהעלות גם הרחוקים והיורדים הנ"ל, למעשה האמונה, שמוכרח בעולם הזה. ובצאתם והעלתם, יזכו אחר כך לשמוע ולקבל מהניגון הזה בעצמו, גם השגת חכמתו יתברך שלעתיד, כפי שהכינו על כל פנים את עצמם לקבלת הניגון והשיר הזה בעצמו. [כי אפילו פושעי ישראל, מלאים מצות שבמעשה האמונה, ובזה לבד, זוכים כל אחד כפי מדריגתו שבענין הזה לשמוע ולקבל את השיר והניגון מבחינת משה, עד שיצא ויעלה על ידי זה לגמרי לשלימות האמונה והמעשה, המוכרח לקבלת השכר והרגשת העדן והעונג אשר בשיר המופלא הזה]:

אות י"ג.

ממה שכתב, שישראל על ידי אמונה עוברים על כל החכמות ואפילו על האפיקורסות הבא מחלל הפנוי, כי הם מאמינים בהשם יתברך בלי שום חקירה וחכמה. והנה על ידי האמונה שמאמינים שהשם יתברך ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין וכו' [ובאמת לאמתו יש שם אלקות וכו'], עוברים על כל החכמות והקושיות וכו', כי יודעים שבוודאי אי אפשר למצוא להם תשובה וכו' עד כאן לשונו. נראה מבואר, שכדרכו הקדושה, יקשר ויכתוב שלשה טעמים למעבר האמונה על הקושיות הבאים מחלל הפנוי. טעם אחד. הוא מחמת שבמעבר האמונה אין צריך שום חכמה לתשובת הקושיות, כי בלי שום חקירה וחכמה כלל אנו מאמינים בהשם יתברך, ושאין קשה שום קושיא כלל. טעם הב'. הוא מחמת שיודעים ומאמינים בזה בעצמו, שכל סיבת העדר תשובת החכמה שעליהם, הוא מהמשכתם מבחינת הפנוי שבהחלל, שעבור זה גם בעצמיותם אין בהם שום חכמה באמת לאמתו. טעם השלישי [והעיקרי לטעם הב' והא' הנ"ל], הוא מחמת שנתקשרים על ידה לאור האין סוף. [שמכל החכמות שבכל העולמות לא נמצא שם כלל, ואין שם רק מדת האמונה לבד כנ"ל באות ז'], שהוא זה לעומת זה בתכלית ההיפך מהעדר החכמה לגמרי, שבאיכות השאלות [כנ"ל מהמוב"פ, שאין באיכותם רק דמיון]. כי כמו שכל באיהם לא ישובון ולא ישיגו עוד חיי נפשם ונשמתם הנסתרה והנצחית, מעוצם כריתתם בהעדר וחיסרון לגמרי שנאחז ומתגבר בחלל הפנוי כנ"ל, כן בתכלית ההיפך, שבתעלומות חכמת האין סוף, גדלו ועצמו כמו כן כוחו וחילו לאין חקר וסוף, וכל באיה [כמשה בעצמו] לא ישובון ולא ישיגו עוד את המות הנ"ל, גם בירידתם בפקודת הבורא לתחתיות שאלות השואלים הנ"ל, ואדרבא יתגברו ויתחזקו בכחם וגבורתם עדי עד. ואז ישיר משה, וינגן בנועם ועדן ניגון הנ"ל, עד שיוציא ויעלה גם כל הבאים ויורדים לשם, שאין בכחם לעלות מעצמם [מאשר לא הקדימו תחלה לעלות ולבא באמונת וחכמת האין סוף כנ"ל]:

[כאן חסר אות אחד]

אות ט"ו.

ממה ששמעתי בענין הזה מדבריו הקדושים בעל פה, נראה לעניות דעתי, על אודות שאלות החלל הפנוי הנ"ל והמוב"פ, במה שנראה השני הפכים בנושא אחד, שהוא היסוד העיקרי אשר יסדו גם חוקרי עמינו בדעתם האנושה [שגם דעת השם יתברך בעצמו, לא יחייב וימציא מה שנראה לדעתינו כשני הפכים בנושא אחד כנ"ל], ועל זה נבנה להם כל השאלות והקושיות הנ"ל שאין עליהם תשובה [ומהם המובאים בספר המורה]. וכשהוכרח אדמו"ר ז"ל לבא בו בהשגתו הזאת, יצא מפיו הקדוש ואמר, אני מאמין באמונה שלימה שהשם יתברך יכול לעשות גם מהמשולש רבוע [כי גם זה מהדברים הנראים לדעתינו כשני הפכים בנושא אחד ולדעתו יתברך לא יהיו כלל בנושא אחד כנ"ל]. גם עיין בספר כוכבי אור חלק ב' אמת ואמונה הנ"ל, מה שכתבתי מדבריו הקדושים, שכמו כן גם להיפך, נמצא הרבה דברים שלדעתינו אינם נראים ונדמים כשני הפכים, ודייקא לתעלומות דעתו לאין סוף, נחשבים ונמצאים כשני הפכים בנושא אחד:

אות ט"ז.

בדבר המחלוקת שבין החכמים, אשר כל אחד מושך את עצמו לצד אחד, בסיבת החלל הפנוי שנעשה על ידי זה, נראה מבואר, שמה שדבריהם סותרים זה לזה כשני הפכים, הן הן כשני הפכים שבחלל הפנוי הנ"ל, אשר באמת אלו ואלו דברי אלקים חיים, ובהסתרת ותעלומות חכמתו ודעתו, מושג ונודע איכות הדבר הזה [כמובא מזה במקום אחר מדבריו הקדושים]:

אות י"ז.

מה שכתב שהתלמידי חכמים בוראים על ידי דבריהם וכו', נראה מבואר, שסובב בזה למה שכתב תחלה, שגם כל הבריאה בכלליות לא היתה כי אם על ידי הדיבור, ושזה ענין מאמר הזוהר הקדוש בדבר הכתוב שמביא על זה ולאמור וכו' מה אנה וכו':

אות י"ח.

מה שמבאר צמצומי הרחמנות [שנמצאים בהבריאה] בהולדות הדורות מאב לבן, נראה לעניות דעתי מדבריו בעל פה, שהן הן הכלים [והמשכים] הנ"ל, שנמצאים בכלליות הבריאה:

אות י"ט.

מהמבואר הנ"ל בדבריו הקדושים, שהשגתו ותבונתו יתברך הוא הקיבול שכר והרגשתו טובו לנצח שירגישו על ידי זה, ונראה מבואר שזה מה שכתב על אודות כלליות הבריאה [שבשביל נפשות ישראל כידוע], שמחמת רחמנותו ברא את העולם. כי הוא הרחמנות האמתי והנצחי, שברא והוריד לנפשות ישראל בשביל זה, כדי לגלות ולהשפיע להם מרחמיו שבהשגתו וטובו הנ"ל:

אות כ'.

מהרכבת דבריו הקדושים, שמבואר מהם שאמצעות החלל נתמלא באותיות החכמה והשכל, וגם מבואר מהם שנתמלא במדת הרחמים. נצמח ויוצא לנו פרי דעתו הנעלמה, שהיינו הך [כמאמר החכם אילו ידעתיו הייתיו], שהשגת החכמה למדת רחמיו יתברך, זה בעצמו מדת רחמיו וטובו שמטיב מטובו לזולתו, על ידי שזוכה זולתו להשיג ולהתדבק כביכול בנועם וטוב רחמי דעתו וחכמתו:

אות כ"א.

שגם בהנ"ל נראה מבואר, שבתכלית ההיפך יהיה ההעדר שבמחיצת החלל, במדת הדין, שכאשר עלה במחשבה להשפעת רחמיו וחכמתו לזולתו בבריאת העולם, הוכרח דייקא מחמת זה לסלק תחלה רחמיו וחכמתו [שהוא מדת הדין כנ"ל] כי אם לאו היה הכל אחד, ולא היה שייך זולתו כלל. [גם לפי זה נראה מבואר] שזה בעצמו כוונת האריז"ל, במה שכתב שלא היה מקום לבריאה, כי כלליות הבריאה [של הנבראים בתוכה], היא היא זולתו הנ"ל, שלא היתה שייכה כלל אם לא היה נעשה החלל והצמצום כנ"ל:

אות כ"ב.

בדבר הכלים שנשברו המוב"פ, אף על פי שמבואר מדבריו הקדושים שהם בחינת אותיות החכמה [והתורה], אבל כנגד האור שנתקבל בהם [קודם השבירה ולאחר התיקון], נראה מבואר, שגם הם מעין ההעדר הנ"ל, מכל שכן בעת שבירתם [שלפי זה מבואר יותר גם מה שהבאתי במקום אחר בשם האריז"ל, שמתחלה נעשו באופן שישתברו], שמחמת זה ישובו אחר כך להתהוותם בתיקון יותר מבתחלה, מאחר שעצם התהוותם הוא מעין העדר, שהוא כעין השבירה. [וגם מבואר לפי זה, מה שמובא בדברי מוהרנ"ת בשם האריז"ל, שגם קליפות השבירה, נאחזים ונמשכים מקליפות החלל הפנוי]:

אות כ"ג.

שבכל הנ"ל תבין מרחוק, בעמקי חכמתו על אודות שאלות משה, ששאל על מיתת רבי עקיבא, בתוקף מדת הדין, והשיב לו השם יתברך שתוק בחלל הפנוי, כי כך עלה במחשבה. כל הדין וההעדר הזה מהכרח תיקון הכלים לקבלת השכר והעונג הנצחי שעל ידי זה, עד שלא יחשב לרבי עקיבא כנגד זה גם הדין והמיתה הנ"ל, [וממילא מבואר, שבזה בעצמו הלביש השם יתברך בדבריו גם התירוץ והתשובה על שאלתו, ושגם זה מענין התשובה]:

אות כ"ד.

שגם בכל הנ"ל נראה מבואר בדבריו הקדושים, על אודות ההפרש בין המילוי והסיבוב [ממחיצת החלל שמפסיק ביניהם]. שההפרש הוא גם באיכותם [שלא כאיכות הסיבוב איכות המילוי]. כי הסיבוב הוא מעצם אמתת חכמת האין סוף כנ"ל, ולא כן המילוי שנמשך משם למלאות אותו, כי השתנות הממשלה לההעדר על המציאות שנמצא במחיצת החלל, ממילא מובן שזה נאחז גם במציאות החכמה שחולף ועובר על ידו, שגם המציאות והחכמה בעצמה, תשתנה ולא תהיה כאיכות המציאות והחכמה שבאור אין סוף בעצמו כנ"ל:

אות כ"ה.

שעדיין יש להתפלא בהמבואר הנ"ל מדבריו הקדושים, שכל שנתרחק יותר העולם והמדריגה ממחיצת החלל, ויורד יותר להתקרב בהיפוך לנקודה האמצעית שבו, גובר שם יותר השתנות החכמה מאיכותה שבאין סוף, עד שבכדור הארצי ממש, תשתנה ותתהפך בתהפוכות ותמורות ממש, עד.... ולכאורה, מאחר שכל התהפכות והתמורות האלה נמשכים מהחלל הפנוי, היה צריך להיות בהיפך, שכל מדריגה שעולה ונתקרב אליו יותר, תשתנה יותר בהשתנותו להעדר שבו. אבל באמת, אין מקום להפליאה הזאת, כפי המובן מלשון האריז"ל [בספר עץ החיים הנ"ל], שהתהוות החלל, קדמה להתמלאותו, ושקודם שנתמלא ונמשך בו כבודו יתברך, מלבד מה שלא היתה בו מציאת כבודו יתברך של הסובב הנ"ל, עוד גם בו בעצמו, כל מה שנמשך יותר בריחוקו מהסובב לנקודה אמצעית שבו, גברה ועצמה יותר ענין ההעדר הנ"ל, עד נקודת הארץ [והאמצעית] שבו, ממש היתה תוהו ובוהו וחשך והעדר לגמרי, עד שגם אחר כך כשנמשך אליו האור מהסובב שלמעלה, נשתנה בכל פעם יותר, מדריגת החכמה והאור, כפי השתלשלותו וקירובו בכל פעם יותר לעיקר ההעדר ממש שבנקודת הארץ ממש כנ"ל:

אות כ"ו.

בהמבואר הנ"ל מדבריו הקדושים, [שעצם החכמה, שהוא עצם האמת והאחדות בלי שום שינוי חס ושלום], לא נמצא כלל באמצעות החלל זולת בהאור אין סוף לבדו יתברך. יש לבאר, בענין המשכת החכמה והתבונה באמצעות העדר החלל הנ"ל, שעל זה לבד תסובב שם כל החכמה והתבונה, להבין ולהבחין על ידה, בהעדר החלל וחסרונו מהחכמה [וכענין הכתוב אמרתי אחכמה והיא רחוקה שמובא במקום אחר], ושאמיתת ועצם החכמה, לא נמצא רק באורו בעצמו יתברך. וממילא מבואר, שבהבחנה ותבונה הזאת, יגיע החיות להאמונה [שברקיעת ומחיצת החלל בעצמו] לבל יהיו ביכולת להכשל ולהטות משם להיפוכה [שבהכפירות ושאלות שאין עליהם תשובה הנ"ל], וכל יניקת והתגברות הכפירות והשאלות הנ"ל, היא מאיכות ההעדר שברקיעת ומחיצת החלל הנ"ל בעצמו, מחמת שלא נמצא ונראה בו בענין אנושי שום חכמה ודעת כנ"ל כמוב"פ:

אות כ"ז.

בכל הנ"ל תבין מרחוק, שזה מה שיצא מפיו הקדוש בהכרח החכמה להאמונה, כי באמונה והעדר החכמה, מסוכן ועלול הנפש למעוד ולהטות את אשוריו, עד שירד ויפול לתכלית היפוכה לגמרי שבכפירות חס ושלום [והוא כענין המאמר סתום המובא במקום אחר, שמשם דייקא יניקת והשתלשלות מקומות המטונפים בעבודה זרה וכפירות]. כי ממילא מובן, שההעדר והסתימה בעצמה, נתיחדת אליו להיות גם כן בקדושתו ובטהרתו, ולא יגור בו רע וקליפה חס ושלום, רק [מ]מה שנשתלשלים ויונקים משם הסתלקות דעתו יתברך ממחיצת החלל כנ"ל, (ש)מזה נמשך היצר הרע והשאלות שאין עליהם תשובה [וכמובן מזה גם במקום אחר]. [ו]יש לבאר עוד, שבאתערותא דלתתא איתער לעילא, כי כל זמן שנמצא להאדם קשיות ושאלות שאין עליהם תשובה הנ"ל, וממילא מגביר על ידי זה את ההעדר והסתלקות חכמתו יתברך שממחיצת החלל כנ"ל, וממילא גורם בזה חרון אף ומדת הדין הנ"ל מעילא לתתא על האדם, לקטרג ולשאול עליו שאלות וקושיות שאין עליהם שום תשובה כלל, אף על פי שבהסתר ובהעלם נפלא נמצא גם עליו זכות ותירוץ על הקושיות שעליו. וגם לפי זה מבאר יותר בסובבו בענין מדת הדין הנ"ל שנתגבר גם על רבי עקיבא, [שגם [היה] בחכמה כמשה], כי זה בעצמו, ענין ההכרח [שבסיבת התיקון יבא משה אל תוקף ועוצם מדת הדין, והעדר החכמה]. כי ממילא מובן, שאף על פי שבסיבת ההעדר והסתלקות החכמה הזאת, נתעורר גם עליו קטרוגים ושאלות שאין עליהם תשובה, אבל אין שום אופן עליהם שיתקיים עליהם מתיחת מדת הדין והשאלות האלה, כי אין ביכולת להכחיש ולהעלים מה שנודע לעיני כל, שבאמת לא חטאו ופגמו כלל, ועל ידי זה בעצמו שמגבירים את המציאות על ההעדר, מתקנים ומבטלים בזה התגברות ההעדר יותר מדאי שעל ידי החוטאים הנ"ל, ונתגלה מציאות חכמתו ודעתו יתברך, שבהאמת האמיתי יש גם בהם זכות ותירוץ על השאלות ששאלו עליהם המקטריגים [וכל טענת למה ה' יחרה וכו', אחרי אשר ירד ונענש תחלה גם הוא בקלקולם כנ"ל]. וגם ממילא מבואר, שאז בתכלית ההיפוך, ימשכו עליהם מעילא לתתא תעלומות החכמה, שהיא האמונה, באופן שירגישו וישימו גם בלבבם, שבאמת האמיתי לא נמצא שום קושיא ושאלה:

אות כ"ח.

על אודות רקיעת הארץ במחיצת החלל, נראה בכל הנ"ל מדבריו הקדושים, שזה מה שבתוכה נמשך עיקר הבריאה שבאמצעות נקודתה, אשר בסיבת הבית והמקום הזה לבד, ברא אלקים בראשית את השמים והארץ כנודע, כי במשכנה וקדושתה מלא כבוד ה' וחכמתו:

אות כ"ט.

בדבר השיר אשר ישיר משה מראש האמונה הנ"ל, מבאר אגב אורחא בענין הכתוב ויאמינו בה' ובמשה עבדו אז ישיר משה וכו'. גם מהמובן בהנוסח התפלה מאנשי כנסת הגדולה בתפלת ערבית ושחרית, לך ענו שירה בשמחה רבה ואמרו כולם, מי כמוכה, ומובן מזה, שהפסוק מי כמוכה באלים, הוא עיקר השירה, מבאר יותר ענין השתיקה הנ"ל, כידוע דרשת חז"ל, מי כמוך באלמים:

אות ל'.

בהמבואר הנ"ל מדבריו הקדושים, שהחלל הוא התמורה הראשונה שנשתלשלה מאור אין סוף, מבאר יותר בדבר הניגון שמוכרח אליו, כי הוא אשר בסגולתו לברר תמורת הטוב והרע [שבתערובתם], כי זה בעצמו (מ)ענין התהוותו שבכח משה המברר בעלייתו וירידתו הנ"ל. וכפי המובן מדבריו הקדושים, שהיא לבד באמצעות החכמות והשגות אלקותו שזוכים נפשות ישראל, מבאר בכפלי כוונתו, על אודות החלל שנתהווה בסיבת רחמיו, ולא לבד מהכרח המקום לבריאה שנתהווה על ידי זה כנראה לכאורה להמעיין:

אות ל"א.

כפי שנראה מדבריו הקדושים, שסובב בהם על הכלל המבואר מדברי האריז"ל ושאר ספרי אמת, שכל הבריאה היתה כדי להשפיע טובו. יש להתפלא לפי זה, במה שכתב שכל הבריאה היתה כדי לגלות רחמנותו, שזה אין שייך לכאורה על הצדיקים שהם הפועלים הבלתי עצלים בעבודתם, כי מה שהוא נאמן לשלם את שכרם ולהשפיע להם עדן טובו הנ"ל, אין שייך לכנות ולקרא זאת בשם רחמנות שמרחם ונותן להם, מאחר שעל פי משפט מגיע להם הטוב הזה. אבל בהמבואר הנ"ל מדבריו הקדושים, שגם כל התהוות הניגון של משה ע"ה, הוא בירור תמורת הטוב והרע [שהוא ההעדר והמציאות כנ"ל] שעוסק לברר, ובאמצעות התהוות הניגון והבירור הזה בעצמו מברר ומתקן בזה לקלקול תמורת הממשלה [מההעדר על המציאות כנ"ל] שהגבירו היורדים והנבוכים הנ"ל, [כי על ידי הניגון והבירור הזה, נתברר ועולה הטוב מן הרע שנבלע ונעלם בו, עד שחוזר מעט מעט להיות מעין ההנהגה שבסדר האמת ובאור אין סוף עצמו, שבזה באמת נבלע ונמחה לגמרי ענין הרע וההעדר שאין שייך כלל כנ"ל], אשר מבואר בכל זה, שכל אשר יתגבר יותר מבוכת הנבוכים להגברת ההעדר המציאות, יתברר ויתהווה הניגון והשיר הנפלא בנועם ועדן העליון יותר לכל הנפשות שיזכו לזה, תבין מרחוק גם בביאור וישוב הפליאה הנ"ל, שמחמת זה באמת תסובב כל הבריאה רק לגלות רחמיו ורחמנותו על התועים והנבוכים, אשר רבו ועצמו באחרית הימים האלה, להוציאם ממבוכותיהם על ידי משה משיח שאנו מחכים ומקווים אליו, כי בעוצם כוחו ועוזו ישיר ויברר גם תמורותיהם. ושיר ובירור הטוב הזה בעצמו, הוא הטוב הנפלא מאין סוף הנ"ל [בחכמתו ודעתו] שישפיע לנצח, בשכר העבודה שעובדים אותו לבד, כי די והותר מה שיעלה ויוציא אותם מיון מצולות שאלותיהם הנ"ל, כי חכמתם ודעתם אשר הוא שובבתם ורעתם בשאלותיהם בעצמם, תייסרם ותוכיחם בשאול ומצולה הנ"ל, עד שיתגלה להם התמים במעשיו ובעל השם בנפלאותיו, להעלות גם אותם כנ"ל: