ויסב אלקים-סימן ס"ב

אות א

ועסקינו באלו הסבות צריך להאמין בהשם יתברך לבד. שמעתי מאבי, ששמע ממורנ"ת ז"ל שפירש בכוונתו הקדושה, שצריך אמונה בעסקינו באלו הסבות שזה בעצמו רצונו יתברך, לברכינו בכל אשר נעשה ונעסוק על פי הטבע, כמבואר בזה מכמה כתובים. אבל בכל זאת, עיני כל, אליו לבד ישברו באמונתם, ולא לעשות עיקר מהסיבות בעצמם, כטעות הטועים חס ושלום, שאין ביכלתו כלל לפרנס ולרפאות זולתם:

דביקות אחורי הקדושה הוא על ידי תענית, כמו שכותבים שם ה' בבחינת אחוריים וכו', כי עיקר זכות התענית וכו'. מה שתפס לדוגמא שם ה', עיין לקמן בסמוך, שהתענית והרעב בעצמו, הוא במספר אחורי שמותיו יתברך:

והנה, כפי המובן מדבריו הקדושים בענין האמונה, שהיא בעצמה השכינה, שהיא בסוד העולימתא שפירתא, ואשה יראת ה', שבסוד הדיבור של הקריאה והתפלה בשם ה'. ואף על פי שהיא בעצמה בסוד השם אחד כנרמז לקמן מהמובן בפנים, אבל זה ענין יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה שביחוד שני השמות האלה, שהתהוות היחוד הזה באחוריים, הוא על ידי התענית והרעב כמוב"פ, ואחר כך לעת האוכל, נתהווה יחוד בפנים בפנים. [שלפי זה יבואר לך, גם מה שפתח במליצת האמונה שעל הרחוקים, ואחר כך כשמרמז זאת בסוד הגשת יהודה ליוסף, מבואר שם בלשונו הקדושה, שהשכינה היא הממלצת ומבקשת רחמים עליהם], ועיקר עיכוב. היחוד, הוא מהשני מיני קושיות המוב"פ, המתגברות כנגדם זה לעומת זה, כנגד האמונה והדעת אותו יתברך [שהוא ודעתו אחד כידוע]. כי גם לפי הנ"ל, ממילא תבין, שהן הן הנמשכים מחולקא דקודשא בריך הוא ושכינתיה, שנמצא בכל אחד מנפשות ישראל בפרטי פרטיות, ובכלליות, ובכמה אופנים שונים. שלפי זה, תבין גם בדבר אהבת ה' בכל לבב וכו' המוב"פ, שיסובב בזה על כלליות המדות, ולדוגמא תפס קשר ויחוד כוונת הדעת לדבורי התפלה [שהיא בסוד השכינה כנ"ל], שלא יהיה לבו חלוק עליו, בבחינת חלק לבם וכו' כמוב"פ. וכן בדרך כלל, שנתייחד על ידי כל זה נפש הישראלי בכבודו יתברך העומד עליו תמיד כמוב"פ:

אך ממילא מובן, שאף על פי שמתייחד ושוכן אתם גם בתוך טומאתם, מקושיות לבבם הנ"ל, להסתיר פנים מאתו. אבל אז, כמו כן גם הוא ביחוד בעצמו שעמהם, מסתיר מהם פניו והשפעתו, באופן שיהיו מוכרחים לסבול גזירת הרעב והעניות הנ"ל, עד שמוכרחים מפני זה לירד מצרימה כמוב"פ, ולהתחיל מחדש, ממיצר הגרון, בקושי ההתחלה המוב"פ, להתקרב ליוסף הצדיק, כיחוד יהודה ויוסף המוב"פ, שזה זה ענין תיקון המחלוקת שבין הצדיקים המוב"פ, שעל ידי זה נתתקן ממילא גם מחלוקת היצר הרע הנ"ל [וכן בפרטיות, מוכרחים להתייחד באהבה ושלום זה עם זה], שלא יהיה חלק לבם כמוב"פ, עד שגורמים על ידי כל זה, יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה פנים בפנים, ובכל הבחינות כנ"ל:

ולבא מענין לענין בקשרי התורה הזאת, שוב נשוב לאחר הדברים והדיבור הנ"ל, שהוא הערף, אשר מאחורי התחלת הקדושה ימלוך על כל הקליפות והמצרים שבגרון, מלהוציא את הדיבור כמוב"פ, שהוא הנקרא בשם פרעה, הרומז על התגלות טבע המזלות והסיבות כמוב"פ, שממילא מובן, שכמו כן זה לעומת זה, (כל) [כי] שרה [שהיא המלכה] כרום הדיבור המוב"פ, היא בסוד הטבע והסיבה דקדושה, שברצונו יתברך שיעסוק כל אחד, באופן שיתברר לו פרי המאכל מקליפות התערובות, שהן הן תערובות הקליפות המצירות להדיבור כמוב"פ. כי כמו שעל ידי הבירור נהפך יצר הרע בעל כרחו למרכבת הדעת ויצר הטוב [לעבוד את ה' בשני יצרין כמוב"פ], ממילא מובן, שכמו כן זה לעומת זה, בתערובתם בדעת טוב ורע יחדיו, מכריח גם יצר הטוב בעצמו למהותו וכוחו חס ושלום. ושעבור זה, היה מוכרח אדם הראשון להרעיב את עצמו לגמרי מתערובת הטוב והרע הזה, שעל ידי הרעב הזה בעצמו, היה מתקן את היחוד שבאתחלת ואחורי הקדושה המוב"פ, שבאמת גם זה מוכרח, כי בחינת האחורי הזאת, היא עיקר בבחינת השכינה כנ"ל, שכשנכללה על ידי זה בעצמו באחורי שם ה' כמוב"פ, נתבררה והופכת את עצמה [בשפה ברורה] להיחוד פנים בפנים, בהיתר אכילתו בשבת, מדעת העליון והשורש של התערובת הזאת. והמלאך הרע בעל כרחו יענה אמן ואמונה, להשלימה בהשלמתה שלעתיד, כידיעת תשובת הקשיות שלמעלה מהגבלת הסיבה וטבע בני אדם [שנמשך מהמזלות] הנ"ל:

ועכשיו אחר החטא ורעת האדם הנ"ל, אשר נתייסר ברעתו ונענש בהתעלומות דרכיו יתברך לעסוק בשביל הבירור הזה בסיבות גשמיות, שרבים נתרחקים על ידי זה לעשות אותם בעצמם לאמצעי כמוב"פ [כי שכר עבירה כמובא במקום אחר ]. אבל באמת רצונו יתברך להמשיך גם עכשיו [הארת הכולו שבת, שיהיה] כל הסיבה באמונה ותפלה לבד, לקרא בשם ה', כי זה דייקא תיקון חטאו הנ"ל, והוא התיקון שיהיה לעתיד כמוב"פ. אף גם מי שאינו זוכה לזה [כי הרבה עשו כר' שמעון ולא עלתה בידן], מוכרח על כל פנים להמשיך האמונה והתפלה לגוף הסיבה הגשמית בעצמה, שאז גורמים גם על ידי זה איזה תיקון לחטא האדם הנ"ל, כי גם בזה רצונו יתברך כנ"ל, כי היא הקדושה הנמשכת מהתחלת כל דרגין [שנתעלה לשם לעתיד], עד סוף ואחורי כל דרגין, שבמיצרי הקליפות שירדנו לשם. וגם על זה לבד, יסובו כל הבירורים הנעשים על ידי המצות והלכות התורה המוב"פ, להיות בזכר ליציאת מצרים, בראש האמונה והבטחון הזה. [כי כל הגלות לא היה רק מקלקול האדם הנ"ל כידוע], ויהי בשלח פרעה את העם מהתהפכות הערף [מדת הדין של השם אלקים], להיות במדת הרחמים שבאור פני ה' המוב"פ, ויסב אלקים בעצמו את העם, בהסיבה והאכילה דקדושה כמוב"פ, כי אף על פי שהיא בבחינת אחור כנ"ל, אבל עצמה האמיתי הוא בבחינת הפנים והדעת הנפלא יותר, [כי סוף] המעשה, הוא בתחלה והתחלת המחשבה. [וגם בכל דרגא ודרגא, קשור ומחובר אחורי וסוף כל דרגא, לתחלה והתחלת הדרגא שלאחריה]. והבן היטב בכל זה לעובדא ולמעשה, כי אין שום עצה אחרת, זולת האמונה והתפלה הנ"ל, שעל זה בעצמו נתעורר גם תפלת הצדיק והשכינה, להמשיך נפלאות שידודי הטבע, כמו שיהיה לעתיד כמוב"פ:

גם תבין יותר לפי כל הנ"ל, בביאורו הקדוש שבמאמר הסבא המוב"פ, על אודות האמונה דנפקת בצפרא ובתחלת היום בהתחלה חדשה בכל פעם, שעל זה יסובב הכתוב חדשים לבקרים וכו' כמוב"פ. ואף על פי שכוונתו בזה על כלליות העבודות דקדושה, [שהעיקר בהם, היא ההתחלה והתחדשות כמוב"פ], תפס לדוגמא עבודת ההתקרבות והגשת יהודי [כי בלשון המדובר בינינו יצא זאת מפיו הקדוש] להצדיק, שהוא בחינת יוסף כידוע. ועיין בכל הנרמז לעיל ודו"ק ודו"ק ודו"ק: