תקעו אמונה-סימן ה'

אות ב

בלי קול. היינו חוץ הקול [ועל כרחך, דבריו אומרים פרשוני, שכוונתו כן]:

ליתן עצה לנפשם כל אחד ואחד מה שצריך. היינו באופן שעל ידי קיום העצות, לא נסוג מהתרי"ג עיטין והעצות שבתורתינו הקדושה, כי אלה ואלה מסוגלים להבאת האמונה בלב האדם, [כן מבואר מדברי מורנ"ת ז"ל הלכות תחומין שעל זה]:

המשכת רוחניות אלקות בתוך צמצומים. מורנ"ת בהלכות, בפרט בהלכות תחומין הנ"ל, מפרש בזה פירושים שונים:

ואלו הגרים הם מכניסים גאוה בישראל. כפי מסלתו הקדושה יש לבאר בכוונתו, שזה עיקר קושייתם, כמו הנ"ל מה שמביאים את הגאוה בישראל [שגדלים מאליהן]:

רועה זונות. כלליות הרועים והמנהיגים [של שקר], שהם מגבירים תאות ניאוף בעולם כנ"ל [בה"ל]:

שדי, שיש די. יש לפרש בהשין, אשר בשבעה ראשיה מאירים השבעה רועים [ומנהיגים דקדושה], ומצורף לזה אותיות די, שהוא הצמצום כמוב"פ. גם לפי זה יש לבאר, שהתיקונים חוזרים חלילה בכל פעם יותר להקרא בשם נשמת שדי [בשיתוף רוחניות אלקות עם הצמצומים] הנ"ל, ולדלות העצות הנ"ל:

מגיני ארץ. מבאר לפי זה תחלת הכתוב הנ"ל [מגן עזרך] ואשר חרב גאותך:

נשמות הנפולות. יש לבאר, שבתחילה מדבר בדרך כלל, וכולל גם הגבוהים במעלה, המורדים את עצמם בכוונה למקומות הרחוקים כדי להעלותם [כאשר אכתוב לקמן באות ח' ט"ו עיין שם]. ובאמצעות העלאתם, עוסקים להחיותם ולהשיבם במטעמיהם, כדי להחזיקם ולקיימם עד השלמת התיקון:

הסתלקות משה וכו', עתה באתי. כפי ששמעתי מאנ"ש, רימז בזה רבינו ז"ל גם הסתלקותו, ושבכל זאת הופיע והאיר אחר כך בתלמידו מורנ"ת דיבורים כשרים [אשר הן הן הלכותיו הקדושים], להחיות ולהשיב את הנשמות הנפולות. ושזה מה שאמר רבינו ז"ל אליו ולר' נפתלי, שיהיה נעשה מהם מלאכים בעולם העליון לאחר פטירתם, וגם גילה להם את השמות שיהיו נקראים בהם, וכתבו אותם בפנקסיהם. [ואף על פי שנשמות ישראל מושלים על המלאכים, אין הכוונה על אותם המלאכים שהם בעצמם היו בזה העולם והמובחרים שבישראל]. כי גם אותם בעצמם, קרא רבינו ז"ל בשם מגיני ארץ הנ"ל, כמובן בזה משיחותיו שבעל פה ושבכתב :

שדי שהוא המוחין נסתלק. לכאורה נמצא מזה סתירה למה שכתב תחלה בסימן ו', בזה הלשון: וזה בחינת שדי וכו', זה בחינת הצמצום. אבל בביאורי הנ"ל בדיבור המתחיל שדי שיש די וכו', שבזה השם מצורף המוח עם הצמצום עיין שם. יש לבאר, שברוב אחדותם וכלליותם זה בזה, להקרא יחד בשם אחד שדי הנ"ל, נקראים לפעמים המוחין בעצמם בשם הצמצום, ולפעמים להיפך, שהצמצום נקרא בשם המוחין, עד שלזה ולזה סובב בשם שדי הנ"ל:

עוות המשפט נעשה על ידי תפלין רעים. אף על פי שברהיטת לשונו הקדושה נראה תחלה שאינו מדבר רק מהדיינים שאינם כשרים, אבל בכאן נראה מבואר [כדברי מוהרנ"ת ז"ל שעל התורה], שנמצא מזה בכל אדם, אשר כל אחד יש לו לשפוט את עצמו:

רשע מכתיר. לשון כתר:

ארגמן וכו' א'וריאל ר'פאל ג'בריאל מ'כאל. והמלאך אוריאל, בסבת שער הנון שנמצא שם, נקרא גם בשם נ'וריאל והיא הנון שבסוף תיבת א'ר'ג'מ'ן'. ומחמת שלא ניתן עדיין זה השער למשה רבינו ע"ה, לא השיג עדיין דרכי ה' [צדיק ורע לו וכו'] היוצאים משם:

ונשא אהרן את משפט בני ישראל על לבו. מבואר מדברי מורנ"ת [בהלכות הפקר ונכסי הגר שעל זה], קשר נפלא מענין זה הכתוב הסובב על חושן המשפט, אשר בו ד' טורי אבן שמות בני ישראל שבד' הדגלים, אשר במחנותיהם [ונפשות הששים רבוא] שהיו בהם, סבבו את את המשכן והארון, ואשר על זה סובב בהכתוב הנ"ל בפנים [הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים] וכו', מרכבו א'ר'ג'מ'ן' בד' מלאכי המרכבה הנ"ל:

וביום כפור אז הוא גמר תיקון החותם דקדושה. מהמבואר מדבריו הקדושים, שההצלה מהחתים בשרו, נוגע להחותם לחיים שביום כיפור. הוא כעין מה שאמרו חז"ל, שבהיפך חס ושלום, הרואה קרי ביום הכיפורים, ידאג כל השנה. ובהמבואר מדבריו הקדושים שיש טיפות שמוכרחין לצאת, יש לבאר שזה מה שסיימו חז"ל, שאם עלתה לו שנתו וכו', כי זה סימן שלא נדחה מאתו רק טיפת עשו וכו', שמוכרחים לדחותם כנ"ל:

סוכה זה בחינת תיקון המלאך. במספר השבעה בדבר המלאך שהם מקבלים מהשבעה רועים, ממילא מבואר, שהן בשבעת ימי הסוכות, כנודע:

ה' מלך גאות לבש. כפי המבואר תחלה מדבריו הקדושים, שבנפילת חלקי האמונה ומציאתם בין הגוים, נמצאים ביניהם גם חלקי הגאוה דקדושה, [כמו שבהיפך בחזרת חלקי האמונה והתהוות הגרים, שעל ידי זה חוזרים ועולים גם חלקי גאוותן של ישראל]. מובן ונראה, שגם כאן מבאר אגב אורחא, בסמיכת אלה התיבות, מלך גאות לבש, [הרומזים על הגאוה דקדושה], להתיבות הנ"ל באות ב', לבש ה' עוז התאזר, שסובב בהם על חלקי האמונה:

נדיבי עמים נאספו בחינת גרים. כפי המבואר מדבריו הקדושים, שמוכרח להגרים גם תיקון המגיני ארץ, שעל ידי זה נעשה המלאך. מבאר יותר בסמיכות סיום זה הכתוב, כי לאלקים מגיני ארץ. וכן מובן זה הקשר בדברי מורנ"ת שעל זה:

וכשנתתקן המוח בבחינת משה, בחינת תפילין, אזי גם בבחינת הסתלקות וכו', גם הרשימה וכו', שינה, היא טובה גם כן מאד. סובב בזה להמבואר מדבריו הנ"ל באות ט', שבשינה והסתלקות מוח התפילין שבמשה, זוכים לחלום על ידי מלאך עיין שם. אבל בכאן מוסיף והולך להודיע, שגם העבודה הפשוטה נקרא בשם שינה והסתלקות המוח. ושבזאת השינה והעבודה הפשוטה, זוכים להשגת תיקון המשפט, שבזה מבטלין לגמרי את הטומאה הנ"ל:

בנו העובד. כפי דרכו בקשריו הקדושים, נראה מבואר, שהוא העובד הנ"ל שמתוקה שינתו, כמשה בהסתלקותו ושינתו הנ"ל:

ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע. בדרכו לכווין גם לפשיטות לשון כתוב, יש לבאר, שעל ידי ההשגה הזאת בעצמה שזוכה בנו העובד אותו להשיג, צדיק ורע לו, רשע וטוב לו, חוזר באמת המשפט על תיקונו ומכונו, שיהיה הרע להרשע והטוב להצדיק:

חמוקי ירכיך. ונסמך לענין הכתוב כמחולת המחנים, שהוא מחנות הדגלים הנ"ל, כמובא שם בפירוש רש"י:

אחר קצת דברי הביאור והאמת הנ"ל, הנני להוסיף ולהציג דברי הביאור באות אחר אות:

אות א

בדרכו הקדושה לסובב בדבריו האחרונים ולבאר בהם יותר דבריו הראשונים, יש לבאר בזה גם כאן, בענין צדיק ורע לו רשע וטוב לו [שגם משה בחייו לא השיג זאת], ולבאר בכוונתו הקדושה, שזה זה ענין הכתוב הנ"ל בפנים, רשע מכתיר את הצדיק. כי אף על פי שבפירוש הדרש מפרש זאת רבינו ז"ל על טיפת עשו וישמעאל, ושעל ידי זה נתקלקל המוח ואין ביכלתו כלל לשפוט כראוי. אבל בצירוף פשיטות לשון הכתוב נראה מבואר, שגם ההכתרה בעצמה שהרשע מכתיר את הצדיק, הוא ענין רשע וטוב לו צדיק ורע לו, שגם זה בעצמו קלקול המשפט. וגם ממילא מובן, שבהחזרת המשפט על מכונו על ידי ההשגות כנ"ל, מבטלים ממילא את הרשע [הוא עשו כמובן במקום אחר] וטומאת עמלק כמוב"פ היוצא ונמשך מאתו. [ולקשר יותר פירוש הפשט עם הדרש הנ"ל, יש לבאר, שבהכתרת טיפת עשו לטיפת יעקב דקדושה הנמצא במוח, שזה נקרא בשם תפילין רעים, גורמים כביכול גם למעלה, בתפילין דמארי עלמא, שיהיו דרכיו מהופכים, והרשע מכתיר את הצדיק, ולהע"ז התפילין למטה על ידי השגות]:

אות ב

כפי המבואר מצירופי דבריו הקדושים באות ט"ו [עיין שם היטב], שיש מקומות שגם הבן [שבמוחין התפילין, שבמשה בחייו הנ"ל], אינו משיג אותם, והם מופלאים [ומכוסים] מאתו, עד שהוכרח להתצמצם ולא לכנוס ולבא כלל בהם. יש להוסיף ולבאר בכוונתו הקדושה, שזה זה המופלא והמכוסה שהזהיר תחלה באות ז', בלשון חז"ל במופלא ממך וכו', ובאזהרת הכתוב פן יהרסו וכו', על הזוכה לבא במוחין התפילין שבדעת משה הנ"ל, כי גם הוא אסור להרוס את הגבול ולבא בהם. גם מצירופי דברי מורנ"ת שעל התורה הזאת [בכתב ובעל פה], נראה ומבואר, שמחמת זה באמת לא נגמר הגאולה והתיקון שביציאת מצרים בחודש ניסן הנ"ל בפנים, אבל מה שהיה הוא שיהיה, וביתר שאת [כאשר הבאתי במקום אחר בשם האריז"ל] וכמובא באות שאחרי זה:

אות ג

בדרכו הקדושה לכפול את הראיות [ברובם ככולם מדבריו הקדושים], נראה מבואר, שזה אשר הפליא להעטיף תחת לשונו הקדושה ראיה כפולה לביטול הטומאה בשינה, על ידי תיקון השגת דרכי ה', היוצאים מתיקון מרכבתו יתברך. כי בהשקפה ראשונה לא נמצא ראיה לביטול הטומאה רק מחמת שבתיקון וקישור המרכבה אין נופלים אהבות מהמרכבה. אבל כפי הנ"ל יש להוסיף מעמקי דבריו הקדושים, שכל קלקול השינה בטומאה, הוא מחמת שגם בהתגלות מוחין התפילין שקודם השינה, עדיין לא נזדכך האדם מהתפילין הרעים, [שבטיפת עשו וישמעאל, שיצאו מאברהם ויצחק בעצמם], אשר בהם רשע מכתיר וכו', ואשר על כן, יצאו המעקל עמלק כמוב"פ. אבל לא כן אחר עליית הגואל שאנחנו מחכים אליו, גבוה על גבוה, להתפילין מוחין שבדעת משה לאחר הסתלקותו המוב"פ, ממילא יתבטל זה הרשע ואלה הטיפות הטמאות אשר מצדו, עד שלא יהיו עוד מקום כלל לאחיזת הטומאה:

אות ד

כפי שעיקר קלקול האמונה הוא מחמת שנראה לעיני כל שהרשע מכתיר את הצדיק, שזה ענין קלקול המשפט. ורק בהשגת ותיקון המרכבה, לתיקון המשפט וביטול הרשע, תתגלה האמונה לעיני כל. וכפי שבסיום דבריו הקדושים סובב על זה התיקון בלשון חז"ל, תהום אומר לחבירו אבע מימיך, ובלשון הכתוב ויגל כמים משפט, ולהתעלות מבחינת משפטיך תהום וכו'. מבאר יותר בלשון הכתובים הנ"ל בפנים, ובלשונו הקדושה הנ"ל, לקרא את העצות שמהם גידול האמונה בשם מים עמוקים, שצריכים לחתור אחריהם [דער ביווען אין דער גראבין כנ"ל], ולדלותם תחלה באופן שיתנו [כי הגשמיות מקושר להרוחניות, כמובא מזה במקום אחר, ויש בזה להאריך וההכרח לקצר]:

אות ה

באחדות תיקון המשפט ותיקון האמונה הנ"ל יש לבאר, שגם זה ענין הסתלקות הדעת שמוכרח להשגת ותיקון המשפט. כי ממילא מובן, שבהסתלקות הדעת, לא נשאר האדם רק במדת האמונה, ושזה כעין ההנהגה בפשיטות [ותמימות] הנזכר שם:

אות ו

המבואר הנ"ל מדבריו הקדושים, שכל זה התיקון הוא בבוא הגואל המופלא הנ"ל, יש לבאר, שזה זה מה שדקדק בלשון הכתובים בדבר הפלא והמופלא, שהן לענין הקלקול, זה לעומת זה, נקראים המכות בשם מופלאות. וכן להיפך, לענין התיקון, נקראים בעצות שבגידול האמונה בשם פלא, ואשר עליהם אמר הנביא, אודה שמך כי עשית פלא וכו', אמונה אומן. ושגם התפלה וזכות אבות שנתתקן על ידי זה, נקראים בשם פלא:

אות ז

מה ששמעתי מאחד מאנ"ש, ששמע מר' אברהם מפטרבורג, בזאת העת שאחר בוא רבינו ז"ל מלעמברג, רכב פעם אחד רבינו ז"ל לחוץ לעיר לשאיבת האויר שהיה מוכרח לו, וזה האיש ר' אברהם מפטרבורג, הלך אחריו רגלי במרוצה, באופן שישתווה אתו. ורבינו ז"ל סיפר לפניו את צערו במחלתו [מחלת הריאה], שנתקלקל קולו מחמת המחלה. ואמר אז לפניו, שהאובד את קולו במחלתו, אין מועיל לו אפילו זכות אבות. ואחר כך אמר לו שכשיהיה איש כשר, יבין את דבריו [אז דיא וועסט זין איין ערליכער יוד, וועסטו פאר שטיין וואס איך זאג]. וכפי הנראה, שזאת המעשה היתה בסוף הקיץ תקס"ט, שבראש השנה תק"ע שאחרי זה, אמר רבינו ז"ל זאת התורה, ובזאת התורה מבואר דבריו הקדושים הנ"ל, שבאיבוד הקול, אין מועיל זכות אבות [כי הקול הוא מאש מים רוח, שהם תלת אבהן כמוב"פ. וזה האיש ר' אברהם הנ"ל, היה רחוק מלהעמיק בדבריו הקדושים]. וכפי הנראה מכל זה, שהצדיק משתתף לישראל בצרתם, ומקבל על עצמו בשבילם המחלות שאין מועיל להם לא רפואות וכו', ושזאת היתה מחלתו בהריאה, וכאשר ביאר אחר כך כל דברי התורה הזאת בענין הריאה. וגם בשעת אמירת תורתו, שהיה עוסק תמיד באלה התיקונים שהוציא מפיו, הבנתי מאבי [שקבל ממורנ"ת ז"ל גם תנועת רבינו ז"ל שבאמירת תורתו], שבלשונו הקדושה ותנועותיו [שהוציא מפיו אלה התיבות, דארף מען שרייאין פין דעם הארץ], שמשך מאוד תיבת "הארץ", וכן בתיבת "ממעמקים", ותיבות "מעומקא דלבא". שכמובן גם כאן, שבאמירת תורתו בעצמה עסק בכל זה וכאשר אכתוב באות שאחר זה:

אות ח

בדבר.... בכל רפש וטיט.... דוגמא מהבן הקופץ.... שאז נסתכן האדם.... באות ז'.... תבין מרחוק.... מהקדושה כי עיקר כוונתו בהורדתו.... הוא.... הורדתו את עצמו לתחתיות.... המופלאות כנ"ל, ושרק על ידי זה זוכה להשיג וכו' גם להמופלא הנ"ל. ושלפי זה יש לבאר עוד, שאף על פי שעשה את עצמו רק כקורא בשם המושאל להסתלקות הדעת בשם הסתלקות משה, אבל באמת נראה מצירופי דבריו הקדושים [בכתב ובפה], שזאת היתה מהטעמים שנגזר על משה להסתלק, ושכן גם בכל יחידי הדורות, כמו רשב"י וכו'. עד שגם רבינו ז"ל, אחר כל אלה ההשגות, גברה כנגדו מלחמת הכלל במחלותיהם ובטומאותיהם הנ"ל, עד שיסתלק לגמרי, ולהשיג את אלה ההשגות לאחר הסתלקותו כפלי כפלים [גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם] עד שישוב ויתגלה בגואלינו שאנחנו מחכים, ולגלות האמונה לעיני כל:

אות ט

יש לבאר, שבמדריגתו שבשינתו וכוחו.... מדרגתו שבהתעוררותו. נקרא גם כן.... בהמה. רק (ש)מחמת [ש]גם אז אין נקרא חס ושלום בשם בהמה ממש, יען אשר גם אז הוא נשמר על ידי השם שדי להדבק בהמלאך הקדוש, ולא לכנוס בשד בהמה הטמאה לגמרי בהטומאה המוב"פ, נמצא בזה כשני הפכים בנושא אחד, ויש מחמת זה לקרות אותו גם אז בשם אדם. ועיקר השלמת זה התיקון, [נזכר בסוף דבריו הקדושים] שכשזוכה האדם הערום בדעת וחכמה, לסלק את דעתו, ולשום עצמו כבהמה, מעלה ומתקן בחינת משפטיך תהום רבה, ומה נפלא לפי זה סיום הכתוב, אדם ובהמה [יחדיו] תושיע ה':

אות י

בביאור מורנ"ת מדברי רבינו ז"ל, שמחסרון בירור המשפט [והתפילין רעים המוב"פ], לא נגמר התיקון ביציאת מצרים שבחדש ניסן המוב"פ, יש להוסיף ולבאר, שזה מחמת שלא היה אז ביכולת כלל להוציא אל הפועל, הראש הרביעי המוכרח לשין השניה של התפילין, מחמת שלא היה ולא נגלה עדיין בעולם נשמת דוד, הרועה הרביעי, המכוון לזה הראש הרביעי שבשין התפילין, [ולא נמצא אז נשמתו רק על כל פנים בהעלם ובכח], ושרק מחמת זה נזרק כביכול הפסול מהטיפות המוב"פ, להיות נהפכים ונקראים אחר כך בשם תפילין רעים. כי אך ורק על דוד וזרעו, יסובב רבינו ז"ל בהבאתו את הכתוב, משפטיך למלך תן, בענין תיקון המשפט הנ"ל:

אות יא

כפי שיש לבאר מתחלת דברי רבינו ז"ל, שגם מחחילת הבריאה, פעל השם יתברך יסודות הבריאה כפי ראשי הדורות שהיו מוכנים לבא. כי השלשה אבות, מכוונים להשלשה יסודות אש מים רוח כמוב"פ. יש להתפלא לכאורה על בריאת יסוד הרביעי, שהוא יסוד העפר המוב"פ, בלי שום ראש כלל. ושאף על פי כן מבואר בדברי רבינו, מהמובן בתיקונים, שדייקא יסוד העפר הוא הכלי והמאנא של כל הג' יסודות הנ"ל, העומדים מצד האבות כנ"ל. וליישב את הפליאה הזאת, מוכרח להקדים ולשוב להמבואר מדבריו הקדושים, שבהעלאת חלקי האמונה, והתהוות הגרים שעל ידי זה, יש לצרף גם העלאת חלקי המוחין שבגאוות [ויקר ופאר] התפילין, ושהאבות הן הן השלשה ראשים שבשין התפילין. כי לפי זה יש לבאר, כפי דרכו בלימודיו הקדושים, שגם מחמת זה נחסר זכות האבות בעת נפילת האמונה. ועוד נבא ונשוב לדבר הג' יסודות הנ"ל, העומדים מצדם, כי לפי זה יש להוסיף ולבאר, שבכפולת השין להיות גם בראש הרביעי, שהוא דוד משיח, שבתיקון המשפט, שזה עיקר תיקון האמונה כנ"ל, זה זה כנגד יסוד הרביעי הנ"ל, אשר הוא הכולל את כולם [כנודע ומבואר גם ממקום אחר]:

אות יב

ועוד יש לבאר מדבריו הקדושים, שגם בכל השלמת התפילין והמוחין בראש ורועה השביעי הנ"ל, מוכרח בכל זאת גם אחר כך בנו העובד אותו, לסלק גם זה הדעת והמוחין, ולהתעלות בזאת ההשלמה בעצמה, עד תיקון המשפט שביום השמיני [עצרת] המוב"פ, שהוא הנעלה והנשגב גם מיום השביעי ורועה השביעי הנ"ל, [וכנודע ומובן מזה גם במקום אחר]. רק שזה הרועה השביעי, נתאחד בו ונתלבש בו על כל פנים, עד שיש ביכלתו להאיר על ידי זה לכל בני העולם וכלליות הבריאה, אף על פי שלא נמצא בה רק שבעה ימים [וכמובא כל זה גם במקום אחר]:

אות יג

בהמבואר מדבריו הקדושים, שכל השפעת המ'א'כ'ל' הוא מהמ'ל'א'ך', לולא דמסתפינא מלבא בדרך הדרש והרמז, הייתי מבאר, שזה מה שאתוון דדין כאתוון דדין:

אות יד

בדבר הד' שינוים שנשתנים ויוצאים מדרכי הכסא המשפט שלמעלה, צדיק וטוב לו. צדיק ורע לו. רשע וטוב לו. רשע ורע לו. וממילא מובן, שהם מכוונים למספר הד' מלאכים שבכסא, אשר העומד מימין הוא מיכאל שבחסד כנודע . יש לבאר, שמצדו לבד, נמשך צדיק וטוב לו. וגם ממילא מובן, שעיקר תיקון המאכל הנ"ל, הוא על ידו, וכפי שנכתב חסר, מ'כ'א'ל', תמצא גם בו כאתוון הנ"ל [מ'א'כ'ל' מ'ל'א'ך']:

אות טו

כשהזכיר רבינו ז"ל שצריך להשליך עצמו בכל מיני רפש וטיט בשביל עבודת ה' ומצוותיו יתברך, ושלאו דווקא מצוה ממש, רק אפילו בכל ענף מהענפים היוצאים מכל מצוה, תפס אז רבינו ז"ל לדוגמא מנהג תשליך שבראש השנה. ובהשתדלותו בעת אמירת תורתו כפי אלה התיקונים בעצמם שהזכיר בה, מבואר אגב אורחא, סיבת השם יתברך, שנחלק אז רבינו ז"ל בהליכתו להנהר לקיים זה המנהג, ונתלכלך בהרפש והטיט. ובביאורינו הנ"ל, בהעלאתו מצירופי דבריו הקדושים, שעל ידי זה גם ברוחניות מוריד ומשליך את נפשו בעצמו למצולות ים, ועד התהום ממש. מבאר אגב אורחא גם בענין הכתוב ותשליך במצולות ים וכו':

אות טז

גם מבואר מדברי מורנ"ת בהלכות יום כיפור שעל זה המאמר, קשר נפלא. שבהשלכת החכמות וסילוק המוח, כדי לעבוד בפשיטות, נשלכים ונסתלקים על ידי זה ממילא, חלקי המוח שבטיפת עשו וישמעאל [הנמצאים שם], אשר הנהגתם [וטבעם], בתכלית ההיפך, לבלי להתנהג רק בחכמות ולא בעובדות. ולא כן [נפשות ישראל, והעיקר] יחידי הדורות הנ"ל, המתנהגים בהיפך, ולסלק החכמות כנ"ל, על ידי זה בעצמו הם זוכים מזמן לזמן ומעת לעת, להשגות החכמה והמוח כפלי כפלים כמוב"פ:

אות יז

כפי המבואר בביאור מורנ"ת הנ"ל,שגם צעקת הלב הוא בסוג צעקת הקולות. יש לבאר מענין הכתוב צעק לבם וכו', קומי רוני בלילה וכו', שזה ענין תפלת חצות. ושחסרון תועלת התפלות [שהם שלשה], זה ענין חסרון תועלת זכות אבות [השלשה], שהם מכוונים כנגדם. ושעיקר כוונת רבינו ז"ל בצעקת הלב, הוא על תפלת חצות [תפלה הרביעי שכנגד דוד כנודע,ומובא מזה במקום אחר]:

אות יח

בפירושו להכתוב נעשה אדם בצלמינו כדמותינו, שהאדם בדעתו האמיתי, זוכה גם בהסתלקות דעתו [והתחשבותו בזה לבהמה], לכנוס על כל פנים בגדר המלאך, ואינו נמשך בזה לבהמה ממש:

[ביאורים על תורה ה' ליקו"ת]

מאמר א'.

על אודות הפליאה [שמובאה בשל"ת], בענין העצה להמשכת העצות על ידי האיש תבונה, שלכאורה אין זה שייך להיורד ונתרחק כל כך גם מהאמונה עד שאין מועיל לו אפילו קול אנחה. כי העצה מצעקת הלב, אף על פי שגם מזה נתרחק בנפילתו, אבל מחמת שבכל זאת אי אפשר בשום אופן שלא יהיה נשאר באיש ישראלי איזה נקודה וניצוץ כל שהוא על כל פנים, ובצר ומציק לו במחלתו ומכאוביו הנאמנים, נתעורר ונתגבר בו ממילא הנקודה הזאת, עד שכמה פעמים יצעק מלבבו אל ה' באמת מעומק הלב כמוב"פ. אבל כשגם אחר כך מוכרח להעלאת האמונה עצה נעלמה כזאת, שהוא המשכת רוחניות אלקות, באופן שיזכה האדם להיות לאיש תבונות כמוב"פ, אפס תקוה חס ושלום. ואולם, בעניות דעתי מבואר כוונתו, במה שכתב שלדלות ולגלות המים הנ"ל, לזה צריכין איש תבונות. היינו, שצריכין איש תבונות להרחוקים האלה, אשר זכו על כל פנים לצעקת הלב הנ"ל. ולחתור ולמצוא המים העמוקים האלה, עדיין מוכרחים איש תבונות לבאר עמוק ונפלא כזה, שהוא הצדיק, האוכל לשובע נפשו בצחצחות התבונה כמוב"פ. ועל ידו לבד, יהיה עיקר התקוה לכל אדם שבעולם, גם אחר צעקת לבו ממעמקים כמוב"פ:

מאמר ב'.

כי בכל הנ"ל תבין מרחוק, שבמה שכתב לקמן מענין הרבי עם תלמידים, הוא הביאור למה שכתב תחלה. כי כל אחד מהרחוקים הנ"ל, כפי צעקת לבו מעומק חלק אלקותו שנשאר בקרבו כנ"ל, כן זוכה בהעלם נפלא לחלק ונקודה מהאמונה [והעצות שצומחת מהם]. וכשנתאספים ובאים לרבם, האיש תבונות, מאסף ומקבץ להם חלקי האמונה, במה שמדלה ומגלה להם העצות שנחתרו ונמצאו על ידם בעצמם:

מאמר ג'.

שבכל הנ"ל נראה מבואר, שגם הרב והאיש תבונות בעצמו, מוכרח לתלמידיו, [ויותר מבואר הדבר הזה, בהכלל הנ"ל בהקדמה, שכל אחד בבחינתו כלול משניהם]. ושזה שכתב, כי מוח [הרב נתחדש] על ידי התלמידים. רק שאף על פי כן, עיקר ההכרח, הוא מהתלמידים להרב, וכמבואר בכפולת דבריו הקדושים, שמוח התלמדים "נתחדש ונתתקן" על ידי הרב. כי בהם, יהיה כל התיקון והבנין של המוח והתבונה [מתחלה ועד סוף], רק על ידי הרב, מאחר שכל עיקר התבונה רק מצדו:

מאמר ד'.

שגם בשיחתו הקדושה בענין מחלת הריאה שסבל בימי השגתו הזאת, מבואר יותר הענין הנ"ל כי בכל זאת סבב בכוונתו על עצמו. כי בעוצם התאחדותו עם נפשות תלמידיו, (ה)מוכרח בקילקול ירידתם לסבול בעוונותיהם את המחלות המוב"פ, והעיקר הוא מחלת וקילקול הריאה שנתקלקלה חס ושלום בקלקול הירידות הנ"ל, יותר משאר כל האברים. [וגם כשנוגע בהם תחלה העונש והקילקול, מגיע אחר כך ממילא גם להריאה]. והוא הוא קלקול האדם בראש השנה [שבתחלת בריאת העולם] המוב"פ, עד שנגזר עליו מאז והלאה המיתה והפטירה שבהתגברות המחלות חס ושלום, ובאין שום תועלת גם מהרפואות והתפלה, ועיין לקמן במאמר כ"ח:

מאמר ה'.

שבהבאתו את הכתוב נדיבי עמים נאספו על אודות תיקונם בחותם המגיני ארץ שבתפילין, [לתיקון המלאך שנמשך מכל זה], מאד נעלה ומבואר גם הבאתו תחלה מאותיות מלאך שיוצאים מהכתוב הזה:

מאמר ו'.

במה שכתב שכשנתקלקל ונפגם האמונה עד שאין מועיל אפילו קול צעקה וכו', בלא דיבור וכו', צריכין לצעוק מן הלב לבד בלי קול וכו', נתתקן ומקבל רפואה וכו'. יראה מנפלאות דבריו, שמבואר בזה בכפלים. כי מזה בצעמו שמבאר בדבריו שנמצא צעקת הלב אשר לא תתקלקל לעולם, ממילא מבואר, שגם אחר שנתוסף קילקול הקול על קילקול הדיבור שבתחילה, לבל יגיע תועלת הרפואה גם מאתו. עדיין ימצא על כל פנים יכולת להתגבר בצעקת הלב לבד, שהיא לא תתקלקל. ועוד יכפיל בהעלאות התיקון הזה, עד שיתתקן על ידו גם הדיבור, מכל שכן הקול של התפלה בעצמה:

מאמר ז'.

שבפירוש הפשוט מלשון הכתוב רשע מכתיר וכו', מבואר יותר במה שכתב אחר כך על אודות תיקון המשפט ויציאתו מעיקולו וקלקולו, רשע וטוב לו צדיק ורע לו. ועיין לקמן במאמר ל"ה*:

מאמר ח'.

שמבואר בדבריו הקדושים, שהמשכת רוחניות אלקות, הוא הוא המשכת ותוספות חלקי נשמת האדם שנשפע אליו מלמעלה בכל זמן, כמובא במקום אחר . ומצמצומי ותיקוני חלקי הגוף שמתקן ומכין להם האדם בעבודתו, נשפע הפרנסה, עד שגורמים לזככה ולחצחה על ידי זה:

מאמר ט'.

במה שמבאר בספחת הגרים, שמרמז על קלקול ונפילת חלקי האמונה, הנהפכים בזה למכות המופלאות כנ"ל. וגם הספיחים הגדלים בחלקי הגאוה הנפולה שבהם, שאחר כך בתיקונם, נהפכין למוחין [ומפיו דעת ותבונה בהכתוב הסובב על זה]. מבואר יותר גם במה שכתב תחלה בהכרח התבונה לתיקון האמונה שבהדלאת מימי העצות. וגם לפי זה מוסיף לבאר, בהכרח צמצום שדי לדעת המוחין והתבונה שכתב אחר כך, כי הוא הוא כעין הצמצום המוכרח להמשכת חלקי נשמתו ותבונתו שברוחניות אלקות כנ"ל. ושלפי זה ממילא מבואר, שבהשלמת תיקון המוח והתבונה בצמצום שדי, ניתוסף תיקון האמונה, והעיקר בתיקון המשפט, שזה לבד תיקון התפילין והמוחין, להיות מזוככים ומצוחצחים מפסולת נפילתם בעשו וישמעאל שבכלליות האומות המוב"פ:

מאמר י'.

שבצרופי העלאותיו [שבשני המאמרים] הנ"ל, על אודות השי"ן [שבשם שדי מהתפילין], שהיא בשבעה רועי המוחין, ותבונות הנשמה שבחלקי רוחניות אלקותו יתברך. יש לבאר בכוונתו הקדושה, שאף על פי שבחינת שדי הוא הצמצום, מפורש בו גם חיבורו והתאחדותו לעצם רוחניות אלקותו ושמו יתברך. כי הצמצום, הוא באותיות די שבו לבד. וחיבורם עם השין, הוא הוא בסיבת החיבור הנ"ל והמוב"פ. וגם בהעלאותיו שנבאר לקמן, על אודות ההמשכה הזאת [של הרוחניות בהצמצום], שהיא כהמשכת האור בתוך החושך להתהפך לכולו אור, מבאר יותר מבחינת שדי הנ"ל, שאף על פי שנקרא על שם הצמצום, נמצא הוא בלשון הכתוב שדי בצריך, ומאמר חז"ל שלמדו מזה, לחיבור ושיתוף שם שמים בצריך, בעצם רוחניות אלקותו שנמשך לתוך הצער והצמצום. כי כל זה הוא בסיבת החיבור וההתאחדות בעצמו כנ"ל, ועיין לקמן במאמר כ"א שפירשתי שם בדרך אחר:

מאמר י"א.

שיש לבאר על אודות המופלא ומכוסה בגנזיא דמלכא גם מהבן משה בחייו, שזה מה שהזכיר תחלה על אודות הכתוב במופלא ממך אל תדרוש וכו', עד שגם במשה נאמר ושכותי כפי וכו', בצמצום המופלא הזה. ושבזה מבאר יותר גם בשאר ענין הכתוב, על אודות בקשתו שם להשיג דרכי ה' הנפלאים במופלא הנ"ל:

מאמר י"ב.

שגם בהעלאותיו הנ"ל, מבאר יותר בדבר הצדיקים העובדים בעובדות התמימות, שהם בוקעים ויורדים עד התהום, להעלות ולהביע משם את מימיו העמוקים במופלא תיקון המשפט הנ"ל. כי הוא שלימות התיקון מהדלאת המים עמוקים ופלא העצות, שכתב תחלה בדבריו הקדושים. וזה מה שדקדק וכתב בראיות תיקוני הרפואות וכו', שזה מחמת שגם הם בבחינת הפלא [והמופלא כנ"ל]. וגם ממילא מובן לפי זה בענין העובדות בתמימות הנ"ל, שהן הן בתכלית האמונה [לתיקון הצמצום הנפלא] הנ"ל, שלמעלה מתבונות המוחין שהזכיר תחלה. וגם לפי זה מבואר יותר במה שכתב אחר כך על אודות העובדות בתמימות האלה, שהן הן סתרי תורה:

מאמר י"ג.

שגם בהעלאותיו הנ"ל, וצרופי דבריו הקדושים על אודות שפע המאכלים היורדים מדעת הרועים, העולים בשדי [שהוא צירוף הצמצום לראשי השין שבתבונות נשמת רוחניות אלקותו יתברך, כמבואר בצירופי ההעלאות הנ"ל]. מבאר יותר, במה שכתב תחלה על אודות הדעת והתבונה שזוכים אחר כך בשפע הפרנסה היורדת על ידי הצירוף והחיבור הזה, [והיה שדי בצריך וכסף וכו']:

מאמר י"ד.

[חסר:] מאמר ט"ו. שבענין חימום השד בטומאת המקרה, מבאר יותר ממה שגילה בענין ההצלה מחותם הזיבה רח"ל, שמזה נתתקן החלום על ידי מלאך. כי ממילא מובן, שזה לעומת זה, יהיה להיפך החלום שמבחינת שד, בטומאה הנ"ל חס ושלום:

מאמר ט"ז.

שבביאורו את הכתוב ה' מלך גאות לבש, על אודות לבושי וגלימי הגאוה, שנצטרף תיקונם לתיקון האמונה, מבאר יותר למה שכתב תחלה בביאור ענין הכתוב שמסיים אחר כך, לבש ה' עוז התאזר:

מאמר י"ז.

במה שמפרש את המאמר חז"ל מאי טעמא וכו', כברייתו של עולם ברישא חשוכא וכו'. מוכרח לבאר בכוונתו בקוטב המאמר חז"ל, שעיזי בחינת אמונה, היא הנקדמת ונחשבת בבחינת החושך שברישא. כי אף על פי שכל גידולה הוא בדחיית החושך, אם לא היתה מציאותו, לא היה לנו מה לדחות. וגם לפי זה מבואר יותר מה שסובב עליה תחלה בהכתוב ואמונתך בלילות. גם נראה מבואר, שנמצא בזה כשני הפכים כמובא במקום אחר, שהם מוכרחים לבריאת העולם. ועיקר התיקון, היא לגלות עמוקות דייקא מני חושך:

מאמר י"ח.

על אודות הכתוב צעק לבם וכו' [שמביא בענין צעקת הלב שמוכרח בלילות החושך], שגם בהפלאת דבריו הקדושים מבאר לפי זה גם בכל עניינו, מהכתוב הסמוך אליו קומי רוני בלילה לראש אשמורות, שפכי כמים לבך וכו':

מאמר י"ט.

על אודות הכתוב לכתך אחרי במדבר, כי במה שכתב אחר כך בדבר הגרים וערלי אטמא דבשרא דהוה בעדן, לקלקל ולהזיק לנו כספחת המוב"פ, מבאר יותר בענין הכתוב הנ"ל, ובענין יציאת מצרים בחודש ניסן שהזכיר לעיל. ושהעיקר, הוא גמר התיקון שנשלם אחר כך [בחודש תשרי], מראש השנה עד שמיני עצרת המוב"פ כנודע:

מאמר כ'.

שמהבאתו את הכתוב מראיהם גחלי אש וכו', יש לבאר בעצתו לקישור מלאכי המרכבה, שזה מחמת שאין הדין נמתק אלא בשרשו. כי גם כל המלאכים הממונים שבשבעת האקלימים ומראיהם כגחלי אש וכו', נשתלשלים ממלאכי המרכבה והכסא, שעליהם לבד יסובב הכתוב הזה, וגם לפי זה מבאר יותר, בסובבו בהמאמר חז"ל ניסן ראש השנה למלכים גם על המלאכים הממונים הנ"ל, מאחר שגם הם נמשכים ממדת המלכות והמשפט שבמלאכי המרכבה כנ"ל. ועוד לפי זה יש לבאר בכוונתו הקדושה, שבהיפך חס ושלום, בקלקול מלכות המשפט שבמלאכי המרכבה, חוזר ונפגם כח המלאכים הנמשכים מהם, ומתגבר חס ושלום יותר מדאי צער הצמצום שבמעבר השדים להחימום חס ושלום, והוא הוא כהתגברות נפילת החימום והאהבות שנמשכים מהמרכבה כמוב"פ:

מאמר כ"א.

בהמבואר מדבריו הקדושים, שהמוחין [הם] בעצם התפילין, כי לפי זה יש להתפלא לכאורה בקדושת לשונו [ולשון הזוהר הקדוש], על אודות התפילין דמכסיין על מוחא, [וגם בביאורו בזה את הכתוב בכסא וכו', והמאמר חז"ל דכסי ליומא]. כי גם זה מבאר בהעלאתו הנ"ל [במאמר י"א], שגם צמצום המופלא והמכוסה שבעת קיום המוחין, מקבל מהתכסותם והסתלקותם לגמרי [שלמעלה מפני משה בחייו] המוב"פ. וזה לבד שלימות המוחין והתפילין, בזיכוכם הנפלא. וכן מבאר יותר לפי זה, בתיקון צבאות שהוא דייקא בנעלם שדי [כי גם בקיום המוחין, נקראים הם על שם צמצומם בשדי], כי הוא העיקר והמובחר שבהמוחין והתפילין כנ"ל. ועוד מבאר יותר לפי זה בביאור הכתוב והיה שדי בצריך וכו', כי ממילא מבואר, שלרוב הפלאת שדי הצמצום שבמדרגת המוחין שלמעלה מהמוחין שנתקדמו להם תחלה, נהפך הסדר, ונחשב הוא לבד לרוחניות אלקותו יתברך שמוכרח לשתף בצער [המדרגה שנחשב כנגדם לצמצום המובא בדברי חז"ל]:

מאמר כ"ב.

שכפי המבואר מקשרי דבריו הקדושים שבכל מ'א'כ'ל' נמצא מכח המ'ל'א'ך' שנשפע על ידו, ושבחיזוק הכח הזה על ידי השמחה, יש ביכלתו להתתקן גם אחר שנשפע בתוך המאכל [כמו בסוכות זמן שמחתינו לתיקון המאכלים, שעומדים אז דייקא בגמר אסיפתם כמוב"פ]. יש לבאר בכוונתו הקדושה, שזה מה שמוכרח חס ושלום בקלקול החלום וחלישות המלאך, לתענית ופרישה לגמרי מהמאכלים. וגם בזה מתבאר יותר במה שכתב אודות ההטבה לבלתי מתענה, שעיקר אזהרתו על השמחה הוא לעת האכילה:

מאמר כ"ג.

שבהוספת תיקון המשפט לזיכוך התפילין מהפסולת, נתתקן יותר המשכת השפע משם דרך המלאכים, וחיזוקם בשמחה שהזכיר תחלה, וכאשר מבאר ומפרש בכל זה גם בהכרח המשכת השפע דרך המלך, כי גם זה יעצור וישפוט מעין המשפט הנ"ל, כמובן בדבריו הקדושים לענין העצרת שנמצא בתיקון הזה. גם בהעלאתו הנז"ל במאמר י"ד ולקמן במאמר.... מבאר יותר במעבר השפע דרך השד בהאויר. [אף על פי שלפעמים נמשך מזה קלקול תערובתם כמוב"פ, אבל גם זה היא בסיבת שינויי הצמצומים, המוכרחים בפעולת הבורא בעצמו יתברך, להמשכת רוחניות תבונתו בשבע הרועים והמלאכים ובאופן שיתעבה ויתגשם האור [באמצעות ההשתלשלות כנודע], להיות לשפע הגשמיית שבהפרנסה והמאכלים המוב"פ]. גם לפי זה נראה מבואר, בתכיפת שפעו יתברך שבחיבור הרוחניות והצמצום המוב"פ, כי גם באמצעות החיבור הזה בעצמו ממשיך השם יתברך את השפע כנ"ל:

מאמר כ"ד.

שגם בהעלאותיו הנ"ל, מבאר יותר בהבאתו מענין הכתוב משפטיך תהום רבה, כי דייקא לאדם ובהמה הנ"ל, יושיע וימשיך השם יתברך את השפע הנ"ל:

מאמר כ"ה.

שלכאורה יש להתפלא בביאורו מהכתוב שהצדיק משביע את נפשו ונשמתו [ברוחניות אלקותו יתברך כנ"ל], דייקא על ידי הפרנסה והאוכל, באופן שתזכה להתבונה המוכרחת להדלאת העצות המוב"פ. אבל בהעלאותיו הנ"ל על אודות צמצום השינה והסתלקות המוח, שבאמת מיוחד ונתאחד בו רוחניות התבונה ומוח העליון יותר באלקותו יתברך. ודייקא במדריגת שבעת הרועים [שבבנין וברייתו של עולם] שלמטה מאתו, מוכרח להמשיך ולחבר את הרוחניות בהצמצום, כי בתחלה הם נבדלים זה מזה. ובמה שכתב בדבר השפעת הפרנסה, שלא תהיה רק בחיבורם ושיתופם אחר כך זה בזה [שנתהווה ונגמר על ידי האדם], תבין מרחוק, שכמו כן גם היא נמשכת לכל בריה ממשפט יום השמיני, שבמקום העליון והאחדות יותר. וממילא מובן, שמחמת זה תזכה הנפש על ידי זה לבד לשבוע בצחצחות ותבונה היתירה הנ"ל. כי גם בתחלת התיקון, 'נמשך מיד' ההארה מסוף התיקון. וכענין מה שכתבתי במאמר כ"א שגם כל [ה]השפעה יורדת מתיקוני התפילין [של הרועים], נמשך ממדריגת הסתלקות משה שלמעלה מהם. ושמחמת זה, באמת אין שום שלימות בהמדרגות והתיקונים הנ"ל שלמטה מאתה, כי אם בגמר התיקון של המדרגה הזאת, שהיא מדרגת הפשיטות והתמימות שבתחתי תחתיות כל המדרגות, ואף על פי כן תהיה במחשבה תחלה וראשית לכולם כנ"ל:

מאמר כ"ו.

שנראה מבואר על אודות הנון הנוספה בתיבת ארגמן על אותיות המלאכים שבמרכבה, כי היא האות שביום השמיני עצרת שבמלכות המשפט, שיזכה המלך המשיח, למעלה מכל השבעה רועים שנתקדמו אליו. [וכל אחד כלול משבעה עד מספר המ"ט, אשר בגאולה הראשונה לא השיג יותר מהם כמובא כל זה במקום אחר ]:

מאמר כ"ז.

במה שלכאורה יש להתפלא על אודות מעשה העובדות בתמימות, שמביא לענין זה את הדוגמא מהקופץ בתוך קשרי המלחמה. ולכאורה, לא נמצא כלל בהעובדות האלה סכנה חס ושלום. כי מרחוק תבין לפי הנ"ל במאמר ד', שהורדתו את עצמו בשינה והסתלקות הדעת של העובדות האלה, הוא בבבחינת הסתלקות משה ממש, כי זה זה ענין הורדתו במחלות הריאה הנ"ל, שנמצאים בעומק נפילת חלקי האמונה שבתהומות הנ"ל. ובעוצם מסירת נפשו נחשב על ידי זה גם בחייו בבחינת הסתלקות הנזכר לעיל:

מאמר כ"ח.

שגם לפי כל זה יבואר לנו, שהוא בעצמו אף על פי שהוא נחשב לבן להשם יתברך, ואין שייך אליו מצדו שום מחלה חס ושלום. יפליא להתעלות אחר כך גם למקום שאין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, ומקבל על עצמו יסורים, עד שהוא עיקר הצדיק ורע לו הנזכר בענין המשפט הנ"ל, עד שמתגבר אחר כך להוציא על ידי זה מפי רשע המכתיר וכו' את בלעו וגאותו, באופן שלא יהיה עוד שום קלקול כלל חס ושלום כמוב"פ:

מאמר כ"ט.

שגם לפי כל הנ"ל, תבין מרחוק על אודות האמרות טהורות שהמשיך בשינתו והסתלקותו ממש על ידי תלמידו [שגילה לו בעת הזאת שהוא בבחינת מלאך], להחיות ולהשיב כל הרחוקים והנופלים בשבעה משיבי טעם, שאין דוגמתם, כנודע ומבואר להמעיין ומעמיק בהם:

מאמר ל'.

שגם בהעלאות הורדתו [במצולות ותהומות] הנ"ל במאמר כ"ח, מבאר יותר במה שתפס אז לדוגמא את המנהג והעובדא שבדבר הכתוב ותשליך במצולות ים וכו'. וגם בהכלל הנ"ל בהקדמה שהשגת הודעתו מכל זה, היא בעקרי ההשגות הנסתרות הנ"ל, מבואר מרחוק גם בהפלאת נפילתו אז ברפש וכו' המוב"פ בספר חיי מוהר"ן עיין שם:

מאמר ל"א.

שיש לבאר בעניות דעתי, שאף על פי שההשגה בפרטיות דרכיו יתברך [רשע וטוב לו וכו'], לא יזכה רק בנו העובד הנ"ל. אבל בדרך כלל, יפליא בעמקי חכמתו לרמז גם על זה בהמשלתו [ומליצתו] בלשון הכתוב רשע מכתיר וכו', על אודות טיפת עשו וכו' [שנצמח לפעמים מהגרים]. כי לפי זה ממילא מובן, שנמצאים כמה וכמה שמוכרח להבדילם ולהרחיקם לגמרי מלבא בקהל ה', ושלהכרח הבירור הזה בעצמו, דחופים וסחופים אנחנו, והרשע מכתיר וטוב לו כנ"ל, [והוצאתי הקשר הזה מכותלי דברי מורנ"ת בהלכות הפקר שעל התורה הזאת]:

מאמר ל"ב.

שעוד בהעלאתו הנ"ל מבאר והולך, שכמו כן נהפך לתיקון גם קלקול הכתרת הרשע בפסולת שנמצא בהמוחין בעצמם. כי ממילא מובן, שגם על ידי זה נתרחק האדם מלבא בפנימיות בית השגת המלך יתברך, שאין ראוי לו כי אם בזיכוכו והצטרפו[תו], שבהתגברותו בנסיון הזה. וכמו בדבר הנסיון והצירוף שמוכרח לכל הבא לכלליות קהל ה', לקבל על עצמו, ולידע ולהשכיל, שכדאי וכדאי להתגבר על המניעות [המוכרחות בסיבת הכלים כמובא במקום אחר]. גם נראה מבואר בהעלאתו הנ"ל, שהיא היא הכרח החושך שבראשית ברייתו של עולם. ורק מי שזוכה בחושך הזה לשינה דקדושה, שבתוקף האמונה והתמימות הנ"ל, יזכה לתוקף ההשגה והתבונה באלקותו יתברך, עד שיזכה גם על ידה בעצמה להבין ולהתבונן בפרטי דרכיו יתברך, אשר כתרוהו והדריכוהו והרחיקוהו תחלה מלבא בהשגה והתבונה הזאת, כי מאד מאד עמקו בזה מחשבותיו יתברך, וכל אשר יפרח הרשע וטוב לו, הוא להשמידו ולרעתו לבד, וצדיק כתמר יפרח וכו':

מאמר ל"ג.

שגם בהעלאתו הנ"ל, שתיקון המשפט הוא עיקר תיקון הצמצום הנפלא. מבאר יותר בענין עצרת המלכות, על שם הכתוב זה יעצור וכו' שמביא על זה, כי הוא מלשון צמצום [וכמובא מזה בליקוטי הלכות הלכות הפקר ונכסי הגר הלכה ד' שעל התורה הזאת]:

מאמר ל"ד.

שהנראה מדבריו הקדושים [שבחיי מוהר"ן על התורה הזאת], שהמגיני ארץ הם התלמידים של האיש תבונות, כי האיש תבונות בעצמו אין לו שום אחיזה כלל וכלל (מחותם) [בחותם] התאווה הרעה, ואין (להם) [לו] מה להעלות כלל. אבל תלמידיו שבהמדרגה שלמטה מאתו, שהתאוה יש לה אחיזה בהם, והם מתגברים ונמלטים מאתה בכל עת. מעלים על ידי זה דייקא מחותם דטומאה לחותם מוח התבונה שבהם, עד שגם מוחו נתחדש ונתעלה על ידם בדעת ותבונה שבמדריגה היותר עליונה [וכמבואר במאמרים הנ"ל], וכן חוזר ומאיר בהם כפלי כפלים, עד שדייקא על ידם גומר בהסתלקותו, מאמרותיו הטהורות [הנובעים ויוצאים מדברי פיו הקדוש בעצמו, שמדעת ותבונה הנ"ל כמובן בפנים], ונרמז מזה במאמרים הנ"ל:

מאמר ל"ה.

שגם מרחוק תבין, כפי תעלומת לשונו הקדושה הנ"ל לקרא אותם בשם מגינים, ושמהם נמשך העזר וההצלה מחותם דסטרא אחרא המגיע מחרב הגאווה, אשר ממילא מובן, שבנפילת זה החותם שבחרב הגאווה דסטרא אחרא, יקום ויתגבר כנגד זה חרב הגאווה דקדושה, אשר על ידה זוכים אחר כך בתכלית ההיפך להתגבר על התאווה הזאת. ומבאר בכל העלאתו הזאת, להבאתו שעל זה ענין הכתוב מגן עזרך ואשר חרב גאוותך [וגם מה שמסמיך לזה אחר כך, בהכרח הסתלקות משה לתיקון המשפט] כמוב"פ:

מאמר ל"ה*.

הוא במה שנשים את לבנו למשל ולמליצת הכתוב רשע מכתיר הנ"ל, ממה שבתחלה יפרש ענין התיקון של המשפט בדבר הביטול של הרשע [והפסולת] מלהכתיר וכו', ואחר כך מראה מלשונו הקדושה, שלא יסובב בכוונתו רק על אודות השגה, להשיג ולהבין בזה דרכיו יתברך. יש לבאר, שזה וזה עולה בקנה אחד. כי בהסתלקות ועליית משה להר ההשגה הזאת [אשר הנון הנ"ל], יתגבר על ידי זה בעצמו לבטל את הפסולת והרשע, עד שיתקיים גם הכתוב ושבתם וכו' בפשיטות מליצתו, להיות לנצח הטוב להצדיק והרע להרשע, אשר זה לבד הוא תיקון המשפט האמיתי. וגם בהעלאתו כל זה, מבאר יותר בדבר [הערב ותערובות] החושך שברישא הנ"ל במאמר (ל"ג) [כ"ג י"ז], כי גם שם נמצא ומעורב שני הפכים הנ"ל. והעיקר, היא לזכות לאמונה והתגלות העצות העמוקות דייקא בלילות החושך כנ"ל מהמוב"פ. ואף על פי כן זוכים על ידי זה בעצמו לדחות את החושך כנ"ל המוב"פ:

מאמר ל"ו.

הוא שמבואר תחלה מדבריו הקדושים בענין הגוף, שהוא הצמצום. ואחר כך מביא לזה את המאמר חז"ל, כל המשתף וכו', שלפי זה מבואר להיפך, שדייקא הצער [והחסרון] של הגוף, הוא הנחשב לצמצום. כי בכל הנ"ל, על אודות השני הפכים שנמצאים בענין האמונה ותיקון המשפט שבשינה וחושך הצמצום העליון כנ"ל, תבין מרחוק כמו כן גם בדבר הגוף שנמשך מזה הצמצום. ושזה זה הוא הפלגת ההפלאה הנ"ל, כי מאד מאד נפלא ונורא האיש תבונות והפלא יועץ שאנו מחכים אליו, להפך ספחת הפלאת המכות וצער הגוף בעצמו, לתכלית הרפואה:

מאמר ל"ז.

שמענין השמחה [לחיזוק המלאך], שבזמן שמחתינו, ומכותלי דבריו הקדושים בענין נסוך המים שבחג, על אודות תיקון המשפט שבשמיני עצרת, נראה מבואר, שבתיקון יום הזה, נשלם יותר גם תיקון השמחה שבכל שבעת ימי השמחה:

מאמר ל"ח.

שגם בהארתו הנ"ל, מאיר ומבאר יותר בהעלאתו תחלה בדבריו הקדושים על אודות מאור העינים [שבריאה], שישמח לב בתיקון השמחה הנ"ל, ושיאיר באור המשפט הנ"ל. וגם ממילא מבואר, שהוא תכלית התיקון והיפך מחושך [משפט] העצות שהזכיר תחלה, ועיין לקמן במאמר מ"ג:

מאמר ל"ט.

שבהפלגתו בעוצם מדת האהבה של בנו העובד אותו, והבאתו שעל זה את הכתוב באהבתה וכו', מבאר יותר, במה שזוכים באתערותא דלתתא הזאת, להתעוררות וריצוף האהבה עליונה שבמרכבה, לבל ישתלשל עוד מאתה האהבות הנפולות שבטומאה והכתרת הרשע הנ"ל:

מאמר מ'.

שיש לבאר גם בדבר שמחת יום השמיני [של הכנעת טומאת עמלק] הנ"ל, שהיא תכלית השלמת [הפרישא בצלו] והתפלה והתהלה להכנעת עמלק שזוכים בכל זה, [כי העיקר הוא התהלה במחול כמובא במקום אחר]. כי אף על פי שמוכרח תחלה לצעוק ממצר הלב, אבל כנגד זה, מוכרח אחר כך בעצת השובע בשמחת הצחצחות המוב"פ, להתעלות ולבוא במרחב התפלה והתהלה, בתכלית השמחה והמחול שביום השמיני כנ"ל, והיא השורש [שלמעלה] מכל החכמות ודעת התורה של הרב עם התלמידים כמוב"פ:

מאמר מ"א.

[והוצאתי קצת מדברי מורנ"ת שבהלכות הפקר הנ"ל], שבתיקון המשפט ושמחת התפלה [להכנעת המעקל עמלק כנ"ל], ובתיקון צעקת הלב [למציאות העצות], ותיקון הארת הרועים בשין ג' ראשים וכו' שבכח המגינים, ותיקון השפעת הצמחים [ובסדרם הנכון כפי אקלימי גידוליהם], ותיקון התפלה [והפרישה בצלו למלחמת עמלק], ותיקון הקול וזכות האבות וסדר הזרעים [לרפואות] שזוכים בהשלמת האמונה שכתב לעיל:

מאמר מ"ב.

שגם בהעלאתו הנ"ל, שהמשכת השפע מאומר ה' אשר יתן בצבא המלאכים הנ"ל, הוא הוא המשכת סדר הזרעים [בתיקון היסודות שבהם] שהזכיר תחלה, מבאר יותר בביאורו לתיבת אמרי שסובב על הרפואה על שם הכתוב אמ"ר ה' ורפאתיו, ועל שם אש ומים רוח הנ"ל:

מאמר מ"ב*.

הערב רב [בפסולת וקלקול המשפט הנ"ל], מרומז בלשון המזמור.... 'שפטה' הארץ כי אתה תנחל 'בכל הגוים':

מאמר מ"ג.

כי מרחוק נראה מבואר מכותלי דבריו הקדושים על אודות הכתוב ושכותי וכו' הנ"ל, ועל אודות הכתוב תוכו רצוף וכו' הנ"ל [ובהעלאתו שבמאמר י"א הנ"ל], שהמזוכך מטומאת המראה הנ"ל, ומגיע להשלמת האמונה והתמימות שביום השמיני הנ"ל, יבא ויראה כביכול בפני ה' פנים אל פנים. ושבאמת אין מי שיזכה לזה, רק משה בעצמו בקומו מתוך שינתו והסתלקותו מירידותיו בהמחלות הנ"ל, להפוך אותם לרפואה וחיים נצחיים, שאין עוד אחריהם שום מיתה ומחלה חס ושלום. ולעת הערב והחושך בעצמו, יהיה אורו [לשורש] התורה כנ"ל, שהיא תכלית התיקון שבתערובות הערב שבעולם הזה הנ"ל. [ולולא דמיסתפינא הייתי מוסיף על זה אגב אורחא, בביאור המעשה מהבן מלך שסיפר אחר כך, כפי שביארתי בספר כוכבי אור חלק ב' אמת ואמונה, על אודות תיקון השמחה שמוכרח לתיקון האמונה, שבסילוק השכל והדעת הנ"ל, עיין שם ובמעשה הנ"ל]: