ארץ ישראל

לכאורה יש להתפלא בהמבואר מסיפור נסיעתו לארץ ישראל שלא הביט [על רצון] אנשי ביתו שלא יסע לשם, ולא פנה כלל אל דבריהם ובכייתם שהרבו על זה, כי זה סותר להמבואר מנסיעתו לאומאן שכשלא היתה רצון בתו שיסע לשם לא נתעקש כלל וביטל את רצונו ודבריו כנגד רצונה ודבריה [ואף על פי שמעלת נסיעתו לא היתה לשער כלל כמובן שם], ושכן היה דרכו תמיד, וכמובן ממעשה נסיעתו למעזבוז [בהשתדלות] אחותו וכו'. וגם מבואר מדבריו הקדושים [בתורה כ'], שהעדר [הריסה] ודחיקת השעה היא בהכרח מאד גם לענין [לזכות לבא לארץ ישראל]. ולמה זה דחק את השעה גם בנסיעתו [לשם], ולא ביטל את רצונו כנגד רצון אנשי [ביתו]:

וליישב את הפליאה הזאת, שוב נשוב להתפלא בגוף אזהרתו הזאת שהזהיר על זה גם לענין ארץ ישראל, והביא ראיה גם ממשה רבינו ע"ה כי כפי שלכאורה נראה שמוחלט מאד האיסור בזה [וכמבואר בלקוטי הלכות הלכות גזילה עיין שם ] וכבר נודע ומובא בדבריו הקדושים שבאיסור ברור ומוחלט לא היה למשה רבינו ע"ה שום נסיון כלל. אבל אם תוסיף ותעמיק בענין הדחיה הזאת [שהזהירו עליה חז"ל], תבין מרחוק שהוא כענין הבקיאות בשוב המובא בדבריו הקדושים, אשר למשה רבינו ע"ה ודוגמתו היא עבודה יתירה מבקיאות ברצוא [כמובן מדבריו הקדושים], ושם דייקא נמצא יותר מציאות אלקותו יתברך: