אות-טז
השתפכות הנפש - Hashtatfchus HaNefesh
מְעִנְיַן אֲמִירַת תְּהִלִּים דִּבֵּר עִם אֶחָד וְאָמַר לוֹ, שֶׁעִקַּר אֲמִירַת תְּהִלִּים לוֹמַר כָּל מִזְמוֹרֵי תְּהִלִּים עַל עַצְמוֹ וּפֵרֵשׁ לוֹ רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, קְצָת כִּי כָּל הַמִּלְחָמוֹת שֶׁבִּקֵּשׁ דָּוִד הַמֶּלֶךְ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, שֶׁיַּצִּילֵהוּ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מֵהֶם הַכּל צְרִיכִין לְפָרֵשׁ עַל עַצְמוֹ עַל מִלְחֲמוֹת הַיֵּצֶר הָרָע וְחֵילוֹתָיו עִמּוֹ (וְכַמְבאָר מִזֶּה לְעֵיל בְּסִימָן ט') וְשָׁאַל הָאִישׁ אוֹתוֹ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, אֵיךְ יְפָרֵשׁ לְעַצְמוֹ בְּהַפְּסוּקִים שֶׁדָּוִד הַמֶּלֶךְ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, מְשַׁבֵּחַ אֶת עַצְמוֹ כְּגוֹן שָׁמְרָה נַפְשִׁי כִּי חָסִיד אָנִי וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה הֵשִׁיב לוֹ גַּם זֶה צְרִיכִין לְפָרֵשׁ עַל עַצְמוֹ כִּי צְרִיכִין לָדוּן אֶת עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת וְלִמְצא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה זְכוּת וּנְקֻדָּה טוֹבָה שֶׁבָּזֶה הוּא בְּחִינַת חָסִיד וְכַיּוֹצֵא וְאָמַר לוֹ רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, הֲלא אֵצֶל יְהוֹשָׁפָט כְּתִיב (דִּבְרֵי-הַיָּמִים ב' י"ז): וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ בְּדַרְכֵי ה' שֶׁבְּדַרְכֵי הַשֵּׁם וַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ הִגְבִּיהַּ לִבּוֹ קְצָת; עוֹד אָמַר לוֹ רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, הֲלא בַּבּקֶר אָנוּ אוֹמְרִים בַּתְּחִלָּה מָה אָנוּ מַה חַיֵּינוּ וְכוּ' וְאָנוּ מַקְטִינִים עַצְמֵנוּ מְאד וְאַחַר-כָּךְ אָנוּ אוֹמְרִים, אֲבָל אֲנַחְנוּ עַמְּךָ בְּנֵי בְרִיתֶךָ וְכוּ' שֶׁאַחַר-כָּךְ אָנוּ מְחַזְּקִים עַצְמֵנוּ וּמְסַפְּרִים אֶת גְּדֻלָּתֵנוּ שֶׁאֲנַחְנוּ עַמּוֹ בְּנֵי בְּרִיתוֹ זֶרַע אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקב וְכוּ' כִּי כָּךְ צְרִיכִין לְהִתְנַהֵג בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם כַּנַּ"ל; וְעַיֵּן בְּ"לִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן" חֵלֶק רִאשׁוֹן סִימָן רפ"ב מַה שֶׁכָּתַב עַל פָּסוּק: "אֲזַמְּרָה לֵאלקַי בְּעוֹדִי" וּמוּבָא לְקַמָּן בְּאוֹת ס"ז (שָׁם, סִימָן קכ"ה.
Regarding the recital of Psalms, he spoke with someone and said to him, that the essence of saying Psalms – is to say all the chapters of the Psalms referring to oneself. And Rabbainu o.b.m. explained this to him a little, that all the wars (that) King David r.i.p. beseeched that Hashem Yisburach should save him from them, one needs to depict everything on himself, referring to the battle he has with the evil inclination (yetzehr hurra) and his legions (as this is explained above, article 9). And the person asked him o.b.m., how to depict on himself the verses that King David r.i.p. praised himself, such as (Psalms 86:2), “Guard my soul for I am pious (“chusid”),” and so forth. He replied to him, this as well one needs to read on himself, because it is necessary to judge oneself favorably, and to find in oneself, some merit and good point in which this, he is in the aspect of pious, and so forth. And Rabbainu o.b.m. said to him, behold by Yehoshufat it is written (Chronicles 2:17:6), “And he lifted his heart (-ego) in the ways of Hashem,” that in the ways of Hashem and His service Blessed He, he lifted his heart a little. In addition Rabbainu o.b.m. said to him, behold in the morning we begin by saying, “What are we? What are our lives? Etc.,” and we extremely efface ourselves, and afterwards we say, “But we are Your nation, the Children of Your Covenant etc.,” for afterwards we strengthen ourselves and relate our greatness, that we are His nation the Children of His Covenant, the progeny of Abraham, Isaac, and Jacob etc., because this is the necessary conduct in the service of Hashem, as mentioned above. And see Likutay Moharan (Torah 282), what is written on the verse (Psalms 104:33, 146:2), “I will sing to my G-d with all I have (/with the little bit (of good) remaining in me),” and it is brought down further on, article 67.
יז.
Translation not yet available
טוֹב מְאד מִי שֶׁיָּכוֹל לִשְׁפּךְ שִׂיחוֹ לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּרַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים כְּבֵן הַמִּתְחַטֵּא לִפְנֵי אָבִיו כִּי הֲלא הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ כְּבָר קְרָאָנוּ בָּנִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (דְּבָרִים י"ד) : "בָּנִים אַתֶּם.
(Likutay Moharan vol. 2, Torah 125).
לַה' אֱלהֵיכֶם" עַל כֵּן טוֹב מְאד לְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ וְצַעֲרוֹ לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ כְּבֵן שֶׁקּוֹבֵל לִפְנֵי אָבִיו בִּתְנוּעוֹת שֶׁל חֵן וְרַחֲמִים (שֶׁקּוֹרִין פְּיֶעסְטִין) וְאַף אִם נִדְמֶה לְהָאָדָם שֶׁלְּפִי מַעֲשָׂיו אֵינוֹ כְּבֵן לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ עִם כָּל זֶה הֲלא הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ קְרָאָנוּ בָּנִים כַּנַּ"ל, כִּי בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ קְרוּיִים לְךָ בָּנִים וְכוּ' עָלַי לַעֲשׂוֹת שֶׁלִּי לַעֲשׂוֹת עַצְמִי כְּבֵן כַּנַּ"ל וּמָה טּוֹב כְּשֶׁיָּכוֹל לְעוֹרֵר לִבּוֹ בְּתַחֲנוּנִים עַד שֶׁיִּבְכֶּה וְיוֹרִיד דְּמָעוֹת כְּבֵן לִפְנֵי אָבִיו (שִׁיחוֹת הָרַ"ן ז').
One who has fallen, G-d forbid, to places very distant from holiness — to the point that seemingly it is impossible to find His divinity there, for about such places it is said: "and My glory I will not give to another" [Isaiah 42:8] — yet in truth even they receive vitality from Him, may He be blessed. Only the divine vitality in those places is utterly sealed and hidden in the secret of the Vacant Hollow [chalal hapanui]. And specifically those places receive vitality from a very lofty aspect — the aspect of the sealed utterance. Therefore the essential advice is that he seek and ask for Hashem, may He be blessed, even from there, being one who asks and seeks: "Where is the place of His glory?" And the more he sees himself far from His glory, he should grieve and ask and seek more: "Where is the place of His glory?" And through this very seeking and yearning and longing after His glory and grieving and crying and asking "Where is the place of His glory?" — through this he himself ascends to the highest ascent, meriting to ascend to the aspect of Ayeh [Where?], which is the very highest holiness.
וְעַיֵּן בְּסֵפֶר "עָלִים לִתְרוּפָה" (מִכְתָּב רנ"ד) , שֶׁכָּתַב שָׁם: וְרָאִיתִי בְּמִדְרָשׁ רַבָּה, שֶׁמֵּבִיא שָׁם אֶת הַכָּתוּב: הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם, אִם יֶלֶד שַׁעֲשׁוּעִים, כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בוֹ זָכוֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד וְאִיתָא שָׁם: אֵיזֶה יֶלֶד שַׁעֲשׁוּעִים, כְּבֶן שְׁתַּיִם, כְּבֶן שָׁלשׁ שָׁנִים, וְחָד אָמַר כְּבֶן אַרְבַּע וְחָמֵשׁ שָׁנִים; וּפִּרְשׁוּ שָׁם הַמְּפָרְשִׁים שֶׁאֶחָד אָמַר כְּבֶּן שְׁתַּיִם אוֹ שְׁלשָׁה שָׁנִים שֶׁאַף-עַל-פִּי שֶׁתִּנּוֹק קָטָן כָּזֶה אֵינוֹ יָכוֹל לְדַבֵּר כִּי אִם בְּרֶמֶז וּמְדַבֵּר רַק חַצִי דִבּוּר אַף- עַל-פִּי-כֵן אָבִיו מְשַׁעֲשֵׁעַ בּוֹ בְּדִבּוּרָיו וּמְמַלֵּא חֶפְצוֹ וְחָד אָמַר: כְּבֶן אַרְבַּע וְחָמֵשׁ שָׁנִים; שֶׁאָז דִּבּוּרוֹ שָׁלֵם וּמְבַקֵּשׁ מֵאָבִיו בְּפֶה מָלֵא: תֵּן לִי חֵפֶץ פְּלוֹנִי אוֹ חֵפֶץ פְּלוֹנִי, וְאָבִיו מְמַלֵּא בַּקָּשָׁתוֹ וְאַף-עַל-פִּי שֶׁאֵין שָׁם מְבאָר כָּל-כָּךְ, בֵּאַרְתִּי הָעִנְיָן יוֹתֵר, כִּי אֲנִי בְּעָנְיִי הוֹצֵאתִי מִזֶּה הִתְעוֹרְרוּת הַרְבֵּה לְעִנְיַן מַה שֶּׁהִזְהִירָנוּ הוּא, זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, לְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ בְּכָל יוֹם וְכוּ', כִּי תְּהִלָּה לָאֵל הֵבַנְתִּי מִמֶּדְרָשׁ זֶה הִתְחַזְּקוּת וְהִתְעוֹרְרוּת עָצוּם לָזֶה כִּי מוּבָן וּמְבאָר מִזֶּה, שֶׁאֲפִלּוּ כֶּשֶׁאָדָם אֵינוֹ יָכוֹל לְדַבֵּר כְּלָל לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ וּלְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ הֵיטֵב, אַף- עַל-פִּי-כֵן יָקָר בְּעֵינָיו יִתְבָּרַךְ אֲפִלּוּ אִם מְדַבֵּר רַק בְּרֶמֶז וּבַחֲצִי דִּבּוּר כְּמוֹ תִּינוֹק בֶּן שְׁתַּיִם אוֹ שָׁלשׁ שָׁנִים, וְלִפְעָמִים עוֹזֵר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּמְדַבֵּר דִּבּוּרִים שְׁלֵמִים כְּתִינוֹק בֶּן אַרְבַּע אוֹ חָמֵשׁ שָׁנִים וְכָךְ יִשְׂרָאֵל יְקָרִים בְּעֵינָיו יִתְבָּרַךְ, כְּשֶׁמְּדַבְּרִים וּמְשִׂיחִים צָרְכֵיהֶם לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ, וְנִקְרָאִים יֶלֶד שַׁעֲשׁוּעִים וְעַיֵּן שָׁם מַה שֶּׁכָּתוּב שָׁם עַל סִיּוּם הַמִּקְרָא: כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בוֹ; דַּי דִּבּוּרִי בּוֹ וְכוּ' מוּבָן שָׁם עצֶם יִקְרַת הַדִּבּוּר, וְאִי אֶפְשָׁר לְבָאֵר בִּכְתָב כָּל כָּךְ, וְהַהֶכְרֵחַ לְקַצֵּר, אַךְ מֵאֲלֵיכֶם תָּבִינוּ רְמָזִים מִזֶּה לְהִתְחַזֵּק בְּהַדִּבּוּר וְהַשִּׂיחָה בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ אֵיךְ שֶׁתּוּכְלוּ אָמְנָם בְּוַדַּאי טוֹב יוֹתֵר לְדַבֵּר בְּפֵרוּשׁ דִּבּוּרִים שְׁלֵמִים, אַךְ גַּם כְּשֶׁאֵינָם יְכוֹלִים לְדַבֵּר הֵיטֵב, יָקָר בְּעֵינָיו יִתְבָּרַךְ גַּם הַדִּבּוּר, (שֶׁקּוֹרִין "פְּיֶעסְטִין"), כְּמוֹ יֶלֶד שַׁעֲשׁוּעִים, שֶׁהוּא בֶּן שְׁתַּיִם אוֹ שָׁלשׁ שָׁנִים וְהָבֵן הֵיטֵב לְקַיֵּם כָּל זאת בִּפְשִׁיטוּת, כִּי הוּא חַיֵּיכֶם לָנֶצַח, כִּי אִי אֶפְשָׁר לַעֲבר זֶה הָעוֹלָם בְּשָׁלוֹם כִּי אִם עַל-יְדֵי זֶה שֶׁכָּתַבְנוּ כָּאן, כִּי אֵין כּחֵנוּ אֶלָּא בַּפֶּה וְכוּ', עַיֵּן שָׁם .
Even one who has fallen very, very deeply, G-d forbid, and is in the lowest depths — even so he has great hope through the great true Tzadik, for through him all can receive vitality from holiness in every place they are. Therefore truly there is no despair in the world at all — [in Yiddish: kayn ye'ush iz gor nit farhanden]. And however he is — even if he has fallen to wherever he has fallen, G-d have mercy — even so, since he strengthens himself as he is, there is still hope for him to return to Him, may He be blessed. And the essential thing is "from the belly of the depths I cried" — for even a cry from the lowest depths is never lost forever. Let him cry and cry and never despair of crying — only let him cry and entreat Hashem, may He be blessed, always, however things are, "until Hashem looks down and sees from heaven" [Lamentations 3:50]. The Tzadik is called a tamar [palm tree] — as in: "A righteous man will flourish like the palm tree" [Psalms 92:13] — for tamar is from the word t'murah [substitution], since the Tzadik exchanges and transforms everything to good and transforms all accusations into merit, in the aspect of: "If there be for him a pleading angel, one advocate out of a thousand" [Job 33:23] — out of a thousand specifically — for specifically from among a thousand accusers the pleading angel is formed. For the more accusers there are, the more he pleads for good on that account — since all the accusers against a person are themselves those who enticed him to sin. And therefore when, G-d forbid, the accusers multiply greatly — the pleading angel stands and transforms all to merit. For if so, it is no great wonder that he sinned so much — since he had many enticers! On the contrary, it is a wonderful marvel that he prevailed to do any good at all given that such great forces stood against him. And this is the Tzadik who walks this path — he is called tamar, who exchanges and transforms the accusations to merit.
Loading comments…