זוהר הקדמה к הניצנים נראו בארץ אלין אבות העולם עת הזמיר הגיע כד אתא עידן לקצצא חייביא מן עלמא וקול התור נשמע דא קלא דינוקא דרביא דלעי באורייתא, ע״י קלא דינוקא ני.גלו האבות בעולם להגן, נמצא כשאתה רוצה שיתגלו על ידך האבות בעולם כדי לדחות הדין מן העולם אז ע״י צדקה לא״י תכלל באוירה דא״י בחי׳ הבל הק׳ שאין בו חטא (ל״ק לז־ד). א הניצנים נראו בארץ הניצנים אלץ אבהן, זכות אבות נתגלה רק ע״י אמונה ארץ הוא בחי' אמונה (כ״ש שכן ארץ ורעה אמונה תהלים ל״ז) (ל״ת ה־א)(ר׳ רפואה כב, אמונה נד). ב שבת שין בת, שין זה בחי׳ אבות בת זה בחי׳ אמונה, כשמתקן האמונה הנפולה ע״י נדר מתנוצצים בו אורות האבות וזוכה לעונג שבת בחי׳ אכילה בקדושה וזוכין לבטל הכעס ולהכניע השונאים (ל״ק נז־ג־ד) (ר׳ ישעיה נ״ח אז). ה ולאמר לציון עמי אתה א״ת עמי אלא עמי מה אנא עבדא שמיא וארעא במלולי אף אתם כן, כי בדברים אמתיים יוכל לברוא שמים וארץ וזה לאמר לציון היינו אמרי ציון אמרי א״י שהוא בחי׳ אמת ועי״ז יכול לעשות מופתים בשמים ובארץ כי הש״י מנהיג עולמו ע״פ הטבע וטבע הוא ע״ פ הנהגת הגלגלים כידוע וכיון שהצדיק יכול לברוא שמים חדשים אזי הוא משנה הגלגלים ועושה טבע חדש ויכול לעשות מופתים שהם שינוי הטבע (ל״ק מז). ה ולאמר לציון עמי אתה מה אנא עבדי שמיא וארעא במילולי אף אתון כן, ע״י חידושי חורה נבראים שמים וארץ ועי״ז באים כל ההשפעות והברכות לעולם אך כשהחידושים הם ע״י כח המדמה אזי נבראין רקיעין דשוא (בזוהר שם) ועל от בא רעב לעולם ואף שיש בהם ג״ כ טוב שהם דברי תורה אך מחמת שהרע יותר מהטוב הרע גובר והטוב נתבטל (ל״ק נד־ו) (ר׳ מדמה ה). ה ולאמר לציץ עמי אתה אל תקרי עמי אלא עמי מה אנא עבדי שמיא וארעא במילולי אף אתם כן, ודע כי מחלוקת הוא בחי׳ בריאת העולם כי עיקר בריאת העולם ע״י חלל הפנוי כי אלו היו כל הת״ח אחד לא היה מקום לבריאת העולם רק ע״י שכ״א מושך עצמו לצד אחר עי״ז נעשה ביניהם בחי׳ חלל הפנוי שהוא בחי׳ צמצום האור לצדדין שבו הוא בריאת העולם ע״י הדיבור כי הת״ח בוראים את הכל ע״י דבריהם כמ״ש ולאמר וכו׳ אך צריך ליזהר שלא לדבר יותר מדאי כי הוא בחי׳ ריבוי אור שעי״ז היו שבירת כלים שעי״ז התהוות הקליפות (ל״ק סד־ד) (ר׳ תהלים ל״ג בדבר) (ר׳ אבות א׳ כל ימי). יג נעשה אדם כתיב הכא נעשה וכתיב התם ושם האיש אשר עשיתי עמו מה התם צדקה אף כאן צדקה, ע״י צדקה הוא בדיוק נא דאדם ורבינו ז״ל מביא ראיה מזה לענין תענית כי צדקה ותענית הם בחי׳ אחת שע״י תענית נעשה בגדר אדם שהוא הדעת האמתי של התורה (ל״ק לז־ג) (ר׳ חקת י״ט זאת התורה).

יג נעשה אדם וכתיב ושם האיש אשר עשיתי עמו היום וכו׳ מה התם צדקה אף כאן צדקה היינו שע״י צדקה נעשה בחי׳ אדם שהוא בחי׳ הדיבור ועיקר הצדקה ע״י בטחון שבוטח בה׳ שלא יפסיד ולא יחסר ע״י הצדקה כלל (ל״ק רכה). יג וז״ש נעשה אדם וכתיב ושם האיש אשר עשיתי עמו היום וכו׳ מה התם צדקה אף כאן צדקה, כי היתרץ שיש לאדם על החי הוא הדיבור והוא בחי׳ צדקה שזה גדר האדם שדרכו לגמול חסד משא״כ החי וזה נעשה אדם וכר שע״י צדקה נקרא אדם כי הצדקה שמשם הדיבור הוא גדר אדם (ל״ת ב־ד)(ר׳ צדקה מג). יז קרח בעא לאחלפא ימינא בשמאלא, מי שהיה בעל מחלוקת בגלגול העבר אזי כשנתגלגל נעשה איטר יד ורמז לדבר מה דאיתא בזו׳ הק׳ על קרח שהוא בעל מחלוקת דבעא לאחלפא ימינא בשמאלא ובשביל זה עונשו כשנתגלגל נעשה איטר יד שנחלף אצלו שמאל בימין (ש״ה קנב). כה משיח דא משה, כי משה מסר נפשו בעד ישראל כי ידע שפלותו באמת וידע חשיבות וגדולות ישראל לכן מי שהוא צדיק באמת ויודע שפלותו ויכיר חשיבות ישראל עד שמוסר נפשו וחיותו בעד ישראל יש בו התגלות משיח שהוא בחי׳ משה (ל״ק עט). בראשית כז ויקה אלקים את האדם מאן נטיל ליה מארבע יסודי־ן דיליה דאפריש ליה מתאוה דילהון, ע״י תענית מחלישין הארבע יסודות ונתבטל החומר וכר בהמה ונתעלה השכל והצורה ונעשה בגדר אדם (ל״ק לזג). מז אשר ברא אלקים לעשות מבואר שם שהקליפות שהם בחי׳ כח המדמה נבראו בע״ש בין השמשות ובתוך כך קדש עליו היום ונשארו רוח בלא גוף, וע״כ הוא הולך אצל שוני הלכות כי הם בוראים הכל בדברי תורתם כדי שיהיה נברא לו גוף להתלבש בו על ידם (ל״ק נד־ו) (ר׳ בראשית מ״א ועל). מח־א עיקר אחיזת הטומאה מסיטרא דשמאלא והטהרה היא מבחי׳ שמאל כי הטהרה הוא ממוצע בין האחד והטומאה כי הטהרה מרמזת שיש טומאה וע״כ אפשר לזכך ולהעלות הטומאה כי היא בעצמה נשתלשלה מטהרה (ל״ק נא)(ר׳ בחירה ב)(יחזקאל ל״ו וטהרתם). לב־ב תלת נפקין מחד חד בתלת קיימא חד עאל בין תרין תרין מקין לחד חד מיק לכמה סטרין, תלת נפקי מחד, כי באר וענן ומן היו בשביל חד כי כלם חזרו בזכות משה חד בתלת קימא, ומשה היה נשמתו כלול משלשה אבות ולעתיד בשעת התחיה יקום משה כלול משלשה אבות כמקדם וזה חד בתלת קימא, ובכח שהיה כלול מהאבות כי האבות הן ברית היה לוחם כנגד עמלק שטימא בריתם וזה חד עאל בין תרין זה מלחמת עמלק שנאמר בו ואהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד ובזה שהכניע קליפת עמלק ותיקן הברית זכה לבחי' שפע כפולה בחי׳ שבת היינו משנה תורה שזכה לחדש בתורה על חד תרין וזה תרין מקין לחד שהצדיק בחי׳ שבח מקבל לחם משנה ובחי׳ שבת משפיע לשאר עולמות וזה חד יניק לכמה סטרין (ל״ק נח־ א־ד). אופן ב: ע״י הצדיק האמת שיש לו שלימות הדעת הוא ממשיך שלש ההשפעות שהם אכילה שתיה ומלבושים שהם בחי׳ מן באר וענן וזה תלת נפקין מחד ועיקר קיומו של הדעת ע״י האבות שהם שלש בחי/ א) צריך ללמד חכמתו לאחרים, ב) צריך להקדים יראת חטאו לחכמתו, ג) זה שמדקדק איך להוציא חכמתו שלא יהיו נבזים וזה חד בתלת קימא, וכשהחכמה בקיומה אזי הוא בבחי׳ חד עאל

בין תרץ שיכול ללחום מלחמות ה׳ ואז כשמכניע כל הצרים אחר החלושי בח שבישראל ומכניס אותם לעבוהש״י עי״ז זוכה לחדש חידושין דאורייתא בשבת על חד תרץ בחי׳ תרץ ינקין לחד ושבת משלח הארותיו לכל המדריגות בחי׳ חד יניק לכמה סטרץ ומרפא רפואות הנפש ורפואות הגוף (ל״ק נח־ה) (ר׳ כל הענינים מהתורה ותבין). גא ואתם הדבקים בה׳ אלקיכם שהיא בחי׳ תכלת דאכלי כלא ושצי כלא כי ע״ י התגלות מלכות דקדושה יתבטל מלכות דס״א אעפ״כ חיים כולכם היום כי עיקר החיות בא משם (ל״ק מט־ז) (ר׳ ציצית ז). נט אלה תולדות נח נח, כי איתא שיש להצדיק בחי׳ שני רוחות רוח לעילא רוח לתתא ע״ש בתוספתא וז״ל למה נח נח תרי זימנא אלא כל צדיק דיא בעלמא אית ליה תרין רוחץ רות אחד בעלמא דין ורוחא חד בעלמא דאתי ע״ש, דהיינו שיש לו חיות למעלה וחיות למטה והרוח שלמעלה גדול מאד והתלמידים הם עם הצדיק משורש אחד והצדיק שהגיע זמנו להפטר מן העולם נסתלק ע״י שנתאחר עם הרוח דלעילא אבל התלמידים שעדיין לא הגיע זמנם אזי אדרבא נשאר אצלם מהרוח דלעילא ועי״ז אם זוכה יכול לקבל פי שנים (ל״ק סו־א)(ר׳ צדיק הסתלקות א). סה נחש שולטנותי׳ על בשרא, נחש הוא הרע הכולל תאות ניאוף כשאין שלימות בלה״ק אזי הוא הולך ושולט על לה״ק (ל״ק יט־ג). נח סה ומגו האי פריסא ברדיפא דהאי מחשבה מטי ולא מטי, פריסא זה המסדר והמיישב את המוחץ שהוא בחי׳ כתר שהוא פרוס בין הנאצלים לבין המאציל ואיתעבידו תשע היכלין דלאו איבון נהורץ ולא רוחץ ולא נשמתין ולית מאן דקיימא בהו ולא מתדבקין ולא מתידעין כי אור אין סוף הוא למעלה מנפשץ רוחץ ונשמתץ וע״י רדיפה דמחשבה אז השכל משיג אותו בבחי׳ מטי ולא מטי(ל׳׳ק כד־ח), סט נח לא קרא לו אביו שם בעת לידתו משום שהיה אז העולם בדינין וע״י השם יהיה ניכר בין המקטרגים ויוכלו הדינים להתגבר עליו (ל״ ק קעד) (ר׳ דינים כ). לר עו שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה דאינון רחיקין מאורייתא, ע״י תענית מחלישץ הארבעה יסודות של הגוף שמהם באים כל התאוות ונכנע ונתבטל החומר בחי׳ חכמות חיצוניות ונתגבר השכל בחי׳ חכמות התורה כי צדקה בחי׳ תורה בחי׳ אדם (ל״ק לז־ג) (ראה הקדמת הזוהר י״ג נעשה).

עח תקיל בתיקלא עד דאיתגליא ליה, כי אברהם הוא ראשון להשגת א״י וע״כ כשאחד מתפלל באוירא דא״י בחי׳ קביעות מקום לתפלתו ע״י מחאת כפים בתפלה אלקי אברהם בעזרו כי אברהם ג״כ בחי׳ א ״י (ל״ק מד) (ראה מחאת כפים ב). פג בזוהר בכמה מקומות ששבחו החבריא את רשב״י איתא ווי לדרא כד תסתלק זה מחמת גודל התענוגים והשעשועים שקבלו מרבם רשב״י ע״כ תיכף ומיד התחילו להתגעגע ועלה על לבם צער ההסתלקות שיהיה להם בכל מקום ששבחו החבריא את רשב״י על שגילה להם סוד נפלא תמצא שאח״ב אמר להם עוד חדושי תורה (ל״ק קכו). צא ברכו ה׳ מלאכיו גיבורי כח עושי דברו אלק אינק דמתגברק על יצריהון אינק דמיין למלאכיץ ממש עושי דברו דעבדין להאי דבר לשמוע בקול דברו אינק זכיין למשמע קלין מלעילא, כשבא זה האדם שהוא דומה למלאך וכו׳ ע״י שכוסה את יצרו אזי הרע לשונות העכו״ם נתבטלין כנגדו ואזי נשארין אותיות התורה בולטק וזה עושי דברו ואחרי זה לשמוע שאותיות התורה מקבלין אור רב יותר מבתחילה (ל״ק לג־ג) (ראה תורה לה). צב כל הפורש מן התורה כפורש מן החיים וע״כ לכאורה הדבר תמוה איך אפשר לפרוש עצמו מן התורה אפילו שעה קלה ובאמת זהו מן הנמנע להיות דבוק בהתורה תמיד בלי הפסק רגע וכן אפילו בעל השגה ואפילו מי שהוא גבוה יותר וכו׳ בהכרח שיבטל איזה זמן כי צריכין לעסוק בצרכי הגוף ג״ כ ובאותו שעה שמבטלין מהתורה אזי הוא בחי׳ איש פשוט וע״כ מוכרח הצדיק להיות איש פשוט איזה עת כי עי״ז הוא מחיה את כל הפשוטים כי הוא מחיה עצמו בבחי׳ התורה הנעלמת בעשרה מאמרות וכ״א כפי קירובו יותר אל הקדושה ואל הצדיק כן הוא מקבל ממנו חיות גבוה יותר (ל״ת עח) (ר׳ מנחות צ״ט ביטולה). צב היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך, הלמדן צריך לידע קודם לימודו שהצדיק שבג״ע ציית לקלי (ל״ק יב־ג). צד אל נהירו דחכמתא אל בחי׳ חסד ע״י פתיחת פה של המוכיח נתגלה חכמה וע״י זאת החכמה נתגלה חסד דהיינו שזוכין לעשות צדקה וחסד (ל״ ק ל־ז) (קל״ ק ל־יא). וירא ק ג נודע בשערים בעלה כל חד לפום מה דמשער בליביה, כל אחד לפי ערכו שמשער בלבו גדולת הבורא ית״ש איך אפשרי לו לעמוד ולהתפלל בפרט התפלה שרוצה לשנות הטבע ולעשות פלאות ע״כ בשעת התפלה צריך להסלק הבושה כי א״א להתפלל כ״א ע״י עזות (ל״ק ל־ח). קה זימנין דשמע וזימנין דלא וכו׳, כשהצדיק צריך לבקש מאת השי״ ת יכול להיות שלא ימלאו בקשתו כי זימנין דלא וכו׳ אבל יש צדיק שיכול לגזור ולומר אני אומר שיהיה כן (ל״ק רכג) (ר׳ נשא ו׳ כה). קיב רגלי חסידיו ישמור דא איתתא, עיקר הממון בא מבחי׳ נפש בחי׳ נקבה בחי׳ רגלין כי הנפש היא המדריגה התחתונה מבחי׳ נר״ן וכן כלל נר״ן שלה היא בחי׳ נפש נגדו כי כלל המדריגה התחתונה הוא בחי' נפש נגד המדריגה שלמעלה הימנה והממון הוא ממקום הנפש (ל״ק סט) (ר׳ ממק ל״ז) (פסחים קי״ט ואת).

קיט ויהי אחר הדברים והאלקיס נסה את אברהם, היצה״ר שהוא המקטרג הגדול שממנו באים כל הקטרוגים והנסיונות הוא נקרא אחר הדברים כלשון הזוהר שם דיצר הרע אחר הדברים איהו ואתא לקטרגא שהוא יונק מהדיבור דהיינו ע״י דברים בטלים ולשה״ ר והוא מסער גופיה דבר נש (ל״ק לח־ב). חיי שרה ק כד כי עליך הורגנו כל היום תפילה היא בחי׳ כי עליך וכו׳ כי צריך יגיעה ומלחמה גדולה עם המחשבות והבלבולים ותחבולות לנוס ולברוח מהם וע״ז נאמר כי וכו׳ נמצא שתפילה היא מסירת נפש (ל״ת מו) (ר׳ מניעות יד). ויצא קנג צדיקים ירשו ארץ תרי משמע כי יש צדיק עליק שחידש זאת התורה שבע״ס וצדיק תחתון זה שלומד החידושין ושכינתא בין תרין צדיקיא יתבא ותורה שבע״ פ היינו שכינתא בחי׳ מלכות פה ותורה שבע״פ קרינן לה (ל״ק יב־א). קנג שכינתא בין תרין צדיקיא יתבא, כי עיקר תורה שבע״ם הוא תלוי בצדיק הדור כמ״ש שכינתא היא התורה שב״ פ בק תרץ צדיקיא יתבא צדיק עליק וצדיק תחתק וכו׳ וכן הת״ח הוא בעצמו התורה (כמשרז״ל מכות כב) (ל״ק רז). וישב קעו כל פיקודי אורייתא מתקשרק בנטירו דברית קדישא, שייך לענין שמבואר במאמר זה שתיקון הברית הוא תיקון הכללי (ל״ק לו־א־ב) (פל״ח לו). קפו אתערותא דזיווגא מסטרא דצפון (ראה שה״ש א׳ תורי זהב) (ל״ק לא־ו). קפח בענק מ״ש בזוה״ק שעל פגם הברית בפרט מאן דאושיד זרעא בריקניא ח״ו וכו׳ אין מועיל תשובה אמר רבינו ז״ל שאין הדבר כן רק על הכל מועיל תשובה ואמר שבזה המאמר זוהר אין שום אדם מבין הפשט רק הוא לבד והכלל שבאמת מועיל תשובה אפילו אם הרבה לפשוע ח״ו ועיקר התשובה הוא לבל יעשה עוד מכאן ולהבא (ש״ה עא) (ר׳ תשובה ע).

מקץ קצג קץ שם לחשך וכו׳ דא זוהמא דדהבא כי תאוות ממון הוא בחי׳ חשך אנפין חשוכין מיתה אבל משא ומתן באמונה הוא בחי׳ אנפין נהירין שמחה חיים (ל״ק כג־ה). קצג הבוקר אור דא בוקר דאברהם והאנשים שולחו אינון מארי דדינין המה וחמוריהם אינק וכל סטר מסאבא, ע״י שלומדים תורה בצר לאדם בעניות בחי׳ לילה עי״ז נמשך עליו חוט של חסד ואזי נופלים כל המקטריגים השולטים על הדיבור ואזי הדיבור יוצא בשיר ושבח להקב״ה (ל״ק לח־ד). ויגש רו ויגש אליו יהודא דא תקרובתא מלכא במלכא דא יחוד קוב״ה ושכינתיה (ר׳ רות ב׳ ויאמר בועז) (ל״ק סב־א). רו כי הנה המלכים נועדו תרק עלמין קדישק עלמא עילאה ועלמא תתאה וכו׳ כד מתחברן כחדא כדק כל אנפק נהירק וכל חובק אתעברו וכו׳ ע״ש, דע כי ההתקשרות באמת לצדיקים אמתיים הוא תועלת גדול מאד כי עי״ ז זוכק לתשובה שלימה ולכפרת עון ונמתקין הדינין כי יש חכמה עילאה וחכמה תתאה וכלל התורה הק׳ הוא בחי׳ חכמה עילאה וכלל חכמות שבעולם נמשכק מבחי׳ חכמה חתאה והצדיק מקשר חכמה תתאה בחכמה עילאה ואזי נמתקק הדינים ונתכפרק העוונות וזהו הפירוש כי הנה וכו׳ (ל״ת צא) (ר׳ חכמה ח). ויחי ריט אז תתענג על ה׳ על ה׳ דייקא הוא עתיקא סתימאה, לעתיד לבוא ליום שכולו שבת יתגלה אורייתא דעתיקא סתימאה היינו סתרי תורה וכ״א כפי מה שמעלה התשובה מבחי׳ מאור הקטן בחי׳ מלכות לבחי׳ בינא ליבא היינו ע״י שחושב מחשבות קדושות בלב עי״ז יגיע וישיג סתרי תורה (ל״ק מט־ו). רלח אוסרי לגפן עירה, גפן דא כנ״י צריך כל אדם לראות לאכפיא סטרא דקץ כל בשר תחת הדיבור של הקדושה דהיינו מה שפגם ע״י דברים בטלים ולשה״ ר יעלה הדיבור ויתקנהו ע״י לימוד התורה בעת שצר לו ואז זוכה לבחי׳ תפילין שהם דביקות (ל״ק לח־ב).

רמ ורוח אלקים מרחפת וכו׳ ורוח אלקים דא רוחו של משיח (ל״ ת לב) (ר׳ משיח יד). רמא אלמלא מלחא לא הוי עלמא יכלי למסבל מרירותא, ע״י תיקון הברית שהיא בחי׳ מלח נמתק מרירות ועצבק הפרנסה (ל״ק כג־ב). רסב ויתנצלו את עדים דא תפילין ומשה יקח את האוהל שלקח אותן האורות כי קרן אור פניו זה בחי׳ תפילין ועי״ז ויראו מגשת אליו כי האיר עליהם היראה בחי׳ בושה שעי״ז נמחלק העוונות (ל״ק לח־ו). שמות בא מב בגין דישתמודעין ליה, כי עיקר הבריאה היא כדי שיכירו אותו ית׳ וזה זוכק ע״י חכמות התורה כי שורש התורה היא כבוד הש״י (ל״ק לז א־ב־ה). מד כשהעולם אצל הצדיק אז יש לו ממשלה כי אלישע פעם נכתב עליו איש אלקים ופעם אלישע סתם וארז״ל שם כשהיו בני הנביאים אצלו היה נקרא איש אלקים וכשהיה לבדו נקרא אלישע סתם (ל״ ק קסו). מו וזה בחי׳ חמשים פעמים יציאת מצרים שנזכר בתורה כי ע״י בחי׳ יובל יצאו מגלות מצרים ועיקר גלות מצרים שהיה הדיבור בגלות ובשביל זה היה משה כבד פה וע״י הגאולה גימ׳ מי נתהווה בחי׳ פה בחי׳ (מי שם פה) נמצא שע״י חמשק שערי בינה נתהווה הפה וע״י מחאת כף אל כף שזה בחי׳ חמישים ע״י נתהוה הפה ודיבור והפה מקבל הדיבורים מכנפי ריאה שמשם בא הדיבור (ל״ק מה) (ראה שמות ד׳ מי שם). בשלח סב שטו העם ולקטו בשטותא ע״י אהבת הממק הוא מסבב בתמידות עבור הפרנסה וכ״ז משטותא היפך החכמה שהיא בחי׳ שונא בצע (ל״ק ל־ד) (פל״ח).

סב שטו העם ולקטו בשטותא, כל מי שחסר דעת ביותר הוא יגע וטרח אחר הפרנסה ביותר ולפי הגדלת הדעת כן הפרנסה בנקל (ל״ק נו־ו). סב שטו העם ולקטו בשטותא, זה נאמר על כל ימות החול אבל בשבת נמשך דעת לכל אחד ומי שיש לו דעה יש לו רחמנות כי כעס שהיא היפך הרחמנות הוא מחמת כסילות וע״י שיש לו רחמנות מרחמין עליו מן השמים (ל״ ק קיט) (ר׳ רחמנות ו). סב כי אורייתא מחכמה עילאה נפקת, התורה שהיא יוצאת מחכמה עילאה אין יכולה לקבל מחכמה עילאה כ״ א כשיש לה שלימות ושלימות התורה היא ע״י תורה שבעל פה וע״כ ע״י ספרים שנתתדשים אצלו ע״ י המחלוקת עי״ז נשלם התורה ואז היא יכולה לקבל מחכמה עילאה שהיא בחי׳ שכל הכולל ומשפעת בכל החכמות והשכליים ועי״ז נמתקין כל הדינים (קל״ק סא־ז) (ר׳ משפטים כ״ד לוחות). יתרו סח וישמע יתרו, סכנה גדולה לומר תורה וצריך לזה יגיעה גדולה שלא ישמע כ״ א מהשומעין כי אם מה שצריך לא יותר ואע״פ שהכל שומעין כל התורה שאומר וכמובא על הפסוק וישמע יתרו והלא כל העולם שמעו אלא יתרו שמע (ז׳ יתרו סח) כי רק שמיעת יתרו נחשב לשמיעה ושמיעת כל העולם אינו נחשב שמיעה כלל ומי שאינו יכול לומר תורה בבחי׳ זו אסור לו לומר תורה (ל״ת מז)(ר׳ ברכות ו׳ האי). סס כד אתי יתרו כדין אתייקר שמא דקב״ה, מי שמשתדל לקרב בני אדם לעבוהש״י הוא בונה בחי׳ היכל הקודש היינו זה שבני אדם נשארים דבוקים ביראה שלימה על ידו עי״ז קדוש יאמר לו והיכל זה בחי׳ כבוד שנתכבד השי״ת כשהרחוקים מאד נתקרבים אליו (ל״ ק נט־א) (ר׳ ישעיה ד והנותר). פ דרך הנשר בשמים נשר דא רחמי (ראה משלי ל׳ דרך) (ל״ק לא־א). פח בגין דיתברכון כולהו שיתא יומין כי מאכילת שבת נשפעין ונתברכין כל ששת הימים כי עיקר השביעה היא בשבת וע״כ מה שסועדים בו ג׳ פעמים הוא רק לברך ששת הימים אבל בשביל שבת עצמו לא היה צריך לאכול כ״כ (ל״ק רעו) (ר׳ ברכות מ״ג פסיעה). משפטי□ צח עולימתא שפירתא דלית לה עיינין, כי תיקון של הרהורי זנות שבא לאדם שיאמר שמע וברוך שם כי תאוות ניאוף הוא בא מעכירת דמים טחול לילית

שנמשך מרע הכולל של ע׳ אומות לפיכך כשקורין פסוק ראשון צריך להעצים עיניו להורות שע״י קבלת עול מלכות שמים הוא בבחי׳ עולימתא שפירתא דלית לה עיינין בחי׳ אשה יראת ה׳ ונכלל בנשמות י׳׳ב שבטי יה ונפרד מהרע שהיא התאדה שכוללת המדות רעות של ע׳ לשונות (ל״ק לו־ג) (ראה ניאוף ה) (עבודת השם יב). צח עולימתא שפירתא, זה בחי׳ אמונה דלית לה עיינין היינו אלו הקושית שאין לעיין בהם וצריך לחזק באמונתו גופא טמירתא ואיתגלי כי היא טמירא כי אם תשאל את המאמין איזה טעם באמונה ודאי אינו יודע להשיב כי אמונה אינו שייך אלא בדבר שאינו יודע הטעם ואעפ״כ וגליא היינו שאצל המאמין הדבר גלוי כאלו רואה בעיניו נפקת בצפרא כי האמונה מתחדשת אצל האדם בכל בוקר ומתכסיא ביממא מחמת טרדת עסקי העולם מתקשטת בקישוטין דלא הוו הייינו עיקר קישוטי אמונה כשמקרבין אצלה בני אדם שלא היו מקורבין לה (ל״ק סב־ה) (ר׳ אמונה לה). צח וזה סוד מה שאמר הסבא מאן הוא נחש דפרח באוירא ואזיל בפרודא בין כך ובין כך אית נייחא לחד נמלה דשכיב בין שינוי, היינו בחי׳ נחש שהם החכמים להרע החוקרים פילוסופיא ואפיקורסות דפרח באוירא שפריחתו ע״י אוירים היינו ע״י דיבורים רעים שנעשה לו מהם כנפיים ואזיל בפירודא כשהכנפיים דקדושה על תיקונו אין לו רק בחי׳ הליכה כי הבחירה חפשית למחקרים אבל אין יכול להזיק כ״כ להעולם בץ כך ובין כך אית נייחא היינו בחי׳ הממוצע בין ההליכה והעפיפה דהיינו כשהם ישנים או אוכלים אז יש להנמלה שהיא בחי׳ הצדיק הדור מנוחה כי יש לו תמיד מלחמה גדולה עמהם שארי בחבורא וסיים בפרודא היינו שתחילת חקירתם מתחלת מחיבור חומר וצורה ומסתיימת בשכליים נפרדים כי כן דרך כל חקירתם שרוצים להשיג בחקירתם המוטעת והמשובשת מחיבור חומר וצורה שכליים נפרדים (ל״ק סג) (ר׳ כל הענינים מתורה ס״ג ותבין). צח ה׳ אלקי דא שירותא דמהימנותא סליקו דמחשבה ועלמא דאתי, כי צריכין לשמור הזכרון שלא יפול לשכחה ועיקר הזכרון הוא לזכור תמיד בעלמא דאתי שלא יהיה בדעתו ח״ו שאין עולם אלא אחד וע״י מה שמדבק מחשבתו בעלמא דאתי עי״ז נעשה יחוד ה׳ אלקי כי ה׳ אלקים הוא בחי׳ שם מלא שהוא בחי׳ עלמא דאתי (ל״ק נד־א). קי סלוקא דיסודא עד אבא ואמא, הם בחי׳ חכמה ובינה שהם המוחים דזה כלל גדול שא״א לתפוס בדיבורו של הצדיק אם לא שתיקן תחלה אות ברית קודש כראוי ואזי המוחין שלו בשלימות וכפי התיקון של כ״א כך השגתו (ל״ק לו־ה). תרומה קלה וכל שולטני רוגזין כלהו ערקין ואתעברו מנה, כשזוכה לעונג שבת זה בחי׳ אכילה בקדושה כי אכילת שבת נעשה קדושה ואלקות גמור אז אין צריך לצום ואז נכנע הכבד בחי׳ וכל שולטוני רוגזין בחי׳ כבד כועס כלהו ערקין ונתגדל המוח והחכמה ומאיר בפניו בבחי׳ ואנסהא נהירין בנהירו עילאה (ל״ק נז־ו) (ר׳ תהלים פ״ט וכתותי). קסח אך טוב וחסד ירדפוני, היינו טוב היינו חסד אלא טוב טוביה כליל בגויה חסד דאתפשיט לבר, וזה בחי׳ שני צדיקים ששניהם משורש אחד רק שזה בחי׳ טוב שטוביה כליל בגויה דהיינו שאינו מגלה תורתו לאחרים והשני הוא בחי׳ חסד דאחפשט לבר שמגלה תורתו לאחרים ועי״ז יש ביניהם מחלוקת (ל״ ק רפג) (ר׳ עירופין נ״ג דוד). קע כלא במחשבה איתברירו, כי כל המתקוח של כל הצמצומים והדינים הוא ע״י השכל היינו ע״י קדושת וטהרת המחשבה כי השכל הוא שורש הדינים ושם נמחקים הדינים (ל״ק סא־ו־ריא) (פל״ח). קפג כי מצה היא אסוותא, כי מצה שהיא בחיי מחלוקת לשם שמים בחי׳ דעת בחי׳ שלום בחי׳ רפואה כי עיקר החולאת מחמת העדר השלום היינו מחלוקת היסודות ושלום הוא רפואה (ל״ק נו־ח) (ר׳ ישעיה נ״ ז שלום).

תצוה קפו זכאה מאן דמליל אודנא דשמע, כי מקודם כשהיו כבחי׳ שינה לא היו שומעים התעוררות החכם ומחמת זה לא היה אפשר להם לדבר ועכשיו שמעוררו החכם ושומע דבריו אזי יכולים לדבר לפני השי״ ת (ל״ק ם־ח) (ר׳ תרומות פ״א סתם). תשא קפח דשאל האי מינא כתיב שפת אמת תכון וכו׳ והשיב לו ר״א כוננת לא כתיב אלא תכון כי האמת עתיד להתקיים, דהיינו כשיבא אליהו ומשיח ואין אליהו בא אלא לרחק המקורבין בזרוע ולקרב המרוחקין בזרוע היינו לרחק השקר ולקרב האמת (ל״ק קיז) (ר׳ אליהו הנביא א). קפח שפת אמת תכוז לעד כוננת לא כתיב אלא תכוז כי לעתיד לבא יתגלה האמת ועי״ז יהיה מפלת הרשעים כי הרשעים הם כביכול כמשא על פניו וע״כ כשזוכה האדם להתפלל באמת בשביל השי״ת לבד עי״ז זוכין להמשיך בחי׳ עוה״ב בעוה״ז דהיינו שיהיה מפלת הרשעים גם בעוה״ז עד שיוכרחו כולם לשוב אל ה׳ (ל״ק סו־ג) (קל״ק ז) (ר׳ אמת כב). קצב ויקח מידם במה אצלחו בעובדא דא בגין דויקח מידם אלו כד נטל מידיהון הוה שדו לארעא ואע״ג דיטול לי׳ לבתר לא הוה אצלח עובדא בישא דא, אמונה היא בחי׳ ידים וע״י קלקול האמונה כשנעשה אמונות כוזביות ע״ז עיקר כחה שמקבלת מידים אלו בחי' ויקח מידם (ל״ק כב־ב). ויקהל רג מדורה של שבעין כוכבין, היינו הרע הכולל שהיא תבערת המדורה של תאות ניאוף שכל הע׳ אומות כלולין בו נופל ונתבטל ע״ י לשון הקודש (ל״ק יט־ ג) (עיין בראשית לזאת). ו־יח ויטב לבו זה ברכת המזון שהיחה אכילתו מהתנוצצות האותיות שיש באכילה ושתיה שזה בחי׳ ברכת המזון כי המזון נתברך ע״י שלימות לה״ק ע״י שמעוררין האותיות שיש בכל דבר שבו נברא (ל״ק יט־ז) (עיין אכילה ג).

ויקרא ד כד ישראל אשתלימו בעובדייהו כביכול שמא קדישא אישתלים, ועיקר השלימות היא היראה ויש שני מיני יראות יש מי שהוא ירא מהשי״ ת מגדולתו ורוממותו בגין דאיהו רב ושליט וע״י יראה זאת אישתלים שמא קדישא דקוב״ה ויש יראה למטה ממנה ע״י שירא מחיה או מאיזה שר עי״ז הוא נזכר ובא ליראת ה׳ (ל״ק קפה) (ר׳ אהבה ויראה מ). עושה שלום במרומיו כי זה המלאך מאש וזה ממים שהם תרי הפכים כי מים מכבה אש והקב״ה עושה שלום ביניהם ומחברם יחד ע׳׳כ אל יבהלוך רעיונך אם אחה רואה איש אחד שהוא בהיפך גמור מדעתך וידמה לך שא״א בשום אופן להחזיק בשלום עמו אדרבא זה עיקר שלימות השלום להשתדל שיהי׳ שלום בין שני הפכים (ל״ק פ). צו כז איתא בזוה״ק: שתיקו הנאמר בש״ס הוא בחי׳ מחוסר תיקון היינו שנחסר הנון של תיקון ונעשה תיקו ודע שזאת הנון פשוטה כשנחסרת מהתיקון היא נשפלת ונעשה צירוף קינות וכשיגאלנו ה, יתהפכו הקינות לתיקון ויתתקן התיקו (ל״ק רמז). וי״ל בשביל זה הקינות שבאיכה הם באלף בית לרמז כי לעתיר יצטרפו האותיות של אלף בית שבאיכה גם האותיות של הקינות שאומרין הכל יתהפך לצירופים לפשט ולברר האיבעיות שנשארו בתיקו (עו״ש שפז) (עה״ת בל״ק רמז). שמיני לה ואהיה אצלו אמון א״ת אמון אלא אומן, בהתורה ברא הקב״ה עלמין ואותיות התורה הם מהיין כל הבר ואפילו במרור הקליפות גם שם יכולין למצוא אותיות התורה ע״י שכופה את יצרו ומתגבר עליו (ל״ק לג־ג). אחרי סב י״ג תיקוני דיקנא, שלש עשרה מרות שהתורה נדרשת בהן נמשכין מי״ג תיקוני ריקנא בחי׳ הדרת פנים וכל זה זוכין ע״י תיקון הברית (ל״ ק כז־ב) (ראה ויקרא י״ט והדרת).

סח תענו את נפשותיכם שמעלת התענית לאכנעא לבא ולאדבקא רעותא דלבא לקוב״ה שע״י התענית נכנע הלב ונתבטל כל הרצונות האחרים שלו מפני רצון הקב״ה ע״כ נתבטל רצון אחרים מפני רצונו ונתבטל המחלוקת ונעשה שלום (ל״ק קעט) (ר׳ אבות ב׳ בטל). עו שבעה כבוסין שבעה כהנים, זה בחי׳ שבעה הנאמר בפרה בחי' תפילה (ל״ק נה־ה) (ר׳ חקת י״ט וזה בחי׳ עפר). עט בתר דשכיב ר׳ שמעון הוה אמר חד לחבריה אל תתן את פיך לחטיא את בשרך כי ר׳ שמעון היה קשת הברית וכשאין תיקון הכללי אז הדיבור אסור וא״א לגלות תורה אבל ביומי דר׳ שמעון הוה אמר חד לחבריה פתח פיך כי כשיש תיקון הכללי אזי הדיבור מותר (ל״ק כט־ו). קדושים פר אל תפנו וכו׳ כד חזי ר׳ שמעון נשי שפירק אמר אל תפנו אל אלילים, כי ניאוף היא עריות אלקים אחרים מלכות הרשעה ובשביל זה סגולה לבטל הרהורי ניאוף לקרוא שמע וברוך שם בחי׳ קבלת עומ״ש בחי׳ אמונה (ל״ק ל״ ו בה״ש). פד רשב״י כר חזי נשק שפירק אמר אל תפנו אל האלילים, כי הם בחי׳ אלילים וכמו שהרהורי ע״ז הם שטות נגלה לכל העולם כן אלו ההרהורי זנות הם שטות ושגעק ע״ כ עיקר התקנה מי שכבר נלכד בזה ויש לו אלו המחשבות שיקדש ויטהר גופו כדי שיזדכך ויטהר דמיו וילך אצל חכם האמת ויורה לו דרכי התשובה ושב ורפא לו (ל״ ק עב) (ר׳ מחשבות ובלבולים כו). אית מאן דלעי באורייתא ומגמגם בה בגמגומא דלא ידע וכו׳ ואיתעבידו מאינון מילין אילנין רברבק וזה בחי׳ הו״ ר שהוא בחי׳ דין שנמשך ממוחין דקטנית וע״כ הדיבור בלא דעת עדיין אבל שמחת תורה הוא בחי׳ דיבור ברעה והוא החיות של הנפש כדאיתא . (שם) בזוהר זכאק אינק דידעק אורחוי דאורייתא ומשתדלי בה באורח מישור דאינון נטעין אילנא דחיי לעילא הכולא אסוותא וזה בחי׳ יעקב בחי׳ חכמה בחי׳ מוחין הגדלות שהיא בחי׳ רפואות הנפש (ל״ק עד). בהר

קיא וחמת המלך ש׳כ׳כ׳ה׳ גימ׳ מ׳ש׳ה׳ שהוא רוח אפינו משיח ה׳ ע״י נשתכך חמימות תאות ממון (ל״ק יג־ג). במדבר נשא קכג לא תשכח יום דלית ביה טוב ואין טוב אלא תורה היינו בכל יום יש בו טוב הגנוז היינו רזק דאורייתא השייך לזה היום אך כשאדם רוצה להגות ברזין דאורייתא והוא אינו כראי לזה אזי באים נחשים ועקרבים ומבלבלים מחשבתו דלא יעול לאתר דלאו ריליה וע״י שרוצה עד מאד ליכנוס אל הטוב הגנוז ומדבק עצמו במרות טובות אזי המדות הם שערים להשיג על ידם טוב הגנוז ואז כל יום ארוך אצלו וזה עיקר אריכת הימים והעיקר זוכק לזה ע״י שהאדם וותרן בממונו ועי״ז נתבטלין המחשבות זרות ונעשה המוח צח ויכול לבא בכל יום אל טוב הגנוז השייך לו (קל״ק פד) (ר׳ תורה ער). קכח פתח ר' שמעון ואמר עת לעשות לה׳ הא תורה רלעילא דמתבטלי אי לא איתעביר בתיקוני הא ולעתיק יומין אתמר היינו תורה רלעילא שהיא בחי׳ התבוננות שהוא מתבטל אם אינו נעשה ע״י בחי׳ תיקונים הנ״ל שהם בחי׳ תיקוני עתיק בחי׳ אריכת ימים כתיב אשריך ישראל מי כמוך וכתיב מי כמוך באלים ה׳ זה בחי׳ אתערותא דלתתא ואח״ כ אתערותא דלעילא קרא לר׳ אלעזר בריה וכו׳ ולר׳ אבא ואמר אנן כללא דכולא היינו שלימות היראה ע״י בחי׳ ג׳ קוין נמצא שע״י ר׳ שמעון ורבי אלעזר בנו ורבי אבא תלמידו נשלם היראה שעי״ז בא אריכת ימים בחי׳ תיקוני עתיק אישתיקו שמעו קלא היינו שאותן שהיו בבחי׳ שתיקא ולא היו יכולים לדבר בחי׳ שינה שמעו קלא היינו בחי׳ התעוררות השינה וארכבותי׳ דא לדא נקשן זה בחי׳ הולדה כי ע״י התעוררות השינה עי״ז להתיר פה עקרות מאי קלא קלא דכנופייא עילאה דמתכנפי היינו בחי׳ סיפורי מעשיות שמלבישיץ בהם את הפנים של התורה ועי״ז מעוררין מהשינה ומתחילין לדבר (ל״ ק ס־ט). קכח באידרא. חדי ר׳ שמעון ואמר ה׳ שמעתי שמעך יראתי אמר תמן יאות הוי למדחל כי חבקוק אמר נבואה זו על ר׳ עקיבא וחביריו שמתו ע״י שלא היו בהם אהבה כי הם היו בחי׳ גבורות וצמצומים ולא נכללו יחד ולא נמתקו ור׳ שמעון וחביריו שהיו התיקון שלהם ע״ כ אמר אנן בחביבותא תליא היינו בחי׳ אהבה וכללות שנכללין יחד ועי״ז ההמתקה והתיקון ומזה בא בחי׳ חדי ר׳ שמעון היינו בחי׳ שמחה שנעשה ע״י אהבה, פתח ואמר הולך רכיל מגלה סוד דלית רוחי׳ רוחא דקיומא היינו רוח חכמה ולא הוי מהימנא היינו אמונת חכמים כי ע״י שאץ בו אמונת חכמים אין בו רוח חכמה כי נידון במותרות מגלה סוד וע״י פגם אמונת חכמים נתגלה ונסתלק אור השכל ועי״ ז נלקח מאתנו סוד העיבור ונאמן רוח מכסה דבר'■Лг דאית ביה רוחא דקיומא ע״י בחי׳ אמונת חכמים עי״ו מכסה דבר (ל״ק סא־ח) (ר׳ כל הענינים של התורה ם״ א ותבין). קלז אית רחמים ואית רחמים אית רחמים פשוטים דז״א ואית רחמים גדולים דעתיקא סתימאה, היינו שכביכול בחי׳ הרחמים פשוטים מבקשים ומתפללים ומעוררים הרחמים גדולים כי אנו אין בנו כח כי אם לעורר רחמים פשוטים דז״א אבל אלו הרחמים יש להם גבול על כן אנו צריכין לבקש שהרחמים סתם שאנו מעוררין אצלו ית׳ יתפללו ויעוררו הרחמים גדולים ועי״ז יהיה לנו ישועה בוודא י(ל״ ק קה) (ר׳ ברכות ז׳ מנין). קמב באידרא. חסד מתגלה בפומא דאמה ע״י שמירת הברית בב׳ בחי׳ שהוא צדיק ולמדן ע״י שילמת־ דיני איסור והיתד• וישמרם נתגלה חסד היינו אהבה והשתוקקות להשי״ת וכיסופין טובים שהיא דבר יקר מאד (קל״ק לא־ו).

בהעלותך קנב אורייתא דעתיקא סתימאה דעתידא לאיתגליא לעתיד לבוא (ל״ק לג־ד) (ראה תענית ל״א עתידים צדיקים) (זכרי׳ י״ד והיה). שלח ק סח אעא דלא סליק ביה נורא מבטשין ליה גופא דלא סליק ביה נהורא דנשמתא מבטשין ליה כי כל אחד לפי נשמתו ולפי עבודתו כך יש לו יסורים יש שיש לו יסורים מבניו ומאביו ומשכן ויש שהוא במדריגה גדולה ממנו ויש לו יסורים מכל העיר ויש שיש לו יסוךים מכל העולם וכ״א ע״י היסורין נושא עליו האנשים שיש לו יסורים מהם ואיך אפשר לחומר לישא עליו כ״ כ אנשים אך ע״ י היסורין נכנע גופו ומאירה הנפש והנפש אפשר לה לשאת כמה וכמה אנשים (ל״ק קע) (ר׳ נפש טו). קסח ואת הנפש אשר עשו בחרן ואיתא שם שאברהם ושרה בעת שהיו עקרים הולידו מזווגם נפשות הגרים וע״כ הגרים באים מקדושת הזיווג של הצדיקים (ל״ ת עב) (ר׳ יתרו י״ ח ואתה). קער באתר דאית חמן אבות אית תמן שכינתא, ע״י מה יכולין להמשיך את קדושת א״י ע״י התנוצצות אור זכות אבות (ל״ק נה־ב). קער חלה זכות אבות, ע״י תפילה כתיקונו מתנוצץ אור זכות אבות ובאתר דאבות תמן שכינתא תמן בחי׳ חלה בחי׳ ירושת א״י כי זאת המצוה נצטוו שיעשו תיכף וע״י מצות חלה זוכין להמשיך אור זכות אבות ולגלות קדושתה גם בזה״ז(קל״ק נה־ח). קעה תכלת כרסייא דדינא, המון עם שאין להם זה השכל להעמיק מחשבתם להבין הרמזים שהשי״ת מרמז לאדם בכל יום כדי לקרבו לעבודתו ית׳ נעשה אצלם ממילא כי מצות תפילין היא בחי׳ הגדלת השכל להבין הרמזים שמרמז לו הש״י וציצית הם בחי׳ שמאל בחי׳ דין וצמצום כי צריכין לצמצם דעתו שלא יצא מגבול הקדושה (ל״ ק נד־ג)(ר׳ דעת כב). חוקת קפ וזה בחי׳ פרה אדומה, פרה זה בחי׳ תפילה דקבילת משור לשון הסתכלות כי ע״ י שרואה צדקת ה׳ נתיישר לבו בשלימות אמונה ויכול להתפלל וזה אדומה תמימה אדומה דא גזירת דינא תמימה דא שור תם דינא רפיא שרואה שהקב״ה מחליש כח הדין אשר לא עלה עליה עול דא שלומי אמוני ־ ישראל זה בחי׳ חיזוק אמונה בחי׳ תפילה שנעשה ע״י חקוק הראיה שמאמין שהכל ברשות הקב״ה אפילו לשנות הטבע (ל״ק נה־ד) (ר׳ דברים ל״ב ותאחז) (תהלים קי״ט אודך).

בלק- קצרו והיה צדק אזור מתניו ואמונה אזור חלציו היינו צדק והיינו אמונה אלא עד לא אתחברת אמת בהדה אקרי צדק כיון דאתחבר אמת בהדה אקרי אמונה וכל טיבו וכל נהורא שריא בהדה יש שני מיני יראה יראת העונש נקרא צדק ויראת הרוממות נקרא אמונה וא״א לבוא לאמונה רק ע״י יראת העונש הנקרא צדק לפיכך מתעוררים עליו דינים אך כשבא אל האמת היינו יראת הרוממות הנקרא אמונה אז כל הדינין נמתקין בשרשן (ל״ ק פז) (ר׳ תהלים ט׳ והוא). פנחס רסד וירא בצר להם בשמעו את רנתם ויזכור להם בריתו וינחם כרוב חסדיו, ע״ י נגינה נמתקין הדינין כמ״ש בזוהר (פנחס רטו) הקשת היא השכינה ותלת גוונין דקשת הם האבות והם לבושין דשכינתא וכשהיא מתלבשת בלבושין דנהירין אזי וראיתיה לזכור ברית עולם אזי חמת המלך שככה ואותיות התפילה היא השכינה וקול הנגינה הם תלת גוונין דקשת שהם שלשה אבות ומי שמנגן התפילה בזכות ובבהירות גדול אזי מלביש השכינה בלבושין דנהירין אז וינחם כרוב חסדיו ונמתקין הדינים וזה שפרש״י בשמעו את רנתם בזכות אבות (ל״ק מב) (ר׳ דינים ט). רטו מי שעובדוי לאנהרא בהון מטרוניתא ולמפשט מינה לבושין דקדרוניתא דפשטין ולקשטא בלבושין דגוונין נהירין דרזין דאורייתא מה כתיב ביה וראיתיה לזכור ברית עולם דאור רז איתקרי ובהוא זימנא סליק מינה רוגזא דבריה וחמת המלך שככה, ע״י אמונת חכמים שמאמין שכל דבריהם ומעשיהם אינו פשוט ויש בהם רזין עי״כ מלביש הקשת בלבושין דנהירץ ונמתקין הדינים (ל״ק מב) (ר׳ תהלים ק״ו וירא). רכ וימינא דא זמין למבני בי מקדשא ימין בחי׳ חסד וע״י נמשך הדעת בחי׳ בנין ביהמ״ק (ל״ ק יג־א) (עיין תהלים ה׳ ואני ברוב). רכד רוחא נחית לשכך חמימא דליבא וכד נחית רוחא לבא מקבל ליה בחדוה דנגונא דליואי, רוחא היא בחי׳ צדקה ע׳׳י מקררץ חמימות תאוות ממון, חדוה זה בחי׳ ששמח בחלקו נגונא זה בחי׳ משא ומתן באמונה ואינו אץ להעשיר (ל״ק יג־א). רבה רע״מ. בי השי״ת ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין, נמצא שהוא כביכול בתוך כל העולמות וסביב כל העולמות וצריך להיות הפרש כביכול בין המילוי והסיבוב שאם לאו א ״כ הכל אחד אך ע״ י בחי׳ החלל הפנוי שמשם צמצם אלקותו כביכול ובתוכו ברא את כל הבריאה והחלל הפנוי מקיף את כל העולם וע״כ שייך לומר ממלא כל עלמין היינו כל הבריאה שנברא בתוך החלל הפנוי וגם סובב כל עלמין היינו שמסבב גם על החלל הפנוי ובאמצע מפסיק החלל הפנוי (ל״ ק סד־ב) (ר, אמונה). וצריך להיות הפרש, אינו רוצה לומר הפרש מקום כביכול ח״ ו כי למעלה אין שייך מקום רק ר״ ל איזה הפרש וחילוק מעלות ומדריגות בין המילוי והסיבוב והכל הוא רק לשבר את האו 1 זן(פל״ח סד־ א).

רמד כי מאן דזריק פירורין רנהמא עניות רדיף אבתריה כ״ש מאן דזריק פירורין דמוחא, ע׳׳י תיקון הברית זוכה לפרנסה בלי טורח בחי׳ מן כי פרנסה שהיא בטרחא ובכבידות הוא מחמת שלא תיקן תיקון הכללי (ל״ ק כט־ה). דברים תצא רפ והוא מחולל מפשעינו דאיתעביד חול בגינייהו כי משיח סביל מרעין עבור כל ישראל וכן כל צדיק הדור הוא ג״ב סובל יסורין בשביל כלל ישראל להקל מעליהם והיינו מה שאמרנו שצריכין לפרש הדבר בלשון שמבין כי עי״ז נעשה בחי׳ חול ובבתי׳ זו סביל מרעין לכפר על ישראל (ל״ ק קיח) (ר׳ ישעיה נ״ג והוא). רם מעין תפיק מאתר חד ואזלי מתחות לארעא עד שנובע ויוצא ברחוק במקום אחר ואף במקום שהולך תחות ארעא הוא משקה שרשי אילנא הוא ענין שיש צדיק שהוא מפורסם גדול במדינה אחת ובמדינה הסמוכה אינו חשוב כלל ושוב במדינה אחרת הוא מפורסם אך באמת אפילו במקום שאינו מפורסם גם שם עיקר החיות על יחי רק שהוא בהעלם (ל״ק קלב). האזינו רצר אידרא זוטא. רחושי מרחשן שפוותיה, כל המחשבות שיש לאדם כולם באים בתוך הדיבור אף שאין האדם מרגיש זאת אעפ״כ הוא בדקות גדול כי כל הדברים צריכים לבוא בבחי׳ מחשבה דיבור ומעשה וכשהדיבור בשלימות יזכה להוציא לפועל הדרך שבקדושה (ל״ ק סו־ד) (ד׳ רצק ד). תיקוני זוהר ז בהק׳. כי סוכה היא בחי׳ אמא דמסככא על בנין בחי׳ אם לבינה תקרא (משלי ב), דע שמיתות בהמות וחיות בלא זמנן הוא ע״ י שאינן נזהריץ במצות סוכה כראוי (ל״ק רסו) (ר׳ וישלח ל״ג ולמקנהו) (ר׳ סוכה). כה ה׳ כנפי ריאה כנגד ה׳ חומשי תורה שבועות הוא רפואה להריאה כי מקבלין התורה יכולין לקבל חיות חדש (ל״ ק רסז).

תיקון יב. ציורא דמשכנא כציורא דעובדא דבראשית וציורא דגופא כציורא דמשכנא, כי ע״י כל עסקים ומלאכות שעושין בני אדם עי״ ו נתעורר אותו ציור של אוחו המלאכה למעלה במעשה בראשית ומביא חיות והארה לאותו ציור של אותו המלאכה של מעשה בראשית שלמעלה כי ע״י עסקים והמלאכות נעשה בחי׳ משכן כי כל המלאכות כלולים בל״ט מלאכות והם כנגד מלאכת המשכן וציורא דמשכנא וכו׳ והאדם העושה המלאכה וציורא דגופא וכו׳ נמצא שע״י האדם שעושה המלאכה והעסק כראוי כמו שצריך לעשות עי״ ז נותן חיות והארה למעשה בראשית והוא קיום העולם נמצא שגם זה הוא עבודת הבורא אעפ״ב אם היה שופע עלינו חסדו לא היינו צריכים לכל זה (ל״ת ד־ג) (ר׳ ממון נו). ד־א תיקונא תניינא. בראשית ברא תיש, דהיינו השה לעולה שנעשה ע״י בחי׳ איה שהוא בחי׳ בראשית מאמר סתום וזה בחי׳ תשובה כשאדם מבקש ומחפש אחר כבודו ית׳ ורואה בעצמו שרחוק מכבודו ית׳ ומתגעגע ושואל ומצטער איה מקום כבודו זהו בעצמו תשובתו ותיקונו (ל״ח יב) (ר׳ וירא כ״ב ואיה השה לעולה) (ר׳ ירושלמי תענית פ״ א אם) (ר׳ התחזקות טז). ג בהי' ת׳ אחרונים. עצם זה בחי׳ ארי׳ אין יכול לטעום מתיקות בדיבורי התפלה אלא כשתקן פגם הברית׳ כי מיין מתיקין זה בחי׳ שמירת הברית וכשיוצאים מפיו ומשמיע לאזניו אזי נכנסין מחיקות המיץ לתוך עצמותיו בחי׳ כל עצמותי תאמרנה ואז ארי׳ נחית ואכיל קרבנו אבל ע״י פגם הבריח אינו יכול לטעום מתיקות בדיבורי התפלה ואז כלבא נחית ואכיל קרבנו היינו תפלתו (ל״ק נ). ג טחול דא לילית שחוק הכסיל אל אחר וכו׳ חייכית בהון בעותרא בהאי עלמא ולבתר קטילת לון כי אלו המשוקעים בממון הם בבחי׳ בעצבח תאכלנה כי בוודאי הממון שהיא בחי׳ טחול עצבות הורגת אותם (ל״ק כג*ה). ג־יח בראשית ראש בית, כשנתגלה הפאר והיופי של הצדיק האמת ונתגדל שמו שזה בחי׳ הגדלת שמו ית׳ כביכול שעי״ז נעשין המוחין וכח הראות ונפתחין העינים אזי יש להעולם בעל הבית שהוא משגיח על העולם וזה בחי׳ בראשית ראש בית ראש זה בחי׳ מוחין בית זה בחי׳ ביהמ״ק שעיקר קיומו ע״י בחי׳ המוחין שהם בחי׳ תלת גוונין דעינא ובת עין בחי׳ שבת שמאיר לביהמ״ק (ל״ ת סז). ד בראשית תמן ראשי תמן בת ראשי הם האבות תלת גוני דעינא בת היא בת עין והתורה היא ג״ כ תלת גוונין דעינא ובת עין בחי׳ טנת״א נמצא כשהחכם מביא תורה מביא השגחת השי״ת עלינו וכ״א כפי קירובו אל התורה כן השגחת השי״וז עליו (ל״ק יג־ ד). ו מלך אסור ברהטים ברהיטי המוחין, יש כמה בחי׳ רע עין וכשנופל לרע עין של התנשאות שעינו צרה בהתנשאות חבירו צריך להכניע בהשורש של התנשאות היינו בשורש המלכות וזה מלך בחי׳ מלכות משיח אסור בחי׳ קשר של תפילין בחי׳ חיים בחי׳ דוד ברהטים רהיטי המוחין כי תפילין בחי׳ מוחין בחי׳ דביקות עי״ ז מכניעין בחי׳ רע עין (ל״ ק נד־ד) (ר׳ בה״נ נד). ה מלך אסור ברהטים ברהיטי המוחין, אסור דייקא שמה שנמשך אלקוחו ית׳ כביכול ברהיטי המוחין הוא בחי׳ תפיסה בחי' (חהלים סח) שבית שבי אעפ״כ הוא ניחא להשי״ת שיהיה נמשך כביכול ע״י התורה כי ע״י חידושי תורה שמגלין עי״ז נמשך אלקוח כביכול לתוך מוח השומע (ל״ ת ס) (ר׳ מקץ מ״ב ואתם). ז בראשית ירא בשת, כי היראה הוא הבושה כי כשעושה תשובה ומסיר ממנו הטפשות ונתוסף בו שכלו אזי הוא מתבייש ביותר ונתגלה הבושה על פניו (ל״ק לח־ז).

ז בראשית ירא בשת בחי׳ התפלה בחי׳ יראה מאמר השלם יראה בחי׳ בושה שירא ומתבייש מהשי״ת לבל יחטא ח״ו (קל״ק כב־יא). ז בראשית ירא בשת ירא שבת, כי היראה והבושה דהיינו בחי׳ תשובה הוא בחי׳ שבת בחי׳ חיים נצחיים של עוה״ב ועיקר החיים לעתיד הוא להשפלות של כ״ א וע״כ ע״ י תשובה חוזר ונחיה השפלות של משה רבינו שיש בכ״א מישראל בכל אבר (ל״ ת עב). ז תמן ראשי תמץ בת, אלה ראשי בית אבותם היינו תלת גוונין דעינא ובת עין רמז מקום התפילין ולטוטפות בין עיניך ותלת גוונין דעינא וכת עין הם ארבע פרשיות כי התפילין בחי׳ יראה ובושה שזה עיקר התשובה (ל״ק לח־ז). ט ירא שבת, בחול אפשר שיהיה היראה עם כסילות ועיקר הכסילות מחמת השעבוד שיש בחול כי ע״י השעבוד אין הדעת שלם אבל בשבת הוא חירות ועיקר החירות ע״י התענוג והשמחה של שבת וכשיש חירות הדעת כשלימות ואזי היראה כראוי בחי׳ ירא שבת (ל״ת יז) (ר׳ ישעיה נ״ ח או). י־כה אורייתא שמא דקוב״ה, כי לבוא לאריכות ימים היא ע״י עסק התורה כי כמו כשצריכין לקרוא אחד קורין אותו בשמו בן בשצריכין לקרות את חי החיים צריך לקרות אותו בשמו ושמו היא התורה נמצא שע״י עסק התורה קורין את האריכות ימים (ל״ק נו־ג). י־כח ובחיריק לאנחתא לה לתתא להמליך לה על תתאין, נמצא שבפחות מישראל יש בו בוודאי איזה אלקות ועי״ז אני יכול להיות יחדיו עמו (ל״ ת פב). יא בראשית ברא שית (ותיקון ג) בראשית ברית אש בחי׳ שרפים בשש כנפים (ל״ק סג) (ר׳ ישעיה ו׳ ושרפים). יג זכאה מאן דידע לזרקא חצין שצריך לזרוק אחריו ית׳ תפילות (ר׳ תהלים נ״ה השלך) (ש״ה נב). יג־כז אלמלא כנפי ריאה דנשבי על לבא הוי ליבא אוקיד כל גופא, נמצא שע״י הריאה נתקיים הלחלוחית שלא יתייבש ע״י הלב ועי״ז קיום השכל שהוא בחי, נר דולק ע״י הלחלוחית וע״י השכל עי״ז נעשה בטחון נמצא ששלימות הבטחון הוא ע׳י שלימות הריאה (ל״ק רכה) (ר׳ תהלים קמ״ה עיני).

יג־כז כולהו ערקין דלבא מתנהגין בתר רוחא הה״ד אל אשר יהי׳ הרוח ללכת ילכו (יחזקאל א), היינו הרוח היוצא מכנפי הריאה כי אלמלא כנפי ריאה דנשבין על לבא הוי לבא אוקיד כל גופא (שם בת״ז) כי ע״י הרוח מכבין הנר ומדליקין הנר כי כבוי הנר הוא ע״י שנופל על הנר עפרוריות וע״כ כשמנפחין בו אזי הרוח מנסח מן הנר העפרוריות ועי״ז חוזרים לדלוק וכן לפעמים מכבין הנר ע״י הרוח ומנהיגי הדור הם בחי׳ רוח וישראל הם לבא דעלמא וצריכין מנהיגי הדור לנשב בבחי׳ רוחם על כ״ א מישראל לנפח מהם העפרוריות דהיינו מרה שחורה ועצבות שנופל עליהם שעי״ז אינו יכול איש הישראלי לדלוק ולבעור להש״י (ל״ ת ט). יג־כז אלמלא כנפי ריאה דנשבי על לבא הוי לבא אוקיר כל גופא, וריאה רא מיא ומיא דא תורה, כי כשאיש הישראלי בוער בלבו להשי״ת היה באפשרי להיות אוקיד כל גופא וכן ח״ ו להיפך כשבוער אל תאוות עוה״ז הוה אוקיד ג״כ כל גופא, אבל כשיתלבש באותיות התורה או חפלה מגנת ומצלת עליו (ל״ק עח). יג אלמלא כנפי ריאה דנשבי על לבא הוי לבא אוקיד כל גופא, בהתורה יש חמשה ספרים כנגד חמשה כנפי ריאה (תיקון כה) וכשבוער האש שבלב הוה אוקיד כל גופא וע״י שהחמשה כנפי ריאה נעים ונדים מנשבי על לבא ומשככים החמימות שבלב (ל״ ק צב). יג־כח וימררו את חייהם בעבודה קשה בקושיא וכו׳ היינו הקשיות שבלבו שהם המניעה הגדולה מכולם ואוי צריך לצעוק לאביו שבשמים מעומקי הלב ואז השי״ת שומע קולו שזה ישועתו (ל״ת מו) (ר׳ תהלים ל״ח לבי) (ר׳ תהלים כ״ז שמע). יד גן דא אורייתא התורה נקראת גן, ונשמות ישראל המעיינים בתורה הס בחי׳ עשבין ומאין הם גדלים ע״י תפלה בחי׳ מעין מבית ה׳ יצא (ל״ק ח־ז). יח פה אתקריאת מסטרא דצדיק, כח הדיבור בא ע״י התקשרות לצדיקים (ל״ ק ריב). יח־לא אדני שפתי תפתח, אדני זה היכל כי בשעת התפילה האדם עומד בהיכל המלך ועי״ז מהפך כל החרפות והבזיונות לכבוד (ל״ ק נה־ז) (ר׳ תהלים כ״ ט ובהיכלו). יח ויקח שם ויפת את השמלה וישימו על שכם שניהם, שמלה בחי׳ ציצית וצי״ ז וצרות אביהם לא ראו כי ציצית מכסה על עריין וניצול מניאוף (ל״ק ז־ד). כא בתרועה דאיהי רוחא איתעביר אל אחר, הצדיק בחי׳ רוח איש אשר רוח בו (במדבר כז) תרועה לשק שבירה בחי׳ (תרועם בשבט ברזל) כי הצדיק משבר רוח גבוה אל אחר כפירות ונעשה מאחר אחד כי הצדיק הוא קוצא דאות ד (תיקק כא) (ל״ק י־ה).

כא והאי רוחא נשיב בשית פרקין דדרועא ובשית פרקין דשוקק ע״י הצדיק שהוא בחי׳ רוח באים הריקודים , והמחאת כף ונתבטל הגאוה שהיא ע״ז ונמתקין הדינים (ל״ ק י־ ו). כא והמן כזרע גד הוא זרע גד דא טפה חוורתא, היינו בחי׳ תיקון הברית שבזה תלוי פרנסה בלי טורח בחי׳ מן כי פרנסה שהוא בכבידות הוא מחמת שלא תיקן תיקון הכללי (ל״ק כט־ה) (ראה ברית כד). כא זרקא דאיזדריקת לאתר דאיתנטילת מתמן ומאן ההוא אתר הוא חכמה, דע כי תשובה היא לשוב את הדבר למקום שניטל משם והיא החכמה והיא שורש כל הדברים לכן צריך כ״א לשמור שכלו משכליות חיצוניות ומחשבות זרות כי כל הפגמים באים מפגם המחשבה וכששומר המחשבה שהיא החכמה זה עיקר תיקונו ותשובתו (ל״ק לה־א) (ל״ע תשובה יז). כא כי ים סוף נקרע לי״ב קרעים, כנגד י״ב בדיקות הסכין (ל״ ק לז־ו) (ר׳ פסחים קי״ ח קשין). כא־מרשמעו הרים ריב דאיהו ריב על בנהא בגלותא כי בא״י איהי רבי שנתהפך אתוון ריב ונעשה רבי עיקר א״י ע״י כח מעשיו אבל כשהכח הזה נפגם אזי גוברים או״ ה גובר ימין שקר ונעשה מרבי ריב אזי איהי ריב על בנהא שגלו משלחן אביהם (ל״ק מח) (ר׳ תהלים ל״ א תצפנם). כא וזה בחי׳ הא כי דלת היתה ואתחזרת ונעשית הא, כי דלת לשון דלות ועני׳ היינו כשמטמטם לבו בטפשות וכשמקדש מחשבתו ולית קדושה פחות מעשרה היא בחי׳ יו״ד שממשיך לתוך הדלת ונעשה הא (ל״ק מט־ג). כא־ל מי זאת עולה, מי עם זאת עולה, והם שני בתים ביתא עילאה וביתא תתאה שיש לשניהם עליה כי בינה ליבא היא בחי׳ ביתא עילאה בחי׳ מי ומלכות היא ביתא תתאה בחי׳ זאת כי ע״י שמצמצם ההתלהבות כדי שיוכל לעבוד הש״י בהדרגה ומקדש מחשבתו עי״ז נתגלה שמקבל עליו עומ״ש שלימה אז יש עליה לבחי׳ מלכות ביתא תתאה ועי״ז עולה גם ביתא עילאה בינה ליבא כי באמת שניהם אחד (ל״ק מט־ד) (ר׳ תענית ה׳ בקרבך). עיקר התשובה תלוי בלב בחי׳ בינה ביתא עילאה וע״י שמקדש מחשבתו אז יש עליה לבחי׳ מלכות ביתא תתאה וזה מי עם זאת עולה עולה של תשובה עלייתה של תשובה עם מי בחי׳ בינה (ל״ק מט־ו). כא־מה והיא נקרא קבלה כד איהי בין תרין דרועין דמלכא, ותריץ דרועין הם תשרי וניסן והם ימי תשובה כי בניסן עתידין לגאול ואין הגאולה אלא ע״י חשובה ועי״ז יזכו להשיג סודות התורה (ל״ק מט־ו) (ר׳ קברו הק׳ ג והיא).