להנצל על ידו מהתאוות והמדות רעות (הקדמת הבה״ל) (שייך לל״ק עד). סו ע״י שמתייגע בתורה עד שזוכה לידע אותה ולהבינה ממתיק כל הדינים והוא נוטע אילנא דתיי לעילא דכולא אסוותא גם הוא מקיים ומחדש כל העולמות ומגלה כבודו ית׳ בעולם (ל״ק עד) (ר׳ ז׳ קדושים פ״ה אית). סז מי שעוסק בתורה ואינו יכול להבין גם זה טוב מאד כי כל דיבור עולה למעלה והקב״ ה שמח בהם ונעשה מהם בחי׳ ערבי נחל (ל״ק עד). סח עיקר התשובה תלויה בתורה היינו כשלומד תורה ומתייגע בה עד שזוכה להבין דבר מתוך דבר ולחדש בה לשם שמים זהו תשובה גמורה (ל״ק עד ל״ע תשובה כד) (ע׳ ת״ת אות י׳ ל״ע). סט צריך כ״א לבטל מדת הנצחון והמחלוקת ולרדוף אחר השלום וזה זוכין ע״י שידבר הרבה בתורה ותפילה עי״ז יזכה לשלום (ל״ק עה). ע כשלומד תורה באהבה ויראת ה׳ עי״ז נברא מכל הלכה עולם אחד וכשלומד כל המסכתא היא בחי׳ מטרוניתא וההלכות הן עלמין דילה ועי״ז נתגלה מלכותו ית׳ (ל״ק עז) (מ״ב ת״ת). עא כשאדם דבוק למלכותא קדישא ומדבר תורה או תפלה מוציא ומכניס רוח הקדושה ושואב רוח חיים כי בלא תורה א״א לחיות כי כשאיש הישראלי בוער בלבו להשי״ת היה באפשרי להיות אוקיד כל גופא וכן ח״ו להיפך כשבוער אל תאוות העוה״ז אבל כשלומד תורה או תפלה או עושה מצוה הוא מגנת ומצלת עליו כי שואב רוח חיים שהוא רוה״ק ממדת מלכות שהוא שרשו (ל״ק עח) (ר׳ בראשית א׳ ורוח). עב כשאדם זוכה לדבר דיבורים קדושים של תורה ותפלה ומכניס כל מוחו וחכמתו ודעתו בתוך הדיבורים דהיינו שמקשר מחשבתו היטב להדיבורים ומבין ושומע מה שהוא מדבר זה בחי׳ קודש ויש להשי״ת תענוג גדול מזה וכל זה זוכין ע״י השלום שזוכין ע״י מסירת נפש על קידוש השם (ל״ק פ) (ר׳ תפילה פט). עג לפעמים מדבר הצדיק עם העולם שיחת חולין והוא טובה גדולה להם כי יש בני אדם שרחוקים מהתורה והדעת מאד עד שא״א לקרבם ע״י דברי תורה כ״א ע״י שיחת חולין דייקא שהצדיק מלביש בהם את התורה (קל״ק פא) (ר׳ צדיק צד). עד כשאדם רוצה להגות ולחשוב בתורה היינו ברזין דאורייתא אינון נטורין ונחשים ועקרבים מבלבלין

מחשבתי׳ ואלו הם המחשבות שבאים לאדם וכשאדם רוצה וחושק עד מאד פותחין לו אזי כל יום אצלו גדול מאד ורואה ומשיג הטוב הגנוז היינו הרזין דאורייתא השייך לאותו יום והעיקר זוכין לזה ע״י מדת הוותרנות שהאדם וותרן בממונו (ל״ק פד) (ר׳ מגילה כ״ח במה). עה מי שלומד בעיון שמעיין ומבין חכמות התורה שזה בחי' אנפין נהירין עי״ז נתבטל ממנו השעבוד והתאוות והמדות רעות שהם בחי׳ אנפין חשוכין ע״י שקבל עליו עול תורה (ל״ק קא). עו כל מה שהאדם משיג בשכלו הוא בחי׳ אנפין נהירין ומה שאינו משיג הוא בחי׳ אנפין חשוכין כי צריך האדם להתייגע בתורה ולהמית עצמו עליה דהיינו עצמיותו שהם בחי׳ המדות רעות שהם כל הפגמים החקוקים על עצמותיו כי צריך להתייגע בתורה עד שיזכה להבין אותה שיצא מבחי׳ אנפין חשוכין (ל״ק קא) .(ר׳ ברכות ס״ג זאת). עז עיקר התשובה תלויה בתורה היינו כשלומד תורה ומתייגע בה עד שזוכה להבין דבר מתוך דבר ולחדש בה לשם שמים זהו תשובה גמורה ונעשה בריה חדשה ואז הדעת מיושב וזוכה לעורר רחמים אצלו ית׳ (קל״ק קה). עח הנה העולם צריכין רחמים ואין מי שיתפלל כך שיוכל להמשיך הרחמים מפני גודל הגלות והקב״ה בעצמו צריך להתפלל על זה ובמה יכול לבוא שהוא ית׳ יתפלל ע״י התורה וכשלומד תורה צריך להיות בו ג׳ דברים עיבור יניקה מוחין כי כשיושב ללמוד נקרא עיבור וכשמבין נקרא לידה ויניקה וכשמבין דבר מתוך דבר נקרא מוחין וכשלומד באופן זה נקרא תשובה ונעשה בריה חדשה ואז הדעת שלם ומתעורר רחמנות (ל״ק קה) (ר׳ תאוות ד) (בשלח ט״ז עזי). עט התורה היא רוחניות ודבר רוחני אינו תופס מקום ע״כ מי שזך וישר פעלו ושכלו רוחני יכול לתפוס כל התורה כולה ולא ישכח דבר אך מי שהוא מגשם דברי התורה ועושה מהם ממשות עי״ז בא שכחת התורה ח״ו (ל״ק קי) (ר׳ יהושע א׳ לא). פ באמת התורה הק׳ והצדיקי אמת הם מאירים בכל העולמות באור גדול מאד ואורם גדול אלפים פעמים מכל העוה״ז והבליו אבל מחמת שבני אדם משוקעים מאד בהבלי עוה״ז הוא עומד לנגד עיניהם ומונע אותם מלראות אור הגדול של התורה והצדיקי אמת והוא כמו אם תחזיק מטבע קטנה נגד עיניך בסמוך לא תוכל לראות הר גדול כן העוה״ז ותאוות ממון מונע אותו מלראות אור התורה והצדיקים (קל״ק קלג) (ר׳ ממון מג). פא עבודה גדולה לומר תורה אפילו ליחיד כ״ש לרבים שלא ישמע כל אחד כ״א מה שצריך לו כי צריך ליזהר שלא יאמר דבר שאינו ראוי לשכל המקבל כי הוא בחי׳ ניאוף וע״כ ע״י שאומר תורה יוכל ח״ו להתגבר עליו היצר בתאות ניאוף (ל״ק קלד) (ר׳ ניאוף יט). פב התורה עומדת אצל האדם בתוקף תשוקת תאוותו וקוראת אותו ומחמת תשוקת תאוותו אינו שומע קריאתה אבל אחר גמר תאוותו הוא מרגיש תיכף את קול קריאתה ומתחרט על העבירה (ל״ק קמו) (ר׳ תאוות ה).

פג כשם שמי שהוא עזות פנים אין לו חלק בתורה כמו כן מי שהוא איש שפל ונבזה ואין בו שום עזות דקדושה אין לו ג״ כ חלק בתורה וע״י עזות דקדושה שיש בו הוא מקבל עזות דקדושה מהש״י לעמוד נגד כל הקמים עלינו למנוע אותנו מעבודתינו ח״ו (ל״ק קמז) (ר׳ חגיגה י״ד דבר). פד יש חילוק בין לימוד התורות שלא כל אדם לומד בבחי׳ אחת ומי שזוכה שלימודו עולה להשכינה נמשך מזה שפע רוחניות ושפע גשמיות אך לאו כל אדם זוכה לזה שיהיה לימודו עולה להשכינה ואף אם לומד ביראת שמים עכ״ז מי יודע אם ראוי לכך שיהי׳ לימודו להשכינה וכשאין לימודו עולה להשכינה אזי יוצאין כל גרדיני נימוסין והם מכים עליה ומתפזרת למטה לכל העולם (ל״ק קנט). פה אדם כשר וירא שמים אפילו מקטני הערך או אדם גדול וצדיק כשמקבלין מהתורות אלו שנתפזרו אזי נעשה אצלו טל תורה לקצת נעשין חידושין דאורייתא ולקטנים מגיע להם התעוררות חדש וחשק נמרץ להתורה אך כשמגיע לבנ״א שאינם כשרים אזי נעשה היפך מזה שמגיע לו חשק והתעוררות ליגיעות וטרחות העוה״ז שהוא ההיפך מטל תורה היינו לט מלאכות (ל״ק קנט) (ר׳ לימוד לא). פו ע״י ענוה שהוא אין ממש עי״ז יזכה לתורה וגדולה במקום אחד אבל בלא זה קשה שיהיו שניהם ביחד (קל״ק קסב). פז יש אנשים שא״ א לגלות להם פנימיות התורה הצריך לרפואתו כי התורה היא רפואה ובהתורה יש שני בחות סם חיים וסם מות וע״ב אם יאמרו לו התורה בעצמה ימות בלי ספק כי אצלו שלא זכה נעשה לו סס המות ע״כ ההכרח להלביש לו פנימיות התורה בדברי תורה אחרים ולפעמים גם זה אינו יכול לקבל ע״כ מלבישין התורה בסיפורי דברים חיצונים למען יוכל לקבל רפואה הגנוזה שם (ל״ק קסד) (ר׳ יומא ע״ ב זכה). פח דע שיש המתקה להנצל מעונש של אלמן שלא תמות אשתו ח״ו והוא ע״י שמרגישין טעם מתיקות בהתורה (ל״ק קצט) (ר׳ תהלים קי״ט מה נמלצו). פט כשעושה עבירה ח״ו אזי הולך ונוטה מדרך הישר עד שקשה לשוב ולצאת משם אבל הש״י דרכו לקרוא את האדם כי אורייתא מכרזת עד מתי פתיים וכו׳ והתורה הוא הש״י בעצמו שהוא קורא אותם ומבקשם שיחזרו אליו וע״כ כשעדיין לא הזקין בחטאיו אפשר לו יותר לשוב מהזקן מחמת שעדיין הוא סמוך ולא שכח את קול הקריאה (ל״ק רו) (ר׳ תהלים קי״ט תעיתי). צ ע״י לימוד התורה ודיבורים טובים שמדברים עי״ז ממתיקים הדיבורים שהם בחי׳ גבורות (ל״ק רז) (ר׳ דיבור לט). צא יש אומרים תורה שהיא למטה רחבה מאד שמרחיבין הדבר מאד אבל למעלה היא קצרה מאד כי למעלה לא נשאר ממנה רק איזה ניצוץ בעלמא אבל יש להיפך שאומרים תורה מלמעלה למטה ושם למעלה היא רחבה מאד וכל מה שיורדת למטה מתקצרת ויורדת (ל״ק רעט) (ר׳ צדיק קנו).

צב כשעושין מו׳׳מ צריך שיקשר מחשבתו רק בהתורה והדינים המלובשין שם ומי שעוקר המו״ מ מן התורה ונופל אל המו׳׳מ בעצמו אזי עונשו שאח״כ הוא צריך לדון בדין תורה ואזי צריך לחזור ולהביא כל הדברים וכל המחשבות שהיה לו בשעת המו״ מ אל התורה והוא לו נקמה שהתורה נוקמת בו על אשר עקר הדינים המלובשים בהמו״מ מן התורה והכל לפי הפגם כי יש אחד שאין עונשו רק שצריך לדון אבל זוכה בדין אבל יש אחד שעקר יותר • המו״מ מן התורה אזי עונשו יותר שגם אינו זוכה בדין (ל״ק רפ). צג ובאמת בן ותלמיד הוא כולו חד כי הבן הוא ג״ כ תלמיד וגם התלמיד הוא בחי׳ בן כי נחשב כאלו עשה את הגוף של התלמיד ג״ כ כי מקודם לא היה נקרא בשם אדם כלל מאחר שלא היה בו דעת ולא היה רק דמות אדם נמצא ע״י שלמד עמו תורה והכניס בו דעת עי״ז נעשה אדם ע״ כ נחשב כאלו עשאו ממש ע״ב גם התלמיד הוא בחי׳ בן (ל״ח זד) (ר׳ סנהדרין צ״ט כל). צר עיקר הרחמים תלוי בדעת וכשהסט״א יונקת מהרחמנות ח״ו שהיא מרחמת על האדם ברחמנות שלה לפרוק עול תורה ולעסוק רק בלימודי לשונות העמים כי עי״ז יהיה לו לפעמים פרנסה ברווח או שע״י רחמנות שלה מסיתה את האדם לעשות תורתו עראי ומלאכתו קבע אז נפגם הרחמנות ונעשה כעס ואכזריות ועי״ז נקטן הדעת ואז מתגבר תאוות ניאוף ח״ו (קל״ת ח־ד) (ר׳ תפילה קיח). צה יש הבלים בעולם שהם בחי׳ הבל המה מעשי תעתועים היינו הבלי עולם של שטות וכשמקבלים אלו ההבלים ומכניסים אותם בתוך תורה ותפילה ונעשה מהם הבלים דקדושה זה בחי׳ גרים חה בחי׳ הבל ^נחית הבל סליק הנאמר בהריאה שמקבלת הבל ומוציאה הבל היינו בחי׳ גרים הנעשין ע״י שמקבליץ הבלים של העולם שהם בחי׳ הבל המה וכו׳ ומעלין אותן לבחי׳ הבל דקדושה ע״י תורה ותפילה (ל״ת ח־יב) (מ״ב ת״ת). צו גם טוב לעשות מהתורה תפילה דהיינו כשלומד או שומע איזה מאמר תורה מצדיק אמת אזי יעשה מזה תפילה דהיינו לבקש לפניו ית׳ על כל מה שנאמר שם באותו מאמר מתי יזכה גם הוא לבא לכל זה וענין השיחה זו עולה למקום גבוה מאד ובפרט כשעושה מתורה תפילה מזה נעשה שעשועים גדולים מאד למעלה (ל״ ת כה) (ש״ ה קצו). צז ע״י הנגינה אדם ניכר אם קבל עליו עול תורה (ר׳ נשא ז׳ בכתף) (ל״ת לא). צח לומדי תורה ראוי להם לידע עתידות (ל״ ת לה) (ר׳ תהלים קי״ ט קדם). צט הצדיק האמת יש לו אימה גדולה כשאומר תורה יותר מאימת ר״ה ויוה״ כ (ל״ת מז) (מ״ב ת״ת). ק סכנה גדולה לומר תורה וצריך לזה יגיעה גדולה ואומנות יתירה שיוכל לשקול בפלס דבריו באופן שלא ישמע כ״ א מהשומעים רק מה שצריך לו לא יותר כי מזה שאחד שומע יותר ממוחו והבנתו יונקים הקליפות (ל״ ת מז) (ר׳ קליפות כא).

קא מי שאומר תורה ברבים ושומעים תלמידים שאינם הגונים עי״ז בא עצירות גשמים כי ע״י כבוד התורה בא גשמים ותלמיד שאינו הגון הוא היפך הכבוד על כן בא עי״ז עצירת גשמים (ל״ת ס)(ר׳ חולין קל״ג הלומד). קא־א התגלות חידושי תורה היא בחי׳ התגלות החסדים וע״כ צריך שיהי׳ להרב זכות אבות כי החסדים מצד האב או שיהי׳ הרב גדול במעלה כ״כ עד שיהי׳ לו חסדים מצד עצמו ואין צריך לזכות אבות כלל ולפעמים מונע עצמו הרב ואינו רוצה לגלות תורה מחמת שהוא עניו ונדמה לו שאין לו חסדים מצד עצמו ולא מצד זכות אבות ואז כשיש תלמיד הגון שיש לו זכות אבות והוא מתחיל לגלות חידושי תורה שהם בחי׳ התגלות החסדים עי״ז מביא גם את הרב לבחי' כזו עד שמוכרח הרב בע״כ לגלות תורה שהיא בחי׳ התגלות החסדים (ל״ת ס)(מ״ב ת״ת). קב כשאין פוגמין בכבודו ית׳ ואז זוכין למוחין של א׳י שהם בחי׳ נועם אז זוכין להרגיש נעימות התורה כי יש נעימות בתורה אשרי הזוכה לזה (ל״ת ע״א). קג דע כי עיקר החיים היא התורה וע״כ לכאורה הדבר תמוה ונפלא איך אפשר לפרוש עצמו מן התורה אפילו שעה קלה ובאמת זהו מן הנמנע ובלתי אפשר להיות דבוק בהתורה בלי הפסק רגע וכל בעל תורה הן למדן וכו׳ כ״א כפי עסק לימודו בהכרח שיבטל מהתורה איזה שעה ביום ובאותו שעה הוא איש פשוט ממש ולכאורה איך אפשר לפרוש עצמו מן התורה הלא היא חיינו וא״כ במה מחיץ עצמן בזו השעה שבטלין מן התורה (ל״ת עח) (ר׳ נצבים ל׳ כי). קד אך דע כי כל אלו הפשוטים דהיינו זה הלמדן בשעה שבטל מן התורה וכן יש איש פשוט שאינו למדן כלל ואעפ״כ הוא איש כשר וירא שמים ובוודאי מקבל חיות מן התורה וכן אפילו הנמוכים יותר ואפילו או״ה גם הם מקבלים חיות מהתורה וכל אלו הפשוטים צריכין שיהיה עליהם איש פשוט גדול שעל ידו הם מקבלין חיות מהתורה (ל״ ת עח). קה כי דע כי כל הפשוטים הנ״ל כ״א כפי אחיזתו בהתורה כן הוא מחיה עצמו בעת פשיטותו מבחי׳ קיום העולם קודם קבלת תורה כי קודם קבלת התורה היה העולם מתקיים רק בחסדו והצדיק בעת פשיטותו בשעה שבודל מן התורה הוא מקבל חיות מבחי׳ זו (ל״ת עח). קו ובאמת גם קודם קבלת התורה גם אז היתה התורה במציאות כי התורה היא נצחיות אמנם אז קודם מתן תורה היתה כל תורה כלולה בעשרת הדברות ואז היו עשרת הדברות נעלמין בעשרה מאמרות שבהם נברא העולם והצדיק בשעה שפורש מן התורה והוא בחי׳ איש פשוט הוא מקבל חיות מבחי׳ זו של קודם מתן תורה (ל״ת עח) (ר׳ בראשית א׳ בראשית). קז בכל מקום שלומד תורה ואינו מבין צריך לבכות הרבה לפני השי״ת שיאיר עיניו ועי״ז יזכה להבין עד שיכולין לזכות עי״ז להבץ גם בלימודי הזוה״ק וכהאריז״ל וכל ספרי הקבלה (שב״ה ח) (מ״ב ת״ת).

קח כשתורה מראה לפעמים אהבה לאחד אז אינו רוצה כלל עוה״ב בשביל לימוד התורה רק שרוצה את התורה בעצמה (ש״ה יו) (מ״ב ת״ת). קט יכולין להיות איש כשר ואפילו צדיק אעפ״י שאינו למדן כלל רק בעל השגה אין יכולין להיות כ״ א כשהוא למדן בגמפ״ת (ש״ה עו) (מ״ב ת״ת). קי סגולה להתמדה הוא להזהר לבלי לדבר על שום איש ישראל כמו כשהכלה יפה אזי האהבה בשלימות אבל כשיש להכלה איזה חסרון ומום אזי בוודאי אין האהבה בשלימות והתורה נקראת כלה (ברכות נז) וכ״א מישראל יש לו אות בהתורה כי ששים רבוא אותיות התורה כנגד ששים רבוא נשמות ישראל וכשיש חסרון בא׳ מישראל נמצא שיש חסרון בהתורה ששם שורש נשמות ישראל וע״כ בוודאי א״א לאהוב את התורה בשלימות אבל כשיזהר לבלי לדבר על שום ישראלי נמצא שאין בהתורה שום חסרון ומום אז בוודאי יאהב את התורה מאד (ש״ה צא) (ר׳ ישראל יד). קיא איתא אם התורה היתה נכתבת כסדר היא יודעין כל עונש ושכר של כל לא תעשה ועשה הנה יש עבירה שעונשה שיהא בעל חוב תמיד ולפעמים מפיל גם אחרים להיות בעלי חובות ועצה לזה לשוב בכלליות על עבירה זו (ש״ה קיב) (ר׳ תשובה עג). קיב יש צדיקים שאומרים חידושי תורה אמתיים ומכניסים אותם באיזה פסוק אבל אין מכוון ונכנס היטב בתוך דברי המקרא רק באיזה רמז וזה בחי׳ נביא באספקלריא שאינה מאירה אבל יש צדיקים בחי׳ משה שחידושי תורתם ברורים ומבוארים היטב בפסוק שהם מכניסים אותם בהם וזה בחי׳ אספקלריא המאירה בחי׳ זה הדבר (ש״ה רב) (מ״ב ת״ת). קיג ע״י חידושי תורה אמתיים רואין התגלות אלקותו ית׳ שהוא ית׳ ממציא מאין ליש ולא מבעיא כשזוכין לחדש הרבה אך אפילו כשאין מוצאין לחדש רק דיבור אחד גם זה פלאות הבורא כי מהיכן לוקחין אפילו זה הדיבור וע״כ באמת התוה״ק עדות נאמנה עליו ית׳ (ש״ה רמה) (מ״ב ת״ת). קיר בעסקי עוה״ז כל מה שיש לאדם כבוד ביותר הכבוד רחוק ממנו ביותר אבל תורה ומעשים טובים כל מה שיש לו יותר הם סמוכים אליו ביותר (ש״ה רמז). קטו פ״א דיבר בהפלגת סודות נוראות של תורתינו הק׳ הלא כל ספר התיקונים הוא על תיבת בראשית לכד ועל ספר תיקונים לא יספיקו אלפים ספרים לבאר הסודות שיש שם וכן על תיבת ברא יכולין ג״כ לעשות ס׳ תיקונים ומזה יכולים להבין קצת עמקות תורתינו הק׳ מה גדלו סודותיה (ש״ה רפה). קטז כשמקבל על עצמו כל הדחקות וחיי צער ולסבול הכל ולעסוק בתורה אז דייקא יש לו חיות גם בעוה״ז כי לא יהי׳ לו שום יסורים מפגעי עוה״ז המרובים מאחר שמקבל על עצמו הכל בשביל התורה וכל חיותו הוא התורה ואז בוודאי אשרי לו גם בעוה״ז (ש״ה שח). תורת וספרי רנינו זצ״ל

א התורה שמגלה נמוכה אלפים ורבבות מדריגות מכפי מה שהשיגה במקומה העליון (הק׳ ל״מ). ב מי שיסתכל בספר הזה בעין אמת בוודאי יהיו נפתחין אצלו כל גידי קשיות לבבו ויהיה נעשה בעל תשובה גמור (הק׳ ל״מ). ג מי שרוצה לטעום אור רבינו הק׳ שהוא אור הגנוז ירבה בהתבודדות (ל״ק טו בה״ל כ׳ בהש׳). ד מי שיש לו בחי׳ משה משיח יוכל לקבל תורתו מבחי׳ התגלות התורה של לעתיד לבוא ולהמשיך הארת התורה ללמד שאר בני אדם (ל״ק יג־ב). ה אפילו לאחר הסתלקות הצדיק יכול כ״ א להחיות את עצמו מהתגלות התורה שהמשיכו הצדיקים הגדולים בחיים חיותם כי תורתם היא ממקום גבוה בחי׳ אורייתא דעתיקא סתימאה והעלו אז גם הנפשות העתידין לבוא באופן שיוכלו לשוב (פל״ח ל״ק יג־ז). ו התורות שנאמרו על מאמרי רבב״ח (מא׳ עד ט״ו בל״ק) אמר רבינו ז״ל שאומרם בשם רבב״ח בעצמו שהוא גילה לו אותם (ח״מ שה״ל ה). ז צריכין אחד שיהיה בקי היטב מאד בכל תורותיו שגילה שיוכל לסדר כל תורה יפה עם הקצה לחוץ וכשיבא אחד וירצה להתקרב ולדבר מתורתו יוכל להושיט לו מיד איזה תורה שהוא צריך אז כפי ענינו מה שצריך באותו העת (ש״מ מ״ת לו). ח כל תורה ותורה כלולה מכל התורה ומכל בני אדם שבעולם ע״כ מהכי גדולים עד הפחות שבפחותים יכול למצוא עצות לנפשו ע״י אותה תורה כעצמה (ש״ה קלא). ט אמר איז מי שיוכל להביז בהספר ליקוטי מוהר״ן כ״א מי שיכול לומר כל תורה ותורה פנים ואחור (ש״ה קצט).

ט־א אמר התורה שלי הוא כולה הקדמות (ש״ה ר). י אמר כל תורה ומאמר שאומר יכוליץ לילך ולעבוד בו כל תנ״ך ותורה שבע״פ (ש״ה רא). יא התורה שלי גבוה מאד ובכל מקום שאני משתמש עם צירופי אותיות היא גדולה ביותר כי יש דברים סתומים שא״א למצאם כ״א ע״י בחי׳ צירופי אותיות (ש״ ה רג). יב מי שבקי היטב בתורתו ובשיחותיו הק׳ ראוי לו למצוא כל שיחות העולם בתוך תורתו הק׳ ואין שום ענין בעולם שלא יוכל השלם למצוא בתוך תורתו (ש״ה רד). יג אפילו מי שאינו שומע דיבורי תורה שאמר רק הקול לבד הוא ג״כ טוב מאד וזה בחי׳ לשמוע בקול דברו בקול דייקא ואפילו מי שהוא רק עומד בבית אצל התורה שאומר טוב מאד בלי שיעור (ש״ה רו). יד כל התורות והשיחות שלו אינם בשבילנו לחוד כ״א את אשר ישנו פה ואשר איננו פה דהיינו עם דורות העתידים לבא ואמר בפירוש גם לבניכם תודיעו כל התורות והשיחות וכו׳ (ש״ ה רט). טו רצונו היה שנלך עם התורות שגילה דהיינו לילך איזה זמן עם תורה פלונית ב׳ או ג׳ חדשים דהיינו שיהי׳ כל עבודתו ע״פ אותה התורה ואח״כ ילך עם תורה אחרת עד שיגמור לילך עם כל התורות אשרי מי שיאחז בזה (ש״ה רצו). טז לענין המחלוקת שחולקים עליו אמר הלכתא כרבי נחמן בדיני היינו מחלוקת (ש״ה ריב). יז אמירת ספרי אדמו״ר ז״ל האמירה לבד מסוגלת להנשמה כמו ספרי זוהר והתיקונים גם בימי אלול מצוה לאומרם ומועיל מאד (ש״ה הש׳). יח בעת שהדפיס מורנ״ת ז״ל את ספרו ל״ה אמר בעד זה שאינו חושב על תכליתו לא חברתי הספרים רק מי שחושב ועובר עליו הרבה אותו יחיו (ש״ה השמטות).

יט תורתו של הצדיק הוא לכ״א ומי שאומר שאינו יכול למצוא עצמו בתורת הצדיק הוא אפיקורס (ש״ה השמטות). תיקון הכללי א והנה הכלל שצריך לתקן תחלה תיקון הכללי ועי״ז ממילא יתוקן הכל בפרט כי תיקון כל דבר תלוי במוח ולרומם המוח א״א כ״א ע״י תיקון הכללי דהיינו תיקוז הדיבור שיהי' בדעת הוא ע״י שבח הצדיקים ומתקרב עליהם תיקון העוונות ע״י תיקון הברית ותיקון המשא ומתן ע״י צדקה כי שלשתם הם בחי׳ תיקון הכללי ומרוממין המוח נתתקן הכל ממילא (ל״ ק כט־י) (קל״ ק כט יד). ב טומאת מקרה לילה הוא ע״ י הקליפה לילית ויניקתה מן הששה פיאין של הא״ב כי ששה פעמים פ׳ גי׳ תפ׳ כמנין שמה ונעשה מן הפא אף התגברות הדינין שנוקמין בו ר״ל והתיקון לוה לתת צדקה בסתר כי עי״ ז יפדה הניצוצות הקדושה מן הקליפה ונעשה מן האף פא (ל״ק פג) (ר׳ משלי כ״א מתן). א״ה וע״כ יש סעד למה שאמר רבינו ז״ל כשבאים על קברו הק׳ ואומרים העשרה מזמורים ליתן פרוטה לצדקה עבורו כי ע״י צדקה פודה הניצוצות וגם תחלים בגי׳ לילית (כמבואר בסי׳ ר״ה ל״ק). ג תיקון למקרה לילה ר״ל לומר עשרה קפיטל תהלים באותו יום שאירע לו ח״ו כי יש כח באמירת תהלים להוציא הטפה מהקליפה שלקחה אותה כי תהלים גימ׳ לילית עם החמש אותיות של שמה וצריך לכוין בשעת אמירת תהלים שתהלים בגימ׳ תפה שהוא מכוון כמספר שני שמות אל אלקים במלואו כזה אלף למד אלף למד הי יוד מם שע״י השני שמות אלו יוצאה הטיפה מהקליפה כי הטיפה היא בחי׳ ח׳ וג׳ וע״י שני שמות הנ״ל שהם ח׳ וג׳ גימ׳ תהלים מוציאים הטפה משם (ל״ק רה). ר וע״כ צריך לומר עשרה קפיטל כי יש עשרה מיני זמרה שהם עשרה לשונות שנאמר בהם ספר תהלים ויש כח בכל לשון של העשרה לשונות לבטל כח הקליפה הנ״ל כי הם היפך הקליפה ע״כ צריך לומר עשרה קפיטל שהם כנגד העשרה מיני נגינה (ל״ק רה) (ל״ת צב). ה אח״כ גילה רבינו ז״ל העשרה קפיטל תהלים בפרטיות ואלו הן טז לב מא מב נט עז צ קה קלז קנ ואמר שאלו העשרה קפיטל הם תיקון גדול מאד למקרה ח״ו ומי שזוכה לאומרם באותו היום אין צריך לפחוד עוד כלל מפגם הנורא של המקרה ח״ו כי בוודאי נתתקן עי״ז (ל״ ק רה). ו ע״י הגאוה של מנהיגי הדור של שקר שמתגאים על הדור בחנם עי״ז מתגבר ח״ו תאוות ניאוף בעולם וכשהשפע באה למטה ונחלש ח״ ו כח המלאך אזי מקבלים השדים כח המלאך ואזי המאכלים הגדילים על ידם נתערב בהם כח השד וכשאוכלים אלו המאכלים נעשה מהם חלום ע״י שד ח״ו ולא זו אף זו כי גם הם יכולין לטמא את האדם ח״ו בטומאת

קרי כי המלאך הוא בחי׳ אש וכשנחלש כח המלאך אזי השדים מקבלים כח המלאך אזי הם מחממין ע״י האש הזה ומטמאין ח״ו בטומאה הנ״ל (ל״ת ה*י)י ז תיקון למקרה לילה ח״ו לומר עשרה קפיטל תהלים כמבואר בספר הראשון בסי׳ ר״ה ואלו העשרה קפיטל תהלים הם תיקון גדול מאד ובזכות תיקון חטא זה יבא משיח צדקינו לקבץ נפוצותינו (ל״ת צב)(ר׳ תהלים קמ״ז בונה)(ר׳ הקדמת תיקון הכללי ותבין). ח התיקון הראשון טבילה במקוה אפילו אם א״ א בבוקר שיטבול אח״כ רק שיהיה באותו יום דייקא . אלו העשרה מזמורים הם תיקון גמור לעון קרי ומועיל מאד אפילו אם קרה ח״ו מחמת הרהורים אם הוא אנוס שאינו יכול לטבול ג״כ אמירת העשרה מזמורים הם תיקון גדול (ש״ה קמא). ט ואמר שגם אחר הסתלקותו מי שיבא על קברו ויאמר שם העשרה מזמורים הנ״ל ויתן פרוטה צדקה עבורו אפילו עם גדלו עוונותיו של האיש ההוא ישתדל להושיעו ולתקנו (ש״ה קמא). י אמר שהיא תיקון הכללי כי כל עבירה יש לה תיקון מיוחד אבל תיקון הנ״ל הוא תיקון הכללי (ש״ה קמא). יא אמירת תיקון הכללי צריכה להיות בהתקשרות לרבינו זצ״ל כדי שיהי׳ שפתותיו דובבות וכו׳ אשר הצדיקים מתגעגעים לזה (ש״ ה קמא). יב אני רוצה לישאר ביניכם ואתם תבואו על קברי (ח״מ נסי׳ לאו׳ יג). תיקון חצות א ענין שפכי כמים לבך הוא תפלת חצות שהיא ענין אחר לגמרי שהיא נוכח פני ה׳ בלי מחיצות ושערים ולפי״ ו מתורץ מה שיש יב שערים כנגד יב שבטי יה הלא יש יג שבטים אך תפלת חצות היא בלי שער אלא נוכח פני ה׳ ממש שאז עת רצון שתתקבל תפלתו (בה״ל כ) (בהש׳ דף מ״ א ע״ב מה ששייך להתורה ט).

ב ע״י קימת חצות לילה לעסוק בתורה ותפלה והתבודדות עי״ ז זוכין לברר הטוב מן הרע ולהמשיך על עצמו הזכרון האמתי לזכור תמיד תכליתו וסופו הנצחי ולאדבקא מחשבתי׳ תמיד בעלמא דאתי ולהסתכל על כל הרמזים שהש״י מרמז לו בכל עת להתקרב אליו שזה עיקר התכלית הטוב האמתי (ל״ק נד־ו) (ר׳ תשובה כה). ג חצות הוא מסוגל כמו פדיון כי הוא המתקת הדינים ועיקר חצות הוא תמיד אחר ששה שעות מתחילת הלילה הן בקיץ והן בחורף ואז מתחיל זמן חצות ונמשך עד גמר אשמורה שניה דהיינו ב׳ שעות ובבוקר טוב להסתכל על השמים ועי״ז נמשך דעת (ל״ק קמט) (ר׳ תהלים קי״ט חצות). ד מעלת תיקון חצות אע״פ שגם זה נקרא בשם תפילה מעלתה גדולה כ״ כ שגם בעת שהתפילות אינם מתקבלים יש ביכלתה להועיל ולהתקבל (ר׳ התחזקות יז) (ל״ת י׳׳ב בה״ל). ה בעתים הללו שכבר ארך עלינו הגלות והשי״ת מצפה בכל עת לשוב אלינו ולחזור ולבנות בית מקדשינו ראוי לנו שלא לעכב ח״ו בנין ביהמ״ק רק להשתדל בבנינו ע״ כ מאד צריכין ליזהר לקום בחצות בכל לילה להיות מתאבל מאד על חורבן ביהמ״ק כי אולי בגלגול הראשון היה הוא הגורם להחריבו ואפילו אם לאו אולי הוא מעכב עתה בחטאיו בנין ביהמ״ק ע״כ צריכין לקום בחצות והשי״ת הבטיח לשום לאבילי ציון פאר תחת אפר (ל״ת סז). וע״י י שקמים בחצות להיות מתאבל על חורבן ן ביהמ״ק יזכה להתקרב אל האמת היינו לצדיקים ויראים וכשרים אמיתיים שהם עיקר הפאר והחן והיופי האמת של העולם ועי״ז יהיו נפתחין עיניו ויסתכל על עצמו בכל המדות וישוב בתשובה על כל המדות רעות ויזכה לדעת ולהכיר את שמו הגדול ית׳ (קל״ת סז). זע״י י שקמים בחצות לילה ; ומתאבלין ן על חורבן ן ביהמ״ק עי״ ז ניצולין משריפות (קל״ ת סז). ח אמר שע״י אמירת תיקון חצות יכולים לפרש שיחתו את כל אשר עם לבבו כמו ע״י התבודדות כי מסתמא אין אומרים חצות על העבר ועיקר אמירת חצות הוא על מה שנעשה עכשיו עם האדם (ל״ח קא). ט איכה נחרב האולם וכו׳ עד אן יצעק בשבי כמה צריך לצעוק זאת לפניו ית׳ והם מעוררים הלב גם החרוז דודי ירד לגנו סיפר ושיבחו מאד כי הוא מדבר מוויכוח של כנס״ י עם השי״ ת ומעורר הלב מאד (ש״ה רסח).

י עיקר עבודת איש הישראלי הוא בחורף לקום בחצות לילה ובקיץ שהלילה קצרה מאד אז יזהר לעמוד בבוקר השכם כעלות השחר (ש״ה ש״א). תכלית א ע״י השלום שיש בין בנ״א הם מדברים זה עם זה מה הוא התכלית מכל העולם כולו ומהבליו והם מסבירים זה לזה האמת שסוף כל סוף לא ישאר מהאדם כלום כ״א תורה ומעשים טובים לבד ועי״ז משליך כל איש את שקר אלילי כספו ומקרב עצמו להאמת (קל״ק כז־א>. ב עיקר התכלית הוא להשיג השגת אלקות שזה משיגין ע״י שמתקרבץ להרבי הגדול ביותר שיוכל להסביר לו השכל העליון ע״י השכל התחת ! ון(קל״ק ל־א) (ראה צדיק ואנשיו ז). ג עיקר שלימות תפילה הוא כשזוכה לבוא אל התכלית לעשות אחד מכל התפלה וכשעומד בתיבה אחרונה של התפלה יהיה עדיין עומד בתיבה הראשונה ואז התפילה בשלימות אבל לזכות לזה א״א כ״א ע״י הצדיק הגדול האמתי שהוא בעל השדה העליונה שהוא יכול להביא את כ״ א אל התכלית האמתי שהוא כולו טוב וכולו אחד ועי״ז יזכה לעשות אחד מכל התפלה (קל׳׳ק סה*ב) (ר׳ תפילה עה). ד כשרוצים להסתכל על התכלית שהוא כולו טוב כולו אחד צריך לסתום את עיניו מחיזו דהאי עלמא לגמרי ולסוגרם בחזקה אף גם לדוחקם באצבע לבלי להסתכל כלל על תאוות עוה״ז והבליו ואז לא יהיה לו יסורים וצער משום דבר שבעולם (ל״ק סה־ג)(ר׳ צרות ויסורים ב). ה כשאין אדם מסתכל על התכלית למה לו חיים והנה הנפש מתגעגעת תמיד לעשות רצון יוצרה וכשרואה שאין האדם עושה רצונו ית׳ ח״ו אזי מתחלת להסתלק מהגוף ומזה נחלה האדם ומה שהאדם חוזר לבריאותו ע״י רפואות מחמת שהנפש רואה שהוא יכול לכוף תאוותו ולקבל רפואות מרים בשביל בריאותו ע״כ היא חוזרת אליו כי היא מצפה שיכוף תאוותו בשביל התכלית האמתי לעשות רצון יוצרו ית׳ (ל״ק רסח) (ר׳ רפואה יא). ו כי איש הישראלי נברא שיהי׳ לו ממשלה על המלאכים וזה התכלית והסוף של ישראל וצריך ב״א לראות שיבא לזה התכלית (ל״ת א־א) (ר׳ ירושלמי שבת פ״ב עתידין). ז עיקר התכלית והשלימות הוא רק לעבוד ה׳ בתמימות גמור בלי שום חכמות כלל דהיינו יראת ה׳ ומצוות מעשיות בפשיטות גמור (ל״ת יט) (ר׳ קהלת י״ב סוף). תכלית הידיעה

א תכלית הידיעה דלא ידע היינו שישיג השגת אור אין סוף שהוא למעלה מנר׳׳ן למעלה מהספירות בחי׳ ט׳ היכלין וכו׳ דלא מתדבקין ולא מתידעין (ל״ק כד־ח) (ראה מוחין ג). ב וזה בחי׳ תכלית הידיעה כי תכלית הידיעה אשר לא נדע כי השגות אלו המקיפים שהם בחי׳ שעשוע עוה״ב הם רב טוב הצפון וסתום מעין כל והם בחי׳ מה מה חמית מה פשפשת בחי׳ תכלית הידיעה אשר לא נדע (ל״ת דו) (ר׳ מקיפץ ג). ג קדושת שבת זה בחי׳ תכלית הידיעה ותכלית הידיעה שלא נדע (ר׳ שבת מב) (ל״ת פג). ר ותכלית הזה הוא עיקר מקום היינו בחי׳ מקומו של עולם שזה התכלית הוא מקיף את כל העולם שנברא בחכמה (ל׳׳ת פג) (ר׳ בשלח ט״ז אל). ה אפילו מי שזוכה לבא ולהשיג בחי׳ תכלית הידיעה אשר לא נדע אעפ׳׳כ אין זה תכלית האחרון כי זה התכלית היא רק באותה הידיעה אבל בהידיעה הגבוה ממנה עדיין לא התחיל בה כלל נמצא שלעולם אין יודעין כלל כלל לא (ש׳׳ה ג) (שב״ ה לה) (מ״ב הש׳ א). תכלית של הבריאה א התכלית של הבריאה הוא שעשוע עולם הבא וא״א לקרב זאת התכלית למחשבות בנ׳׳א אבל הצדיק האמת יכול לתפוס במחשבתו תכלית עולם הבא '(ל״ק יח־ב). ב כ״ א מישראל לפי שרשו שיש לו בתוך נשמת הצדיק מקבל ממנו ג״כ זאת התכלית כפי הפרת הכעס ברחמנות (ל״ק יח־ב) (עיין כעס א). ג כי איש הישראלי נברא שיהי׳ לו ממשלה על המלאכים וזה התכלית והסוף של ישראל וצריך כ״א לראות שיבא לזה התכלית אך צריך לשמור עצמו מאד שלא יקנאו בו מלאכי השרת ויפילו אותו ח״ו (ל״ת א־א) (ר׳ חגיגה ט״ו בקשו). תלמידים

א כשעוסק לעורר בנ״א הוא צריך לשמור עצמו מתלמידים שאינם הגונים כדי שלא יהא נדבק בו מהרע שלהם אך א״א לבשר ודם לשמור עצמו מזה ע״ כ צריך שיהיה לימודו ללמוד וללמד לשמור ולעשות וכשלומד בכוונה זו השי״ ת שומר אותו שלא יהיו דבריו נכתבין בכח הזכרון של התלמיד שאינו הגון רק יהיו נשכחין ממנו (ל״ק ס־ז) (ר׳ שבת ק״ח וכץ). ב וכל אדם יכול לקיים זאת להעמיד תלמידים כי כששנים מדברים יחד ביראת שמים אזי כשאחד מאיר לחבירו באיזה דיבור נחשב חבירו אצלו כתלמיד ולפעמים להיפך כשחבירו מאיר בו אז נחשב הוא תלמיד לגבי חבירו ואזי כשיגיע זמנו להסתלק מן העולם יתלבש בזה הדיבור שהאיר בחבירו ויהיה נחשב כאלו הוא קיים בעולם וזה עיקר שלימות הנשמה (קל״ת ז־ג). ג ובאמת בן ותלמיד הוא כולו חד כי הבן הוא ג״כ תלמיד וגם התלמיד הוא בחי׳ בן כי נחשב כאלו עשה את גוף התלמיד ג״כ כי מקודם לא היה נקרא בשם אדם כלל מאחר שלא היה בו דעת ולא היה רק דמות אדם נמצא שע״י שלמד עמו תורה והכניס בו דעת עי״ז נעשה אדם ע״כ גם התלמיד הוא בחי׳ בן (ל״ת ז־ד) (ר, סנהדרין צ״ט כל). ת״ח א עיקר התורה הם ת״ח והם בחי׳ מלכות בחי׳ בי מלכים ימלוכו בחי׳ אש הלא כה דברי כאש (ירמי׳ כג) וע״כ כשהמלכות נמשך בתוך חמימות היצר בחי^ נורא ביא עמרם (קידושין פא) תיקונו ע״י ווידוי דברים לפני ת״ח (ל״ק ד־ו). ב מפי מה ת״ח אין בניהם וכו׳ (עיין נדרים פא) (ל״ק יד־ד). ג המבזה ת״ח כו׳ (עיין שבת קיט המבזה) (ל״ק יד־יג). ד ע״י צדקה לת״ח נעשה האויר זך ודיבורי אמונה של הצדיק הולכים למרחוק ונחקקים דיבוריו בספריהם של העכו״ם ועי״ז נעשים גרים (ל״ק יז־ה) (עיין אסתר ו׳ וימצא כתוב). ד־א המכניס אורחים ת״ח אמתיים לתוך ביתו ועומד ומשמש אותם זוכה לחסד בחי׳ אמונה ומתגבר על המתנגדים ומבטל הכפירת והבזיונות הבאים מהם (ל״ק כח־ג) (ראה תהלים כ״ב ואנכי תולעת).

ה ע״י מילוי גרונם של ת״ח יין הוא בחי׳ פדיון וממתיק הדינים (ל״ק מא) (ראה תהלים כ׳ יתן). ו הת״ח הם בחי׳ מלכות (כמ״ש חז״ל גיטין סב) מאן מלכי רבנן כי הם מעלים את המלכות ע״ כ עיקר קדושת יו״ט נעשה על ידם כי עיקר בחי׳ יו״ט הוא להעלות בחי׳ מלכות דקדושה מבין הקליפות (ל״ק קלה). ז המעות שנותניז לתלמיד חכם הוא בחי׳ תורה ממש ואין עבירה יכולה לכבות זה המעות כי אין עבירה מכבה תורה (ל״ ק רד) (ר׳ צדקה לו). ח דע כי יש כמה דברים יקרים בעולם החכם הוא יקר מאד וכן גבור ועשיר ודע שאצל כ״א מהם יכולים לפעול ולהוושע מצערו שאם יש לו איזה צער ח״ו וילך אצל אחד מהם ויספרו לפניו עד שיעורר רחמים אצלו עליו מזה יוכל להוושע (ל״ק רב). ט שאור וחמץ שבלב האדם הוא המסית את האדם שיהרהר אחר תלמידי חכמים שבדור ולומר זה נאה וזה לא נאה וע״י תיקון הברית מבטלין השאור והחמץ הזה (ל״ ת פג) (ר׳ לב מח). י דע שיש אור שהוא מאיר באלף עולמות וזה האור אין אדם פשוט יכול לקבל מחמת גדלו אך ת״ח שהוא נוקם ונוטר הוא יכול לקבל ולחלק אלפים למאות דהיינו לחלק האור גדול לחלקים כדי שיוכלו לקבלו (ש״ה צג). ת״ח שד יהודי א זה שלומד להתייהר ולקנטר היא ת״ח שד יהודי בחי׳ לבן ות״ח כזה נבילה טובה הימנו (מ״ר ויקרא א) (ל״ק יב־א). ב ת״ח ש״י כשלומד גמרא עליו נאמר נעתרות נשיקות שונא כי התנא אינו יכול לנשק עצמו עם נבילה כש״כ שנבילה טובה הימנו (ל״ק יב־א).

ג ת״ח ש״י הם מקבלין תורתן מהשדים שיש להם תורה נפילה ואין מקבלים שום תועלת מהם כי תורתן אין לה כח להדריך את העם בדרך הטוב אדרבה בנ״א נופלים לכפירות ועי״ז את ירא* ה׳ לא יכבדו (ל״ק כח־א) (ר, הושע ט׳ וינזרו). תמימות א צריך כ״ א להשליך כל החכמות ולעבוד את השי״ת בפשיטות ובתמימת כי צריך שיהיה מעשיו מרובין מחכמתו כי לא המדרש עיקר אלא המעשה ולא מיבעיא חכמות של סתם בני אדם שהם באמת שטות וכסילות בוודאי צריכין להשליכם לגמרי אלא אפילו חכמות גמורות אפילו מי שיש לו מוח גדול באמת כשמגיע לאיזה עבודה צריך להשליך כל החכמות ולעסוק בעבודתו ית׳ בפשיטות ובתמימות (קל״ת ה־יח). ב עיקר היהדות הוא רק לילך בתמימות ובפשיטות בלי שום חכמות ולהסתכל בכל דבר שעושה אם יש שם כבוד השי״ת יעשה ואם לאו לאו ולבלי להשגיח על כבוד עצמו כלל ואז בוודאי לא יכשל לעולם (ל׳׳ת יב). ג עיקר התכלית והשלימות הוא רק לעבוד ה׳ בתמימות גמור בלי שום חכמות כלל (ר׳ עבודת ה׳ מד) (ל״ ת יט). ד חכמות אינם כלום רק תמימות ופשיטות וגם בתמימות אסור להיות שוטה אבל חכמות אין צריכים כלל (ש״ה נא). ה חכמות אין צריכים בעבו״ה רק תמימות ופשיטות ואמונה כי השי״ת בוודאי גבוה מן הכל והוא ית׳ פשוט בתכלית הפשיטות (ש״ה קא). ו כמה צדיקים גדולים ונוראים מאד ספרו בעצמם שלא הגיעו למדרגתם רק ע״י ענין פראסטאק היינו שעסקו בעבודתם בתמימות ובפשיטות גמור והרבו באמירת תהלים ובהתבודדות ובקשו מאת השי״ת רק מתנת חנם ונדבת חסד ועי״ז דייקא הגיעו למה שהגיעו אשרי להם (ש״ה קנד) (מ״ב תמימות), ז מעשה ט׳ מחכם ותם, סיפור נפלא ונורא ומבואר בו גודל מעלת דרכי התמימות ואיך שהתם אפילו בעת דחקו ושפלותו היה מלא שמחה וחדוה תמיד והיה מסתפק במה שהיה לו ולא היה חסר לו כלום לעולם ולבסוף זכה ע״י תמימותו וצדקתו לעלות במעלות גדולות ורמות מאד וגם נעשה חכם גדול ומחוכם מאד ואעפ״כ גם אז לא עזב דרכי התמימות שלו (ר׳ מ׳ מעשה ט).

ח אבל אצל החכם היה כל זה בהיפך כי תמיד היה מלא כעס ומכאובות ואפילו בעת מעלתו וגדולתו ומכש״כ לבסוף שנעשה עני ואביון ושפל ונבזה מאד ואעם״כ לא עזב גם אז דרכי החכמות שלו וכפר בכל ר״ל עד שבא עי״ז לעינויים קשים ומרים כמה וכמה שנים ר״ל וסוף תקותו ותיקונו היה רק ע״י התם כמבואר הכל בפנים (ר׳ מ׳ מעשה ט). ט עיקר תיקון העולם תלוי בזה שיתבטלו מן העולם כל דרכי החכמות רעות (שממררין את חיי האדם מאד והוא תמיד מלא חסרונות וכל ימיו הוא מלא כעס ומכאובות ר״ל ולא עוד אלא שמהם נמשכין ג״כ כל מיני כפירות ואפיקורסית ר״ל) ויזכו כל באי עולם לאמונה שלימה בהשי״ת ובצדיקיו ולילך בדרכי התמימות באמת אשר באמת זה עיקר החכמה אמיתייח ויכולין לזכות עי״ז לכל טוב (ר' מ׳ מעשה ט). י עוד מובן כמה צריכין להרחיק עצמו מהחכמים להרע בפרט לשמוע דבריהם הרעים כי ע״י שהתם ישב עם החכם במסיבה אחת והחכם הוכיח לו דעתו שאין מלך כלל אע״פ שהתם גער בו אעפ״כ גרם לו איזה פגם שנתפחד ע״י שהטייוויל שהוא מהקליפות שלח גם אחריו והבעל שם הוצרך ליתן לו קמיעות ושמירות (ר׳ מ׳ מעשה ט). יא וכן מובן ג״כ ההיפך גודל מעלת ההתחברות והאהבה עם הכשרים והתמימים כי ע״י שהחכם למד בימי נעוריו עם התם בחדר אחד והיו אוהבים זה את זה מאד נתגלגל אח״כ עד שסוף כל סוף השתדל התם המיניסטער אצל הצדיק הבעל שם עד שהוציא את החכם מהרפש וטיט שהיה נטבע בו זה כמה ובירר לו האמת לעיניו עד שהוכרח החכם ג״כ להודות על האמת והכל נתגלגל ע״י האהבה שהיה לו עם התם בימי נעוריו (ר׳ מ׳ מעשה ט). יב עיקר כל הנפילות הם ע״י חכמות כי החכמה מתעה אותו מחכמה לחכמה עד שנתעה בחכמת עצמו עד שנעשה כמשוגע ממש ר״ל ויוכל לבא עי״ז לכפירות גמורות לכפור במלכו של עולם ובכל הצדיקי אמת וכל העולם נעשה אצלו כלא ומתלוצץ מכל העולם כאלו הם בטעות ונעשה עי״ז ירוד ושפל ובזוי מאד ברוח׳ וגש׳ מלבד מה שהוא תמיד מלא יסורים וחסרונות רבים מאד (ר׳ מ׳ מעשה ט). יג כל מה שמתנהג עם החכם הכל כנגד רצונו והוא מלא כעם ומכאובים תמיד גם בשעת הצלחתו הגדולה ומכש״כ אח״כ כשיורד ממעלתו ובאים עליו עונשים קשים ומרים ר״ל שלא כדרך הטבע כלל והוא עדיין עומד במרדו ותועה בחכמתו ומכניס הכל בתוך דרך הטבע (ר׳ מ׳ מעשה ט). יד אע״פ שהכל מבינים על דבריו שהם דברי משוגע ממש אעפ״כ רשעת חכמתו הטעתו כ״כ עד שהוא חזק בדעתו גם אז ועי״ז ממילא גם אלו היסורים והעונשים בעצמם מענים נפשו ביותר כי מאחר שאין לו אמונה ותולה הכל בדרך הטבע א״ כ אין לו במה להתנחם כלל על צערו ויסוריו הקשים ר״ל (ר׳ מ׳ מעשה ט). טו אבל מי שזוכה לילך בדרכי התמימות באמת הוא חי חיים אמיתיים חיים טובים באמת ואיך שמתנהג עמו הכל טוב וישר לפניו והוא מלא שמחה תמיד ואפילו אם אין לו רק לחם צר ומים לחץ הוא מתענג מזה מאד ומרגיש בהלחם ומים באמת כל הטעמים של כל המאכלים ומשקאות שבעולם וכן בענין המלבושים אפילו אם אין לו רק איזה מלבוש פחות מאד הוא מתענג ממנו מאד ואינו חסר לו לעולם שום דבר ואינו מתקנא בשום אדם רק הוא שמח בחלהו באמת (ר׳ מ׳ מעשה ט). טז התם אינו מסתכל על מעשה חבירו כלל ואינו מתפעל גם מהליצנות של ליצני הדור והוא משיב להם בתמימות ובאמת ומדבר עם כל אדם בלי שום ערמומיות ועי״ז בעצמו יוכל לזכות אח״כ לעלות למעלה עליונה מאד ברוח׳ וגש׳ ולהיות מושל ושופט צדק וגם חכם מחוכם בכל החכמות אך גם אז אינו עוזב דרכי התמימות שלו ועי״ז הוא חשוב יותר אצל המלך עד שהוא מעלהו למעלה עליונה ביותר (ר׳ מ׳ מעשה ט).

יז התם נכנס לבית אביו וירשו נראה לרמז כי בית אביו היא האמונה הק׳ שהיא הנחלת אבות וע״כ היה לו מנוחה כי במקום שלא היה יכול להשיג בשכלו היה קבוע בנחלת אבותיו שהיא האמונה הק׳ אבל החכם נעשה בית אביו כלה ואבד כי הוא הולך רק אחר שכלו ואינו רוצה לסמוך על אמונה וע״כ הוא מטולטל ומטורף ואין לו בית מנוחה מאחר שאץ לו יסוד האמונה שהוא יסוד חזק לסמוך עליו ולנוח בו (ר׳ מ׳ מעשה ט). יח בנקל יותר שהתם יבא למעלת החכם ג״כ כמו שראינו כמה תמימים וצדיקים נוראים שהיו חכמים מחוכמים בכל השבע חכמות בתכלית השלימות ולא עוד אלא שזכו להשגה עליונה מבחי׳ חכמה עילאה שהוא למעלה מכל החכמות אבל מי שהולך אחר שכלו ונתעה אחר חכמות חיצוניות קשה לו מאד לחזור לדרכי התמימות והאמונה הק׳ בשלימות (ר׳ מ׳ מעשה ט). יט החכם המלך לא רוצה לעשותו ממונה על האוצרות פן ע״י חכמתו ושכלו יוכל לבזבז אוצרות המלך ע״כ עושה המלך מלכו של עולם ממונה על האוצרות איש תם דייקא (ר׳ מ׳ מעשה ט). כ החכם התגאה בחכמתו ועשירותו עד שכל העולם היה בעיניו כלא והיה לו יסורים גדולים בדרך כי לא היה לו עם מי לדבר ולבסוף כששלח המלך אחריו התחכם מה זה שמלך כזה ישלח אחר שפל ונבזה כמוני עד שבא ליד־ כפירה גמורה שכפר לגמרי בהמלך ואמר מנין אתה יודע שזה מלך ראה והבן עמקות רשעת האפיקורסות שלו(ר׳ מ׳ מעשה ט). כא החכם כפר ביותר בהבע״ש שהוא בחי׳ הצדיק אמת וכ״ז מחמת שטות חכמתו הרעה ההופכת אורחות יושר כי דרכי השכל דקדושה שהם בחי׳ תמימות הם בהיפך מכל זה כי צריכין להאמין באמת בהחכמים והצדיקים אמתיים וכש״כ במלכו של עולם בעצמו ובאמת אמונת חכמים ואמונת השי״ת הכל אחד ושניהם תלוים זה בזה (ר׳ מ׳ מעשה ט). כב צריכין להאמין שאע״פ שהשי״ת גדול מאד למעלה מכל רוחניות ולית מחשבה תפיסה בי׳ כלל אעם״כ הוא חפץ בעבודתינו דייקא והוא שולח אחרינו וקורא אותנו בעל עת ומרמז לנו רמזים להתקרב אליו ית׳ ואע״פ שצריך האדם בוודאי להיות שפל בעיני עצמו באמת אעפ״כ צריכץ להאמין שהשי״ת מקבל שעשועים גדולים מעבו 1 דתינו(ר׳ מ׳ מעשה ט). כג צריכץ לקיים אל תהי בז לכל אדם ולידע ולהאמין שיש בכ״א מישראל נקודה טובה ויקרה מאד מה שאין בחבירו וצריכין לקבל הארת הנקודה הזאת ממנו ומי שהולך בדרך זה בוודאי כל אחד מישראל חשוב ויקר בעיניו מאד וכשפוגע אפילו בהפחות שבישראל בוודאי יש לו מה לדבר עמו ולקבל ממנו או להאיר בו וכ״ז ע״י[דרכי התמימות (ר׳ מ׳ מעשה ט). כד התם יודע את ערכו השפל ע״כ הוא עוסק במלאכתו מלאכת הקודש ועבודת ה׳ בתמידות עד שאין לו פנאי אפילו לקבוע עצמו לסעודה רק בתוך שעוסק במלאכתו הוא חוטף ואוכל סעודתו ג״כ בדרך עראי ואע״פ שרואה שאין עולה האומנות בידו בשלימות והוא רק בבחי׳ מנעל של ג׳ קצוות ואינו מצפה לתשלום גדול על עבודתו אך אעם״כ הוא מתענג מאד מעבודתו ומרגיש בו נעימות ומתיקות נפלא מאד (ר׳ מ׳ מעשה ט). כה התם אינו מסתכל כלל על מה שעבודת חבירו הוא בשלימות יותר מעבודתו מחמת שחבירו הוא בעל שכל גדול ובעל השגה מה שיש רבים שנחלש דעתם ונפלו מעבודתם ע״י דברים כאלו שהתקנאו בחביריהם שראו שמעשיהם ועבודתם עולה בידם בשלימות יותר אבל העובד ה׳ בתמימות באמת אינו מסתכל ע״ז כלל כי מה לו אצל חבירו זה מעשה חבירו תה מעשה שלו והוא^ שמח בחלקו ומתענג מעבודתו עבודת ה׳ מה שיש לו רווח מיד ליד (ר׳ מ׳ מעשה ט).

כו אחר כל העבודות והיגיעות שלו בתמידות אם 'זוכה רק שהש״י יקבל ממנו איזה נחת כל שהוא מאיזה תנועה בעלמא שעושה לשם שמים באמת ובתמימות בוודאי זה יקר מאד מכל הץ וכדאי להתייגע על זה כל ימי חייו ובוודאי גם שכרו לא יקופח ויפה קורת רוח אחת בעוה״ב וכו׳ (ר׳ מ׳ מעשה ט). תענית א ישנם כאלה שחושבים שהתענו וסגפו עצמם ובזה הם צדיקים אבל האמת אינו כץ וזה כמו שק עם חורים שבתוכו דברים מאוסים כשמריקין השק בכל זאת החורים נשארים כמו כן תאוותם עוד נשארו קשורים בגופם ועומדים במדריגה פחותה (ל״ק י־ד) (פל״ח). ב ע״י התענית מחלישין הארבע יסודות ונתבטל החומר בחי׳ בהמה ונתגבר ונתעלה בחי' השכל בחי׳ אדם ומבטל הדין והחשך וממשיך חסדים בעולם (קל״ק לז־ג). ג על כן על כל צרה שלא תבוא גוזרין תענית כי מאחר שישראל נתונין בצרה הם בבחי׳ הסתרת פנים בחי׳ דינים ועל כן גוזרים תענית לשבר תאוות אכילה ואז יהיה בבחי' הארות ונשיאות פנים שהוא בחי׳ המתקת הדינים (ל״ק מז). ד הצדיק אכלתו היא יקר הערך כי משביע את הנפש דקדושה וע״כ אסור לו להתענות אבל מי שצריך להתענות בוודאי מצוה היא (ל״ק נ). ה ע״י הצום אויביו נופלים לפניו כי ע״י הכעס הבא מהכבד נתעוררו המקטריגים ושולטים עליו ואינם יראים מלפניו כי ע״י כעס נדמה להם כבהמה וע״י הצום הוא מתקן את פניו כי ע״י הצום נכנע הכבד לפני המוח כי ביום שאדם אוכל ניזון הכבד תחילה וכשמתענה ניזון המוח תחילה וזה תיקון למה שפגם בהמוח שהיא הצלם המאיר בפניו ועכשיו ע״י התענית הוא מכניע את הכבד ואזי נכנעים כל האויבים האחוזים בהכבד (ל״ק נז־ו) (ר׳ תהלים פ״ט וכתותי). ו ודע שיש חילוק בין השלום של תענית של חול ובין השלום של עונג שבת היינו השלום של תענית אין לו בחי׳ דיבור כי לפעמים יש שלום בין בני אדם אבל אין יכולים לדבר זה עם זה אבל ע״י אכילת שבת עם הצדקה זוכין לשלום שיש לו פה היינו שלום כשלימות שמדברים זע״ז (ל״ק נז־ח). ז תיקון לכעס הוא תענית ע״ כ ביום התענית הבע״ד מתגרה באדם ביותר ומזמין לו כעס לקלקל את התענית ח ״ו כי עיקר התענית להכניע הכעס וע״י תענית מתקן את פניו ומחזיר לעצמו את חכמתו שהוא צלם אלקים המאיר בפניו ואז הכל יראים ממנו ואויביו נופלים לפניו (קל״ק נז־ה) (ר׳ תהלים ח׳ להשבית). ח עיקר תיקון הדיבור שיוכל לדבר לפני השי״ ת

ולהתפלל בכוונה הוא ע״י תענית כי כל התאוות הם קליפות ומותרות כי בלא התאוות יכול הגוף להתקיים וכשמתגברים התאוות על האדם הוא התגברות הקליפות על הקדושה וראשי התאוות הם תאוות אכילה ושתיה שכל התאוות נמשכים אחריהם וכשהם מתגברים ממשיכין הדיבור אל הגלות כי קנה וושט וורידין הן סמוכים לה׳ מוצאות הפה וע״י התענית שמרעיב א״ע מלחלח מיצר הגרוץ ויוכל לדבר לפני השי״ ת (ל״ק סב־ה) (ר׳ תהלים ק״ז מדרך) (ר׳ אמונה לד). ט כשראשי התאוות מתגברים צריך להדביק ולהסתיר אחורי הקדושה שלא יינקו ודביקות אחרי הקדושה היא ע״י תענית כמו שכותבים שם הויה בבחי׳ אחוריים שכותבים מתחילה יוד ואח״כ כשרוצים לכתוב הא חוזרים לאחוריים וכותבים יוד הא וכו׳ כן התענית שהוא עיקר הכנעתן הוא בחי׳ דביקות אחורי הקדושה כי עיקר זכות התענית אינו אלא כשאנו חושבים השעות שהתחיל להתענות למשל כשמתענה שני ימים היום השני נחשב לזכות יותר מחמת שאנו חוזרים ליום ראשון (ל״ק סב־ה) (ר׳ עבודת ה׳ כב). י ע״י תענית נכנע ונחלש הלב ונתבטל כל הרצונות האחרים שלו מפני רצון הקב״ה וע״כ עי״ז נתבטל המחלוקת שהוא בחי׳ רצונות אחרים שלא כרצונו ונעשה שלום (ל״ק קעט). יא ע״י התענית מעורר ומחיה מתים היינו הימים שעברו בחשך כי כשמתענה נמצא אין לו חיות מזה היום נמצא שעובד ה׳ בכח שיש לו מאתמול ע״ כ מביא חיות באותו יום של אתמול ואח״כ כשמתענה עוד ואז צריך להשתמש בכח של הימים הקודמים נמצא שמביא בכל פעם חיות לימים ראשונים שנפלו ומתו וע״ב ע״י התענית נבנה קומת השמחה שהיא החיות של כל המצות (ל״ק קעט) (ר׳ ז׳ אחרי ס״ט תענו). יב ע״י תענית זוכה לשמחה ועיקר תיקון החלום הוא ע״י שמחה ע״כ מתענין על החלום כדי להמשיך שמחה וע״כ מי שאינו רוצה להתענות על החלום אומרין לו המטיבין לך אכול בשמחה לחמך כי עיקר התיקון ע״י שמחה (קל״ ת ה־יז) (ר׳ חלום ה). יג דע שע״י שהעולם הם קטני אמונה ע״כ הם צריכיץ לתענית דהיינו עבודות קשות אבל כשהאמונה בשלימות יכולים לעבוד השי״ ת בכל דבר כי אין הקב״ה בא בטרוניא עם בריותיו (ל״ח פו) (ר׳ אמונה עא). יד אח״כ כשבא מלעמבערג צוה עלינו שלא להתענות כלל ואמר הלא מי שאינו זוכה להיות אצלי על ר״ה הוא אין לו להתענות כלל ומי שזוכה להיות הוא בוודאי אין צריך להתענות מאחר שזכה להיות אצלו על ר״ה (שיחות מוהר״ן ע״ה מה). סו ביום תענית טוב לומר פר׳ כל הקרבנות (ש״מ ע״ה פג). טו־א הסיגוף לאחוז עצמו לבלי לחכך עצמו דהיינו כשמנשכים לאדם דברים השכיחים סמוך לבשר ולא לזוז בידיו ולא בשום אבר רק מרגיש כל נשיכה במוח הוא סיגוף גדול מאד (שב״ה כד). טז תלישות דעתו של האדם הוא גדולה מתענית (ס״ה תשובה).