פרי עץ חיים
שער השבת - פרק ט:
הורדה וגישה לכלי בינה מלאכותית
שער השבת - פרק ט: אמנם כל מה שעשינו עד עתה, היו בבחי' חיצונית העולמות כנ"ל. גם בארנו לעיל, כי בהיות ליל שבת ממש, שהוא אחר בין השמשות, אז המלכות דאצילות, היא חוזרת נקודה קטנה, ועומדת פב"פ עם ז"א, רק שעומדת בסוף היסוד דז"א. ודע, כי למעלה בארנו, כי המלכות של כל עולם ועולם הוא באופן זה, כי ג"ר דעשייה עלו למלכות דיצירה בלבד, בהיותה באחור. וכן היצירה בבריאה, ובריאה באצילות. וכתבתי זה, לפי שפעם א' שמעתי ממורי ז"ל, שג"ר דעשייה עולין בג"ת דיצירה, וכן בשאר עולמות, וא"כ צריך שהמלכות חוזרה פב"פ. ופעם א' שמעתי כי אינן עולין רק במלכות, והמלכות נשארת במקומה עמהן, בסוד הצבי שאין עורו מחזיק בשרו כנ"ל, א"כ מוכרחין אנו לומר שהמלכות עדיין באחור של כל נה"י. וכדי ליישב ב' מאמרים אלו, אמרתי שכן נראה כנ"ל: אכן עתה נלע"ד באופן אחר, והוא, כי כל ג' עולמות אפשר שיהיה כך שהם יעלו שם, ומלכות
תחזור פב"פ. אך כאן באצילות, שאין עליתו רק בנוקבא לבד, ואפילו הנוקבא אין עולה רק עד הלילה אח"כ, נמצא שהמלכות דאצילות היא העולה בליל שבת, ועומדת נקודה קטנה בסוף היסוד פב"פ, א"כ אינו דומה עולמות בי"ע לאצילות, והאיך אמרנו לעיל, שבכל העולמות הוא כן: אמנם שמעתי ממורי ז"ל דרוש אחר בזה, ועמו יובן הנ"ל היטב מאוד, והוא, כי הלא כבר בארנו לעיל, כי ליל שבת נקרא שמור, על שם הנוקבא, כי אז עולה הנוקבא, אך הז"א אינו עולה. וכבר בארנו, כי בודאי יש עלייה אל הזעיר אנפין, רק שאינו נקרא עלייה. וסוד הענין כך הוא - ונתחיל לבאר עליית הז"א, וממנו יובן השאר. דע, כי הלא בארנו, איך יש אל הז"א מקיפים אל ראשו, והם ב' - א', ל' של צלם. וב', הוא מ' של צלם, ודע, כי בליל שבת מקבל ז"א מקיף התחתון, שהוא ל' דצלם דז"א לבד. וכבר בארנו, כי ל' של צלם, שיעורו כמו ג"ת דז"א לבדו, ולא ככל ארכו, רק כשיעור נה"י דז"א, והוא נחלק לג"פ ג"ס,
וכ"ז של אמא, וכנגדו ל' של אבא, ואמנם אין כל הג"פ אלו נכנסין בפעם אחת כמ"ש בע"ה: אמנם הז"א, אין הג"ר שלו עולות במקום ל' זו, וג"א במקום הג"ר וכו', דא"כ גם זו תיקרא עלייה אל הז"א, וזה אי אפשר כנ"ל, דא"כ יתייחס ליל שבת אל הזכר ולא אל הנוקבא. גם אי אפשר לומר, שיורדין המקיפים מלמעלה מעל ראשו, ונעקרים משם ונכנסין בתוכו, דא"כ ישאר שם חלל למעלה על ראשו, והלא אי אפשר, כי מקום המקיפים אלו הם בהגוף דתבונה עצמה, כמבואר אצלינו בסוד הצלם, וא"כ א"א שיכנסו ג"א דתבונה שהם סוד ל' דצלם תוך ז"א, ויתרחקו מן ג"ר שלהם, ויתחלק גוף התבונה לב' חלקים, וישאר מקום חלול ביניהם. אך הענין הוא, כי הז"א יגדיל ראשו, והוא עולה למעלה, עד שמלביש את המקיפין. והמקיפים הם נשארין במקומן, וגם הז"א אינו נעקר ממקומו. אמנם הוא נשאר במקומו, רק שעולה ונגדל ראשו, ונעשה כפלים גדול משעור הראשון, באופן שראש ז"א נשאר
במקומו, וגם המקיפין נשארו במקומן, רק שנתגדל ראש ז"א, ומלביש את המקיפין בתוכו, ועי"ז יעלה הז"א ג"כ, ויש לו תוספת קדושת שבת ג"כ, ואינו נחשב לו עלייה, כי ג"ר אלו במקומן נשארו כנ"ל: אמנם ראוי עתה לפרש, כי הלא בארנו איך ג"ת דעשיה עולות בג' אמצעים, וג"א בג"ר, וג"ר בג"ת דיצירה, וכעד"ז, עד שעולין ג"ר דבריאה בג"ת דאצילות, והנה ודאי נראה שג"ת דאצילות, צריכין לעלות במקום ג"א, כדי שבמקומן יכנסו ג"ר דבריאה. והנה עם הנ"ל, אין הז"א עולה, א"כ ג"ת שבו נשארין במקומן, אם כן איך יעלו שם ג' ראשונות דבריאה. אך הענין כך הוא, כי ג"ת דז"א הם עולין במקום ג"א דז"א, והג"א עומדין שם עמהם, ואין זזים משם, כי כיון שג"ר נשארו במקומן, גם האמצעים נשארו במקומן, ועומדין שם ביחד: ועם זו יש תוספות שבת בכל בחי' ז"א, והוא, כי הלא כשנעריך ההפרש שיש בין ג"ר לג' אמצעית או לג"ת, מה יש יתרון לאלו על אלו, והענין - כי ג"ת הם פחותין מעלתן ממה
שלמעלה מהם, בב' בחינות - א' הוא, כי הרגלים אינם רחבים, אלא צרים, ואין האור מתפשט בתוכן. ב', כי הם במקום התחתון, ולכן אינם בערך מוחין. אך יש להם יתרון אחד, שהם במקום המגולה, כי החסדים שבהם מגולים. אמנם ג"א, הם גדולות מן הג"ת באופן א', והוא, כי הם עליונים מהם, ועוד, כיון שהם עליונות מהם, והאורות של ג"ת קודם שיכנסו במקומן, הם עוברים דרך האמצעים, ומניחים שם רשימו דלהון, כי כל דבר שבקדושה, מניח רושם שלו, בכל המקומות שהוא הולך. ועוד כי הם רחבות, כי הגוף רחב מאוד, ואינו צר כמו עובי הרגלים, ויש בהם התרחבות גדול, והאורות שלו גדולים, אך הוא פחות מן הג"ת, והוא, כי האורות שבהם סתומים ואינם מגולים. אמנם כי ג"ר הם גדולים מן הג"א ומן הג"ת באופן א', והוא כי הם עליונים, ולכן הם מוחין גמורים, משא"כ בג"א ובג"ת. ועוד, כי הלא הרשימו של ג"א ושל ג"ת העוברים בהם נשארים שם, לכן אורם גדול, אבל הם פחותים
מהאמצעים בערך א', כי הגוף מקום רחב, והראש מקום צר קטן מאוד. אבל הם פחותים מן התחתונים בערך א', והוא כי התחתונים הם מגולין, והעליונים הם סתומים, באופן שיש ביניהם חלוקים רבים, שאלו גדולים מאלו, ואלו מאלו, ואלו פחות מאלו: אמנם עתה בליל שבת, כולם הרויחו הרבה, התועלת של הזה ניתן לזה, כיצד - הרי ג' תתאין, נתוספו מעלת הג' אמצעים, כי הלא עלו במקומן, ונעשו כמוהם. והג' אמצעים הרויחו, כי ניתוסף בהם האור, כי יש בתוכם אורות כפולים מהראשונים, וגם כי עתה הם מגולים גם כן, כי כיון שנתוסף כל כך אורות בהם, אין יכולת ביסוד דאמא לקבלם בתוכה, והוא נבקע, ואז כל האורות הג' אמצעים הם מגולים לגמרי. והג' ראשונות גם כן הרויחו, כי מה שהיו תחלה במקום צר מאוד, שנתגדלו עד מקום המקיפין, באופן שעתה כל בחי' הז"א כולם הרויחו, וקיבלו תוספות שבת גדולה מאוד כו': ונחזור לענין, כי אף ע"פ שהז"א נגדל ראשו, עד שלוקח המקיפים, אין זו נקרא עלייה
אליו, כי ג"ר שלו נשארין במקומן, רק שראשו נגדל למעלה. גם יש טעם אחר, כי כיון שכל העליה הזו, אינו רק במוחין שלו ממש, ואינו תופס מקום אחר כמו שאר העולמות, שאלו תופסין מקום אלו, ואלו תופסין מקום אלו, אך הז"א אינו תופס מקום זולתו, רק מקום שלו עצמו, לכן אינו נקרא עלייה: ועתה נפרש עליית הנוקבא, ונאמר איך נקרא עלייה ממש, והנה די עם זה שביארנו, שג"ת דזעיר אנפין עולין במקום ג' אמצעים שלו עצמו אח"כ. נמצא כי מקום ג"ת, הוא מקום פנוי לגמרי, לכן אנו אומרים כי עליה של נוקבא היא עליה גמורה ממש, שתופסת מקום זולתה, ולכן נקרא ליל שבת בשם הנוקבא: אמנם דע עתה, כי הלא ב' עליות עולה הנוקבא של הזעיר אנפין, א' הוא תחלה בסוד תוספות קבלת שבת, היא עולה במקום נה"י דזעיר אנפין, שנשאר שם מקום פנוי נ"ל. ואחר כך בנצח הוד יסוד שעלו בחג"ת, בזה יצדקו כל הדברים הנ"ל, כי אמת הוא, שאין הנוקבא עולה אלא
בג' תחתונות בקבלת שבת, ואז הג' ראשונות דבריאה, עולים בנצח הוד יסוד דאצילות. ומ"ש במ"א כי אינו עולה המלכות בנצח הוד יסוד, רק נשארה במקומה, וג"ר שבכל עולם עולים במלכות של עולם שלמעלה, הכוונה כי עולה במקום נצח הוד יסוד, אך אין זה מקומן האמיתי, כי מקומם האמיתי עתה בליל שבת הוא במקום ג' אמצעים כנ"ל, והיא עדיין בנה"י הראשונות, שעומדת במקומה. ואז הג' ראשונות של כל עולם ועולם, עולים במלכות, העומדת בנה"י, והבן זה מאוד: אמנם נמצא, כי בהיות אחר בין השמשות, אז היא ממילא חוזרת פנים בפנים, בסוד נקודה אחת כנ"ל, באותן הנה"י שעולין בזעיר אנפין עמהם ממש כנ"ל. אבל היא נקודה אחת תחת היסוד. ואח"כ בעת עמידה אז נעשית פרצוף גמור, כמ"ש בע"ה: ובזה תבין מ"ש זוהר כי שבת, הוא ש' ב"ת, כי הבת שהיא המלכות, היא עולה עד ש, שהם הג"א. ואנחנו אומרים כי אינה עולה, רק בג' תחתונות לבד. אך שניהם אמיתים, כי
בעלייתן בג' תחתונות, הוא גם כן נקרא עלייתן בג' אמצעית, רק שהם יותר פנימית מן החיצונית, לכן אינה מקבלת רק תחתונים ששם היא עומדת בצדם פנים בפנים: ואמנם כבר בארנו, כי בערבית שבת מזדווגין יעקב ורחל, ואם כן נמצא, כי בג' אמצעית דזעיר אנפין, ששם הם גם כן ג" ת, ושם עלתה הנוקבא, ואז גם יעקב יוצא עמה, כנודע כי יעקב ורחל כחדא נפקי, מהחזה דזעיר אנפין ולמטה, ושם הם עומדין ליל שבת. ונראה לע"ד ששמעתי, כי בתחלה עומדין יעקב ורחל, ומתפשטין בנצח הוד יסוד הראשונים של זעיר אנפין, שנשארו עתה חלל כנ"ל. וגם הם עולין ומתפשטין כנגד ג' אמצעים דז"א, ששם עומדין גם כן הג' תחתונות. ונמצא עתה, כי אורך יעקב ורחל הוא באורך ז"א ממש, כי הלא ז"א אין בו רק ג"ר וג"א, כי ג' תחתונות שלו עלו באמצעית, וכן יעקב ורחל אורכם ג' אמצעים וג' תתאין, נמצא כי הם עומדים בג"א דז"א אשר שם גם כן עמהם הג"ת, ואז עודפים
רגלי יעקב ורחל יותר למטה עד הראש דבריאה, באותן נה"י הראשונים דז"א,: שער השבת - פרק י: ואמנם אפשר ששמעתי באופן אחר, כי יעקב ורחל שניהם למטה בנצח הוד יסוד הראשונים דזעיר אנפין, ואח"כ כשעולין למעלה בערבית שבת, ועולין נגד ג"א דז"א, ששם הם הג"ת גם כן כנ"ל, ואז עולין שם יעקב ורחל, ונשאר מקום פנוי וחלל במקום הג"ת, ואז עולין שם הג"ר דבריאה. וכעד"ז בכל העולמות, עד שנמצאו ג"ת דעשיה מקום פנוי וחלל לגמרי, וזה סוד תחום שבת, כמבואר במקום חר, ושם הוא מקום פנוי: וכבר ידעת כי הקליפות כולם הם למטה מי' ספירות דעשיה, ונדבקים שם ברגלי העשיה, ועתה כשעולין רגלי העשיה, שהם ג"ת דעשיה, עולין לג' אמצעים, אז הקליפות אינן עולין עמהם, אך נשארין במקומן, ונשאר גם כן מקום נה"י דעשיה, שעלו במקום ג' אמצעים, נשארו מקום פנוי חלל, ומקום החלל הזה, הוא מפסיק בין הקדושה להקליפה, ומקום זה נקרא תחום שבת.
כי הלא העיר עצמו, הוא סוד מקום הקדושה, שהוא נגד מקום ג' אמצעים דעשיה, אשר עתה הם נה"י דעשיה. וא"כ תחום שבת מבחוץ לעיר הזאת, ובאותו התחום יכול לילך אדם בשבת, לפי שהוא מקום פנוי ואין שם קליפה, רק שאין קדושה, אך רושם הקדושה שם. אך חוץ לתחום, הוא מקום הקליפות, ואם רגלי האדם יוצאין חוץ לתחום, גורם שגם רגלי אדם דעשיה, שהם ג"ת שבו, ירדו חוץ לתחום, ויכנסו תוך הקליפות: וזה סוד אם תשיב משבת רגליך, כי הרגלים עליונים תשיבם ותחזירם למעלה, כי אין השבה רק למקום שיוצאין ממנו תחלה, וכן הוא כאן, כי בתחלה בעת האצילות נתפשטו נה"י דעשיה וירדו מן הג"א למטה, כי הלא בעת קודם שירדו,הוכרחו שיעברו דרך האמצעים, ואחר כך יעברו למקומן, ועתה הם חוזרים ושבים למעלה במקום הראשון בג"א, וזה סוד אם תשיב משבת רגליך, שהוא השבת רגלים למעלה: ובזה יתיישב מה שכתוב אם תשיב, ולא אמר אם תמנע רגליך, אך הוא רמוז להנזכר לעיל, כי
גם הוא סוד שהודעתיך, כי נצח הוד יסוד לבר מגופה אינון, כי הו"ק שהיה אורך זעיר אנפין מתחלה, נתעלה עתה בעשותה פרצוף, וגם חג"ת שלו נעשה כח"ב, ונצח הוד יסוד שלו נעשה חג"ת, ונשאר בלי נצח הוד יסוד לבד, עד שהוצרכה בינה אמא עלאה להתפשט בו, כדי לעשות בו נה"י חדשין ממש, לכן שייך בזה השבה, כי מקום נצח הוד יסוד אמיתים הראשונים, הוא מקום ג' אמצעים: אמנם נבאר יותר ענין השבת רגלים הנ"ל, ובו יתבאר חדוש וכלל אחד בסוד התכללות ועליות העולמות אלו באלו, והוא, שאל תחשוב כשאנו אומרים שהזעיר אנפין עולה במקום אבא, או הנוקבא במקום ז"א, או ג"ר דבריאה במקום ג"ת דאצילות וכיוצא בזה, אל תטעה לומר כי העליון נשאר במקומו, וגם התחתון עולה שם, כי אי אפשר, כי הרי נודע מה שארז"ל כי הקב"ה מקומו של עולם, וכמ"ש בזוהר, והוא ממה שאנו צריכין לידע כלל גדול בדברי קבלה, והוא, כי מקום שיעור אורך אריך אנפין, הנה רחבו הוא כל בחינת אריך אנפין, המתפשט
ברחבו כל רוחב שיכול להיות עד סוף העולם, והוא ממלא כל רוחב ההוא, ואין מקום פנוי ברוחב. וכן במקום אבא ואמא או ז"א וכיוצא, אם כן נמצא כי בעלות זעיר אנפין באבא, אי אפשר לו לעלות שם, אם לא שיסתלק אבא למעלה ממקום ההוא, אז ז"א הבן יורש מקום אביו. אך אי אפשר להמצא ביחד במקום אחד. וכן כשעולין ג' ראשונות בג' תחתונות שלמעלה ממנו, אין עומדין במקומן ביחד: גם אל תטעה באופן אחר ותאמר, כי עולה ומסתלק לגמרי, דאם כן אין זו נקרא עליה. כיון שאין בו רק מעלת מקום לבד, והרי הכתוב אומר ושמרתם את השבת כי קודש היא, פי' - כי זעיר אנפין חוזר להיות אבא עצמו, ואם אינו לוקח רק מקום של אבא לבד, אם כן אינו קודש גמור, כי אינו אבא עצמו הנקרא קודש, רק יש לו מקום אבא: אך סוד הענין דע, כי הלא יש בעולמות העליונים בחי' עצמות וכלים, כמבואר אצלינו, אמנם הכלים עצמן יש בהם פנימית וחיצוניות, והמלאכים הם בחי' חיצוניות הכלים,
והנשמות הם פנימית הכלים. ואמנם כל זה שאמרנו, שבקבלת שבת עולין חיצוניות העולמות, בסוד השדה חקל תפוחין, ואח"כ בעמידה עולין גם פנימית העולמות ששם סוד הנשמות כנ"ל. והנה כל זה היה בסוד הכלים לבד, אבל עצמות שבו, אינו זז ממקומו כלל: ובזה תבין סוד שבת היטב, והענין נתחיל מאבא ואמא, כי הלא ביום השבת אשר נאמר בו ושמרתם את השבת כי קודש היא, אז מסתלק כלי גופא דאריך אנפין למעלה ממקומו, והעצמות נשאר במקומו, ואז יוצא כלי של אבא ואמא שם למעלה, ומלביש את עצמות אריך אנפין ממש, ואז נמצאו שאו"א הם א"א ממש, ונשאר עצמות אבא ואמא במקומם, אז עולה ז"א ונוקביה הכלים שלהם, ומלבישים עצמות או"א, ואז הם או"א עצמם, וזה סוד ושמרתם את השבת כי קדש היא ממש: אחר כך עולה בריאה במקום אצילות, בסוד הכלי, ונשאר עצמות הבריאה במקומה, וכן עד הסוף, שנמצא כי הכלים של נה"י דעשיה, עלו והלבישו עצמות של ג"א. דעשיה, ונמצא עתה
בסוף הכל, נשארו העצמות דנה"י דעשיה מגולין בלא כלים כלל: ובזה תבין סוד תוספות שבת הבא אל אנשי העה"ז, מהיכן הוא, ואיך הוא בא, והוא, כי היות שנתגלו אותן הנה"י דעשייה, העצמות שבהם בעת קבלת שבת, הנה הבריקו והאירו כל העולם כולו, ומהם נמשך נפש יתירה לבני אדם בערב שבת: ואמנם אח"כ כשעלו הכלים למעלה, ונשארו העצמות שבהם מגולים, ובזה היה אפשר שיינקו החיצונים משם, כי הוא אור מגולה, לכן הם עולין ונכללין למעלה בכלים שלהם שעלו למעלה, ואז נמצא כי הכלים דנה"י דעשיה, יש בהם אורות רבים, שהם העצמות של עצמם, והעצמות של ג' כלים דג"א, ועי"כ האורות מוצנעים שם מן הקליפות. אמנם אין מציאת זו בכל מקום, רק בכאן בנה"י דעשייה לבד, לפי שהם סוף כל הקדושה, הוצרך להיות כך כנ"ל: ועתה יתבאר היטב אם תשיב משבת רגליך וכו', כי השבת עצמות רגלים למעלה, בכלים שלהם עצמם שעלו למעלה, זו נקרא השבה גמורה. כלל העולה מזה, כי כל תוספות שבת הוא, כי כל
הכלים קנו נפש חדשה, ועצמות חדש, מה שלא היה לו בתחלה, והוא ממש דוגמת בני אדם, אשר ע"י מעשיהם ומצותן, קונים נשמה חדשה, וגדולים מן הראשונים שהיו להם תחלה, והוא בגוף הזה אשר היה לו בתחילה, והגוף הזה אשר היה בתחילה אינו משתנה, רק העצמות שבתוכם, וכן הענין בתוספות שבת: מהחברים - בליל שבת, נקרא השכינה חקל תפוחין, כי נכללת בלאה הארה, ומן מקיף לנקודות ציון שלה, היא מקום התפו"ח, גי' צבאות. ותפוחים הם יסוד בינה ותבונה, שעליהן נאמר תפוחי זהב, וחסדים דאבא הנכללים בהן, הם משכיות כסף: ובשחרית נקראת חקל תפוחין, בהארת ע"ק, דאיהו מרום וקדוש גי' שבת, והוא באמת סוד שבת עלאה. ובמנחה, כיון שבחול מאותו שעה מתעורר הדין, הנה גם בשבת די לה להיות חקל בלבד, שיסוד תבונה מרוה אותה. אמנם אית חקל ואית חקל, כי לעולם חקל מצד עצמו, בסוד קרית ארבע, הוי"ה אהי"ה, הוי"ה אדנ"י. אבל בליל שבת שמכינה עצמה לזווג, מוחין דידה
נתעלו למקום מוחי ז"א, אז היא חק"ל במלואו ע"ב שבחסד, ויוצאין מהמלואים כלי לנוקבא, ג"פ מ"ו גי' חק"ל. ובמנחה שדינין מתעוררין, ואין זווג, צריך ליקח אחוריים דע"ב, ואחוריים דס"ג, ואחוריים הוי"ה פשוט, דהיינו - טדה"ד. טה"ג, ד"ט, הט"ה, ד"ט. טה"ג, ד"ט, הא"ה, ד"ט. ואע"פ שהא' דרכה לחלוף בתיו, כאן אות א' נשארה במקומה. ומנין ג' אחוריים אלו, כ"ב ס"ב נ"ד, גי' חק"ל ע"כ: