מדרש הנעלם
קטע 5
הורדה וגישה לכלי בינה מלאכותית
אמר, הכי אמר לי מורי, דהיא נפשא דאפיקת ארעא. ומן ארעא אתגזרת. אבל היא חייתא, לאתנענעא לכאן ולכאן. כמה דעבדין בעירא ורחשא, וכלא. אבל לית בה סוכלתנותא וחכמתא בפולחנא דהקב"ה, דלא אתבריאת אלא לבעירא ולחייתא, לאתנענעא בה בלא סוכלתנו, ולאשתצאה, כד תפוק, כהאי הבל דפומא: אמרית ליה ברי, מאן הוא רבך. אמר לי רבי אלכסנדראי. אמרית ליה, ומה לעית יומא דין. אמר לי, האי קרא דכתיב, ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם, כך א"ר אלכסנדראי, מה הוא חכמה. הוא שמו של הקב"ה. והוא חכמה. ומעולם לא גילה לשום אדם, ולא עתיד להגלות, אלא קצת הימנה למשה לבד: ולא עמד על כל ידיעתה, אלא עמד על מה שלא עמד אדם, על האי ראשית, שהיא חכמה. דכתיב ביה במשה, וירא ראשית לו, וזהו חכמה: וא"ת, הא כתיב וה' נתן חכמה לשלמה. ת"ח, לא כתיב נתן החכמה, אלא חכמה, שעמד על קצת אמיתתה. המשיח עתיד לדעת קצתו, דכתיב ביה, ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה כו':
והחכמה היא ראשית הכל, וקודם הכל, אבל יראת ה', שכל טוב. כלומר, היראה נשארה בשכל ובינה, לדעת ולחקור יראת ה'. לכל עושיהם, לעושה המצות ביראה בתחלה, עד שירגיל עצמו לעשות מאהבה: אמרתי לו, מה שמך. אמר לי, אהבה. אמרתי לו, מר אהבה, וקריתי עליו, ואהבת עולם אהבתיך. ואנא זכינא למחמי לרב אדא בריה, וסחינא ליה האי: א"ר יעקב בר אידי, חכם היה אדם הראשון, שהיה מכיר ויודע לכל מי שהיה בו נפש חיה, ומי שהיה בו נשמה, כשבאו אצלו, הכיר את כלם. הדא הוא דכתיב וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה, למי שאינו יודע ומכיר בעבודת בוראו. ונשמה למי שהיה יודע ומכיר בעבודת בוראו. וכך הוא עד היום, מי שאינו יודע ומכיר בעבודת בוראו, ואינו עוסק בתורה, הוא יש לו נפש חיה, ולא נשמה: א"ר יהודה, אע"ג דהאי נפש חיה אית בבהמות ובחיות ובמיניהם, והתירם לבני אדם, חס הקב"ה עליהם במיתתם, שלא יצערום לאותם בעלי נפש החיה. דלית לך כל אינש, דלית ביה
נפש חיה, כדי שישוב לעבוד בוראו, להבדיל עצמו משאר כל אדם, כדי להתעסק בתורה ובמצות, שמרויח בזה הנשמה הקדושה: לפיכך האי טבחא, דנפקא נבילה או טריפה מתחות ידוהי. זמנא חדא, משמתינן ליה. שנית, מעברינן ליה. שלישיצ, מכריזין עליה בשוקי, דכל מה דשחיט הו אטריפה. ולעולם לא נוקים ליה לטבחא: א"ר יצחק, וכי על זמנא חדא לא ליעניש בר מהאי. והא תנינן, האי טבחא דלא סר סכינא קמי חכם. משמתינן ומעברינין ליה, ומכרזינן אבשריה דטרפה היא, ומה על סכינא דלא נמצאת יפה הוא כך. על מי שיצאה נבלה או טרפה מתחת ידו, אינו דין דמשמתין ליה ומעבירינן ליה. ומכרזינן אבשריה דטרפה: א"ר יוסי, אנא חמית לרבי יהודה, דזמין לרבי יוסי ורבי חגי, והוה טבחא, ורבי אבא קרין ליה. ונכיס ההוא תרנגולתא, ונתכוין לתרי סימני, ובדקו ואשכחו דנכיס חד סימנא, וחד לא נכיס: א"ל רבי יהודה, על מה אתכוונת. אמר, על תרין סימנין. אמר, והא אנא אשכחנא חד נכיס.
אלא בשרא הוא דכשרה, ואת לא תהא טבחא מכאן ולהלאה. ואע"ג דלא בעינא כוונה בשחיטה: א"ל ר' יוסי, הכוונה לאו להאי איתמר, אלא כוונה דקב"ה, דנכיס לשמים, ולא לשום פתגם אחרן. אבל נתכוון לתרי סימני, ושחיט חד, מותר הוא בדיעבד. דתנן, השוחט אחד בעוף, דיעבד אין, לכתחלה לא: א"ר יעקב, ת"ח, כל מה שנברא מזו הנפש החיה, התירו הקב"ה לבני אדם. מפני שאין להם נשמה לדעת ולהכיר בעבודת בוראם. דאלמלי הוא להו נשמה, לא הותרו: שאל רבי אבא לרבי חייא, אמריתון דנשמתא לא עייל בבר נש, עד דיסתכל בפלוחנא דהקב"ה, וכדין להוי ליה נשמתא, ואמריתון דנשמתא היא קדישא, מעליא על כולא. א"כ מאי האי דאמר קרא, כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מכל אשר בחרבה מתו. למה מתו, הואיל והוה להו נשמתא, הוה להו לאשתזבא. לא הוה בידיה: אתו ושיילוה לרבי אלעזר בר' שמעון, א"ל כך הוא ודאי, וקרא מסייע לן, דהכי אמר אבוי, דכד אתי טופנא, לא הוה בר נש דיעביד הקב"ה בגיניה, בר מנח ובנוהי. וזכותהון לא הוה,
אלא לאגין עליהון ועל בתיהון, ולא הוה סגי זכותהון כל כך, לאגנא על כל דרא: ואינון דהוו זכאין בקדמיתא, כגון חנוך וירד, דהוה להון נשמתא, וחזיין למיעבד הקב"ה בגיניהון, מיתו מקדמת דנא. והיינו דאמר קרא, כל אשר נשמת רוח חיים באפיו, דעל אינון דנשמתא קדישא הוה בהו. דלא תימא דעל אלין דהוו בטופנא אמר קרא. אלא אתא קרא, ואמר, מכל אשר בחרבה מתו, שלא היו בימי דור המבול, ולא באותו זמן, אלא בחרבה מתו, כלומר כבר נסתלקו מן העולם, ולא נשתייר בעולם צדיק להגין על דורו, ואז נעשה דין ברשעים: א"ל ר' חייא לרבי אבא, לא אמרית לך דהאי גולגלתא דדהבא דהו אממאריהון דמתניתין. לימא, זכאין אתון מאריהון דמתניתין, סגי חולקהון על כולא לעלמא דאתי: עוד א"ר אלעזר, מאי דכתיב. הללוהו בתקע שופר הללוה"ו בנב"ל וכנו"ר הללוה"ו בתו"ף ומחול הללוה"ו במני"ם ועוגב. וכי צריך הקב"ה להאי: אלא אמר דוד, כל מה שתשבחו לקמי קב"ה בהני מיני זמר, אינו כלום. כאדם האומר לחברו,
עכשיו עשה זה וזה, וכל מה שתעשה אינו כלום, עד שתעשה דבר פלוני. כך אמר דוד, הללוהו בצלצלי שמע הללוהו בצלצלי תרועה, כלומר אינו הללו, אלא מהו הללו. כל הנשמה תהלל קה הללוי -ה. והאחר אינו כלום, אלא הלול הנשמה, הה"ד כל הנשמה תהלל י ה הללוי ה. פרשת בראשית מאמר יקוו המים ויאמר אלקים יקוו המים וגו', רבנו םתחי בהאי קרא, לכו חזו מפעלות אלקים אשר שם שמות בארץ. א"ר אבא, בא וראה, שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם. מדת ב"ו מעשיו מבלין אותו. אבל הקב"ה, מבלה את מעשיו: והיינו דאמרה חנה, אין קדוש כה' כי אין בלתך. מאי כי אין בלתך. אל תקרי בלתך, אלא בלותך: כך הוא כתיב, לכו חזו מפעלות אלקים וגו', א"ר אבא, עובדוי דהקב"ה דעביד להו בעלמא דין, דוד מלכא הוה בהתבהלא, ואמר לכו חזו, בואו מבעי ליה: אלא אמר דוד, כל דיירי ארעא די בעלמא דין, זילו, זילו מרישא דעלמא עד סופיה, ותשכחין עובדוי דהקב"ה, כעובדוי ברישא דעלמא, כך עובדוי בסייפי דעלמא, מייתי דיורין
בעלמא, אי זכו, מותיב להו ולבנייהו ולבני בנייהו עד סופא דעלמא. לא זכו, מחריב להו מנהון. וההוא אתרא, וההוא קרתא, לא אתבני לעלמין. לאחזאה לבני נשא, דאתר חייביא הוה ההוא אתר, והקב"ה עבד ביה דינא, הה"ד אשר שם שמות בארץ: דבר אחר לכו חזו מפעלות אלקים, א"ר פנחס, מה ראה דוד דאמר מפעלות אלקים, ולא אמר מפעלות ה'. אלא בשמא דאלקים, אשתכלל עובדא דבראשית. וכד ברא ק"בה עלמא, הוו מיא אזלין ונחתין וכד רמא ארעא לתתא, רמא לה בין מיא, והות טמירתא, ואתקרשא בין מיא: ועבד הקב"ה את בגו את, אורחיה וטבעיה דעלמא, דמיא קלילן, וארעא יקירא. ומאן דאיהו יקירא, נחית לתתא. וקלילא סליק לעילא. אבל הקב"ה, לאחזאה אתוהי ועובדוי לבני נשא, ארכין ואנחית מיא דקלילן לתתא, וארעא דאיהי יקירא, סליק לעילא, על קלילשא. הה"ד לרוקע הארץ על המים. כלומר, מיא דאינון קלילין, לתתא. וארעא, דאיהי יקירא, לעילא: ועוד, דמבין מיא אחזי ואפיק יבשתא, דלית אוח ארעא לאסקא מגו מיא יבשתא, אלא לחותא.
וכד אסיק יבשתא מבין מיא, קרא שמה ארץ. הה"ד, ויקרא אלקים ליבשה ארץ: ותנא, ז' שמות קרא לה: ארץ. אדמה. גיא. נשיה. ציה. ארקא. תבל. גדול שבכולם תבל, דכתיה והוא ישפוט תבל בצדק. הה"ק, אשר שם שמות בארץ. אר"י, ז' קריעים ברא הקב"ה, כנגדם ברא ז' ארצות. ותאנא, ארץ אחת ממש, הוציאו המים, וממנה נתהוו ז' ארצות כדאמרן: א"ר יוסי, מיא הוו יסודא דכולא. בגין דאשכחן דעיקרא דכל עובדוהי דבראשית הוו מן מיא. ותאנא, בתחלה היו המים מפוזרין תחת השמים, עד שגער הקב"ה בהם, והכניסם ואספם אל מקום אחד. הה"ד יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה. ולאח"כ נתפזרו כמתחלה, ורקע הארץ על המים, הה"ד, לרוקע הארץ על המים כל"ח: אמר עולא, וכי למאי צריך חסד הכא, דכתיב לרוקע הארץ על המים כל"ח. א"ר יוסי, חסד גדול עשה הקב"ה בעולמו, שהעמיד הארץ על המים שאלמלא לא היתה הארץ מלמעלה, היה העולם מטושטש בבת אחת:
א"ר חגדא, אלמלא כך, לא היו בני אדם נוטעין וחורשין וזורעין, עכשיו שהארץ למעלה, נוטעין וזורעין, והארץ עומדת בכחה ובקיומה, מפני לחות המים אשר מתחת לארץ. ומלמטה יוצאין כמה נהרות, כמה מעיינות כמה מקוואות, לדשן כל העולם ולהצמיח הכל. וזהו החסד שעשה הקב"ה עם בריותיו, ועם כל העולם: ת"ר, יומא חד, הוה יתיב רבי שמעון אבבא דתרעא דלוד, והוו תמן רבי יוסי ורבי חגי ורבי אלעזר בריה. אתא רבי פנחס, א"ל הא בוצינא דמתניתא אתי, קם רבי שמעון אותביה גביה. א"ל, מאי יומא דין משאר יומין, דאת שתיק, ולית פומך מנטף מתקא דדובשא דחכמתא:
א"ל מסתכל הוית בלבאי, האי דאמר יחזקאל, ואשמע קול כנפיהם כקול מים רבים כקול שדי, שקל ליה למים רבים, ושקל ליה לקול שדי, וש"מ כקול מים רבים, כקול שדי הוא. א"ל על דא תווהנא עלך, דלא הוו שפוותיך מרחשין ברזין עלאין: א"ל הא רזא דרתיכא קדישא הוא. ת"ח, דתנן במתניתין דידן, ארבע מלאכין קדישין, נטלין במטלנוהי דכורסא יקרא דמלכא קדישא, ומאן אינון מלאכין. אינון דאתקרון חיותא קדישא. ואילין ארבע, אינון יקירין ועילאין על כל שאר מלאכין, בר מחד: ואית דאמרי דחד הוא מאילין ארבע, ולא כך הוא, דהכי אשכחן בספרא דחכמתא דשלמה מלכא: ואלין ארבע כד מתכנפי בכינופייא במטלניהון, משתמע בכל רקיעא קל מטלניהון, כקל מלאכין סגיאין עילאין, דאתקרון אלף אלפין, ורבו רבבן. ובההוא קלא דההוא שמשא חד, דמשמש קמיה דמלכא עילאה. וההוא כינופייא דאינון מתכנפי בעידנא דאתי לאשפעה עליהון טיבו ויקר מלכהון: בכה רבי פנחס ואמר, בקלידא דקלדיטין, גליפין דאמיד נתוזריטא, בכד מסתלקין הויתא.
במטו מינך אשלים פסוקא: אמר, קול המולה כקול מחנה. מאי קול המולה. הכי תנינן, דכד משבחן לקב"ה, כל מלה דאינון משבחין קמיה, כמלה דתושבחתא דמשרייתא דישראל, כד משבחן ליה לתתא: בעמדם תרפינה כנפיהן, האי בעמדם, כמו עמדו ולא ענו עוד. דכד האי משריתא דישראל לא משתחן להקב"ה לתתא, מיד תרפינה כנפיהן. מתרפן חיליהון דהאי כנופייא קדישא, ולית להו חילא לשבחא תושבחתא שלימתא קמיה: ועוד קרא אחר דמסייע להאי, דכתיב ויהי קול מעל לרקיע אשר על ראשם וגו', ויהי קול זה קולו של יעקב. כשמרבין בתפלה להיכן סלקא, מעל לרקיע אשר על ראשם של חיות, ששם מונחת תפלתן של צדיקים: וכשפוסקים להשמיע קולם ולהתפלל ולקרות בתורה, מה כתיב. בעמדם, כלומר בשתיקותם מהתורה ומן התפלה, תרפינה כנפיהן של החיות כדקאמרן. א"ל, מטול כן אתית למשמע מפומך, רוח חכמתא, שורייא, ושלמא דלעילא דיהב בך: א"ר יהודה, יקוו המים, כקו זה שמניחים האומנים לבנות הבנין, שלא יצא חוץ ממנו לכאת
ולכאן. כך עשה הקב"ה, קו למים, שלא יצאו משפתם לכאן ולכאן. הה"ד ואומר עד פה תבא ולא תוסיף: ותאנא, גבול הגביל הקב"ה לים. ואי זהו גבול. רבי אבא אומר, זה החול, דכתיב אשר שמתי חול גבול לים. וכשרואים זה החול, חוזרים א"ר יצחק, בא וראה כמה הוא עיקרא דעלמא מיא, דהא שמים נטלו שמא מנהון, מי"ם שמי"ם. ולמה. א"ר יצחק, שהוסיף הקב"ה על המים אש, וברא ממנו השמים. כלומר, אש ומים: א"ר יודאי, לאו הכי, דהא מחביבותא דקמי קב"ה, איתברון שמים. א"ר אלעזר, ושפיר קאמר רבי יצחק, ולא קשיא, במאי דא"ר יודאי. וכד תנדע מהו מים, תנדע עיקרא דמילתא: וכד אתא רבי בא, עאל לקמיה ר' יהודה ור' חייא, אמרו ליה, לימא לן מר עיקרא דחד מלה, מאינון רזין עילאין, אמר, אימא חד מלה, וטב לאמן דיהוי ליה לבא למנדע: אמרין מארי דרזא דמתניתא, דהאי מאן דבעי למנדע ולאסתכלא בלביה, מחכמתא דמלכא עלאה, ינדע בקדמיתא מהו מים. ומאן דבעי למנדע מהו קרישותא דכורסיה, יסתכל בקיומא דמלתא,
דכתיב ברית מלח עולם היא. ומתרין אלין, יסתכל בחכמתא קדישא דלעילא: א"ר אבא, מאן דבעי למנדע עניינא דקיומא דעלמא דין, לינדע עניינא דמלחא, דאתנהיג משמשא, דאתמני תחותיה דמאריה, וינדע מהו, והיך יתמחי במיא, ויסתכל בחכמתא: א"ר יצחק אמר רב, הני קלודטי, דזקפין בלודטיהון מיא ומלחא, עניינא דנהוריתא, בוצינתא הוות, לאסתכלא בחכמתא: ד"א ויאמר אלקים יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד, רבי פתח, מקולות מים רבים אדירים משברי ים אדיר במרום ה', מקולות מים רבים, כשאמר הקב"ה למים, שיתכנסו במקום אחד, היו משוטטים לכאן ולכאן, ונתגאו למעלה: א"ר יצחק בהאי שעתא נטלו מיא לארעא, דהוות כניס בהו, והוו מחפיין לה. אמר להם הקב"ה, לא כך, אלא הכנסו כלכם אל מקום אחד ותראה היבשה. משמע דיבשתא הוות ארעא קודם, בלא ליחותא, בין מיא יבשה לא כתיב, אלא היבשה: והוו מיא אזלין גבהין ונחתין, ומשמעין קליהון לסייפי שמיא, עד שגער בהם הקב"ה,
והכניסם לתהום, ותמן היא כנישותא דמיא. ועד כען קליהון לא שכיך, וקרא להו ימים. וכד אינון גבהין תמן באתרא ההוא, אתבר תוקפיהון, ונחתין ולא נפקין לבר, מדחילו דתקיפותא דמאריהון, הה"ד אדירים משברי ים אדיר במרום ה': א"ר יוסי, וא"כ מאי כתיב אחריו, עדותיך נאמנו מאד לביתך נאוה קודש, מאי בעי פסוקא דא, לפסוקא דלעילא. א"ר יצחק, אמר דוד, רבש"ע, עדות שעשית במעשה בראשית, הם אמת, להעיד עליהם בכל יום. דהא תנינן, כל המעיד במעשה בראשית בכל יום, מובטח לו שהוא בן עה"ב: ואמר דוד, אתה הוא שעשית את כל העולם, ועשית א המים, והמים היו מכסין את העולם מהרבוי שבהם, ועשית להם שיתכנסו בצמצום כלם אל מקום אחד. כך יהי רצון מלפניך, ששכינתך שהיא למאה כל העולם כלו, שתצמצם אותה בביתך, שיותר ראוי הוא להיות שם. הה"ד, לביתך נאוה קודש, ולא לזמן מועט, אלא לאורך ימים: ד"א ויאמר אלקים יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה. ר' תנחום פתח בהאי
קרא, הצדיק אבד ואין איש שם על לב ואנשי חסד נאספים באין מבין כי מפני הרעה נאסף הצדיק. תמן תנינן, כשהקב"ה מסתכל בעולם, ורואה שאין בני אדם זכאין, ורשעים הרבה פורחים בעולם, אזי עושה דין בעולם. א"ר תנחום, כעובדא דגופא עם נשמתא, עביד הקב"ה עם דרא: א"ר יצחק האיך. א"ל, כי האי גוונא, צדיקיא אינון נשמתא, וחייביא אינון גופא, כד מסתכל הקב"ה דעלמא, נטיל נשמתא, ואשתאר גופא לסרחנא דבשרא. ואי נטיל, נטיל לנשמתא, דאינון צדיקיא, וישתארון גופא דאינון חייביא: א"ר תנחום, הה"ד ויאמר אלקים יקוו המים, אלו הצדיקים, הנאספים לבית עולמם, שהיא מקום אחד מיוחד להם למעלתם. וכד יתכנשון לעלמא דאתי, מאי כתיב. ותראה היבשה, שהם הרשעים, בלי מעשה, שאין מי שיגין עליהם, ויכסה עליהם. כד"א, ויראו כל העדה כי גוע אהרן. אל תקרי ויראו, אלא וייראו: דהא תנינן, א"ר יצחק אמר רב, ואמרי לה א"ר יהודה אמר רב, כל זמן שהצדיקים בדור, אין
מה"ד יכולה לשלוט בהם. הה"ד ויאמר להשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו להשיב חמתו מהשחית. וכשהקב"ה רוצה לעשות דין ברשעים, מסלק הצדיקים מביניהם, ואז עושה דין ברשעים: משל למה"ד, למלך שהיה לו פרדס, יומא חד עאל לגיניה, וחמא דהוו תמן בכוליה דרדרין סגיאין, אמר, אנא בעי לבערא לון מהכא, זקף עינוהי, וחזא ורדין טבין ייאין. אמר, בגיני אינון ורדין, אשבוק כל הדרדרין. וכד יהבו ריחא אינון וורדין, נטל להון ועקר להון מן גנא. כיון דעקר להון, אמר הא עידן לאעקרא דרדרין דגנא, ולבערא להו מהכא. כך הקב"ה, כל זמן שהצדיקים בדור, אין נעשה דין ברשעים. נסתלקו הצדיקים מביניהם, אז נעשה דין ברשעים: שאל רבי יצחק לרבי אלעזר, כד הוי אזלי במדברא. אמר אנא בעי למשאל חד שאילתא, אי לאו הוה חטאה. א"ל, יאות אנת למשאל באורייתא, מה דאת בעי שאל: אמר, האי דאמר קרא, וירא אלקים כי טוב. אי קודם הפעולה, הוה, יאות הוא ושפיר. אלא
מה דאמר לאחר הפעולה, משמע דלא הוה ידע קודם לכן, עיקר הפעולה ותיקונה ויופיה. וכשהיתה הפעולה נגמרת, משמע דהוה מעיין בה כמות שהיא עומדת, ואזי הוא אומר כי טוב, דכתיב וירא, ואח"כ אמר כי טוב: א"ל לאו חטאה הוא, ואת צריך למשאל דא. ודא היא אזהרה לב"נ, דא"ר יהודה, כשילמוד אדם במעשה בראשית, פעולתו של כל יום ויום, אין לו לשאול על מה שאינו מצווה, ולומר פעולה זו למה נעשית כך בדמות זו. וזו נעשית כך בדמות זו. ואמור לו, תדע למה, וירא אלקים כי טוב לעשותו, וע"כ אל תשאל יותר: ועוד, כדי להזהיר לבני אדם, ולהורות להם הדרך הנכון, כי גלוי וידוע לפניו הפעולה, קודם שיעשה, ולא רצה לומר טוב הוא זה, עד גמר המלאכה. וכך אין ראוי לאדם לשבח הדבר עד סיומו, שמא ימצא בו גרעון ויתבדה, ויאחז בדבריו: א"ר ברכיה, כן ראינו בכמה מקומות, שנתן הקב"ה אזהרה לאדם להזהר ממנו, אע"פ שלא היה צריך לו, והכל גלוי לפניו אבל כדי לתת אזהרה לאדם, הוצרך לעשות כן. ת"ח, דכתיב ארדה
נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה, וכי לא היה גלוי לפניו, שהוא צריך לדעת ולחקור. אלא א"ר ברכיה, מכאן אזהרה לב"ד, שאין להם להסמך על דעתם, אל יש להם לדעת ולחקור