מדרש הנעלם
קטע 6
הורדה וגישה לכלי בינה מלאכותית
ולדרוש הענין יפה, הה"ד ודרשת וחקרת ושאלת היטב, ואין לך רשות להסמך על דעתך: עד דהו יתבי, חמו לרבי אבא דהוה אתי. אמרי ממאריהון דמתניתין אתי. קריבו גביה, שאילו האי שאילתא: אמר, כך פסקו מארי דמתניתין, דכל מה דעבד קב"ה, עבד ליה בפיקודוי, על ידא דאמצעי. אמר לארעא עבידי כך, עבדת כמא דאתפקדת, ולא שנייא מיניה. אמר למיא עבידו כך, ועבדו מיא עבדתהון דאתפקדו, ולא שנו מיניה. וכן לרקיעא כך כי האי גוונא: וכד הוה עביד שום חד מנהון עבידתיה כמא דאתפקד, הוה חזי ליה קב"ה, דעבד כההוא גוונא דפקיד ליה, והוא משבח ליה ההוא עובדא. הה"ד וירא אלקים כי טוב. כלומר וירא באותו המעשה, שעשאוהו כמו שצוה. והיה אומר כי טוב, כלומר, כי טוב עשה כמה שנצטוה, וזהו וירא אלקים כי טוב. א"ר יצחק, כלהו שפיר אמרו, והאי מלה שפיר מכולהון: א"ר ברכיה לרבי יצחק, א"כ קשיא מילתא דא מכל מה דאיתמר, דא"ה, הול"ל האי קרא, וירא
אלקים את כל אשר עשו והנה טוב מאד. מאי את כל אשר עשה. א"ר יצחק, שפיר קאמרת: אזלו בתריה דר' אבא, אמרי ליה האי מלה, אמר להו, שפירא היא, וקרא דא מסייעא לן. דכתיב את כל אשר עשה בכלל, ולא נאמר את כל אשר עשו, דמשמע על אלין אמצעיים דעבד, דאפיקו כל מה דאתפקדו, והא טב. ובגיניה כתיב את כל אשר עשה: א"ר חייא, וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב, להיותם עומדים תמיד, באותו קיום, ובאותו הדרך שעשהו, ושלא ישתנו מדרך זו לעולם: אמר רב הונא אמר רב, לשלשה קרא קב"ה שמותם במעשה בראשית, ואלו הן: השמים. והארץ. והמים. השמים מנ"ל. דכתיב, ויקרא אלקים לרקיע שמים. הארץ מנ"ל. דכתיב ויקרא אלקים ליבשה ארץ. המים מנ"ל. דכתיב ולמקוה המים קרא ימים. ולמה. לעשות בהם כל מלאכתו: ומה שיצא מהם, הניחו לאדם, לקרוא להם שמות. א"ר ברכיה, כל מה שהוציאו השמים והארץ, אדה"ר קרא להם שמות. שנאמר ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה.
פרשת בראשית מאמר ב' תדשא הארץ דשא ויאמר אלקים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי עושה פרי למינו. רבי יצחק פתח, עורי צפון ובואי תימן הפיחי גני יזלו בשמיו יבא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו. רבי אבהו אמר, כמה יש לאדם להרהר במעשיו, ולפקוד אותם בכל יום, הואיל ונתן בו הקב"ה נשמה טהורה, לדעת ולהכיר לבוראו, ולהסתכל בנפלאותיו שהיא עושה בכל יום ויום: ותאנא, א"ר יצחק, ארבע רוחות מנשבות בכל יום, מארבע רוחות העולם. רוח מזרח מנשבת מהבקר ועד חצי היום. ונפקי עמיה מההוא אוצר החמדה. דתנן, אוצר יש למעלה בשערי משרח, וחמדה שמו. ויש בו שלשת אלפים ושבעים וחמש רוחין דאסוותא לעלמא: והיינו דתנן במתניתא דרבי אליעזר, מאי דכתיב, בקר לא עבות, כלומר כשהוא בקר, מאן דאית ליה מרעין וחליים, אינו נלכד בעבות: אריב"ז, יש מלאך ממונה, מהבקר ועד חצי היום, בההוא רוחא דאתי ממזרח, ומיכאל שמו, שהו אממונה לצד מזרח. ואריב"ז הוא מיכאל, דכתיב ביה הנה מלאכי ילך לפניך. באשגחותא
תשכח, מיכאל מלאכי. ודא הוא דאמר הקב"ה למשה, הנה מלאכי ילך לפניך. כלומר הנה מיכאל ילך לפניך: ותאנא, כשרוח מזרח מתעוררלצאת לעולם, מאן דאזיל באורחא, ויכוין רוחיה להאי ענינא. כל ברכתא דברכין ליב, מתקיימת בההיא שעתא. ויהא חדי כל ההוא יומא: רוח מערב, מנשבת מחצי היום עד הלילה, ונפקי עמיה מאוצר מעין ד' מאה ושתין וחמש רוחין, לאפרחא עשבים ואילנים ויבולים. ותאנא, מלאך ממונה מחצי היום עד הלילה, ורשאל שמיה, והוא ממונה לצד מערב: א"ר יוסי בן פזי, א"כ קושיא איכא הכא, דהא תנינן, מלאך הממונה על הרפואה, רפאל שמו, ואמרת דאסוותא אתי ממזרח, ומיכאל ממונה עליו: ת"ש, אריב"ז כל עובדוהי דקב"ה גבי בני נשא, מטול דישתמודעין ליה, דהוא מחי, והוא מסי, ולא ישוין בני נשא לבייהו למלאכא, ולא לרברבנא. ובגין כך מחליף עידנין וזמנין, דלא יימרון מלאכא פלוני עבד ליה האי, אלא כולא בידיה: ולפיכך מחליף רוחין, עד דיצלו קמיה, ויתובון. וכדין יפקוד לאסוותא, למשרי עלוהי,
וההוא מלאכא דאתפקד על אסוותא, עביד מה דאתפקד, מרעותיה דמריה: ות"ח, רחמנותא דהקב"ה, דלא מחי לב"נ, עד דסלקי עובדוהי במתקלא בבי דינא דלעילא, וההוא דאתמני על דינא הוא מיכאל. ורחמנותא דהקב"ה, דאע"ג דבגיניה מטא ליה דינא בידיה, בדינא. ממטי ליה רוחא דאבוותא בכל יומא, עד דיכשר אינש עובדוהי, ויתוב מנייהו קמי מאריה, וכדין משדר ליה אסוותא על ידוהי דההוא שליחא דממנא עלוהי: רוח דרום מנשבת מרישא דליליא עד פלגות ליליא, ונפקו עמיה מההוא אוצר החמדה, מאתן ושבעין וחמש רוחין, לדשנא ארעא, ולחממא קרירותא. ומלאך ממונה עליו, ואוריאל שמיה, והוא ממונה לצד דרום, בההוא רוחא. וההוא רוחא כבדא על בני מרעין, ודחקין ביה, והוא טב לעלמא. ותאנא, בההוא זמנא דיינין לחייביא בנורא דגיהנם, וכל עלמא שכבין, והוזים בשינתא, ולית מאן דמצלי עליהן: רוח צפון, מנשבת מחצי הלילה עד הבקר. ותאנא, תלת מאה אלפין, רוחין ועלעולין אתיין
עמיה, והא קשה מכלהון לכולא. וטב לבני מרעין, מסגיאות קרירותא לחמימותא סגיא די בהון: ותאנא, ארשב"י ביה שעתא, נפק קב"ה מאינון עלמין סגיאין דכסיף בהו, ואתי לאשתעשעא עם צדיקיא בגנתא דעדן, וקל כרוזא כריז קדמוהי, ואמר, עורי צפון ובואי תימן. כלומר עורי רוח צפון, ואיתער למיתי לעלמא ולאפחא בבוסמיא דעדן. הה"ד, הפיחי גני יזלו בשמיו: דתאנא בזמן שרוח צפון מנשבת בחצי הלילה, והקב"ה נכנס בגן עדן, כל הבשמים, וכל האילנות שבגן עדן, עולים ריחם, ומזמרים לפניו. דכתיב, אז ירננו עצי היער מלפני ה'. א"ר שמעון, האי יער, כד"א אכלתי יערי עם דבשי: וכל הצדיקים כלם נהנין מזיו אספקלריא של מעלה, וניזונין ממנו, ומזמרין לפני יוצרם בג"ע. הה"ד יבא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו. א"ר מנחם, מאי יאכל, סלקא דעתין דקב"ה יאכל. לאו הכי, אלא כמאן דאמר ייתי שולטנא דביתא ויאכל אושפיזא, כל כתיב יבא דודי לגנו, כלומר, כשיבא דודי לגנו, יאכל הממתין לו. ואיזהו. פרי מגדיו. הם הצדיקים
בג"ע, וזהו בחצות הלילה: אמר רב יהודה אמר רב, האי מאן דנשמתא קדישא אית ביה, ושמע קל תרנגולא קרי בפלגות ליליא, דאמר רב יהודה אמר רב, בפלגות ליליא, כד עייל קב"ה בגנתא דעדן, זיקא דאשא נפיק מבין גלגלי חיותא, ואזיל בכל עלמא, ונוגע תחות גדפוהי דתרנגולא, ובההיא שעתא, בדחילו מקיש גדפוי דא עם דא, וקארי, ודא הוא בפלגות ליליא: ומאן דאית ליה סוכלתנו בלבוי, ויתער ויקום לאתעסקא באורייתא, אזיל קליה ואשתמע בגנתא דעדן, ואצית קב"ה. וצדיקיא אמרין ליה, מארי עלמא. מאן הוא דא. והוא אתיב ואמר פלניא, ונשמתא קדישא דאית ביה, לעי באורייתא, אציתו כולכו, דהאי ניחא קדמאי, מכל שירתא ותושבחתא, דאמרין לעילא: הה"ד, היושבת בגנים. כלומר, נשמתא קדישא דאת בה בההוא עלמא, בין גנותא וטנופא, ואת עסקת באורייתא. בשעתא דא, חברים מקשיבים לקולך, שהוא ערב. והואיל וכן, השמיעי והרימי קולך בתורתי,ואתן לך שכר חסד בעולם הבא:
א"ר זירא, מנ"ל דרוח צפונית מנשבת בכנור. א"ר יצחק, מהכא, כתיב הכא עורה כבודי, וכתיב התם עורי צפון. מה להלן צפון, אף כאן צפון. והוו צייתין ליה בכל ליליא, קב"ה, וכל צדיקיא די בגנתא דעדן, וזה הוא בחצי הלילה: ת"ר, עשה הקב"ה ג"ע למטה בארץ, והוא מכוון כנגד כסא הכבוד, ופרוכת, הקרח הנורא. ותאנא, מקום ידוע יש עליו, אשר לא שלטא בו עין נביא לראות, לא במחזה, ולא במראה, ועדן שמו. דכתיב, עין לא ראתה אלקים זולתך: וא"ר שמעון, מאותו עדן שלמעלה, ממנו ניזון אותו הגן שלמטה הימנו, ומתדשנים משם כל האילנות, וכל היבולים, וכל הצמחים שבגן: ואר"ש, שלשה פעמים בכל יום, מנטף אותו עדן שלמעלה מעל הגן, מכל ריחין טבין, וזהרין עלאין, והנאות וכיסופין, ומההוא ריחא וכסופא והנאתא דנחית עלוהי, מתזן כל עלמא מיניה: ותאנא, אר"כשאמר הקב"ה תדשא הארץ דשא, מיד הצמיחה הארץ, כל יבולין, וכל דשאים, וכל אילנות שבג"ע בתחלה. ואח"כ הצמיחה לכל העולם. וא"ר יהודה, הארץ הצמיחה לכל העולם,
והקב"ה הצמיח לג"ע. הה"ד ויטע ה' אלקים גן בעדן מקדם: אר"ש, הארץ הצמיחה הכל. והקב"ה בירר כל דמעלי מנייהו, ושתלן בג"ע. וממה דנחית מעדן, כלם נזונים, הה"ד, ישבעו עצי ה' ארזי לבנון אשר נטע אשר שם צפרים יקננו. מאן אינון צפרים. אלין אינון צדיקיא, דקב"ה עביד להו גדפין כצפרין, לאתעופפא לעילא, במנדע וסוכלתנו, ולסלקא להו לההוא אתר דגניז להון, דכתיב ביה עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו: א"ר יהודה, הולידה הארץ דשאים המגדלים לאח"כ, וצומחים, לעשות צורך העולם. וכל העשבים של רפואה לרפאות בהם הבריות, כלם הולידה והצמיחה הארץ בבת אחת: א"ר יהודה בר שלום, בו ביום שנבראו שמים וארץ, בו ביום עשו כלם תולדותם. ולא חסר מהם כלום. משמע דכתיב, אלה תולדות השמים והארץ. ואימתי נעשו תולדות אלו. ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים. דייקא, בו ביום נעשה כל צרכי העולם. ולאחר כן גילה אותם, בכל יום ויום. ונתן טעם לכל דבר ודבר באותו היום שנתגלה:
וכן א"ר יוחנן, בו ביום שנבראת הארץ, בו ביום הולידה, והצמיחה כל תולדותיה, והיו כלם גנוזות תכתיה, עד שאמר לה הקב"ה תוצא הארץ. תברא הארץ לא נאמר, אלא תוצא הארץ, דבר שהיה גנוז בה, והוציאה כל דבר ודבר, באותה הטבע הראוי לה להוליד ולהזריע מהם כדומה להם, הה"ד, למינה: א"ר יהודה, כך עשה הקב"ה לארץ, כנקבה זו המעוברת, ואח"כ מוציאה עוברה ממנה. כך היתה הארץ, בשעה שנבראת נתעברה מהיסודות כלם שנכנסו בה, והם הוציאו כל תולדות שלה: אר"י כוורדין של שליא דאשה, דמלייאן מן זרעא דב"נ, דאית ביה היסודות כלם, כך הארץ, בו ביום שנבראת, בו ביום נתעברה, מכל מה שהולידה, דכתיב בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, ומיד והארץ היתה תהו ובהו וחשך ורוח. הרי בכאן ארבעה יסודות, שהם: אש. מים. רוח. חשך.ואלו הולידו כל תולדותיה, ומאלו נתייסדו כולם. וכל התולדות נתהוו, מכחות אלו: א"ר אבא, בצוציתא דארעא, מלייאן זרעא שנקבה, מאינון מיא דלעילא, ומתעברת מנייהו
כנוקבא דמתעברא מן דכורא: שאל רבי חגי לרבי דוסתאי, א"ל, הא כתיב ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי עושה פרי למינו. ארעא אפיקת אילנין ופירין, מה כתיב לאח"כ, וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח, ומשמע טרם כתרגומו: א"ל, כך הוא, אבל כחות להוליד באותו הזמן, לא היה להם. ומפני מה. מפני שלא המטיר ה' אלקים על הארץ, ואד לא היה, שיעלה מן הארץ, שאלמלא היה כך, כל כחותם היו להוליד ולהצמיח. אבל מפני זה לא היה בארץ הכח המוליד: רבי יצחק אזל לגבי רבי זירא, עאל לביתיה אשכח דהוה מטייל בההוא גינא. פתח ואמר, ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים. מה חזו בני יתרו לסלקא מתמן: דאמר רב יהודה אמר רב, שקולה היתה יריחו, כנגד כל א"י, מרוב התענוגים שהיו בה, דאמר רב יהודה אמר רב, למה נקראת שמה יריחו, על שם הריח. אמרו בני יתרו, אנן צריכין לאתעסקא באורייתא, ואורייתא אינה צריכה תענוגים, ניקום מכאן לטורא ונתעסק באורייתא:
א"ר זירא, ידענא על מה אתכוונת, אלא בני יתרו, עד כען לא הוו ידעי אורייתא, וצריכי לטורא. אבל אנא ידענא באורייתא, וצריכנא צחותא לשמעתא: א"ל, מאי דכתיב ותוצא הארץ דשא. א"ל, הוציאה הארץ כל התולדות שהיו בה, ושהיו גנוזים בה, לחוץ. ולא היו בהם כוחותם, עד שהמטיר הקב"ה על הארץ, ועמדו כל התולדות בכחם השלימה, וכתיב וירא אלקים כי טוב.
פרשת בראשית מאמר יהי מאורות ויאמר אלקים יהי מאורות ברקיע השמים להאיר על הארץ. תמן תנינן, א"ר יצחק בר יעקב, מאי דכתיב כלך יפה רעיתי ומום אין בך, ת"ח, כשברא הקב"ה את עולמו, עשאו מאותו האור הנאצל מלמעלה. וברא השמים, מאותו הרקיע הראשון שהכינו הקב"ה ובראו בתחלה. ואותו הרקיע הוליד כל שאר הרקיעים שנתהוו ממנו: ואמר רב יהודה אמר רב, אותו הרקיע הוליד כל המאורות, מאותו האור שמקבל מלמעלה. וכשברא הקב"ה אותו רקיע, נטל את המאורות, והניחם באותו רקיע, הנקרא רקיע השמים. שאותו הרקיע, נתהוה מן השמים: א"ר יהודה אמר רב, הרקיע העליון, הוליד השמים אשר תחתיו. והשמים, הולידו האי רקיע, ונקרא רקיע השמים. ונטל הקב"ה הני מאורות, ונתנם בו. הה"ד, ויתן אותם אלקים ברקיע השמים: א"ר יצחק, עשה הקב"ה הני מאורות, והניחם בזה הרקיע, להיות ממשלה על הארץ, ולהשתמש בהם הבריות, וכשבראם, נתנו אורם שניהם בשוה. אמרה הלבנה, רבש"ע, אין לך להתנהג בשני
כתרים בשוה. מה עשה הקב"ה. המעיט אותה, והיינו הכפרה של שעיר ר"ח, שנאמר בו לה': א"ר יעקב, בכמה דוכתי תנינן דא, ולא אתיישבא בלבאי עניינא. כד אתא רב נחמן, אתו ושיילוה, אמר כמשמעו. א"ר יהודה לרבי יעקב, אתה רוצה לעבור על דברי חבריך. אשתיק: ר' יוסי ב"ר שמעון בן לקוניא, אתא למחמי לרבי אלעזר ב"ר שמעון, חתניה, נפקא ברתיה, ושקלא ידוהי לנשקא. אמר לה, לכי ומעטי את עצמך מקמי בעליך, דאיהו קדישא. שמע ר' אלעזר, אמר כען אנא אדכרנא מלה חד, דאיהו מרגלא יקירא, דאיתמר על סיהרא, כדתנינן, דקב"ה אמר לסיהרא, לכי ומעטי את עצמך, דחשבת סיהרא דלה אתייהיב שולטנא. א"ל חמוי, אנא כך שמענא, וכך הוא מתסדר בלבאי, בגין דלא אעבר על דעתוי דחברייא: פתח רבי אלעזר פומיה ואמר, אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' מגן עזרך ואשר חרב גאותך. וכי גאותן של ישראל חרב הוא. לא. דהא החרב לעשו אתייהיבת, דכתיב ועל חרבך
תחיה. אבל ישראל, לא: אלא הכי שמענא מאבא, דאלין אינון ת"ח, דכד שמעין מלה, ולא אתיישב בלבהון, דאינון מגיחין דא עם דא, כאינון דמגיחי קרבא בחרבא, ובעיין לקטלא דא לדא: ומלה דא דאמר חברנא, כך הוא, וכן גזרנא ברזא דמתניתא דילן, דכד ברא קב"ה לשמשא ולסיהרא, גזר על שמשא, דאתחזר למהוי שולטנא דעשר. וגזר על סיהרא, למהוי בעלמא דין, שולטנא דיעקב. ומני עליהון רברבין תקיפין, עד דייתון תרין אומייא אלין: וההוא רברבנא, דאתמני על סיהרא, בגין אומה דיעקב. בעא מן קב"ה, דיתייהב שולטנא לסיהרא בעלמא דין, כלומר לאומה דיעקב, אמר קב"ה, וכי מה בעייא אומה דיעקב, אלא לעלמא דאתי, ולשלטאה להו על כל עכו"ם. אבל בעלמא דין, לכי ומעטי את עצמך, ואשתעבידי בגלותא, למזכי לעלמא דאתי: כד אתי אומה דיעקב, אתרעמו קמיה דקודשא בריך הוא על דאתנטול מנהון שולטנא, ואתיהיבת לעשר. אמר להון קב"ה, וכי מה אתון בעאן שולטנא דעלמא דין, דהא אנא ערבאה לשלטאה לכו
לעלמא דאתי, על כל האומות. ובג"כ עלי כפרה, כלומר על אותה הבטחה שאני ערב בו, הקריבו כפרה, ואתעסקו באורייתא, ועלי לתת לכם שכר טוב, ועלי להשליט אתכם על כל האומות, שעל כך מיעטתי את הירח בעוה"ז: אתא ר' יוסי חמוי, ונשקיה ברישיה, קרא לברתיה, ואמר לה, קוטפיזא דנהירותא, ובוצינא דאיתפרשא בטבוון, אית גבך, זכאת אנת, זכאה חולקך, זכאה הוא חולקי בעלמא דין, דזכינא למחמי כך: רבי יוחנן אמר, זכו ישראל, נהיר להון קב"ה, ולית אינון צריכין לבוצינא אחרא, דכתיב והיה לך ה' לאור עולם: א"ר אבהו, ישראל כיון שנתחלף להו שולטנא, מונין חושבנא לסיהרא. דבה מנהגין ישראל חושבנהון. הה"ד, הנך יפה רעיתי, מנהיגתי. ומום אין בך, דלא אשתכח בך גרעונא מן מועדין וזמנין: דבר אחר הנך יפה רעיתי ומים אין בך. ת"ר, בארבעה פרקים בשנה העולם נידון. א"ר אלכסנדראי, וכי לא נידון האדם אלא לפרקים אלו, והא כתיב ותפקדנו לבקרים לרגעים
תבחננו. וא"ר יצחק, אין לך כל רגע ורגע שאין הקב"ה משגיח באדם, בכל מה שהוא עושה. ותני הכא, דבארבעה פרקין בשנה הוא: א"ר אלכסנדראי, הדרי בי. מלה דאורייתא בעניינא דא. ולא בעניינא דההוא מלה דרבנן. דפסוקא אמר, פקידה ובחינה. ורבנן אמרי דינא. ומשמע דקב"ה משגח בכל יומא ויומא בעלמא. אבל מידין דינא, עד ארבעה זמנין אלין, למידן כל עלמא: וכלהו דינין אלו, בגיניהון דבני נשא עביד קב"ה דינא בעלמא. בפסח, על התבואה, מאי קא משמע לן. א"ר יצחק, על תבואה ממש. דא"ר יצחק, בשנה שעברה נתן להם הקב"ה תבואה סיפוקא דעלמא. לא מעשרין ליה בני נשא, ולא יהבי למיכל מניה למסכני וליתמי ולארמלתי, כד אתי שתא דא דאין לכל עלמא על ההוא תבואה דהוה בשתא דעברה: בעצרת דן את העולם, על איזה עון. על פירות האילן, שלא המתינו שנות ערלתם, ושלא הניחום בשביעית לעני ולגר: בראש השנה דן כל העולם כלו, גופות בני אדם והנשמות, ופוקד אותם, ודן אותם על כל מה
שעשו כל השנה כלה. ותאנא, אפילו צעדיו של אדם נמנין, ובאין בדין באותו היום, הה"ד, וכל צעדי יספור: תאני רבי יוסי, שלש כתות נכנסין ליום הדין. כת צדיקים גמורים. כת רשעים גמורים. כת בינונים. וכנגדן, שלש כחות באדם. כח הנשמה הקדושה. וכח המתאוה. וכח המניעה, מאי כח המניעה. א"ר יהודה, כח המגדלת והמניע את הגוף בכל צרכיו: רבי יוסי בן פזי אומר, בא וראה רחמנותו של הקב"ה, אע"פ שב"ד של מעלה באין לעמוד