ספר שושן סודות
אות ס - סוד קדיש:
הורדה וגישה לכלי בינה מלאכותית
אות ס - סוד קדיש: סוד קדיש: קודם שיתחיל ש"ץ לומר קדיש יכוין בשם יהו"ה באותיות ובנקודו כדי שתהיה כוונתו מיושבת אל מה שיאמר. ויכוין בשם הוי"ה בת"ת וביתגדל בחסד וביתקדש בפחד (היינו גבורה). והמכוון כי הוא בקשה שיתנו הזרועות אל המכריע ממה שקבלו מהם הבנים אשר קבלה באמצעות החכמה מן הכתר. שמיה רבה, שם יה"וה הרמוז בת"ת. ובהזכירו יכוין בו באותיות ובנקודו בעלמא, בו' קצוות הנקרא עולם די ברא כרעותיה, כלומר שברא כרצונו, כלומר בחבור אחד בלא קצוץ. וימליך מלכותיה, ויחזיר העטרה ליושנה להיות לראש פינה כמו שהיתה קודם חטא אדם הא'. בחייכון, כלומר בשפעם הבאה אליך הת"ת ומשך הו' ומן זרועות עולם. וביומיכון, ימי קדם ג' עליונות כי הם להם כיום מאיר אע"פ שאין היום נתפס בהם כ"א בהקף אמרו בדרך מליצה. ובחיי דכל בית, יסוד. בית ישראל ת"ת והמכוון בזה שתהיה היא (המלכות) מתגדלת ומתקדשת ממך וכשתברך ממך אז תהיה כלולה עם חיי דכל שהיא יסוד
ושיהא זה בעגלא ובזמן קריב. ואמרו, הקהל, אמן. והוא רואה באומן האומר ואהיה אצלו אמון שהיא החכמה, יה"א שמי"ה רב"ה יהיה מברך מן חמש העליונות. לעלם ולעלמי עלמיא שהם חמש עליונות הרמוז לחמש ספירות התתתונות. לעלם, ת"ת. ולעלמי, נצח הוד. עלמיא, יסוד ועטרה. והנה מאחר שהשפיע לעולם הבא שהוא יסוד ומלכות ולכן הוא בן העולם הבא. ודע לך שכל זמן שאומרים שירות ותשבחות לת"ת לעולם תהיה העטרה ברמז, ועם כל זה מיד אח"כ מזכירין אותו בפירוש יען כי היא בפני עצמה ואף שהיא תפלה ביחוד הכל, מ"מ ראויה להיות רמוזה בפני עצמה. ולכן בא השבח הזה הגדול לרמוז אליה. יתברך, בחסד. וישתבח, בפחד. ויתפאר, בת"ת. ויתרומם, בנצח. ויתנשא, בהוד. ויתעלה, ביסו"ד. ויתהדר ויתהלל עם הרוחניות. ומי הוא זה, שמיה דקודשא בריך הוא, העטרה. לעילא, ביסוד. ולעילא, בת"ת. מכל ברכתא, פחד. ושירתא, חסד. תשבחתא, בינה. ונחמתא, חכמה. דאמירן בעלמא, כתר
הכולל כל העולמות. ואמרו אמן, א' כתר. מ' ת"ת. ן' מלכות. ויש דעות אחרות בענין קדיש ובכוונתו וזו היא העיקר. ובעל המערכת נתן טעם על בחייכון ואמר כי היא בקשה על קיום פרנסי ישראל ומנהיגיהם שלא יתבטלו בבוא משיחנו המקווה, כי אין מלכות נוגעת בחברתה כמלא נימא ומדחי גברא מקמי גברא. ולכן מבקשים מן הש"י שלא יעדר אחר מפרנסי ישראל בבוא משיחם המקווה והוא פשט נאה ומקובל:
אות סא - סוד כוונת ברכו: סוד כוונת ברכו: כשאומר ברכו ישוח ראשו. והטעם כי הוא רוצה להמשיך השפע למדת את והיא המלכות. יהו"ה, שהיא של יהו"ה המבורך, כלומר שם יהו"ה מבורך משלשה רוחניות דרך השדרה. וכוונת המברך קוץ הב' מרמז אל הכתר. ובב' גופו לחכמה. ובר' לבינה. ובכ' בחסד. ובו' לשש קצוות עם הנושא אותם. ואחרי הכוונה הזו (היינו של התיבה ברכו) תכוונו שיהא את, של ה' מן שלמעלה ממנו. והקהל עונים ומכוונים כמוהו רק מהפכים הו"ו ואומרים ברוך ה' מברך, כלומר שהברכה שהמשכנו ברמז היא של יהו"ה שם העצם הכולל הכל ומברך מן הכל שלמעלה וממנו שהיא העולם לעטרה הנקראת ועד. ופה נשלמה הכוונה מן ברכו כפי דעת רבי נחוניא בן הקנה אמנם כפי אשר קבלנו אנחנו ונהגנו בו עד זה הזמן ככה הוא. ברכו, תמשיכו ויברכו מן כתר את ה', חכמה. המבורך, בינה והקהל עונים. ברוך, כת"ר. יהו"ה, חכמה המבורך, בינה. לעולם, ת"ת עם שש קצוות ועד העטרה שהוא ועד, הכל. ונפל בכאן ספק, למה
אצל ברכת המזון אומרים נברך שאכלנו משלו ובכאן אומרים ברכו. ויש לומר כי הנון הכפופה רומזת אל העטרה והיא הזנה ומפרנסת והכל שלה. ולכן אומרים נברך כלומר יתברך הנון מן ב' הרומז בכתר ובחכמה באמצעות הר' שהיא הבינה והכ' שהוא החסד. ועונין ברוך שאכלנו משלו בלתי ברוך הוא (ר"ל שלא אומרים הוא) כמו שאמרתי. ומיד מתחיל ברוך אתה הרומז למלכות והוא כמו שאמרתי. ואני נסכתי מלכי והיא בונה את העולם הגשמי:
אות סב - סוד ק"ש: סוד ק"ש: עניני ק"ש מתחלקים לכמה חלקים - הא'. למה גזר הש"י לקראתה בעת השכיבה ובקימה כדכתיב בשכבך ובקומך. דע כי תכף שהאור זורח כל מלכי מזרח ומערב מניחים כתריהם על הארץ ומשתחוים לשמש ועושים השמש לאלוה אשר הוא יונק ומתגלגל ומאיר מת"ת כי משם אחיזתו כדאמרן טבלות אורה שלמעלה גלגל חמה. והקב"ה כועס בזה כענין ואל זועם בכל יום. ולכן גזר ליחד בקומינו והיינו בהנץ החמה ולהודות כי הוא אחד ושמו אחד. ר"ל שהוא מתייחד עם הכתר ושמו מתייחד עמו. ר"ל הת"ת עם הכתר והעטר"ה (המלכות) עם הת"ת. וזמן ק"ש של ערבית ליחד מדת הדין עם מדת הרחמים שלא תהיה מתוחה ולכן זמנה כל הלילה. ומה שאמרו חז"ל עד חצות לא אמרו אלא כדי להרחיק את האדם מעבירה. ואין זה כחוסם שור בדישו מאחר שהוא זמן פעולתה אף כי יחדוה לא תמנע מפעולתה, רק שיקל מעט שאם לא תאמר כן א"כ לא נברך שום ברכה בלילה. ועוד כי היחיד הוא עדות והוא ענף האילן ובכלל המעמדות מש"כ
בתפילין כי אתה אוסר הדין מלפעול כלל וכלל ואתה מביא כבודה בת מלך פנימה והבעל מברכה ברוכה את לה' בתי. ולכן נאסר זמן הנחת תפילין בלילה אבל יחוד וברכות אינם חסימה גמורה. וזכור זה הכלל ואל תשכחהו כי הוא יתיר לך ספיקות רבות בעז"ה: אות סג - סוד בשכמל"ו: סוד בשכמל"ו: טרם כל דבר נביא המאמר ההוא בשלימותיו ואח"כ נבאריהו ע"ד הסוד. ת"ר כיצד קורין ק"ש אומרים שמע ישראל וכו' ולא היו מפסיקין, דברי ר"מ. ר"י אומר מפסיקין היו אלא שהיו אומרים בשכמל"ו. ואנו מ"ט אמרינן ליה, כדדרש ר"ש בן פזי ויקרא יעקב לבניו ראובן בכורי אתה. בקש לגלות את קץ הימין ונסתלקה ממנו השכינה ואמר שמא פסול יש במטתי כאברהם שיצא ממנו ישמעאל וכיצחק שיצא ממנו עשו. ואמרו שמע ישראל ה' וכו' כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב ואמר בשכמל"ו. אמרי היכי נעביד, נאמרינין לא אמר משה. לא נאמירינן אמר יעקב. התקינו שיהיו אומרים אותו
בחשאי. אר"י א"ר אמי משל לבת מלך שהריחה ציקי קדירה (ר"ל חשקה לאכול ציקי קדירה, מאכל שאינו מכובד). פירוש דבר הראוי לציק הקדירות. תאמר, יש לה גנאי. לא תאמר, יש לה צער. התחילו עבדיה להביא לה בחשאי עכ"ל. ונפלו לי קצת ספיקות במאמר הזה. הא' מאחר שזה הדבר צורך יחוד למה לא כתבה משה רע"ה בפירוש בתורה כמו שכתוב שמע ישראל. ועוד מ"ל דיעקב אמרה, שהיחוד וכוונתו כן הוא - שמע, חס"ד. ישראל, גבור"ה. ה', ת"ת. אלהינו, נצ"ח. ה', יסו"ד. אחד, מלכו"ת. וא"כ הנה היחוד בא בפירוש במלת אחד כשאר הספירות וא"כ אין כאן הריחה ציקי קדירה שהוא דבר מועט. וזה כדעת המשותף לרוב חכמי האמת זולתי דבר מועט שהיא איננה רמוזה רק באריכות הד'. ולפי זה הדעת ניחא (שהרי הייחוד בחשאי ודומה לבת מלך) אבל לפי דעת הקודם קשה:
אות סד - טעם שאומרים בשכמל"ו בחשאי: טעם שאומרים בשכמל"ו בחשאי: והטעם הנכון בזה כי מה שלא אמרה משה מפני כי משה בעלה דמטרוניתא הוה ומפיה הוא כותב. וא"ת שבת (המלך) עצמה יש לה גנאי. וזה אמרו תאמר יש לה גנאי. וכן נכון הוא שלא הוזכרה השכינה (בפסוק שמע ישראל) אלא ברמז ד' רבתי. ומה שאמרו הראשונים שמלת אחד ארמוז אליה, יתכן לישב עם היות שאחד ירמוז אליה המכוון ממנה הוא שהאלף (בתיבה אחד) תרמוז לכתר והח' לח' ספירות והדל"ת ביחוד יורה אליה. והנה אחרי אשר התרנו הספיקות נשוב לבאר הסוד ההוא. ונאמר בשכמל"ו פירשוהו קדמונינו בב' פנים - הא' מלמטה למעלה. ברוך שם כבוד, תתברך כנסת ישראל הנקראת שם מהת"ת הנקרא כבוד. והכבוד מתברך מהבינה הנקראת מלכותו, כי היא הת"ת הכבוד אל המלך ש"ת מוריד אותה הברכה אל העולם שהוא יסו"ד, שגם יסו"ד נקרא עולם. ומשם לועד, שהיא כנסת ישראל. והנה מחברים ומיחדים אותה עם ואהבת ונסתלק הצער ממנה. מ"מ גנאי הוא לה על שאין לה ברכה מצד עצמה, ע"כ
אומרים אותה בחשאי. ונקראת ועד, כי היא ועד. ד"א מלמעלה למטה. אחר אשר יחדנו השם שהוא אחד בעליונים ובתחתונים ובו' קצוות, והנה מן הראוי כשם שהוא אחד כן בני ישראל יחידה באומות מיוחדת לו וכבודו מיוחדת בהם ושמו משותף בשמם. ואומרים אנו שהכבוד ההוא המתיחד בהם והמשותף ביניהם יהיה ברוך שם הכבוד ההוא והכבוד המתיחד בו ה' ומתברך מברכתו. ופירוש שם ידוע ככתוב ישגבך שם אלהי יעקב והכבוד הזה נקרא כבוד ה'. ופירוש מלכותו, האומה שמולך עליה והם ישראל שהם מיוחדים לעבדו. נמצא שמתיחד שם המיוחד ונתיחדת האומה יחידה בכבוד שם המיוחד שהם מיוחדים כענין שהם מיחדים מלכותו בגימטריא היפה בנשים. לעולם כלומר דבר המתיחד בלא פירוד עדד:
אות סה - סוד משל לבת מלך - ציקי קדרה: סוד משל לבת מלך - ציקי קדרה: דע כי בת בזה המשל היא פירוש שכינת עוזו. שהריחה ציקי קדרה, שהשבטים מיחדים שם שמים בלב א' ובפה א'. ואמר ציקי קדרה מלשון מצוקי ארץ כלומר דברים קיימים. או יהיה יציקי קדירה דברים הניצוקים בקדירה. והכל כוונה אחת. וכשראתה שלא היה לה זכר באותו יחוד (היינו בייחוד היוצא מהפסוק שמע ישראל) ובא ברמז כביכול, היתה מצטערת לפי שלא נתיחד כבודה בכבוד שמם. לפי שהיא יודעת כי אינו יודע יחודו אלא בה. מה תעשה, אם תאמר שבח עצמה בפיה יש לה גנאי. או אם תבקש צרכה בפיה יש לה גנאי, יאמרו כי היא חסירה. ואם לא תשאל או לא תבקש, יש לה צער כי היא מתאוה לשפע העליונים ולהתיחד עמהם. התחילו עבדיה, כלומר ישראל. והביאו לה בחשאי, כלומר המשיכו השפע ברכה וחיים עד העולם. ומפני שהרגיש יעקב כי השכינה מצטערת וא"א להשקיט תאות המייתה, הוכרח לומר בשכמל"ו
בו' תיבות של יחוד ובירך השם שהיא העטרה (המלכות) מהכבוד שהוא הת"ת שנתברך ממלכותו שהוא הבינ"ה ואחר ירד ביסו"ד שהוא העולם וברך את ועד שהיא העטרה. ואז שרתה עליו השכינה וברך בו' תיבות בסוד עבדא דמלכא מלכא: אות סו - סוד רמ"ח תיבות בק"ש חסר ג.': סוד רמ"ח תיבות בק"ש חסר ג.': הספק הא' מאחר שכוונת מרע"ה להיות תיבת ק"ש כנגד רמ"ח איבריו של אדם למה החסיר. ואם אין כוונתו לכך למה נצטרך להוסיף להשלים לרמ"ח תיבות והמוסיפים אומרים זה בכה וזה בכה זה אומר אל מלך נאמן וזה אומר אני ה' אלהיכם (לענ"ד צ"ל ה' אלהיכם אמת). ובהיתר הספק הזה נאמר, כבר ידעת מכח דברינו כי מדת הפח"ד היא גבורת השמטה ובה הטומאה נשאה ראש עד עלותה עד ו' ימים עליונים. וידעת ג"כ כי אברהם אע"ה נטל ממדת החסד לחלקו ואברהם עולה רמ"ח. והנה הטומאה עולה ובוקעת עד החסד בכל אברי האדם העליון חוץ מג' אברים רוחניים שהם ג' ספירות העליונות, וכדי שלא נרמוז עליהם נחסרו ג' תיבות. וכדי
שלא להחסירם לגמרי מרמזים עליהם ברמז אני ה' אלהיכם, כדי שלא יהיה חסר האדם העליון מאותם ג' אברים אומרים אלו ג' תיבות אני ה' אלהיכם. וכל זה בציבור יען כי תפילת צבור נשמעת ואין טומאה חוצצת בהם. אבל ביחיד לא. ומי שקורא יחיד יכווין בט"ו ווי"ן של אמת ויציב שעולין בגימטריא אני ה' אלהיכם יחידים ג' לרמוז שהבאים ברמז ואינם כתובים הם רוחניים ואין הדין נותן להשתוות הרוחניים בפירוש ביחוד ההקף אשר שם הדין נמצא וכדי שלא יהיה חסר האדם תקנוהו לאמרו כאשר פירש ברמז אני ה' אלהיכם:
אות סז - סוד כוונת היחוד: סוד כוונת היחוד: דע לך הכלל העולה ביחוד. לעולם תהיה מייחד בין מלמעלה למטה בין מלמטה למעלה, בין ההקף וכולל הרוחניות בין הרוחניות וכלל ההקף הכל אחד. והוא יחוד בלא פירוד. והטעם לייחד כח רבים בכח יחיד. וביחוד שמע ישראל רבו הדעות. יש מייחדים למעלה שמע ישראל ה' כל אלה בחכמה עילאה. אלהינו הש"ת. יהו"ה גוף האילן. אחד כל שרשיו וענפיו. וד' רבתי לכנ"י. ויש מייחדים בזה האופן. שמע חס"ד. ישראל פח"ד. ה' ת"ת. אלהינו נצ"ח חס"ד. ה' יסו"ד. אחד כנ"י. ובאופן אשר פירשנו. ויש מייחדים כי השם בש"ת אלהינו בחס"ד ופח"ד. ה' לת"ת. אחד לנצח הו"ד יסו"ד. ובד' רבתי לכנ"י. ולכל הדעות יעלה באריכות הד' מעילוי לעילוי עד אין סוף י"ת ואח"כ יורד ואמר בשכמל"ו בכוונה אשר פירשנו וישמע חכם ויוסיף לקח:
אות סח - הטעם שלא יאריך בא' ולא יחטוף הח': הטעם שלא יאריך בא' ולא יחטוף הח': ודע כי כאשר יגיע כוונתך בד' אל החסד אשר הוא המעיין המציל מכל פגע ומכל טומאה חיצוניות אז עולה עד אהי"ה הראשון כי באהיה נדבק. ר"ל אהי"ה הא' הוא כתר ואהי"ה האחרון הוא העטרה. וכן טעם שלא יאריך בא' של אחד שהוא מורה אל הכתר הוא דבוק עם חסד והד' שהוא כ"י דבקה וא"כ אם אתה מאריך בא' אתה מפרידו מן החסד וזה הרמז שאמרו שנראה כמו אי אחד, כלומר אינו עם הה' והד'. וגם לא יחטוף בח' כי צריך לכוין שבו נכללים הח' ספירות. וטעם שצריך להפסיק בין היום לעל לבבך כי טעם הפסוק הוא מדבר מת"ת כלומר אנכי הנקרא היום מצוך:
אות סט - ועל שפטור החתן מק"ש: ועל שפטור החתן מק"ש: יש בו טעם ולא מטעם טירדא של כוונה רק מטעם כי בהיותה בתולה סתומה מכל טומאה וחתומה מכל אשמה וטרוד לבא עליה בקדושה ובטהרה ובכוונה נקיה אז הדין שליו ושקט והאיש הנקרא ת"ת ה' איש מלחמה שם על לב הוא כ"י. והנה האיש בביתו והייחוד שלם ואין הדין הזה רק בבתולה ואם בעל ופירש ישוב להתחייב ביחוד וכן החופר כוך למת פטור כי מדת הדין שורה ואינו ביחוד:
אות ע - וטעם שלא יהיה לבו רואה את הערוה: וטעם שלא יהיה לבו רואה את הערוה: כי הלב הוא כנ"י וכשאתה מייחד תזהר לטהר את הערוה להיות היחוד שלם: אות עא - ומה שמחמירים בענייני התפלה ולא בענייני ק"ש והיא ומה שמחמירים בענייני התפלה ולא בענייני ק"ש והיא דאורריתא: לפי שהתפלה עולה אל נקודה דקה ונעלמת ולכן מחמירין בה כי אתה מבקש לעשות לה פעולה משא"כ בק"ש שאתה מיחד וכולל י' ספירות ואינך מבקש לעשות לה פעולה:
אות עב - ומה שאמר יעקב אבינו ע"ה בשכמל"ו ולא שבח אחר: ומה שאמר יעקב אבינו ע"ה בשכמל"ו ולא שבח אחר: לפי שזהו (ר"ל אותיות בשכמל"ו) נמצא תמיד עם שם ה' וסימנך - בה' שה' כה' מה' לה' וה'. בה' אך בה' אל תמרודו. שה' שה' אלהיו. כה' מי כה' אלהינו. מה' והם לא ידעו כי מה' הוא לה' איש כי ידור נדר לה'. וה' וה' שמים עשה. ועם אלו הנה יחוד כ"י עם ה':
אות עג - הטעם לצריך לדקדק בהיגוי המלים: הטעם לצריך לדקדק בהיגוי המלים: וטעם להפריד בין הדבקים לפי שאין לך תיבה בתורה שאינה רומזות למאמרות של השי"ת, והם דברים אמנם מפורדים שזה דין וזה רחמים. ואם תבליע אחד באחד ישתנו התיבות וישתנו הכוונות. ומזה הטעם בעצמו שלא ינוד הנח ולא ינוח הנד כי התנועה פועלת מעשה כאשר נודע לחכמי האמת. ודע כי ק"ש מאחר שהיא יחוד כח רבים בכח יחיד ושלא יכנסו כוחות הטומאה בהיכל הקודש ולכן אין ספק שבקריאתו תבריח רוחין בישין ושידין הנאצלין מן לילית ובאים להזיק הוא שנאמר רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם וגו':
אות עד - מסביר הענין שתפלה היא עבודה: מסביר הענין שתפלה היא עבודה: סוד ועבדתם את ה' אלהיכם וכתיב לעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם וארז"ל איזה היא העבודה שבלב הוי אומר זו תפלה. דע כי על דרך הפשט יפלו במאמר הזה ספיקות. הא' ידוע מגדר הלשון שהתפלה בפה והכוונה בלב וא"כ איך יובן הפסוק ולעבדו שזו היא תפלה תאמר שזו כוונת הלב לקיום המצות ולאפוקי ממאן דאמר מצות אין צריכות כוונה. והב' אם היתה התפלה שירות ותשבחות לבד היתה ראוי להקרא עבודה אבל היא רובה צרכינו ובקשתינו א"כ ראויה שתקרא עבודתינו ולא עבודת הש"י ב"ה. והג' תימא איך אחר סידור שבחין סדרו הבקשות ואין זה אלא כמביא דורון ומיד שואל צרכיו וזה בזיון אף אצל מלך ב"ו. ולביאור זה נאמר ידוע כי המדה הזאת שהיא העטרה היא הנקראת לב והיא המקבלת ראשונה עבודת הקרבנות והתפלה היא במקום הקרבנות, וא"כ העבודה היא בלב העליון ששם הקרבנות. והוא
הדין התפלה. והנה התפלה היא מתדמת לקרבן כי ידוע שהקרבן הוא מטהר ומקרב את המשובבים. וכן בתפלה אתה אומר אתה גבור לעולם ה' מחיה מתים וכו' הרמז בו להחיות הנדחים למיתה תניינא, כי על תחיית המתים הוא אומר מחיה מתים ברחמים רבים. ותפלות האבות היתה להקריב הנדחים. אברהם שחרית, להעלות אותו שלא יצא לטומאה. וזה אומרו אל המקום אשר עמד שם. ונאמר אשר עשה שם בראשונה. ויצחק פייס מדתו להתפלל מנחה אשר היא עת רצון וקרב אפילו אותם שנטמאו. ויעקב תיקן ערבית וכיוון לקרב אף הנדחים. כי המעריב למדת הדין הרפה. וכן הוא שיעור הכתוב כשם שמידתו פועלת לקבל הנידחים ולטהרם ע"י הקרבנות כן גם אתם תעשו בתפלתכם תעבדו את ה' כדמות מדותיו ותעלו בתפילתכם היורדים. וסוד הדבר גלה יהודה באמרו מה בצע כי נהרוג את אחינו וחשב כי אם ימכרוהו לא יחייבו דחיה וסבוב וגונב איש ומכרו מות ימות: