שער מאמרי רשבי
קטע 57
הורדה וגישה לכלי בינה מלאכותית
ועתה אבאר דרוש אחר שאמר לי מורי ז"ל בענין סיבת צריכות אלו שני העיבורים הנ"ל שהוצרכו ז"א ונוקביה להתעבר תוך אימא עלאה ואע"פ שהקדמה הזאת נתבארה בכמה מקומות. וגם בזה נבאר הקדמה אחרת גדול' בענין פנימיות וחיצוניות העולמות. ונתחיל לבאר בתחילה הטעם הנז'. והוא כי הנה ביארנו בענין ואלה המלכים כי בתחילת האצילות לא היו העשר ספירות אלא זו למטה מזו וזו מקבלת מזו. ולא היה פרצוף בשום אחת מהם רק בסוד כללות כי כל אחת היתה כלולה מכולן אבל הכללות ההוא היה מעורב ומעורבב בכל אחד מהם יהיה בלתי סדר ותיקון ולכן מתו אותם השבעה מלכים והיו כך עד שאח"כ תיקן עתיקא קדישא את עצמו ונעשית ספירת הכתר פרצוף אחד שלם אליו בעשר ספירות בסו' א"א ואח"כ נתקנו אבא ואימא וז"א ונוקביה ע"ד הנז'. והנה בבא זמן תיקון השבעה ספירות התחתונות אשר בתחילה היו נבדלות כל אחת מחבירתה הבדל גמור והיו נקראים רשות הרבים ועתה רצה
המאציל העליון לחבר ולייחד כל השש קצוות בפרצו' אחד מיוחד ומחובר ויהיה עתה נקרא רשות היחיד כמבואר אצלנו במשנת הקיטע יוצא בקב שלו וגם השביעית שהיא ספירת המלכות תהיה מיוחדת וכלולה עמהם לצורך הייחוד הראוי שיהיה אליה עמו כנודע וכדי לחברם ולייחדם כנז' הוצרך להכניסם בסוד העיבו' בבטן המלאה ושם יתייחדו ייחוד גמור ואז יצאו אח"כ משם בעת הלידה בבחינת פרצו' אחד שלם מיוחד בכל פרטיו וגם המלכות כלוצה עמהם כנז' ולהבין ענין העיבור הזה צריך שנבאר בראשונה ההקדמה שזכרנו והיא זו ודע כי הנשמות של הצדיקים הם יותר פנימיי' מכל המלאכים כולם חוץ מן הנשמות שהם מבריאה יצירה ועשיה ואמנם אף הם יהיו כפי הערך עצמו של הבריאה והיצירה והעשיה כי נשמות הבריא' גדולים הם ממלאכי הבריאה ופחותות ממלאכי האצילות. וכן עד"ז בשאר העולמות כמו שיתבאר במקומו. והנה גם באצילות עצמו בבחינת ז"א ונוקביה עצמ' יש בהם שתי בחינות
האחת היא בחינ' החיצוניות שבהם שהיא כדמיון גוף אל הנשמ' שלפנים ומן (דף נ"ח ע"א) החיצוניות הזה נבראו כל העולמות כולם של בריאה ויצירה ועשיה כי כל הבריות שבעולם כולם הם בסוד פרצו' אדם כנז' בפ' תולדות וז"ל בתחי' דכל שייפא ושייפא אתקרי אדם כו' ואפילו כל המלאכים נבראו מן החיצוניות של ז"א ונוקביה. והשנית היא בחינת הפנימיות שבז"א ונוקביה ומשם נבראו כל נשמות הצדיקים הזכרים מן ז"א והנקבות מן נוקביה. ובזה תבין מ"ש רז"ל על פסוק הן אראלם צעקו חוצה אפי' מלאכי השלום אינן יכולין ליכנס כו'. וקשה מה ענין אומרם ז"ל דאפילו מלאכי שלום אינן נכנסין וכי מה נשתנו אלו משאר המלאכים לשיצטרך לומר בהם שאינם נכנסין לפנים אבל הענין הוא כי כל המלאכי' הם מן החיצוניות והנשמות הם מן הפנימיות. ואמנם יש מלאכים הנקראים מלאכי שלום על שם שהם מיוחדי' להקביל פני נשמת הצדיק בעת פטירתו ואומר לו יבא שלום כנז' ברז"ל על פסוק
יבא שלום ינוחו על משכבותם כו'. והיה מן הראוי שאלו המלאכים שיש להם קירוב זה עם נשמות הצדיקים יותר ממה שיש לשאר המלאכים ולכן היה ראוי שיכנסו בפנים ולכן השמיעונו שאפילו אלו מלאכי שלום אינן נכנסין להיותם גם הם מן החיצוניות כנז'. ודע כי כל בחי' מאלו השתים יש לה אור פנימי ואור מקי' כנז' בדרוש סדר תפנת. שחרית וע"ש. ועתה שים לבך והבן בדברים דע כי שני עיבורים הם. אחד בראשונה בבחינת היות ז"א בסוד תלת כלילן בתלת ואח"ך נולד ועבר עליו זמן היניקה ונמשך זה עד תשעה שנים (ד"ש ע"ב) ויום אחד כנודע ואח"ך חזר שנית בעיבור שני לקבל המוחין שלו כנ"ל בדרושים שקדמו. והנה בתחילה נתעבר ז"א ונוקביה בעיבור ראשון בבחינת החיצוניו' שבו בסוד תלת כלילן בתלת ואח"כ היה בו זמן היניק' ואח"כ היה בו בחינת העיבור השני לצורך המוחין. וכל זה הוא לצורך בחינת החיצוניות דז"א ונוקביה. ואח"ך חזר כל הענין הזה להיות שנית אח"ך כי בתחי'
נכנס ז"א ונוקביה בסוד עיבור ראשון בסוד תלת כלילן בתלת בבחינת הפנימיות שלהם ואח"ך היה בהם זמן היניקה. ואח"ך היה בהם עיבור שני לצורך המוחין וכל זה לבחינת הפנימיות שלהם. ועתה נבאר סדרן ונבאר החילוק שביניהם. ונתחיל מן החיצוניות אשר הוא קדם אל הפנימיות כנ"ל. ונאמר כי הנה מצינו בגמרא דילן שלשה מיני עיבורים עיבור של שבעה חדשים בלבד בענין עיבור יוכבד אמו של מרע"ה ועיבור של תשעה חדשים כמנהג רוב העולם. ועיבור של שנים עשר חדש כנז' בתלמוד בההוא עובד' דאשתהי תריסר ירחי ואכשר רבה תוספאה. והנה בבחינת החיצוניות שימשו שני העיבורים שהם של ט' חדשים ושל שנים עשר חדשים וכמו שנבאר הנה בגמ' אמרו ששאל טורנוסרופוס הרשע את ר' עקיבא איזה מעשים נאים של הב"ה או של בשר ודם כו'. וכונתו היתה לשאול ממנו למה לא נברא האדם מהול על ידי מעשיו ית' ולא יצטרך להמול על ידי בשר ודם ואז הביא לו ראיה מן הגלוסקאות שהקב"ה בורא חטי' והאדם עושה מהם גלוסקאות הנאות. והרי כי יש
דברים נתקנים על ידי בשר ודם ולא נתקנו על ידי הבורא יתברך. והנה גם בזה היה דומה לזה כי העיבור הראשון דתלת כלילן תלת היה מבחי' א"א (ע"ב) מנה"י שלו ומהזווג אשר בו עצמו נעשו תלת כלילן בתלת אבל העיבור השני שלצורך המוחין היה מן או"א עצמו ואין לתמוה אם השש קצוות תחתוני' היו מא"א והמוחין עליונים היו מן או"א כי הרי נתבאר בזה המעשה של טורנוסרופוס כי יש דברים נתקנים על ידי התחתונים ואינם נתקנים על ידי עליונים. ונבאר ענין העיבור הראשון הזה הנה נתבאר כי אין בא"א רק תשעה ספירות בלבד ולא נזכר בו בחינת המלכות ואמנם היסוד שבו הוא כלול בסוד זכר ונקבה כדמיון התמר הכולל זכר ונקבה וזהו סוד צדי' כתמר יפרח ובזה יובן גם כן סיבה שנית אל צורך העיבור הזה והוא כי הוצרך א"א להעלות נה"י שבו בחג"ת שבו המלובשים תוך אבא ואימא כנ"ל נצח באבא והוד באימא והיסוד בדעת שהוא היסוד של או"א חציו כאן וחציו כאן ואז על ידי
התלבשות א"א נה"י שבו באבא ואימא אשר הם זכר ונקבה ממש אז היסוד דא"א נזדווג מיניה וביה על ידי אבא ואימא ואז האציל את ז"א בסוד תלת כלילן בתלת ונוקביה בסוד פסיעה לבר כנודע ונמצא כי עיקר העיבור הזה הוא בא"א אלא שהיה על ידי התלבשו בא"וא. והנה זה העיבור הראשון היה בהמשך שנים עשר חדש. וזהו סוד מ"ש במאמר קו המדה של הזוהר מכתיבת יד. כי הנטיעות אשתהו תמן תריסר ירחי כו' וסוד הענין הוא כמה שביארנו לעיל כי זווג או"א הוא על ידי המזל השמיני דדיקנא דא"א כי ממנו נשפע אבא ומזל הי"ג נשפע לאימא. וכבר ביארנו כי המזל השמיני הזה הוא סוד שלשה הווית במילוי יודין אשר יש בהם י"ב יודין ולכן היו שם י"ב חדש כדי לקבל מאלו הי"ב יודין עוד טעם אחר לפי כי הנה הוא עתה שלשה בחי' ובאלו השלשה היו שלשה אחרי' כלולי' בהם והמלכות היתה רביעית כלולה בהם נמצא כי מקודם הם שלשה ואח"כ השלשה האחרי' עם המלכות שהוא רביעית הרי הם
ארבעה כלולים בשלשה וצרי' שבכל אחד מן השלשה הראשונים יהיה נכלל כל הד' האחרים. ונמצא שהם שלשה פעמים ד' שהם י"ב. ועוד בדרך אחרת כי צריך שהמלכות תהיה כלולה מכל הג' האחרות ושאח"כ כל אחת מן הג' אחרות תהיה כלולה בשלשה ראשונות הרי הם י"ב וכל זה הוא בערך ז"א ונוקביה שהוא תלת כלילן בג' ונוקביה רביעית אליו אבל בבחינת א"א עצמו הוא גם כן כך כי הנה נה"י שלו הם תלתא ונכללו בחג"ת שלו אשר באו"א הרי הוא כללות אחד הכולל ששה. עוד כללות שני והוא כי גם החג"ת שלו נכללו בנה"י שלו הרי הוא כללות שני הכולל ששה והרי הם י"ב כי כמו שצריכין הנה"י ליכלל מן חג"ת כן חג"ת צריכין ליכלל מן נה"י וכנגדם נשתהא י"ב חדש גם הטעם הזה עצמו הוא בז"א כי כמו שכללו' נה"י דא"א בחג"ת שבו וחג"ת שבו בנה"י שבו הם י"ב וכנגדם נשתהה י"ב חדש עוד נפרש טעם שני אל אשר (ד"ש ע"ג) הוצרך א"א לכלול נה"י שבו בחג"ת שבו אשר באו"א והטעם הוא במ"ש
לעיל כי בתחילה היו שש קצוות דז"א בסוד רשות הרבים נפרדין זה מזה ועתה רצה לחברם ולקשרם בבחינת פרצוף אחד מיוחד ולכן הוצרכו נה"י דאריך להכלל בחג"ת שלו עצמו ויהיו גם הם ששה כדי לכלול גם (ע"ג) את שש קצוות דז"א שיהיו גם הם בסוד תלת כלילן בתלת. ואח"כ נולדו ז"א ונוקביה ויצאו לחוץ ואז היה זמן היניקה הבאה אחר עיבור ראשון הנז' ואז ע"י היניקה אותם השש קצוות שהיו כלולין תלת בג' בסוד העיבור נתפשטו עתה והיו בסוד שש קצוות ממש אלא שנתחברו והיו בבחינת פרצוף אחד מקושרי' כולם יחד ועם היות כי ענין היניקה היא אמצעית בין שתי העיבורים ואין בה בחינות עיבור עכ"ז נרמז בה גם כן בחינת עיבור והוא באופן זה כי הנה היניק' הזו היא מן הדדים של אימא הנקראים שדים וסודם הם שם שדי וכבר ביארנו כי שם שדי הוא בחינת שם ההוי"ה שהפשוט שלה הוא בגמטריא כ"ו ועם הע"ב שנעשה ממנו ועם הרי"ו שנעשה ממנו הרי כ"ו וע"ב ורי"ו הם בגמטריא שד"י
והם בסוד שלשה הקוים. כ"ו בסוד הת"ת שהיא ההוי"ה עצמה וע"ב בסוד החסד שעולה בגמטריא ע"ב ורי"ו בסוד הגבורה שהו' בגמט' רי"ו. ומבחינת אלו השדים הנקראים שד"י ינקו אלו השש קצוות דז"א באופן זה כי חג"ת שבו הם סוד שדי הנז' וכן הנה"י שלו ינקו משם ונעשו בחינת כ"ו וע"ב ורי"ו אחרים כנודע כי גם בנצח הוד יסוד יש סוד כ"ו ע"ב רי"ו כמו שיש בחג"ת אלא ההפרש הוא כי הנה תיבת שדי נזכרה בפסוק בשני פנים. האחת ברפה והוא בין שדי ילין. והשני בדגש והוא ואל שדי יתן לכם רחמים והנה בחג"ת הוא שם שדי ברפה לשון שדיים כי שם מקום הדדים ועוד כי שם הוא רחמים אבל נה"י הם דין ולכן שם הוא שם שדי בדגש המור' על דין והרי איך גם ביניקה יש בה סוד עיבור שהוא סוד ע'ב רי"ו הנז' שהם אותיות עיבור וזמן היניקה הזה נמשך עד תשעה שנים ויום אחד כנ"ל. ואח"כ נכנסו בו ארבעה המוחין בארבעה שנים אחרי' ונשלמו בו י"ג שנים ויום אחד ואז הוא איש גמור כנ"ל. וטעם אלו הי"ג הוא כי הנה הוא בן שש
קצוות ואח"ך נמשכו בו ארבע מוחין בסוד מקיפים קודם שיכנסו בחללי גלגלתא והיא הבחינה הרביעית משש בחינות שיש במוחין כנ"ל. ואח"ך נכנסו בו המוחין בסוד מוחין פנימיים ונעשו שלשה מוחין בלבד שהם חכמה ובינה ודעת בתלת חללי גלגלתא נמצא כי המוחין הם ארבעה מקיפין ושלשה פנימיים והשש קצוות הרי הם י"ג כמנין הי"ג שנים: ונבאר עתה ענין העיבור השני אשר לצורך המוחין וזמנו הוא תשעה חדשים בלבד והוא מספר שש הקצוות ושלשה המוחין הפנימיים אשר הם תשעה בחינות שכולל ז"א גם היא לסיבה אחרת והוא כי העיבור הזה אינו כמו העיבור הראשון שהיה בזווג א"א עצמו אבל עתה הוא זווג או"א עצמן לתת מוחין לז"א ונוקביה ועיקרו הוא מן או"א אלא שנעש' על ידי התלבשות א"א בהם הפך מן העיבור הראשון שעיקרו היה מן א"א. והנה זה נמשך לו מן המזל השמיני דדיקנא דא"א שיש בו שלשה הווי"ת כנ"ל והי"ב יודין שימשו בעיבור הראשון ועתה שימשו
הט' ווי"ן אשר בהם וכנגדם היו תשעה חדשי' אלו שבעיבור השני בזה. והרי נתבאר ענין בחינת החיצוניות דז"א ונוקביה בסוד כל העולמות כולן. והעיבור הראשון שבו היה על ידי זווג א"א עצמו שנזדווג מיניה וביה בסוד היסוד שבו הכולל זכר ונקבה ועל ידי זווג (ע"ד) הזה עשה לבוש אליו מן השש קצוות של ז"א ומנוק' וכל זה בבחינת החיצוניות. והנה אח"ך היה כל ענין הנז' ממש פעם שנית בבחינת הפנימיות של הא"א עצמו ולא בהתלבשות כמו שהיה למעלה וממנו נעשה פנימיות אל ז"א ונוקביה וממנו נמשכו כל נשמו' כולן כנ"ל. והנה השני עיבורים האלו של בחינת הפנימיות הראשון הוא מתשעה חדשים והשני משבע' חדשים והענין הוא כי בעיבור הראשון הזה לא די שנכללו נה"י דא"א בחג"ת שלו אבל גם החג"ת שלו נכללו בחכמה בינה ודעת שלו עצמו ונמצא שהם שלש של שלש שלש והם כלולין מכל תשעה הספירות של א"א עצמו והם סוד תשעה חדשי העיבור הזה ועל ידי כך נעשו ששה הקצוות
דז"א ונוקביה מבחינת פנימיות. אח"כ היה עיבור שני לצורך המוחין בבחי' הפנימיות והעיבור הזה הוא עליון מאוד בסוד שבע ספירות תחתונות דעת"י המלובשות בא"א בז' תיקוני גלגלתא דיליה כנ"ל ולכן היה זה העיבור מן שבעה חדשים. ולהיות כי בחצי העליון (ד"ש ע"ד) של החסד דעת"י אין יכולת להשיגו כי גבה ממנו מאד ואין בו שו' השגה כלל לכן היולדת לשבעה יולדת למקוטעין כמ"ש ז"ל ואינה לוקחת מהם כל השבעה חדשים שלימים. ובזה תבין כי רוב הצדיקים הקדושים העליונים נולדו לז' חדשים כמו משה רע"ה ושמואל הנביא ע"ה ופרץ וזרח ודומיהם לפי שכולם נמשכין מן אותם שבעה דגלגלת' ודי בזה עד כאן שמעתי ממורי ז"ל בהקדמ' ביאור אדרת האזינו. תם: וזה שמעתי ממנו מפוזר ומפורד באדרא זו דהאזינו: שם באדרת האזינו בדרפ"ח ע"א שו' י"ט וז"ל. ואינון נהורין דמתפשטין כד יקרבון למנדע לון לא שכיח אלא בוצינא חדא בלחודוי כו' זה יובן במ"ש לעיל בהקדמת ביאור אדרת
האזינו כי א"א הוא מתפשט עד סוף נוקבא דז"א דאצילות ונמצא כי או"א וז"א ונוקביה כל נהורין אילין אינון תקונין ולבושין דיליה ואיהו אחיד ואתפשט גו כולהון: שם ע"ב שורה י' וז"ל האי עתיקא סבא דסבין כתר' עלא' כו' וכל שאר כתרין מתנהרן ומתלהטן כו' גם זה יובן עם הנ"ל כי א"א הוא עתיקא סבא דסבין כתרא עלאה אשר מתפשט עד סוף כל האצילות כנשמה בתוך כוצם: שם בדרפ"ט ע"א שו' כ"ז וז"ל והכא כתיב ותהלתי אחטם לך כו' כבר נתבאר בהקדמת ביאור אדרת האזינו כי מלכות דעת"י הנקרא' תהלה מתלבשת בחוטמא דא"א וע"ש: שם ע"ב שו' י"א וז"ל האי עתיקא קדיש' סתימ' דכל סתימין לא אדכר ולא אשתכח כו' לא אדכר בר רישא חדא בלא גופא לקיימא כולא כו' גם זה נתבאר בהקדמת ביאור אדרת האזינו כי א"א הוא פרצוף שלם אבל לא אדכר אלא רישא בלא גופא כי גופא אתלבש בכל פרצופי האצילות בגין לקיימא יתהון וזמ"ש בגין לקיימא כולא ולא נשאר בגילוי בלי התלבשות אלא
ראשו לבד שהם שלשה ראשונות שבו וזמ"ש לא אדכר ולא אמר לא הוי: (דף נ"ט ע"א) שם שו' י"ז וז"ל אתנהירו תלת רישין עלאין תרין רישין וחד דכליל לון ובמזלא תליין ואתכלילין ביה כו'. ענין זה יובן במ"ש לקמן דרצ"א ע"א בענין כי אל דעות ה' וביאור הענין הוא כי שני דעות הם הא' היא הדעת שבא"א שהוא למעלה מאבא ואימא. והשנית הוא הדעת אשר למטה מאבא ואימא וכבר הודעתיך בביאור הקדמת אדרת האזינו כי אבא ואימא נעשו מן הבינה הראשונה השורשית והמקורית מעשר ספירות השרשיית ובא"א לא יש בו רק ספירת הכתר והחכמה שהם גלגלתא ומוחא סתימאה די ביה ונמצא כי בין אותה החכמה לזו הבינה צריך שיהיה ביניהם בחינת הדעת והנה הוא מזל הי"ג דדיקנא דא"א וזמ"ש כאן שהם תלת רישין באופן זה תרין רישין שהם אבא ואימא וחד דכליל לון הוא זה המזל הי"ג דדיקנא הנקר' דעת והוא עליהן וגבוה מהם. וזמ"ש ובמזלא תליין ואתכלילן ביה כי להיותו גבוה ועליון מהם לכן הם נכללים בו. וזהו הטעם שנמצא בספרי המקובלים שקוראים
אל הדיקנא בינה והבן זה והוא לפי שאבא ואימא הם סוד הבינה השרשית כנז' והנה היא נכצלת במזלא כנז' ובביאור הקדמת אדרת האזינו נתבאר לשון זה היטב יע"ש ושם תראה ג"כ איך אבא ואימא התחלתם הוא מן הגרון דא"א עד טיבורא דלבא דא"א והאי מזלא דדיקנא מתפשט ונמשך וחופה ומכסה עליהם ואורכו גם כן הוא בשיעור ארכה ממש: שם שו' כ"ז וז"ל אתגליף האי חכמתא ואפיק חד נהרא דנגיד ונפיק לאשקאה גנתא כו' מאמר זה נתבאר היטב בביאור הקדמת אדרת האזינו בענין נה"י דאבא ואימא הנעשין בסוד תלת מוחין ברישא דז"א וע"ש היטב. ועוד נבאר לשון זה בענין מציאות או"א עצמה אשר יש להם שלשה בחי' האחת היא בסוד אות היו"ד של ההוי"ה כי היו"ד רומזת אל אבא ובקוץ התחתון של היו"ד שם היתה אימא נכללת בו ושתי אותיות ו"ד שבמילוי יו"ד הם ברא וברתא ז"א ונוקביה הרי כי כולם רמוזים באות היו"ד במילואה והרי זו בחי' אחת אל או"א באות היו"ד כי שם נכללו שניהם. הבחינה השנית היא באות הה"א ראשונה של ההוי"ה כי אז נאצלה
אימא במקומה ואז נעשה בנין גופא משתי אותיות ו"ד שבמילוי היו"ד אשר נרמזו בהם ברא וברתא כנז' ונעשו שתיהן צורת ה' אחת הראשונה הכוללת שתי אותיות ו"ד. ובזה תבין מ"ש בפ' אחרי מות דס"ה ע"ב וז"ל דבקדמיתא ינקא להו (ד"ש דנ"ט ע"א) ולבתר אתעברת מינייהו והוא דבר שלכאורה אין השכל סובלו והכי הול"ל בקדמיתא אתעברת ולבתר ינקא להו. אבל סוד הענין הוא כי בהיות אימא בקוץ התחתון של היו"ד כנז' אז הוה ינקא אימא להו לברא וברתא הרמוזים בשתי אותיות ו"ד של המילוי כנז' ולבתר רוצה לומר כשנאצלה אימא ונתישבה במקומה הראוי לה שהוא באות ה' ראשונה של הוי"ה כנז' אז אתעברת מינייהו כי מאותם שתי אותיות ו"ד דמילוי היו"ד שהם ברא וברתא אתעברת מינייהו ממש ונעשית צורה ה' כנז' ולכן נקרא' בינה ר"ל בן י"ה כי הבינה היא עצמה מציאות הבן האמנם להיותה בחי' נקבה לכן גבר בה כח הבת שהיא ד' ומה שהיה בתחי' ו"ד נעשו עתה ד"ו ד' על ו' כי
הברתא שהיא ד' עלתה על הבן הנק' ו' ונעשית ד"ו שהוא הה"א (ע"ב) עצמה שצורתה ד"ו אבל