Text downloads & AI access AI / raw text access: plain section HTML · section TXT · section Markdown · section JSON · all sections list · complete work TXT · complete work Markdown · all plain-text books · AI instructions
Use this for exact quotes / later sections / non-JS tools

Use the section links above for static crawlable text of this page. Complete-work downloads are listed when available.

More

🙏

ספר חסד לאברהם

קטע 42

קטע 42 מתוך 49

הורדה וגישה לכלי בינה מלאכותית
1

מטטרו"ן כנזכר. ויש אחרים שבשדים עצמם הם כבהמה שאינם רודפים אלא אחר ההיזק והקלקול ואינם יודעים מאומה, זה לסיבת היות מחצב שלהם רע, ומפחיתות ועביות המחצב שלהם אינם חושקים בכל חכמה רק רודפים אחר המאכל והמשתה והמשגל וכיוצא. וכשמתגלגל יצה"ר מבחינה זו בבני אדם יש בהם ב' בחינות, הא' השבים בתשובה והם ת"ח קשה העיון וההבנה, גסים בשכלם, טורחים טורח מרובה להשיג דבר מועט, והם כחמורים נושאים סבל עבודתם כמשא כבד, עד שמשברים הקליפה הגסה מעליהם, וטורחים כמה טרחות להטהר מכמה מדות מגונות שבהם, ויש שאינם שבים והם עמי הארץ שמדותיהם רעות שונאים התורה והעוסקים בה, ואינם אוהבים עסק חכמה, בעלי מדות מגונות, חושקים המאכל והמשתה והמשגל והם שרץ ובנותיהם שקץ. אמנם בחינת השבים היא כמו שזכרנו. וזמש"ל: מעין ז - נהר - י נהר י - לבאר סוד חלק הניתן לקליפה: דע כי הקדושה והקליפה הם צרות זו לזו, ואי אפשר בשום אופן בעולם להשלים ביניהם כלל,

2

משא"כ בשאר חלקי העולם אבי"ע שכולם משלימות ונקשרות יחד, ונהנים כולם מהקרבן, אמנם הקליפה אי אפשר להשלים עמהם, אלא או יהיו כולם לקליפה והד' מערכות יסתלקו שהם עד עולם המלאכים, והמערכה האחרונה שהוא זה העולם השפל לבד היא מוכרחת ומוכנעת תחת הקליפה, והיינו סוד קרבן לעבודה זרה ויין נסך ושאר דברים האסורים, כי ממש כל צד הקדושה מסתלק משם, ואז הקליפות בכח הקרבן ההוא עושים עושק ונילוז בקדושה, ופורצים פרץ בעולם המלאכים, וגורמים כמה רעות: וזה כי צריך לדעת לפי שהמלכות היא המדה המנהגת העולם בדין וצדק, ולכך היא חפצה באלו הרשעים שהם הקליפות לייסר בהם בני אדם, והם נקראים נגעי בני אדם ושבט אנשים, והם אבן נגף וצור מכשול, והם על פי הבאר ר"ל ע"פ הקדושה נוסעים וחונים לנגוף כל המעוותים אורחותם. ואחר שכן היא חייבת לזונם ולפרנסם והם תובעים מזונם ממנה, דכתיב הכפירים שואגים לטרף וגו', וכתיב ותקם בעוד לילה, זמן שליטת חמור גועה, ותתן טרף

3

לביתה, מזון הקצוב להם מידי יום ביומו למאכלם. אמנם בעת שימצאו עוונות וחטאים יחלקו שלל יותר ויותר עד שיגרמו לסתום מעין הקדוש ויגרמו ליפתח מקור עכור, מקום שהיה דם הגבורה [זך] ונעשה חלב, ויגרמו שדדיה צומקים והדם נהפך לטומאה ודין קשה להשפיע עכירות לרשעים, ואז [יוסף] וינוס ויצא החוצה והם אוחזים בה, וז"ס גלות השכינה ואז א"א שיהיה ייחוד כלל בקדושה ח"ו: ודע ג"כ כי כאשר יקריב האדם קרבן במקום הראוי לו בקדושה הראויה, אין ספק שאין להם הנאה שם כלל, עד שאפילו במקום שנקרא שם שם הקדושה אין לה אחיזה כלל, עד שאמרו בזוהר שטוב להזכיר שם י"י ודבר של קדושה בדברים שבזה הקליפה מסתלקת, ואם ח"ו מזכירים באיזה דבר שבעולם אפילו מלה מטונפת יתאחזו במלה או בדבור ההוא בענין ההוא, כ"ש לומר דבר זה יהיה לפלוני השד, כמו שאומרים הרבה [בני אדם] שזה ח"ו ממש כמקריב לע"ז. וכאשר האדם יעשה דבר של קדושה, הנה הרעים האלה כיון שרואים שאין להם אחיזה לא

4

בדיבור ולא במעשה הם עולים למעלה מקנאה שכל מערכות נקשרות והיא נבדלת כמצורע, עולה והולכת ומקטרגת על הקרבן ההוא או על השמחה ההיא, לכך צריך לתת חלק לקליפה, ומעשה אברהם בסעודת שמחת הגמל את יצחק יוכיח כדפי' בזוהר, שלא זז מלפני הקדוש ברוך הוא עד שנגזר יצחק למיתה, כל זה גורמת הרשעה הזאת אם לא יתנו לה חלק מה, וענין זה צריך דעת הרבה, כי א"א שישלימו ביניהם שהם צרות זו לזו כנזכר, לולי חכמת התורה על דרך שצוותה התורה ליתן לה חלק: והנה החלק הניתן לקליפה, הא' אב לכולם הוא השעיר הניתן לעזאזל. הב' שעיר ר"ח. הג' שער של תפילין. הד' מים אחרונים. הה' ערלה בעפר. הו' שער נדה וצפרניה כנזכר בזוהר. הז' פירות הערלה. הח' פרי החג. הט' הוידוי בקרבן. הי' בשר הגוף הבלה בעפר כנזכר בזוהר בפסוק הכסיל חובק את בשרו. הי"א מי רחיצת ידים מבית הכסא והשינה, ויש רבים, והכוונה בכל אלה להבדילה שלא יקנטר בקדושה ולא יקטרג כי בחלק ההוא צהלה ושמחה,

5

ואינה תובעת כלל אלא אם יתנו לה פתח בדיבור או במעשה כנזכר, או בהרהור כגון בקרבן, או מצוה שלא לשמה: והנה בזה כמה בחינות, אמנם ע"ד כלל הם שתים, א' לתת לו הזוהמא לבד, ובכלל זה שעיר עזאזל שנותנים לו שם זוהמת עוונות וקדושה נטהרת, וכן המים אחרונים לפי שהאדם נמשך אחר המאכל ורוצה לברך לקדושה כדי שלא יהיה לה חלק שם, נותן לה זוהמת הידים שהוא התאוה החומרית שאכל בה וטינף בה ידיו, וכן בכלל זה הודוי על הקרבן, וכן בכלל זה מי רחיצת בית הכסא שהוא כיעור הקליפות מגוף שהוא המותר המטונף, ובבית הכסא שריא רוח הטומאה והיא שורה בידיו בהכנסו שם, צריך לתת לו חלק הטינוף ההוא ולהעבירו מידיו, וכן בכלל זה רחיצת הידים בבקר שע"י השינה שורה שם רוח הטומאה נותן לו חלקו ומטהר. והחלק הב' לתת לו [חלק] מהקדושה ממש, והיינו פרי החג, וכן שעיר ר"ח, וכן שער של תפילין, זה הכלל אין הכוונה לשתפה אל הקדושה אלא לתת לה חלק שם החוצה בתוך נוקבא

6

דתהומא רבא, ולא יבלבלו חלק הקדושה כלל. וזמש"ל: מעין ז - נהר - יא נהר יא - לבאר סוד שפחה כי תירש גבירתה: הנה להציל המעיין שלא יחשוב בראותו בספר הזוהר שפחה כי תירש גבירתה וכיוצא בהן כפשוטן ח"ו, כי הקדוש ברוך הוא טהור וכי יעלה על הדעת, ואפילו בקודש הקדשים שלמטה אין מלאך ולא שרף ולא שום בריה יכולה לכנוס, ואיך יעלה על הדעת שתכנוס שפחה במקום גבירתה. אך הכוונה כי העולם מתנהג ע"פ המדות העליונות, והמדות עליונות כולם משפיעות וממשיכות שפע אל המלכות, והיינו היות ת"ת מתייחד עם המלכות, והמלכות מחלקת מזון מהשפע הנזכר, מנהגת ומנהלת העליונים והתחתונים חיצונים ופנימים. ובהיות ישראל על אדמתם היתה בחינה אחת אל המלכות הנקרא אופן אחד בארץ, שפירשו שהיא בארץ לנהל התחתונים ומשם מקבלת שפעם ומזונם ישראל, וממה שרמסו ישראל ברגליהם היה נמשך אל החיצונים, אויבתי לזון את בניה, וז"ס פרי החג: וכאשר גרמו עוונותינו ונחרב בית תפארתינו האופן הזה אשר בארץ היא עמנו בגלות שוממה,

7

פירוש שאין ההנהגה על ידה עלינו, ונתלבשה בלבושי הגלות לבושי חול והיא מנהגת ע"י השפע ההוא התחתונים, ואותם לבושי חול שהם מצד מטט"רון סביב למשכנו יחנו החיצונים ערלים ואמן המקוללת תובעת חלקה וחלק אנשיה, ואנחנו בגלותינו יונקים משדיה המקוללת מפני שאנו נזונים על ידה, וזה לעומדים בח"ל שהם עובדי ע"ז בטהרה, שהם אומרים ברך עלינו וכו', ואין ספק ששפע זה ניתן למקוללת לזון בניה שהם עיקר ואנחנו טפלים להם ומתמציתם אנחנו ניזונים, כי אין השפע מתחלק חוצה שלא ינתן לשר של האומה ההיא והמדינה ההיא, כאמרו ועל המדינות בו יאמר וגו'. והנה אמנו אין בידה להשפיענו מפני שנטלה ההנהגה ממנה, בערך שאין ההנהגה ממנה אלינו בלתי אמצעי, ולכן ענין זה יוחס בלשון שפחה כי תירש גבירתה, שהיא נוטלת חלק השפע ומחלקת לבניה כרצונה: משל לבן מלך שבהיותו בהיכל אביו היתה פרנסתו ומנת מזונותיו נתונות לאמו, ואמו זנה אותו בהנהגתה הראויה, וכאשר הרבה לפשוע גרשו אביו מאת פניו והוא ואמו בגולה הלכו

8

בין הגוים, ובהיותן שם המלך אביו נתן מזונותיו בצמצום ע"י השפחה ההיא שהבן בביתה, והשפחה ההיא נותנת לבניה ומותרם ניתן לבן המלך, ואין לה דעת ותבונה להשיג שכל המזון לא ניתן לה אלא לבן המלך שברשותה, והנה בערך נתינת המזון הרי שפחה תירש גבירתה, כי הנהגת בן המלך על ידה והיא נושאת משאת בן המלך מאת פני המלך, לא שתכנוס היא לפני המלך ח"ו, אלא שהמלך נותן את המשאת ביד השר, והשר אל העבד, ועבדו אל השפחה, ומטעם שמתוך היכל המלך יוצא החלק אל השפחה אין לך פגם גדול מזה אל המלך ואל המלכה. וזמש"ל: מעין ז - נהר - יב נהר יב - לבאר סוד ריבוי הקליפה אע"פ שאינה עושה פירות: כי היה ראוי שתתבטל ותלך מיום שנברא העולם, ואדרבה אנו רואים שמתפשטת והולכת, וי"ל שהקליפה בעצמה אינה עושה פירות, אמנם יש שגורמים, ובעבירה הם מרבים אותה כענין העושה עבירה אחת קנה לו קטיגור א', וזה לא נקרא עושה פירות, שאינה היא העושה פירות

9

אלא הרשעים גורמין אותה שתתפשט, משא"כ הקדושה שאם עשה אדם מצוה א' המצוה בעצמה עושה הפירות, והת"ת והמלכות מתיחדין ומוסיפין קדושה (ו)אם לא היו מונעים, משא"כ החיצונים שהם בעצמם אינם מתיחדין אלא שהרשעים מחזיקים אותם כנזכר. וזמש"ל: מעין ז - נהר - יג נהר יג - לבאר מיני קליפות ומקום חנייתן, וסוד טומאת מת ושאר הטומאות: דע כי בעשרה מקומות יש שער בגוף, כנגד עשרה כחות הטומאה, שער הראש רומז לראשונה, שער שעל הלחי הימין רומז לב', שער הלחי השמאלי רומז לג', וזה רומז לג' עליונות ששלשתן חשובות אחד. ודע כי שער הזקן מחבר שער שני הלחיים, ושער הלחיים מחובר עם שער פאות הראש, לרמוז ששלשתן אחת: ודע כי שערות פאות הראש רומזים לכחות אלהיות של טהרה, ולכן צותה התורה לא תקיפו פאת ראשכם, שאסור לגלחם עם שער הראש. ושער הלחיים הרומז לכסא כחות הטומאה. וגזרה חכמתו יתברך שיהיו אלו הב' פאות כמו מחיצה להבדיל שלא יתחברו ב' כחות הטומאה יחדיו. וכמו

10

כן פאות הזקן שהן למעלה בסוף הלחיים ג"כ הם רמוזים לכחות אלהיות טהורות, ומחוברות אל פאות הראש באופן שהם כמו מחיצות זו אצל זו כמו שני תקיעות בין שני תרועות להבדיל ולהפריד כחות הטומאה שלא יתחברו, וכחות הטהרה יהיו מחוברים. וכן הפאות שבסוף הזקן להפריד בין שער לחי הימין ובין שער לחי השמאל כדי שלא יתחברו כחות הטומאה. וה' פאות הם בזקן, ב' בראש לחי העליון אחת בימין ואחת בשמאל, ושנים פאות אלו סמוכות אצל פאות הראש כנזכר, ושנים פאות בשני ראשי לחי התחתון אחד מימין ואחד משמאל, ואחד באמצע הזקן הנקרא שבולת, שהוא במקום אמצע לחי תחתון שהוא כנגד הגרון, וכל שערות שבחמש אלו הפאות הם רומזים לכחות אלהיות כמו השערות שבשני פאות הראש, ואסור לגלחן, שכל שער שבז' פאות אלו הם כסא לשבעה כחות הטהרה לחול עליהם בהיותו טהור: ונחזור לענין, ושער בית השחי הימיני רומז לרביעית, שהוא זרוע ימין. ושער בית השחי

11

השמאלי רומז לחמישית. ושער שבחזה רומז לששית שהוא גוף האילן. ושער שבירך ימין רומז לשביעית. ושבשמאל רומז לשמינית. ושסביב לצדיק רומז לתשיעית. ושל אחוריו רומז לעשירית: ודע כי השערות שבעשר מקומות הנזכרים הרומזים לטומאה, אל יעלה על הדעת אפילו במחשבה לומר שגוף השערות בעצמם הם ממש טומאה ח"ו, כי ישראל קדושים הם וא"א שיצמח בגופם דבר טומאה, אלא שהשערות שהם בעשר מקומות אלו הם כמו כסא לעשר כחות הטומאה לחול עליהם אם יטמאו: ודע כי יש ששה מדריגות לסטרא דשמאלא. המדריגה הראשונה שהיא עליונה, היא מדריגת המלך והמלכה שהוא סמ"אל ורה"ב וסיעתם, הנקראים עבדא בישא ושפחה בישא, וטומאתם נקראת אבי אבות הטומאה, ובשביל רוב גודל מעלתן של ישראל לא ניתן רשות לשום אחד מאלו המדריגות של הטומאה ליגע בהם בשעת הפטירה ולאחר הפטירה , אלא דוקא סמ"אל [הנקראים בני מלכים] וסיעתו. המדריגה השנית יקרא עבדים דסמאל, וכן על זה הדרך עד ששה מדריגות. והמדריגה

12

השנית נחלקת לארבע מאות כתות, וכולם חונים על הטמא שנטמא באחת מתשעה טומאות אלו, זב, מצורע, בעל קרי, יולדת, נדה, זבה, טומאת שרץ, נבלה, ומי חטאת. ויש כח בשיעור מקוה טהרה להעלותו מטומאתו, בין שיהיה טמא מטומאה אחת מן התשעה, בין שיהיה טמא מכולם. וידוע שכל אחד מתשעה מיני טומאות אלו נקראים אב הטומאה, והמת נקרא אבי אבות הטומאה, בעבור ששולטים בו המדריגה הראשונה באופן שאין מסתלקין מעל הטמא מת אע"פ שיטבול בים הגדול, ולא בשום דבר אחר אלא דווקא באפר פרה: וסוד הענין הוא שכבר נתבאר כי אין רשות ליגע בנפטר הישראלי אלא סמ"אל שהוא ממדריגה הא', וכשמזין על הטמא אפר פרה מיד הטומאה הנקראת עגל מסתלקת ממנו, כי ידמה לו בראותו אפר פרה כאלו אומרים לו ישרפו אותו כמו ששרפו את אמו, ומיד מסתלק והולך. ובעבור שכל ענייני התורה אינן מתקיימין אלא ע"פ שנים עדים לכן הוצרכו שני הזאות, ועוד בשביל שנתנה רשות לטומאה לחול עליו ז' ימים כנגד ממשלת ז' כוכבי לכת, שכל כוכב

13

מושל ביומו על סדר זה, לבנה ביום א', מאדים ביום ב', חמה ביום ג', נוגה ביום ד', כוכב ביום ה', שבתאי ביום ו', צדק ביום שבת, וסימניך למחנ"ך ש"צ. וידוע כי יום ג' רומז לת"ת שהוא קב"ה, ויום ז' למלכות שהיא שכינת עוזו, ולכן צריכה הזאת ג' וז' שיסתלק הטומאה בכח הקב"ה ושכינת עוזו בחיבור שניהם, כי בכח הזאה שביום ג' הרומז לת"ת מסתלקים כל כתות סטרא אחרא דשמאלא שהם מסיעתו דסמ"אל, ועדיין נשארים אותם של סיעת רהב, ובכח הזאת יום ז' הרומז למלכות מסתלקין כל כתות הטומאה שהם מסיעתו של רה"ב, באופן שנשאר הטמא טהור מטומאת מת, אבל עדיין נשאר לו טומאת מי נדה ולכן אינו טהור עד שיטבול, כי טומאת אפר פרה הנקראת מי נדה היא אחת מתשעה אבות הטומאה והנטמא באחת מהם אינו טהור עד שיטבול, ולכן הטמא בטומאת המת אחר הזאה ג' וז' צריך שיטבול. וזמש"ל. מסכ"י: מעין ז - נהר - יד נהר יד - לבאר פרטי החיצונים כגון השדים וכחות אחרים המתפשטים במציאות:

14

חכמי הקבלה הקדומים אומרים, כי קבלה מסורה לאבותיהם כי זה האויר נחלק לג' חלקים, עליוני, ואמצעי, ותחתון. עליון ניתן לאשמדאי מלכא רבא דשידא, ואין לו רשות לא לקטרג ולא לחבל אלא ביום שני בשבוע, ואשמדי אעפ"י שנקרא מלכא רבה דשידא הוא תחת ממשלת סמ"אל, ונקרא שרא רבא כנגד אצילות של מטה, ואשמדאי תחת ידו וממשלתיו, ולילי"ת סבתא משמש בה סמ"אל, ואשמדאי משמש בלילי"ת זעירתא. ושני הכחות אלו עם בת זוגם, כל אחד מהם נולד עם בת זוגו דו פרצופין כאדם וחוה. ולילי"ת עולימתא כלתיה דאשמדאי היא ברתא דמלכא דשמיה קפצפו"ני שנבאר לקמן. ואמרו החכמים הקדמונים שסמ"אל השר הגדול נולד קנאה בינו ובין אשמדאי מלך השדים, על לילית שקוראים אותה לילית עולימתא שהיא בצורת אשה יפה מהראש ועד הטיבור ומהטיבור ולמטה אש לוהט, כי כאמה בתה שהיא בת מהיטב"אל אשת קפצפו"ני אם לילית עולימתא, ושתיהם אם ובת טרודות במלחמותם עם לילי"ת רבתא סבתא

15

אשת סמא"ל: ומתולדות אשמדאי ולילית אשתו, נוצר שר וגדול בשמים מושל על שמונים אלף משחיתים ומחבלים, וקוראים אותו חרבא דאשמדאי מלכא, ושמו אלפפו"ניאש, ופניו מלהטים כאש להבה, ועוד קוראים אותו גו"ר יהוד"א, פירושו מקטרג ומתגרה עם יהודא שהם שלשה שרים המלמדים זכות על יהודא ושמם, מלכי"אל, עטורי"אל, נשרי"אל. ובשעה שנולד אותו המשחית נולד ג"כ בשמים שר משורש המלכות הנקרא חרבא דמלכא משיחא, ויש לו שני שמות ואלו הם, משיחי"אל, כוכבי"אל. וכשיבא ויגיע הרצון אז יצא החרב מתערה ויתקיימו הנבואות כי רותה בשמים חרבי וגו', דרך כוכב מיעקב וגו': החלק הב' קפקפו"ני , ואשתו צרעי"תא שמשתמש בה חצי שנה, וחצי השנה שמושו באשה אחרת ושמה סגרי"תא, והתולדות היוצאות מהם צורות משונות זו מזו, יש להם גופות והכרת פניהם בשני דמיונים בני צרעיתא כדמות מצורעים, ויש אומרים כי המצורעים בני נדה שמצטרעים לי' לכ' לל' למ' לנ' לס' לע' לפ' כדפירשו רז"ל, הם הנולדים מכח התולדה הזאת המגונה.

16

ובני סגריתא הם אין להם הכרת פנים אלא כדמות מנוגעים, ומלחמה ארוכה ביניהם ורוחות רעות מתפשטות באויר, וכל הזיקין והזועות יוצאין מכח אלו התערובות, וממשלת אשמדאי ואימתו מוטלת עליהם, וממה שמתחדש עליהם הם מודיעים את שלמטה מהם: החלק הג' הם המזיקים נבראים ומלובשים בכמה מיני צורות משונות זו מזו, יש מהם שצורתם צורת כלבים, ואם עון אדם גורם, והכלב המצוייר מזו התולדה הרעה יקרה באדם ונושך אותו, רפואתו קשה עד מאד להרפא, ולפעמים שמשתנה צורתו בעוונו כצורת הכלב ההוא, ומתחלף באותו הצורה ונובח וצועק ונושך וחוזר ונושך, ההוא אין לו רפואה עולמית, עד שימות וחוזר ומתלבש בערוב האויר ההוא בכח אותו הצורה, וזהו עונשו ואפיסתו, ועל זה הסוד התפלל דוד הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי. ויש מהם שצורתם צורת שעירים צורת עזים, ומאלה היו רכב עז"א ועז"אל ושניהם לבדם צורתם דמות אדם ממש, וכשנפלו ממקום הקודש נתלבשו בכח זה האויר אשר עלינו, ונתלבשו בגשמיות בני אדם, ונחלש כח עליוני,

17

וקבלו כח התחתונים, אבל התולדות שיצאו מהם היו גבורים בקומה יתירה ובגבורה חזקה מכל בני אדם. ויש מהם צורות אחרות כצורות בני אדם, מתולדתם מהם צורת אנשים ומהם נשים נראים לבני אדם, ואין ביניהם רק השקר והכזב, ויש להם קנאה מבני אדם וכוונתם לטמאם ולהכשילם, וכמעט היו מכלים ומשחיתים כל מה שנראה להם, לולי מדת המלכות המשילה מאצילותה שר ידיד וחביב לפני השכינה שמו יופי"אל שר הפנים, ולולי השגחתו ואימתו עליהם לא היו מניחים בריה בעולם, והשר הזה מכניעם ומשפילם: והשר על חלק הג' הזה שמו קפצפונ"י ושם אשתו מהי"טבאל בת מטרד, והתולדות היוצאים ממנו מקפיצים בקפיצה אחת מקצה האויר ועד קצה האויר, וניתן להם רשות לפעמים להטיב