ספר פרדס רמונים
שער כח פרק ו
הורדה וגישה לכלי בינה מלאכותית
שער כח פרק ו פרק שישי: אחר שבפרקים הקודמים בארנו ענין הנקודות בפרטות נבא בפ' זה לברר אותם בכלל. והנה הנקודות בכללם הם ענפים דקים מתאצלים ומסתעפים באותיות. ומקור אצילותם מחכמה ומשם הוויתם והתגלותם ומשם מציאותם. וזה באר הרשב"י ע"ה בתיקונים (בתקונא ע' דף קכ"ג ע"ב) ז"ל וגביהם, דא אימא עלאה דאיהי על גבי ספירן דאינון תחותה דמינה כל אתוון. וגובה להם, דא חכמה דמתמן נקודין עכ"ל. הנה בפי' כי כערך מוצא האותיות מבינה כן ערך מוצא הניקוד מחכמה. ועם היות שאמרנו שמוצאם והויותם מחכמה עכ"ז הוא ע"י הכתר כי בכח הכתר האצילם החכמה וז"ל הרשב"י ע"ה בשה"ש [בז"ח דף פ"ג) נקודין אינון נפקין מרזא דמוחא לקיימא אתוון על תקונייהו ובנקודה חדא אשתני תיבה ואעבר לההוא תיבה מקיומא (בקיומא) [נ"א בגוונא] אחרא בוצינא דקרדוניתא כד בטש ההיא אוירא במוחא בטש ולא בטש מטא לגבי דההוא מוחא ומסתלק מניה מטא ולא מטא כדין ההוא בטישו נפיק לגבי אתוון מגו
מוחא ואתוון אתנקידו עכ"ל. ופירושו נקודין כו' פי' הם יוצאים מסוד החכמה ולא מחכמה מצד בחינותיה החיצוניות המתפשטות אלא מצד בחינותיה הפנימיות דהיינו רזא דמוחא. ולא אמר ממוחא אלא מסודה ופנימיותה דהיינה בחינתה המתדבקת בכתר כי מכח כת"ר נאצלו כדמפרש ואזיל. וקרא לחכמה מוחא ולא קראה בשמה הידוע, לשתי סבות. הא' להורות על העלם בחינת מוצא הניקוד דהיינו בחינת היותה מוח דהיינו מפיאותה המתקרבת אל קרום המוח אל הקרקפתא שהם כנויים מתייחסים אל הכתר כמו שנתבאר בערכי הכנויים. הב' מפני שהמוח משכן לדעת ולשכל ושכל האדם יכונה בשם מוח וכן שכל התיבות שהם הנקודות כדמפרש ואזיל ראוי שיתייחסו בשם מוח להאותיות ודעתם והבנתם. לקיימא אתוון וכו', המשל בזה תיבת יתן אין לו שכל ותקון אם נאמר יתן או יותן בשורק ויש חילוק גדול במשמעותן כדפירשו בגמרא (ב"מ דף כ"ב ע"ב) יתן דומיא דיתן. הנה חלוף הבנת התיבות הוא ע"י הנקודות וע"כ
תקונם ודעתם ושכלם הם הנקודות כדפירשנו. בוצינא דקרדוניתא וכו', פירוש כתר ופירשתי בשערים הקודמים פעמים רבות. כד בטש ההוא אוירא במוחא וכו' פי' כתר נקרא אוירא דכיא ונקרא בוצינא דקרדוניתא. ויש חילוק גדול ביניהם כי בוצינא דקרדוניתא נקרא על שם פנימיותו המתעלם המתאחד בסבתו סבת כל הסבות ממ"ה הקב"ה ולכן נקרא בוצינא דקרדוניתא כדפירשנו בשערים הקודמים. ואוירא דכיא נקרא בחינתו המתאחד בחכמה שהיא הבחינה החצונה שבו. והנה בחינת בוצינא דקרדוניתא בטש בבחי' הג' שהיא אוירא שבו מתאחד בחכמה. ושעור התכת לשון המאמר כך הוא בוצינא דקרדוניתא שהיא הבחינה ראשונה כד בטש ר"ל הכה או חבט ופי' גלה הבחי' האחרונה שבו ההוא אוירא דכיא. והנה המגלה היה בוצינא וכו' והמתגלה הי' אוירא והענין שבו נתגלה הוא האי מוחא. ואין לשון בטישה ממש כמשמעו אבל כוונתו כמו אור המתאצל מן העין ומכה בדבר הנראה ושואף הראות ואין לנו משל נאות בעולם הגשמי
אלא זה שהוא יותר דק שבנו להמשיל. בטש ולא בטש הכונה להורות על דקות האצילות שהוא גלוי ולא גלוי. גלוי בערכו הנעלם ולא גלוי שאינו מושג אפי' ע"י גלוי זה. וענין השפעת הכתר בחכמה לא הי' מציאות הנקודים אלא השפע הראוי להם כדפי' בשער הקודם לענין כח החכמה באותיות ועקר הוויות הנקודים היה מהחכמה הנק' מוחא. וז"ש נפיק לגבי אתוון מגו מוחא כדין כו' כי משם הנקודות ולכן אתוון אתנקידו. והנה כענין שהחכמ"ה נפש ורוח אל הבינה והבינה גוף בערך החכמה, כן הנקודים שהם מסתעפים מהחכמה אל האותיות שהם ענפים מסתעפים מבינה. ואין לשאול ולומר א"כ איך אפשר שיתבאר הנעלם בסתום ממנו הפך העניינים העליונים כי התחתונים מגלים ומודיעים העליונים וכאן העליונים מודיעים התחתונים. זה אינה תמיה כי הוא משל אל העששית שהם כל א' וא' מגוון ידוע והנה בהבטתם לא יגלו גוונם ולא יאירו וע"י ניצוץ השמש הפשוט מגוון שיאיר בהם יראה בהם גוונם.
וכן ענין האותיות כי הבינה הוא בענפיה כדמות העששית שאין לה גוון אלא ע"י ניצוץ השמש המאיר. וכענין ערך הנקוד אל האותיות כן ערך הטעמים אל הנקודות ומתבאר בשער הטעמים בעה"ו. וכמו שמשתנה רוחניות אותיות אל בחי' מתחלפות כדפי' בשער הקודם כן הענין ממש בנקודות כי כפי מדרגת הנפש יהיה מדרגת הרוח ולפי מדרגת הרוח יהיה מדרגת הנפש כי ודאי לא ישתוה נקוד הכנויים כנקוד השמות וניקוד השמות לא ישתווה אל הניקוד ההויות כי לפי מעלת וקדושת השמות כן יהיה מעלת ניקודם בגובה ועומק אצילותם. וראייה לזה ממה שכתבנו בפ"ק בשם ספר ברית מנוחה. וידענו שיקשה אל המעיין שא"כ לפי זה היה ראוי שיהיה ניקוד השמות אסורים במחיקה כשמות עצמם ויותר מפני שהנקודות רוחניים יותר כדפי' ולא מצינו מי שאסר בזה. וגם היות שאסרו האותיות בביאור זרקא זו אינו שאלה כלל כי קרה אל הניקוד ואל הטעמים כמו שקרה אל שם אהיה ושם בן ד' [ב] כדפי' בשער השמות
(פ"ה) כי מפני העלם הכתר לא נתגלה בו שם בן ד' לרוב דקותו והעלמו אמנם נתגלה לבוש אל לבושו כמו שהארכנו שם בס"ד, וכן קרה לנקודות ולטעמים כי מרוב העלמם לא נתגלו אלא לבוש לבושיהם כערך הכנויים הנמחקים אל השמות שאינם נמחקים. ואפשר היות גם כן זה טעם למה לא נכתב הניקוד בס"ת בזולת טעמים אחרים מספיקים שיש בענין. והנה בזה נשלם הפרק ונכלל השער הזה בס"ד בילא"ו:
שער כט פרק א שער הטעמים הוא שער כ"ט: אחר שבשער הקודם בארנו כפי הנמצא בדברי הרשב"י ע"ה בתיקונים נבא עתה לבאר הטעמים כפי הנמצא גם כן בדבריו. והטעמים בשמם וצורתם הם אלו: זרקא, מקף, שופר הולך, סגולתא, פזר גדול, ירח בן יומו, קרני פרה, געיא, תלשא, אזלא, גרש, פסיק, רביע, שופר מהופך, קדמא, זקף קטן, זקף גדול, שלשלת, שני גרישין, תרי טעמי, דרגא, תביר, מאריך, טרחא, אתנח, רפה, דגש, יתיב, תרצא, שבולת, סבולת, מפיק בהא, שבא געיא, געיא שבא, סוף פסוק: אלו הם הטעמים כשמם וצורתם ומקורם ללשונותם. ועתה נכנס בביאור כל א' וא' מאלו הטעמים כאשר נמצא להרשב"י ע"ה:
פרק ראשון: בביאור ירקא מקף שופר הולך סגולתא. ראשונה זרקא הוא המלכות ונקרא זרקא בהיותה נזרקת כלפי מקורה הנעלם ועולה ומתאחדת בסוד החכמה עד הכתר כדפי' בשער הקודם פ"ק בחולם. ולזה נמצא שהיא חוזרת מסוף התיבה לראשה להורות כי היא למטה בסוף המדרגות ולפעמים חוזרת אל בית אביה כנעוריה ומלחם אביה תאכל ותקבל שפע רב ורב טוב לבית ישראל הם מחנותיה וחיילותיה המצפים עת בואה לתת טרף לביתה וחק לנערותיה. והיא נקוד הראש שבראש החוט ההוא והחוט נרמז בתפארת כי דרך התפארת עלייתה דרך שש המעלות תעלה ושם תעשה עטרת תפארת אשת חיל עטרת בעלה. וזה הורה צורת הזרקא בציורה ורמיזתה. ומפני שעליה נאמר (דניאל ב לד) חזה הוית עד דאתגזרת אבן די לא בידין ומחת לצלמא. כן היא אז מתעוררת בכח וחוזק עלייתה ומבטלת כל צלמי ופסילי אלהים אחרים. והיא הנותנת חנק להדבוקים בשערי המות אשר תחתיה [א] והוא סודר שבו היו חונקין הסנהדרין. ומפני היותה
קודם עלייתה צורת חירק למטה קצת כזה [] כי היא מציאותה התחתון ועולה מן השמאל אל הימין כי כן כל העליה מן השמאל אל הימין והירידה מן הימין על השמאל כי הימין לעולם על השמאל ואח"כ מתפשט ביושר כלפי מעלה להביט כלפי הכתר כי שם עיקר כוונת עלייתה בסוד אני ראשון ואני אחרון (ישעיה מד ו) אי"ן בראש ואי"ן בסוף כמו שבארנו בשער המציאות. נמצא כי זרקא בטעמים ואל"ף באותיות הכל ענין אחד ורמז א' י' בראש וי' בסוף ו' באמצע והיינו צורת וכן הזרקא י' בראש וי' בסוף ו' באמצע: מקף נ"ל כי זה הטעם הוא בחכמה כמו הפתח הנרמזת בחכמה ואמנם הוא בסוד הדעת העומד ומקיף ומחבר ומייחד ב' המדות הם חכמה ובינה כמו שהארכנו בשערים הקודמים ול' מקף מל' חבור כמו [אין מקיפין ב' חביות] (ביצה דל"ב ע"ב) שעניינו לשון חבור ויחוד. ונמצא לפ"ז פי' הטעמים האלה כך זרקא הוא עליית המלכות למעלה למעלה ותחלת חזרתה חוזרת על פי מדותיה וראשונה חוזרת לחכמה ושם מקף אחר עמידתה בכתר כי שם רמז הזרקא כדפי' ולזה
נמצא הזרקא למעלה בראשה עקום לצד שמאל להורות על חזרתה וכן בנגונה יש אחרי העליה בנגון קצת השפלה ואח"כ המקף המקיף שתי המדות השניות יחד בנגון מהירות ויחזור המקף עם השופר שהיא הבינה כמו שנבאר: שופר הולך מהופך. שופר היא הבינה וכן היא שופר שעליה אנו אומרים תקע בשופר גדול לחרותינו כי בה החירות כדפי' בשער ערכי הכנויים. ולשון שפר כי היא שפרה המשפרת אל הולד שהיא מניקה חלב לת"ת ומיפה אותו בהשפעתה. ולכן נמצא בשופר צד הרחב להראות אל רחובות הנהר ומשפעת למטה ואין תימה מענין התקיעה שהיא מצד הקצר אל הרחב [ב] כי הוא לעורר כח העליון והוא בסוד אור החוזר. וכאשר הזכות והמצות מאירים בעולם ומנהרים אז היא שופר הולך שלעולם חוזר ומשפיע כענין נהר דנגיד ונפיק. וכאשר ח"ו גורמים העונות, השכינה העליונה מסתלקת ואז היא שופר מהופך רצה לומר טוב הפוך כענין הרשעים שמהפכים מדת הרחמים למדת הדין ח"ו והעולם בצער עד יחזור וישקיף האם על הבנים:
סגולתא ידוע שמן השופר יוצא אש ומים ורוח כי הקול כלול משלשתן שהם ג' יסודות אש מים ורוח והם גדולה גבורה ת"ת והם סגולתא שהם ג' נקודות. ואין לתמוה על הת"ת שהוא למעלה מגדולה וגבורה, כי כבר בארנו בשער סדר האצילות כי גם לו יחס למעלה משתיהם להיות כי הוא נאצל מן הכתר ועולה עד הכתר. ומה גם עתה בענין הסגולתא שעסקינו בסוד העלייה שעלתה המלכות ועתה תחלת ירידתה אל מקומה ולפיכך הוא למעלה בסוד הדעת בסוד המקף לייחדו עם השופר כדפי'. ועם היות שימצא הטעם הזה לפעמים מייחס אותו הרשב"י ע"ה בג' ראשונות, העיקר הוא באבות. ומעטם שג' ראשונות נשפעים הנה בג' אלו נקרא בשמם. וכן באר הרשב"י ע"ה בתקונים (תקוני ז"ח דף קכ"ז ע"ב) ז"ל סגולתא ברזא דתלת אבהן דקיימין גו שופרא עכ"ל. ולמעלה מזה אמר ותלת קשרין קיימין בדוכתיה. ואע"ג דברזא אחרא קיימין. כלא הוא ברזא חדא, דהא תלת קשרין אלין דקיימין בדוכתיה תחות גדפי דההוא
שופרא עכ"ל. הנה כי הוקשה להרשב"י ע"ה הקושיא הקושיא עצמה. ותירץ כי אעפ"י שבמקומות אחרים אמר שסגולתה בחכמה [בכח"ב] עכ"ז העיקר הוא בג' אבות אלא לפי שעומדים תחת הבינה כדרך שהם נקראים סגולתא שנקרא כן העליונות והעיקר הוא בג' אבות כדפי'. ובמ"א בתקונים פי' הרשב"י ע"ה כי סגול הוא זכר מציאות הת"ת וסגולתא היא מצד המלכות אשת חיל עטרת בעלה. והטעם כי הת"ת מצד עמידתו הוא למטה משני אבות והם סגול. ומלכות למעלה מנצח והוד והם סגולתא וכן בסוד עלייתם יהיה בעלה בסוד סגולתא גובר מצד עלייתם על גדולה וגבורה כדפי':
שער כט פרק ב פרק שני: בביאור פזר גדול ירח בן יומו קרני פרה געיא תלשא. פזר גדול. הטעם הזה הוא העיקר בתפארת עם כללות שש קצוות שבו ונקרא פזר גדול מלשון פזר נתן לאביונים (תהלים קיב) כי הוא הזן ומפרנס לב' אביונים שהם יסוד עני ומלכות עני"ה ושניהם אביונים ותאבים לכל מה שישפיע ותנועתו קצת בתמיה להורות על חיותו עליון על כל הבנין וקצת מתמיה. וצורת טעם זה הוא כצורת שלש נקודות רוחב ושלש אורך כזה: ונראין ג' מכאן וג' מכאן והם חמש כך הספי' הם חמש והם שש. הם חמש כי יסוד מעצמות הת"ת ואצלו כדברי הרשב"י ע"ה גוף וברית חשבינן חד, והם שש כי היא ספירה בפני עצמה על האמת. וכן הנקודות האלה נראין שש והם חמש. אלו הם העתק דברי הרשב"י במקום א'. ובמ"א פי' כי הפזר ביסוד. ואפשר לומר כי כל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף. כי אחר שהוא משפיע ביסוד נעשה היסוד מפזר ונוסף עוד וגו'. גם הוא יורה הזרע היורה כחץ והוא
זורקו במלכות כנודע [ג]: ירח בן יומו פי' הרשב"י ע"ה שהוא המלכות שהוא הירח אמנם כבר נתבאר בשער המציאות בענין ה' וי' שבמלכות וידוע כי מציאות היו"ד אין בו חסרון ומיעוט לעולם אמנם המלוי והחסרון הוא במציאות הה"א ג' גווני העי"ן שהם נגד ג' אבות כדפירשנו שם. ובת עי"ן היא המקור המשפיע אור אל כל הצדדים אשר סביבה וממנה יונקים שפע וברכה והיא נקודת ציון שממנו הושתת כל העולם והיא המנהרת סביבותיה שהוא הירח. ונ"ל כי הטעם שנקרא ירח בן יומו לפי שהיא מתנהרת מהתפארת שהוא יום שלם וזהו בן יומו. ואפשר לומר כי הוא בן יומו לבד שהוא תחלת קבלת האור ואז נרמז אליה הטעם הזה. עוד אפשר לומר שהוא ירח מאיר מעצמה מיום שלה דהיינו נקודה אמצעית שהיא מאיר' ממנה כדפירשנו ובאותה בחינה נקראת היא יום מאיר [מעצמה]: קרני פרה הם נצח והוד שהם שתי קרנים זה אל הימין וזה אל השמאל ונקראים קרני פרה היא המלכות שנקראת פר"ה אדומ"ה כשהיא מקבלת מהגבורה. וכן הבינה נקראת פרה אדומה כשהיא
משפעת בגבורה ואלו הם קרניה שבהם היא מנגחת כלפי מטה ומשפעת. וכן המלכות ראשה הוא היסוד ועל ראשה הם הקרנים האלה שבה מנגחת ימה וצפונה ותימנה ומזרחה ולפיכך הם בתמיה על סוד קבלתם מן הדין ולהורות על חוזק ועלוי [ד]: געיא הטעם הזה מורה על התפארת שהוא סוד וא"ו אמנם מורה על יניקתו מן הדין שהוא גועה בו והוא דין חזק שהוא נפרד ויורד לבקש על היכלו והנה נשרף על ביתו והנה נחרב ועל שכינתו והנה היא נופלת בגלות. וזהו געי"א לבדה ובהצטרפה אל השבא יתבאר בס"ד: תלשא תרצא פי' הרשב"י ע"ה כי התלשא אל השמאל ופי' בו ת"ל א"ש, ותרצא אל הימין. ונוכל לומר כי הרמז בשניהם אל היסוד. ונודע שהיסוד מקבל משני קוין, מהחסד אל הימין ומגבורה אל השמאל. ולפיכך כשהוא מקבל מן הימין הוא תרצא ל' רצון, ונגוניו ג' נגונים לרמוז אל קבלתו מג' מקורות שהם בימין חכמ"ה חס"ד נצח. וכשהוא מקבל מהשמאל נקרא תלשא ת"ל א"ש, ונגונו בג' נגונים שהם נגד ג' ספירות שבשמאל והם בינ"ה גבור"ה הו"ד.
והצורה מורה על קבלת יסוד על ידי תפארת. ומלכות ועלייתה למעלה זהו כי הוא נקודה ברה כאגן הסהר על קו האמצעי והוא נוטה עמה אל שני הצדדים: שער כט פרק ג פרק שלישי: בביאור אזלא גרש פסיק רביע קדמא זקף קטן זקף גדול. אזלא גרש פי' הרשב"י ע"ה שהם שתי זרועות. והנראה באלו הטעמים הוא כי הם הזרועות בעת התייחדם בת"ת אל קו האמצעי וזהו שהא' מצד ימין והא' מצד שמאל ושתיהם תואמים מלמעלה אל הטבעת הא' שהוא התפארת והוא המייחדם בקו המיצוע ולכן נק' הא' אזלא לפי שהוא הימין כח חסד והרחמים הנשפעים מאליהם כדרכם והם הולכים בדרך הליכתם. אבל השמאל נקרא גריש שהוא כח הדין המגרש את עצמו ממקומו אל צד הרחמים: פסיק הוא היסוד הפוסק ומבדיל בין העולם העליון לעולם התחתון כי הוא בין ת"ת ומלכות. והעד הפסיק שבין שם בן ד' הא' שבי"ג מדות לשם הב' כי האחד למעלה בכתר והשני למטה במלכות והפסיק מיחדם דרך קו האמצעי. וזהו אין בין מים העליונים זכרים למים התחתונים
נקבות מלכות אלא כמלא נימא ומלא נימא הוא חוט השערה והוא יסו"ד. ופי' הרשב"י ע"ה (בתקונא י"ט דף ל"ו ל"ז) כי על הפסק הזה שבין שם לשם אמרו שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה. והטעם כי הצדיק נשער מאד מצד מדתו שהוא חוט השערה: רביע פי' הרשב"י ע"ה כי הרביע הרומז בו אל הבינה שהיא נקודה נעלמת ונקראת כן שהיא כאימא רביעא על בנין ותנועתו בעלייה שרומז אל התפארת העולה להתעלם באם. נמצא הרביע הרמז בו אל התפארת מתעלם בבינה בהיות הבינה רובצת על הבנים: קדמא הוא התפארת המקבל מן הדין להלקות לחייבים ולזה הוא מטה שנוטה לצד השמאל הגבורה ומשפיע הדין אפי' לנצח העומד לצד חסד. ולזה נגונו כפעם בקול: זקף קטן הוא החסד והדין לבד. ועם היות שאין קו המיצוע ביניהם על כל זה גובר החסד על הגבורה. ונקרא קטן בערך שאין תגבורת החסד על הגבורה כערך שהכריע קו החס"ד את קו הדין לצד ימין אלא שהם זה על גב זה כדרך אצילותם חסד על גבורה:
זקף גדול פי' הרשב"י ע"ה כי השתי נקודות הם החס"ד והגבור"ה ולפיכך הא' למעלה מחבירו להורות על תגבורות החסד על הגבורה ולכן נקרא גדול מלשון גדולה וכל זה על ידי התפארת המטה הגבורה לצד הימין ולכן הוא לצד השמאל להורות שהעביר הגבורה צד עבר הנהר חסד כח רחמים ומה שהיה כזה א' ת"ת בין שתי הקוים [הנקודות] נעשה כזה: דהיינו שני הקוים [הנקודות] לצד ימין: שלשלת פירש הרשב"י ע"ה כי הוא בת"ת ואמר שתרועה גם כן בתפארת ועם היות שהיא במלכות על כל זה גם יתיישב בתפארת כי משם עקר המלכות ומשם באה ואליו תחזור כי שניהם יחד. והטעם שהוא בתפארת מפני שהוא שלשלת הקושר ב' קצוות צד הרחמים וצד הדין. ונוכל לומר כדי לחלק בין שלשלת לאזלא גרש כי השלשלת נרמז בת"ת בעת שקושר בין חכמה ובינה ובין גדולה וגבורה ובין נצח והוד דגוף וברית חשבינן חד ומטעם זה בשלשלת ג' חטוטרות כזה [] להראות קשר שלשה מקומות הללו בסוד ההכרעה ומשפיע השפעתם עד למטה בסוד הנקודה
התחתונה אשר בו שהוא סוד ההשפעה המתקבצת במלכות שבו עקר התרועה: שער כט פרק ד