ספר פרדס רמונים
פרק רביעי:
הורדה וגישה לכלי בינה מלאכותית
פרק רביעי: בבאור כל שאר הטעמים. שני גרישין פי' הרשב"י כי הם תרין דרועין ונוכל לומר כי הם תרי הזרועות נכללות בתפארת שהוא המכריע בין האש והמים וע"ז שני גרישין הם כשני ווי"ן שבוא"ו במילואה להורות שהת"ת הוא ארך אפים. ופי' שתי פנים, פני הדין מצד הגבורה ופני רחמים מצד החסד. והוא נכלל מהם ומייחדם ועושה כלם א'. וזהו וא"ו מיחד שתי הואוין שהם שתי פנים והוא מטה אותם מיוחדות כלפי חסד. ולכן שני גרישין הם שתי הזרועות שוים נוטה לצד הימין ומתעלם בניגונם לקבל הת"ת מן הכתר להיות גובר עליו כח הרחמים להכריע השמאל אל הימין. ואין תימה בהיות שתי ווי"ן בגדולה וגבורה שכבר ביארנו בשערים הקודמים ענין ג' ווי"ן שהם ויס"ע ויב"א וי"ט שהם ג' אבות. ונק' שני גרישי"ם מפני שמצדם נתחייבו שני גרושין גרוש בית ראשון וגרוש בית שני מפני שעברו ישראל תורה שבכתב ותורה שבע"פ וכן רמ"ח מ"ע ושס"ה לא תעשה שהם בחסד וגבורה כ"פ
הרשב"י. ולפי הסברא נקראו גירושין כי הת"ת מגרש אותם ממקומם ומגיעם אל קו המיצוע ומטה אותם לצד החסד: תרי טעמי פי' הרשב"י ע"ה שהם נצח והוד נוטים אל הימין להמשיך החסד והם מורים על הזכר הפוסק יריכיו להתייחד עם הנקבה שהיא אתנ"ח כמו שנתבאר. ופי' הרשב"י ע"ה (בפ' בלק דף קפ"ט) כי מטעם זה אתמר (בראשית כז כה) ויבא לו יין וישת בתרי טעמי להגביר הת"ת שהוא מדתו של יעקב לישבו על מתכונתו. ונצח והוד להטות הגבורה לצד הרחמים. ונ"ל שנקראים תרי טעמי, שאין טעם מן ששוחק הנצח מצד החסד, כטעם מן ששוחק ההוד: דרגא נ"ל כי הדרגא הוא יחוד נצח והוד עם היסוד המייחדם והמזוגם והוא שליש השלשלת כמו שביארנו בפרק הקודם. ואפשר כי הדרגא הוא במלכות כי הוא מדרגה אחת ונקרא דרגא בהיות היחוד הזה בא על ידי היסוד: תביר טעם זה פי' הרשב"י ע"ה כי בתביר הוא יחוד ת"ת ומלכות לשבר ולהכניע הקליפות ולכן בא הנקודה לצד שמאל להורות אל תוקף הדין שיניקתה מן השמאל ונוטה לצד הימין
להורות כי הדין הזה הוא לטובה ולרחמים: מאריך טרחא נ"ל בזה הטעם כי המאריך הוא מצד החסד המאריך אפים אפי' לרשעים כדי שישובו, והטרחא הוא הגבורה אשר מעשה רשעים ורחמיו עליהם הוא לו לטרח והוא מטריח בני האדם ביסוריו על מעשיהם המקולקלים. או אפשר כי המאריך והטרחא הם משך החסד והתעוררות הדין אל המלכות להעירה אל הזווג כאתנח וההתעוררות בסוד עלה בכבש כו' שפי' בשער מהות והנהגה פכ"א: אתנח הטעם הזה פי' הרשב"י ע"ה במלכות והרמז כי היא מפשקת את רגליה לקבל זרע הזכר בעלה בשמחה ובטוב לבב כי ענין הזווג בישוב ובשתיקה לכן נקרא אתנח לשון ישוב וכן נגונו בשתיקה ר"ל עמידת התיבה ונק' אתנח בקבלתה מן הת"ת ע"י הנצח וההוד ולכן נמצאו בה ציורם בהם כתואר בנ"י המלך ונקוד' עליהם להורות על הת"ת וכ"ז בסוד שימני כחותם שבארנו לעיל: רפה דגש כבר בארנו בשערים הקודמים מציאות הרפה שהוא סוד הרחמים ומציאות הדגש שהוא
סוד הדין אבל לא רחמי החסד ממש אלא הרפה הוא סוד הת"ת שהוא הזכר ונטייתו אל החסד והרחמים והדגש הוא סוד המלכות שהיא הנקבה שנטייתה אל הדין ולכן אותיות הגרון אינם מקבלות דגש מפני שהן בחסד כדפי' בשער האותיות בס"ד. והנה הרפה הוא סוד ו' והוא רקיע נטוי על ראשיהם למעלה ודגש היא המלכות שעליה נאמר (יחזקאל א יג) והיא מתהלכת בין החיות ולכן הדגש בתוך האות: יתיב הוא סוד עיכוב השפע בחכמה בסוד למה ה' תעמוד ברחוק והוא הרקיע ו' ת"ת שהיה נטוי להשפיע כזה ו' ונכפל כלפי מעלה ונסתלק כזה יתיב העמדת השפע ועכובו בסוד ה' למבול ישב שפי' בזהר פ' נח (דף ס"ד ע"ב) ישב בלחודוי דלא אתיא עם דינא. וכן כאשר הדין מתפשט והעולם נדון הופך פניו מן השמאל אל הימין והחרב נוקם נקם ברית והוא יתיב בלחודוי והיינו יתיב הפך קצתו אל הימין מפני תוקף הדין והכל ענין אחד: תרצא תמצא פי' בפ"ב: שבולת סבולת הנראה מתוך הנקודה הזו כי האות הזה הרמז שלה בבינה והיא רמז אל ג' קוים
הנמשכים ממנה שהם ג' אבות. והנה הימין הוא חסד והשמאל גבורה. ובהיות הנקודה הזאת בימין מורה על החכמה שהוא בחסד שופעת עליה והוא רפה בסוד הרחמים, ובהיות הנקודה בו השמאלי מורה על הבינה דמינה מתערין דינין כדפי' בשער מהות והנהגה ולכן זו נדגשת וזו אינה נדגשת כי החכמה נעלמת והבינה מתגלה. בזולת טעם הדין שפירשנו: מפיק בהא בזה הטעם מתגלה סוד ה"י מן אלדים שהיא בבינה והיא בחכמה תתאה מלכות. כי שניהם נקראים אלהים כדפירשנו בשער השמות. והענין נתגלה בשם במלוי יודי"ן יו"ד ה"י וא"ו ה"י הרי שבבינה ושבמלכות באו ההי"ן על יודי"ן נקובי על דכורי והוא דין כמבואר בשער ממטה למעלה. והסוד העיקרי כי במלכות מציאות י' וכן הבינה. אמנם נבנו סוד בנין המכסה על היודין והיינו ה' שהיא סוד ג' ווי"ן שבהם מתלבשת היו"ד כדפירשנו בשער המציאות. ולכן העיקר בההי"ן הוא כזה ולכן כאשר באה הה"א לרמוז על שם הנקבה וכנוייה
באה הה"א בסופה במפיק כזה להורות על הדין כמו שם אלהים שבו ה"י ולכן המפיק הוא יותר מן הדגש כדפי': שבא געיא הוא ממש על דרך הזקף גדול שפי' בפרק הקודם אלא שאלו הם למטה בסוד הנקוד להורות שחזרו שתיהם לסוד הימין בסוד הרחמים ולכן תנועת השב"א שהוא דין חזרה אל תנועת פתח שהוא רחמים שהוא סדר הזכר המתייחד שהוא הגעיא. וכאשר היא סמוכה לאותיות הגרון שהן אותיות החסד היא תנועתה בהן מפני תגבורת החסד עליהם. וכאשר היא סמוכה לאות יוד אז היא לעולם חירק מורה על הדין בסוד העלם והסתלקות ההשפעה ממנה ושהיא שחורה כאהלי קדר שהיא אות י' כנדרש בשיר השירים מהזהר. עוד אפשר לומר שהשב"א געי"א למטה מורה על היסוד המטה הנצח וההוד לצד ימין כדפרישנו לעיל בזקף גדול וזה יתהפך לגעיא שבא לעתים שהוא מטה הנצח וההוד לצד שמאל בסוד שהוא נוטה לצד הדין ג"כ לפעמים מה שאין כן בת"ת שהוא לעולם בזקף גדול לפי שאין הת"ת נוטה לצד הדין אלא מסתלק
מביניהם והדין הוה בסוד יתיב כדפירשנו לעיל: סוף פסוק נ"ל שהוא היסוד כמו הפסיק עצמו אלא שיש חלוק גדול ביניהם כי הפסיק יש אחריו מלכות מדרגה עשירית בסוד מציאותה למטה אחר מיעוט והיסוד תשיעי לאצילות. אבל סוף פסוק מורה שהוא עשירי והמלכות היא בסוד והיה אור הלבנה כאור החמה (ישעיה ל כו) והיסוד עשירי סוף האצילות ומפסיקו ואין למטה ממנו אלא סוד הכרובים שהכסא נכון עליהם שהם מטטרון סנדלפון ואינם תלויים בכתב אלא הם ב' נקודות זו על גב זו. ע"כ הגיע פי' הטעמים וסודם בס"ד:
שער כט פרק ה פרק חמישי: אחר שבפרקים הקודמים נתבארו הטעמים כפי הנמצא בדברי הרשב"י ע"ה בתוספת רב במה שלא נמצא ביאורם בספרי הזהר, נבא עתה לבאר בכללות הטעמים. והנה מקורם ואצילותם מן הכתר ממש וכן פי' הרשב"י ע"ה בתיקונים (תקונא ע' דף קכ"ג ע"ב) וז"ל וגביהם, דא אמא עלאה דאיהי ע"ג ספירן דאינון תחותה דמינה כל אתוון. וגובה להם, דא חכמה דמתמן נקודין. ויראה להם, דא כתרא דתמן טעמי עכ"ל. וכבר כתבנו ושנינו המאמר הזה בשערים הקודמים וההכרח לא יגונה. עוד באר הרשב"י ע"ה בשיר השירים (בז"ח דף פ"ז.) וז"ל כיון דההוא בטישו אתיישב במוחא מגו אוירא דכיא דאתפס בגין דאית אירא דכיא דלא אתפס כלל. והאי דאתפס כד אתיישב בההוא מוחא ההוא בטישו עלאה כדין נפקין כל תנועי דטעמי. והוא סוף המאמר שהעתקנו בשער הנקודות פ"ו ושם בארנו כי הנקודות הם מחכמה ע"י הכתר ולא שנתהוו הנקודות מהכתר אלא בשפע וכח הכתר נתהוו בחכמה ולז"א מטא ולא מטא בטש ולא בטש שלא
היה אלא דקות השפע כדפירשנו שם. ועתה אמר כיון דההוא בטישו שהוא אצילות הכתר נתיישב ונתהוה בהוויה עצמות אפי' מהכתר עצמו כי לא הוצרך אל החכמה שישלים אלא הם מיושבים בעצמ' ונאצלו מתוך הכתר. בגין דאית אוירא דכיא וכו' בחינת הכתר בעצמו שאינה מושגת לזולתו כי היא נעלם כמבואר בשער הצחצחות. ואוירא דכיא דאתפס היא בחינת הכתר [המתאחד] בבחי' החכמה. ועתה שהטעמים הם ענפים מתפשטים ממנו יחוייב שהם מבחינת הכתר הנתפס. ועוד נתבאר מתוך דברי הרשב"י ע"ה כי האותיות הם נפש והנקודות הרוח לנפש שהם האותיות. והטעמים הם נשמה לרוח שבנפש וז"ל הרשב"י ע"ה (בהקדמה דף ז'.) וטעמי אינון נשמתין ונקודי רוחין ואתוון נפשין אלין מתנהגין בתר אלין ואלין בתר אלין ואתוון מתנהגין בתר נקודי ונקודי בתר טעמי כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם עכ"ל. וראוי שנאמר כי כמו שלא ישתוה רוחניות האותיות ורוחניות הנקודות עם היותם שווים
כמבואר בשערים הקודמים כן לא ישתוו רוחניות הטעמים [עם היותם שווים כי יתחלפו מסבת מקומם ועניינם עד לא"ת. מעס"ר] וברור הוא ואין צורך להאריך. ועוד כמו שמדרגת האותיות הם כמו הנפש לנקודות והנקודות רוח אליהם והטעמים נשמה לרוח כן עניינם בגשמי כי האותיות הקבועות בפה בחמשה מוצאות מתבארים בכלים הגשמיים האלה היטב והנקודות רוכבות על האותיות כרוכב על הסוס ולרוב דקותם יותר מהאותיות אינם חונים בעצם בגשמות האות אלא בהברתם שהיא אחר הזכרת האות כגון אותיות המשך המתהוים מן הנקודות ובאות אינו אלא נוגע ואינו נוגע כחוט השערה כדרך הרוח הדק בעצ' שאינו מתייחד היטב עם הנפש הזו לרוב דקותו. והטעם נמצאהו שאינו נוגע באות כלל אלא רוכב על הניקוד שהיא הברה נעלמת וצריך האדם לדקדק בזה מעצמו כי אין בכתיבה לבארו אלא מפה לפה. ובזה נשלם הפרק הזה ונכלל השער הזה ברוך ה' לעולם אמן ואמן:
שער ל פרק א שער שלשים נקרא שער הצירוף: ידיעת סודות תורתנו הק' הוא ע"י הצרופים והגימטריאות והתמורות וראשי תיבות וסופי תיבות ותוכי תיבות וראשי פסוקים וסופי פסוקים ודלוג אותיות וצרוף אותיות. ועניינים אלו נשגבים ונעלמים וסודם נשגבה ואין בנו כח להשיגם לרוב העלמם כי יתחלפו על פי דרכים אלו לאין סוף ולאין תכלית. ועל זה נאמר ארוכה מארץ מדה וגו'. וענינים אלו אנו מקוים שיתגלו אחר התחיה אחר העכול החומר העכור ואחר שיצרף הגוף הנגוף וישאר הצורה בחפץ יוצרה. והנה מצאנו חלקי הדרוש הזה ג' והם חלק הצרוף וחלק התמורה וחלק הגמטריא ונבא בביאורם בפרקים אלו:
פרק ראשון: בצירוף. תנן נספר יצירה שתי אבנים בונות שתי בתים שלש בונות ששה בתים ארבע בונות עשרים וארבעה בתים חמש בונות ק"ך בתים שש בונות שבע מאות ועשרים בתים שבע בונות חמשת אלפים וארבעים בתים מכאן ואילך צא וחשוב מה שאין הפה יכול לדבר ולא האזן יכולה לשמוע ע"כ. כבר בארנו בשער האותיות כי האותיות הם אבני מחצב הבינה שהם כחות נעלמות רוחניות ואבן אחת לא יבנה בית כלל אמנם שתי אבנים בונות שתי בתים כי בחבור שתי אותיות יתהוו שתי תיבות כל תיבה בית אחת. ופי' כי כאשר יתחברו שתי אותיות יחד יעשו שתי תיבות כזה א"ב ב"א כי יתגלגל התיבה מראשה לסופה ומסופה לראשה. וכאשר יתחברו ג' אבנים יחד יבנו מהם ששה בתים כזה אב"ג אג"ב, הרי שני בתים בראש כל א' אל"ף. בא"ג בג"א, הרי שני בתים בראש כל א' ב'. גא"ב גב"א, הרי שני בתים בראש כל א' ג', וכללם ששה בתים. וארבע בונות עשרים וארבעה בתים כיצד, אב"גד אבד"ג אגב"ד אגד"ב אדב"ג
אדג"ב, הרי ששה בתים ותחלתם א'. באג"ד באד"ג בגא"ד בגד"א בדא"ג בדג"א, הרי ששה בתים ותחלתם ב'. גאב"ד גאד"ב גבא"ד גבד"א גדא"ב גדב"א, הרי ששה בתים ותחלתם ג'. דבג"א דג"אב דא"גב דבא"ג דאב"ג דג"בא, הרי ששה בתים ותחלתם ד'. עלו כללם עשרים וארבע. וכאשר נדקדק בצירופים הללו ונביט בהם ונחשוב בהם נמצאים מסודרים כי בכל א' מהד' חלקים יש צרוף הג' אבנים אשר קדמו וסוף העשרים וארבע הפך בכל ענייניו מהא' מהם. ונביט בסדרם ונמצאם כי כאשר יבא לידינו תיבה בת ארבע או חמש או שש צריך קודם שנעלה בדעתנו ששני האבנים האחרונים הם תיבה בלבד ונצרפם לבדם. המשל בזה שלמה. נעלה בדעתנו שהתיבה היא מ"ה בלבד ונצרף ממנו שני בתים מ"ה ה"ס (ואחר כך ה"ל ויעלה ל"ה ה"ל) (ואחר כך מ"ל ויעלה בידינו שנים שהם ל"ם מ"ל) ואח"כ נשים בראש כל א' מאלו התיבות האות השלישית ויהיה ששה תיבות לשלשה אותיות כיצד תיבה של ל"מ או מ"ל נשים בראש ה'
ונעשה הל"ם או המ"ל וכן לכל ג' צירופים שעשינו. ועל דרך זה נוכל לצרף בנקל בלי טעות אפי' תיבה בת עשרה אותיות אם נשמור הסדר הזה שסדרנו. ועתה נסדר שלמה בד' אותיות וימצא כי הב' אותיות צירופים יחד והשלשה צירופם יחד. וזה סדרו ערוך בד' מערכות שש המערכת לבונה זכה. שלמה שלהם שמלה שמהל שהלמ שהמל, הרי ששה צרופים וצרופם ג' אותיות כי ש' בראש כלם. ועתה נשים ל' אות שנייה בראש ששה תיבות שניות כזה לשמה לשהם למשה למהש להשם להמש, הרי ששה צרופים וצרופם ג' אותיות כי ל' בראש כלם. ועתה נשים מ' אות שלישית מראש ששה תיבות שלישיות כזה משלה משהל מלשה מלהש מהשל מהלש, הרי ששה צרופים וצרופם ג' אותיות כי מ' בראש כלם. ועתה נשים ה' אות רביעית בראש ששה תיבות רביעיות כזה השלמ השמל הלשם הלמש המשל המלש, הרי ששה צרופים וצרופם ג' אותיות כי ה' בראש כלם. ועתה כאשר נתבונן בראשי תיבות של כל תיבות השניות העומדות בשורה נמצא ראשי
תיבותם שלמה שלמה ששה פעמים ואין בהם נפתל ועקש. וכשנעמיק בצירופים האלה נמצאים כי כשהם שתי אבנים אינם בונות כי אם שתים אבל כשיעלה אל הג' יעשה ג' פעמים שתים הקודמים מטעם כי האבן הג' מגלגל השתים ובהתחלף הג' בג' אותיות פעם יגביר זאת ופעם יגביר חברתה ויעלה לראשי התיבות נמצא שני פעמים שלש שהם ששה, ועל דרך זה ארבעה יעשו ד' פעמים ששה שהם עשרים וארבע. וע"ד זה יעלה להיות כשהוא בן חמשה אותיות ה' פעמים כ"ד שמספרם מאה ועשרים בתים וששה אבנים בונים ששה פעמים מאה ועשרים שהם שבע מאות ועשרים, ושבעה אבנים בונים ז' פעמים שבע מאות ועשרים שהם חמשת אלפים וארבעים בתים. ומכאן ואילך ע"ד זה נחשוב עד מקום שאין מספר וחשבון לפי רוב האבנים יכפלו הבתים על אחת כמה וכמה כדפי'. ואחר שפי' בפרק זה צרוף התיבות הפשוטות ר"ל האותיות שאין בהם כפל נבאר צירוף התיבות הכפולות:
שער ל פרק ב פרק שני: כל עניני הצרוף שפי' בפ' הקודם הוא בתנאי שלא תהיה בצירוף אות כפולה כלל ואז יעלה הצירוף במספר מדרגות הסולם אשר אמרנו. אמנם אם נמצא אות כפולה אז מיד יגרע חצי הצרוף הראוי לבא לפי מספר האבנים הן רב הן מעט. ומטעם זה שם בן ד' ושם אהי"ה לא יעלה בצירופו כי אם י"ב צרופים נמצא חסר חצי הצירוף הראוי להיות בו כי ארבעה אבנים בונות עשרים וארבעה בתים וד' אבנים אלה לא יבנו אלא י"ב חצי מן הראוי. וכן אם יהיה בן ג' אותיות שמשפטו הוא ששה תיבות אם יכפל אות אחת יצטרף ג' פעמים לבד. וכן אם יהי' ג' אותיות כפולות שוות בתיבת הכפל, הא' יגרע חצי הצירוף כדפי' והכפל השני שהיא אות ג' יגרע שני שלישי הצירוף הנשארים שהותיר הכפל הראשון ומי"ב יחזרו ד'. כיצד אגג"ג שמן הראוי היה שיהיה בעל כ"ד צרופים ומפני ג' האותיות השוות לא נשאר כי אם ד'. ואם יהיה תיבה בת חמשה אותיות שצירופו הפשוט מאה ועשרים צרופים אם יכפל אות אחד
כמו אבדג"ד לא ישאר כ"א ששים צרופים כי חצי הצירוף נגרע מפני הכפל האחת. ואם יכפל אות אחרת כמו אבד"דד אז נגרע מפני האות השלישי כפל שני שלישי הצרוף הנותרים ולא יתהוה ממנו כ"א עשרים צרופים שהם שליש. ואם יכפל אות רביעית אז יוותר רביע הצרוף אשר הותיר הכפל השני שהוא אות שלישית. המשל אדד"דד אין אדם יכול לצרפו כי אם ה' פעמים שהוא רביע העשרים הנותרים כדפי'. ואם יכפל ג"כ אות אחרת חמשית אז יוותר חמישית הצירוף הנותר ולא יצטרף כי אם צירוף אחד שהוא חמישית החמשה. המשל בזה דדדד אין בו צרוף כי אם פעם אחת. הכלל העולה לפי מנין האות הכפל כך השיעור מותר הצירוף אם שנים שהוא כפל ראשון ר"ל שאין שם כפולות כי אם שנים אז נשאר חצי הצירוף ואם הם שלשה אז נשאר שלישית הצירוף ממה שהיה ראוי אם לא היו כפולות כ"א שנים וכן רביעית לא ישאר כ"א רביעית הנותר וכן חמישית וכן ששית וכן שביעית וע"ד זה נקיש כדפי'. כל זה
הכלל הוא בהיות הכפל מעין כפל הראשון, המשל כי ענין הכפל השני הוא ממין הכפל הראשון. אמנם אם יהיה ממין כפל השני כמו המשל א"א ב"ב אז לו דין אחר כי בכפל הראשון נגרע חצי הצרוף כמו שהקדמנו כי תיבה בת ד' אותיות הי' ראוי שיהיו בה כ"ד צרופים ונכפל הא' נגרע חצי הצירוף ונותר י"ב צרופים ומפני הכפל השני לא יותר כ"א ששה כי גרע חצי הצרוף הנותר אשר הותיר הכפל הראשון. המשל א"א ב"ב אין יכולת לצרפו כ"א ששה פעמים שהוא חצי הי"ב הנשארים כדפי'. ואם התיבה בת חמש אותיות שדינו היה להתגלגל ק"כ פעמים ונכפל בו שני כפלים א"א ב'ב'ג' אז יהיה דינו כך בכפל הא' נגרע חצי הצרוף שהוא ק"כ ונותר ס' מהם ובכפל השני נגרע חצי הששים ונותר שלשים. ואם התיבה בת ששה אותיות וכלם זוגות שאם לא מפני הכפל היה דינו להתגלגל תש"כ פעמים ומפני הכפל הא' נגרע חצי השיעור ונותר מהתש"כ שלש מאות וששים. ובכפל השני נגרע חצי הצרוף הנותר משלש מאות
וששים נשארו ק"פ. ובכפל הג' נגרע ב' שלישי הצרוף שנשארו מהכפל הב' ומק"פ נשארו ס' שהוא שליש הק"פ. ואם יהיה בתים בת ד' זוגות יהיה דינו כך כי כפל הראשון גרע החצי והכפל השני גרע החצי מהצרוף הנותר והכפל הג' גרע ב' שלישי הצרוף הנותר ולא נותר כי אם שליש א' לבד כדפירשנו לעיל והכפל הד' יגרע ג' רביעיות מהשלישית שהותיר הכפל הג' ולא נשאר כ"א רביע ממנו ועל דרך זה נקיש לכל הכפלים כפי שיתרבו או יתמעטו. וזה דרך צירוף הכפולים כפי אשר כתבו המפרשים וכפי הנראה בכח הנסיון. ואחר שבארנו מציאות הצירוף בחומר האותיות נבאר טעם צירופם ברוחניות בפרק בפני עצמו כי הדברים האלה צריכים פרקים קצרים כדי שיוכל השכל להקיפם ולא יתבלבל בהם: