Text downloads & AI access AI / raw text access: plain section HTML · section TXT · section Markdown · section JSON · all sections list · complete work TXT · complete work Markdown · all plain-text books · AI instructions
Use this for exact quotes / later sections / non-JS tools

Use the section links above for static crawlable text of this page. Complete-work downloads are listed when available.

More

🙏

ספר דרך אמונה

קטע 3

קטע 3 מתוך 8

הורדה וגישה לכלי בינה מלאכותית
1

כלל כי אם מצד אצילותו שמגלה אלהותו וייחודו, כדמיון הנשמה שאינה נשגת כלל כי אם באמצעות הגוף ואמר שהוא קושרם ומייחדם. ולפי שלא יחשב חלילה שהם דבר זולתו או הוא זולתם, אמר ובגין דאנת מלגאו מאן דאפריש כו', להודיע ולגלות שהוא להם כנשמה לגוף, וכמו שהמפריש אבר מחבירו הרי כאלו מפריש בנשמה עצמה שהרי היא מרגשת בפירוד וכאב האבר הנפרד וכל השאר נכאבים וחולים וכאילו נתפרדה חבילה, ועוד שמסלק הנשמה והחיות מן האבר ההוא שהרי היא קשר וייחוד כל איברי הגוף. כן המשל בכאן כי מאן דאפריש חד מחבריה מאלין י' ספירות אתחשיב ליה כאילו אפריש ביה שהוא נשמה לנשמה, והמפריש בזו מפריש בזו כי הוא ייחודם והם ייחודו והיו לאחדים. מזה המאמר יתבאר הכרח שיש שם ספירות וחיוב אצילותן: ומעתה כוף אזנך ושמע דברי המאור הקדוש ע"ה בפרשת בראשית (טו, א) אמר ז"ל, זוהר סתימא בטש אוירא דיליה מטי ולא מטי בהאי נקודה וכדין אתפשט האי ראשית ועביד ליה

2

היכלא ליקריה לתושבחתי' תמן זרע זרעא לאולדא לתועלתא דעלמין ורזא דא זרע קדש מצבתה ע"כ. אמר כי זוהר סתימא הוא הסתום מכל, בטש אוירא דיליה סוד אויר הקדמון ונגע לא נגע בהאי נקודה היא ראשית חכמה שנאצלה מן האויר י' שבאויר, וכדין אתפשט האי ראשית והאצילה לה היכלא ליקריה לתושבחתיה דהאי זוהר שהוא כלי וסבה לפרסם כבודו ושבחו. ומה שקראו היכל שבו שוכנים ר"ל נסתרים ונעלמים הראשונים ובערך דקותם ומיעוט וקוטן השגתם נקראת בינ"ה היכל. ואמר דתמן זרע זרעא הוא משל שקבלה ונכללה אצילו השאר וממנה נאצלו כל שאר המאורות כמו שקבלתם מחכמ"ה וילדה והוציאה הזרע ההוא לאור ועשה פרי, ואמר שזה היה לתועלתא דעלמין. הנה ביאר בפירוש כי הוכרח אצילות הספירות לעזר ולהועיל לבריאת העולמות וקיומן וזולתם לא היה מקום וכלי לזה כלל: עוד אמר באידרת נשא (ח"ג קלב, א) ז"ל, תאנא אי עתיקא דעתיקין קדישא דקדישין לא אתתקן בהדין תיקונין לא אשתכחו עילאין ותתאין וכלא הואי כלא הואי ע"כ. והוא מבואר

3

וממנו תקח הכרח חזק ונאמן לאצילות הספירות: עוד אמר בפרשת בראשית (ח"א כט, א) ואתה תן לב ודעת להבין כי הכל הולך אחר החתום. אמר שם ז"ל, כתיב (שה"ש ג, ט) אפריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון. אפריון דא תיקונא דעלמא תתאה מעלמא עילאה, דעד לא ברא הקב"ה עלמא הוה הוא ושמיה סתים בגויה חד ולא קיימא מלה בר הוא הוא בלחודוי עד דסליק בזיהרא דמחשבה לקיימא כלא במטון דסמיטרא למיברי עלמא והוה רשים ובני ולא קיימא עד דאתעטף בעטופא דזיהרא עילאה דמחשבה וברא עלמא ואפיק אילנין ארזין עילאין רברבנין מההוא זיוא עילאה ושוי רתיכוי על כ"ב אתוון רשימין אתגליפו בעשר אמירן ואתישבו הה"ד מעצי הלבנון וכתיב (תהילים קד, טז) ארזי לבנון אשר נטע. עשה לו לגרמיה לו לתיקוניה לו לאחזאה דאיהו חד ושמיה חד כד"א (שם פג, יט) וידעו כי אתה שמך יי' לבדך וגומ' ע"כ: עם שכבר פירשתי זה המאמר בחיבורי הגדול (ח"א פי"ד) אפרשהו עוד כאן לשלימות הענין,

4

ולמען אכריח ואוכיח עוד בו שיש שם ספירות. אמר שהאפריון האמור בשיר המקודש הוא תיקון שנתקן בו עלמא תתאה היא הכלה הכלולה מעלמא עילאה, כי מזיו המאורות העליונות לה שהוא תיקון עלמא עילאה נבראו בדוגמתן למטה ממנה והם מרכבותיה והיכלותיה והם תיקוניה, ואמר שקודם אלו הב' תיקונין ר"ל קודם האצילות והבריאה היה הוא ר"ל האין סוף ושמו סתום וגנוז בו, והוא רמז שכ"ע שהוא שמו שהאצילות גנז בו שהוא סוד השם הגדול והשם הקטן היה הכל בחביון אין סוף והוה חד באחדות שוה וגמורה ולא קימא מלה בר הוא הוא בלחודוי. וכפל הוא הוא לומר שהוא מספיק בהיותו בעצמו ולא היה שם אז שום דבר זולתו, והוא אמרו ולא קיימא מלה בר הוא כו' עד דסליק בזיהרא דמחשבה, שנפשו ורצונו אותה לברא נבראים לפרסם כבודו ואלהותו וייחודו. וקודם שהאציל אצילותו רצה להודיע לבאים אח"כ העומדים בסודו הכרח וחיוב האצילות וכי לא היה איפשר בריאת העולמות

5

וקיומן כי אם באמצעותו, ולגלות זה העיקר אמר שהיה רושם ובונה במחשבה וראה שלא היה איפשר להתקיים בהיות הבריאה נמשכת תחלה מאין סוף בלא אמצעות אור נאצל מיוחד יהיה בו מקום ושרש לכל מה שעלה במחשבה לברא וכענין שכבר כתבתי, וכשראה כך במחשבתו הטהורה אתעטף בעטופא וכו' כענין עוטה אור כשלמה (תהילים קד, ב) והיא ראשית חכמה, ולמיברי עלמא הוצרך קודם להאציל האצילות העולם מההיא עטופא שהוא סוד הלבנון והוא אמרו ואפיק אילנין ארזין וכו' והם שאמר להלן ארזי לבנון, והם סוד ההויות שנאצלו מלבנון סוד החכמה שהיא ראשית האצילות, כי הראשונה נפלאת מלדבר בה כי בה היה הכל, ועליה אמר רבי אלעזר בפרקיו (פרדר"א פ"ג) עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבם, וכשהוציא כל למעשהו ולקיומו בו ברא העולם בסוד יי' בחכמה יסד ארץ כו', ואז נתישב הכל וקוים מה שלא היה קודם האצילות ועל הדרך שכתבתי. הנה ביאר הכרח הספירות במה שהקדים בזה:

6

עוד אמר להכריח זה עשה לו לו לגרמיה לו לתיקוניה לו לאחזאה דאיהו חד ושמיה חד. הנה זה תכלית הביאור להכרח האצילות שהוא מוכרח לפרסם כבודו ואלהותו וזהו תיקונו ולהראות שהוא באחדות שוה וגמורה ושהוא ושמו אחד כמו שהוכיח מאמרו וידעו כי אתה שמך יי' לבדך וגו', ומה אאריך עוד וכבר כתבתי בזה הרבה יותר מדאי להרים מכשול ולסלק מסלה מאבן נגף לפני השרידים אשר יי' קורא. ובזה נשלמה הכוונה בזאת השאלה: (ג): ומה ששאלת שאם יוכרח שיש ספירות במה יוכרח שהם י' ושהוא כח אחד. גם זאת כתבתיה והארכתי בחיבורי (ח"א פי"ג). ובכאן ראיתי לרוות בה הצמאה למשוטטים לבקש את דבר יי' עם שכבר כתבתי למעלה בזה מה שהיה בו די. ואמנם אוכיח ואכריח שהם י' ספירות לא פחות ולא יותר מן התורה ומן בריאת העולם הגדול. ומן האדם שהוא עולם קטן ושהם כח אחד ובאו מאחד ומיוחד. ואמנם מן התורה כי עיקרה עשר דברות כנגד עשר ספירות, ולפי שלא היה

7

המנין נשלם בפחות מעשרה היו עשר הדברות לתורה ולזה הוצרכו עשר ספירות כדי שיהיו שרש ועיקר להם, כי בפחות לא תשלם הכוונה בתורה ולא תקרא תמימה. ושנינו בספר יצירה (פ"א מ"ג) עשר ספירות בלי מה מספר י' אצבעות חמש כנגד חמש כו' כלומר חמש ימיניות וחמש שמאליות, כן היו עשר עשר דברות חמש כנגד חמש חמשה בלוח זה וחמשה בלוח זה. והנה הדבור הראשון כנגד כ"ע כולל כל שאר הדברות כן כ"ע כולל כל המדות כי ממנו באו וכולן היו בחביון אין סוף והנה אלו ואלו באו מכח אחד. הנה היו עשר ספירות ועשר דברות וכולן מכח אחד אלה מכח דבור ראשון ואלו מכח ראש האצילות מכח אין סוף: ובמכילתא (יתרו) את כל בדבור אחד מה שאי איפשר לבשר ודם לומר כן שנאמר וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר. א"כ מה ת"ל אנכי יי' אלהיך, לא יהי' לך, מלמד שאמר הקב"ה בדבור אחד עשרת הדברות חזר ופירשן דבור דבור בפני עצמו ע"כ. הנה אלו כנגד אלו ואלו

8

עדות וראיה על אלו עשרת הדברות על עשר ספירות והן על עשרת הדברות עשרה מול עשרה והם נחקקים מעשר ספירות שהן שרשיהן למעלה. והנה הדברות עשרה מול עשרה ויש בהם שנוי וחלוף אלו מאלו שיש מהן מן הימין ויש מן השמאל. ועם כל זה הנה היו במחשבה העליונה באחדות שוה וגמורה, ולהורות על זה אמרן בבת אחת בדבור אחד. ולפי שאין הבריות כחן סובל זה הכח העצום בלתי בעל תכלית חזר ופירשן כל אחד בפני עצמו כפי כח הבריות והשגתן. וא"כ מה שאמרן תחלה בדבור אחד להורות ולפרסם אחדותו וכי כלם באו מכח אחד, עם שכשפרטן היו עשרה בהכרח וזה לא מצדו יתברך כי כח אחד ודבור אחד היו כלם בשכלו. וגם כשאמרן הנה היו באחדות ההוא בלי שום שנוי ותמורה, אבל מצד הבריות שכחן מוגבל ואין שכלם מכיל ענין עצום כזה הוצרך לחזור ולפרטן אחד אחד בפני עצמו, כי באופן הראשון לא היה איפשר ולא היה מקום וענין לתורה ולא תשלם הכוונה בבריאה. ולהורות על

9

כי מוצא עשר ספירות מוצא עשרת הדברות וכלן מכח אחד התחילו הדברות בא' וסיימו בך' והסמיך א"ך לחשבון אהי"ה. עוד באו בעשרת הדברות תר"ך אותיות למנין כת"ר, ובחלק הד' פל"ד מחבורי הגדול הארכתי בזה, ושם כתבתי כי הדבור הראשון כולל כל שאר הדברות, ומזה יתבאר כי הוצרכו להיות עשרה ושכלם כחם כח אחד להורות על דוגמתם סוד עשר ספירות שהם עשרה וכלם כח אחד, הרי הכרחתי והוכחתי מן התורה שהספירות הוכרח שיהיו עשרה וכולן כח אחד: ומן בריאת העולם הגדול. כי נברא בעשרה מאמרות ונכללו כולן בפסוק בראשית ואח"כ חלק פרטי הבריאה במאמר מאמר בפני עצמו להורות שהן עשר והעשר כח אחד. ובמדרש (תגחומא ישן בראשית א) רבי יהודה ורבי נחמיה רבי יהודה אומר בששה ימים נברא כל העולם שכן כתוב במעשה של כל יום ויום ויהי כן. רבי נחמיה אומר ביום ראשון נברא כל העולם שכן כתוב תוצא הארץ דבר שהוא פקוד ומוכן בידה מבראשית, משל למה הדבר דומה לאדם שזרע ששה

10

שעורים בבת אחת זה יצא ביום ראשון וזה בשני וזה בשלישי וכן כולם. דעת רבי יהודה כי כל כח נאצל ביומו ודוגמתו נברא ביום ההוא. והנה לדעתו ששת ימים עשה יי' את השמים ואת הארץ, כלומר ששה מיני אצילות הם מעשה שמים וארץ כל כח נאצל ביומו והם סוד שמים וארץ בהם נשלמו והם סוד הבריאה. ורבי נחמיה דקדק הענין יותר ואמר כי הכל נאצל בבת אחת מעיקר אחד ואח"כ כל אחת פעלה מאמר אחת בפרט עד תשלום עשרה מאמרות להורות שהמספר עשרה וכחן כח אחד: ואמנם מן האדם שהוא עולם קטן מיצירתו יתבאר בבירור כי הספירות עשרה והם כח אחד. כי כבר ידעת כי האדם נעשה לדמות המרכבה העליונה בעבור יהיה גם הוא מרכבה למרכבה, וכבר הארכתי בזה בחבורי הגדול (ח"א פי"ז) וגם בספר תולעת יעקב (בסוד ברכת אשר יצר) כתבתי מזה. והנה הוא נתקן ונעשה לדמיון המרכבה בדמיון זה המוח והגלגלת והלשון כנגד שלשה ראשונות. הגדול"ה והגבור"ה משל לזרועות האדם והתפארת משל לגוף. והתפארת עולה עד

11

עולם הלבן במשל חוט השדרה והנמשך מן המוח. נצ"ח והו"ד משל לשוקים. יסו"ד עולם משל לאבר המוליד ובו המילה י' זעירא והוא הלוקט הזרע מכל האיברים ומריק בלויה שלו ובההוא שלם באחדות שלמה כי היא שלמות אדם ושלמות השם דכתיב (בראשית ה, ב) ויקרא את שמם אדם וכתיב (שם ב, כד) ודבק באשתו והיו לבשר אחד. הנה יצירת האדם נרמזת בעשר ספירות. וכבר ידעת כי כל אלו החלקים באו מכח אחד. כי הנה הויית האדם באה מנקודה אחת והיא הטפה הזרעית הדומה לגולם י' בתחלת יצירתה, וטפה זו מתחלקת בכח האויר שבה לי' חלקים והם האיברים הפשוטים, ומאלה הפשוטים נתרככו כל שאר האיברים שבאדם ובהם הוא אדם שלם עולם קטן לדמות העולם הגדול, והוא מעיד על העולם ההוא הנעלם סוד עשר ספירות שהם עשרה ובאו מכח אחד. כי הנה מן הי' שהיא נקודה נתפשטו ונאצלו עשר ספירות כמו שאבאר עוד בס"ד, והם בדמיון האיברים הפשוטים שנתהוו באדם מן הטפה שהיא לדמות נקודה

12

כמו שכתבתי. הרי הכרח גמור כי הספירות עשרה ובאו מכח אחד מיוחד: עוד הכרח לזה ממה שכתב הר' עזריאל ז"ל מקבלת הרב ז"ל רבי יצחק סגיא נהור וז"ל, הוסיף השואל לשאול הכרחת שיש ספירות אבל במה תכריח שהם עשרה שהוא כח אחד: תשובה כבר הודעתיך כי הספירות הם ראש ותחלה לכל הבא בגבול. וכל הבא בגבול נגדר בעצם ובמקום, שאין עצם בלי מקום ואין מקום אלא מאמצעות העצם, ואין לפחות מן העצם כח שלש בארך וכן ברוחב וכן בעובי הם ט'. ולפי שאין העצם מתקיים בלי מקום ולא המקום בלי עצם שאין המקום אלא מכח העצם אין המספר שלם בעצם ובמקום בפחות מעשר ולכך נאמר י' ולא ט'. ולפי שאין אנו צריכים אלא להשלים המספר בעשר שהוא נגדר בעצם ובמקום נאמר י' ולא י"א. כי כמו שהג' עולים לט' כן הד' שהוא מקום אל הג' עולה לי"ו אך דינו בי' לרמוז שהמקום מכח העצם אינם אלא כח אח(ד), כי אין לפחות מן האחד כח ג' העולה לנו המתקיים בהקפו שהוא רביעי אל הג' שממנו כח י' ע"כ:

13

והענין כי האין סוף שהוא בבלי גבול ובלי תכלית האציל נקודה אחת בעלת גבול ושעור לצורך הנבראים וכמו שכתבתי: והנקודה הזאת הואיל ובאה בגבול יש לה ראש תוך וסוף, וכל אחד מאלו הג' קצוות כלול מהג' כי בראש יש תוך וסוף וכן בתוך וכן בסוף, נמצא שבענין זה עולים הג' לט' כשנכה זה בזה והמקום הסובלם הרי עשרה וכלם באו מנקודה אחת נמצא כח אחד והמספר עשרה. והנקודה הזאת היא י' שכשם שהיא אחת ומספרה עשרה ולזה האצילה עשר ספירות כלומר נתפשטה למספר זה, והוא סוד האצילות הקדוש שהוא עשר ספירות הבא מכח אחד מיוחד. ולהורות על כי כל אחד מג' אלה כלול מהג' באה הקבלה בציור הספירות ג' גלגולים בכל גלגול ג' ספירות שהם ג' של ג' ג'. וכל גלגול ציורו לדמות סגול זולת שלש ראשונות שהם לדמות סגולתא נמצא ט' והכח הכללי המחובר מכולן הרי עשרה וכח אחד לכולן שהו' כח הי' שנאצלו ממנה, הרי לך הכרח גמור שהספירות עשרה וכחן כח אחד:

14

(ד): ומה ששאלת מנין שהספירות נאצלות ולא נבראות כשאר הנבראים. עם שממה שכתבתי ופירשתי בשאלה הב' במאמר ר"מ וגם במאמר אפריון עשה לו וגו' יספיק לתשובת שאלה זה והותר. אוסיף עוד שנית ידי עד שיתברר הענין יפה יפה ולא ישאר בזה שום פקפוק. ותחלה אעירך על קבלת הר' עזריאל ז"ל בזה וז"ל: הוסיף השואל לשאול היאך תאמר שהספירות נאצלות אני אומר שהיו נבראות כשאר הנבראים: תשובה כבר הודעתיך כי אין סוף שלם מבלי חסרון והפועל המתחיל להמצא ממנו תחלה ראוי להיות שלם, ולכך היה כח האצילות ראוי להיות תחלה לכח הבריאה, כי כח האצילות הוא עיקר לבריאת הנבראים, שאם לא היה כח האצילות שנוטלין ממנו ואינו חסר היאך היינו מכירים שפע השלמות הבא מאין סוף, והיאך היה כח הספירות הנאצל מאין סוף שלם לקבל ולהשפיע לכל הצריכים מבלי שיחסר, כי כל בריה כשנוטלין ממנה תתחסר ותתמעט ע"כ: והענין לומר כי הטוען שהספירות נבראות חלילה נופל במה שברחנו ממנו תחלה והוא שאין

15

ליחס לאין סוף שום חסרון כלל, ואם אתה אומר שהדבר המתחיל להמצא ממנו הוא נברא, הנה זה הטלת מום בקדשים וחסרון כח הבא מאין סוף תחלה, ואין בזה הפרש בין נברא רוחני לנברא גשמי שהרי הנברא רוחני חסר, כי מלבד שהו' עלול הוא נפרד וזה חסרון בערך האין סוף יתברך ואין ליחסו לו. וא"כ ראוי להאמין כי הפועל המתחיל להמצא ממנו תחלה הוא בתכלית השלמות והוא שיהיה דומה לו מכל צד, וזהו האצילות שהוא האלהות שאין בין המאציל והנאצל כי אם שזה עלה וזה עלול אבל הם באחדות שוה וגמורה שאם נאצל לא נפרד: ובספר התיקונין (בהקדמה ג, ב) עשר ספירות דאצילות מלכא בהון איהו וגרמיה חד בהון איהו וחייו חד בהון מה דלאו הכי בעשר ספירות דבריאה דלאו אינון וחייהון חד לא אינון וגרמיהון חד ע"כ. הרי לך בביאור שהאצילות מיוחד והבריאה נפרד. נמצא א"כ שהפועל המתחיל להמצא מאין סוף הוא האצילות שהוא האלהות: עוד יש להכריח שהספירות נאצלות ממה שקבלו חכמי הקבלה ע"ה וכפי מה שבא זה בפי'

16

בספריהם ובפרט בספרי הזוהר שכוונת הייחוד וכוונת התפלות והקרבנות והמצות אל הספירות כמו שידעת וכמו שכתבתי בחיבורי הגדול (ח"א פ"ה) ובספר תולעת יעקב. ואילו היו נבראות ח"ו היה כל זה אסור שהיה עבודה ללא אלהי אמת וע"ז וקצוץ נטיעות. ולפי שהארכתי באמת זה בחיבורי לא ראיתי להאריך פה והרוצה לעמוד על האמת בזה יעיין שם: ואם באולי יסופק לך אמרו כי כל בריה כשנוטלין ממנה תתחסר ותתמעט, ותאמר הרי אנו רואים השמש והירח ושאר הכוכבים המשפיעים באלו הנמצאות ואינן חסרים בזה עם שהם נבראים וכ"ש הרוחניים העליונים ר"ל המלאכים. התר זה הספק ראיתי כתוב בזה הלשון בעין השכל, נמצא כי הן בתנועתם החזקה הם מעתיקים מצבם ומבטם עת אחר עת ובהעתק ההוא חוזרים ומקבלים שפע מי"ב מזלות כל פעם ופעם. וגם הם מתנועעים לקבל שפע מסבותיהן ולסבות ההן סבות עד שעולין לקבל מן הספירות ואז הספירות הן עולם הייחוד בלי פרוד,

17

ואינן מתנודדות כלל לצאת חוץ לעצמם ונקשרות באין סוף שהוא המקום השופע בתוכם באין גבול, וע"י הספירות נסדר השפע להוריד למטה בנבראים בדין ישר במדה במשקל ע"כ. ודי במה שכתבתי בהכרח שאלה זו עם מה שכתבתי בשאלות שקדמו בי כבר הארכתי בחיבורי יעויין שם: (ה): ומה ששאלת היאך נוכל לומר כי הוא אחד והמספר עשרה המתאחדים בו כו'. גם בזו אשמיעך תחלה דברי ה"ר עזריאל ז"ל, כבר הודעתיך כי האחד יסוד הדברים ואין כח מתחדש בהם אלא ממנו והוא יותר מהם וכל אחד יותר על חברו של מטה ממנו. וכח זה בזה כח הראשון כח כלם וכח כלם אינו אלא כח הראשון אע"פ שהאחד הוא יותר על כלם שאין בפרט אלא מה שבכלל. והמשל בזה הזיק והאש והשלהבת והגוונין שהם עיקר אחד אף על פי שהם משתנים בהתחלק חלקיהם ע"כ: כבר הודעתיך כי הנקודה והיא י' נאצלה תחלה בעלת גבול ושעור לצורך הנבראים ונתפשטה לעשר ספירות כמספרה י'. הנה שכל הי' היו בה כמוסים וגנוזים. וכשנגלו ונאצלו ממנה

18

הנה לא נתחדש בהם כח זולתי כחה כי היא יסודם ואין כחם אלא ממנה והיא יותר מהם כי