נטילת ידים לסעודה ו

אות א על פי התורה 'כי מרחמם ינהגם'. וכבר מבאר מזה בהלכה ג

כי צריכין לטהר קדם האכילה הידים דיקא, כי כל עבודת האדם בעולם הזה הוא לאכללא שמאלא בימינא, כמובן בזהר הקדוש בכמה מקומות , כי כל אחיזת הסטרא אחרא הוא מסטרא דשמאלא. ועקר העבודה שבשביל זה בא האדם לעולם הוא לאכפיא לסטרא אחרא. עד שיהיה נכלל שמאל בימין, וימין ושמאל הם בחינת דרי מעלה ודרי מטה. בבחינת אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים . ארץ ושמים הם בחינת דרי מטה ודרי מעלה וזה בחינת גוף ונפש, חמר וצורה. וזה בחינת עולם הזה ועולם הבא, כי הכל בבחינה אחת, כי הגוף נגד הנפש הוא בבחינת עולם הזה בחינת חמר, בחינת דרי מטה, בחינת שמאל וכו':

והנפש הוא בבחינת עולם הבא בחינת צורה בחינת דרי מעלה בחינת ימין והעקר שיהיו נכללים יחד כל הבחינות הנ"ל שהם כלל העולמות העליון בתחתון ותחתון בעליון כמו שמבאר בהתורה הנ"ל, הינו שיהיה נכלל שמאל בימין, העולם הזה בעולם הבא, דרי מטה עם דרי מעלה שהוא בחינת כלליות הגוף בהנפש וכו'. ועל ידי האכילה מתחבר הנפש עם הגוף, כי האכילה מחיה את האדם שהוא מה שהנפש מחיה הגוף על ידי האכילה, כי כך ברא ה' יתברך ברצונו שדיקא על ידי האכילה יהיה נמשך חיות הנפש אל הגוף ויתחברו יחד שזה עקר החיים. כי כשהנפש מתפרד מהגוף חס ושלום, זהו בחינת מיתה. ועל כן המצוה הראשונה נצטוה אדם הראשון בענין האכילה שלא לאכל מעץ הדעת טוב ורע, כי עקר תקונו היה תלוי באכילה, כי טוב ורע אחיזתם מימין ושמאל כידוע וה' יתברך רצה שהאדם לא יאכל כלל אכילה ששם נאחז טוב ורע שהוא אכילת עץ הדעת, כי רצה שכל אכילתו יהיה רק מהארת הרצון שנמשך מים החכמה שמשם עקר שרש הפרנסה והאכילה דקדשה שעל ידי זה עקר שלמות ההתחברות והכלליות של דרי מעלה ודרי מטה שהם השגת אי"ה ומל"א, כמבאר בהתורה הנ"ל שעל ידי זה עקר כלליות שמאל בימין וכו' ושם שרש שתי הידים שעל ידם נבראו שמים וארץ דרי מעלה ודרי מטה. שהם בחינת הרמזים שיש בים החכמה שהם ההתבוננות שבלמוד הקדוש שאי אפשר לבאר בפה בפרוש גומרים אותה בידים שהם בחינת רמזים. ועל ידי זה דיקא נכללים יחד השגת הבן והתלמיד שהם השגת אי"ה ומל"א. שהם בחינת השגת דרי מעלה ודרי מטה, כי זה ידוע שהשגת אלקות גבה מאד מאד, כי לית מחשבה תפיסה בה כלל. כי אם לכל חד כפום מה דמשער בלבה. והעקר הוא כלליות אי"ה ומל"א שאין נתפסין במח ובלב כי אם על ידי בחינת רמזים שהם בחינת ידים שבים החכמה. ומשם משתלשלים כל הלמודים הקדושים וכל ההתבוננות בתורה ויראה שכלם אי אפשר להבינם מרבו בשלמות כי אם על ידי רמזים שהם בחינת ידים, כי אפלו בחכמות התורה בנגלה בפשטים בגמרא פרוש תוספות אי אפשר להבין תמצית הדבר ומתיקת הפשט והחדוש כי אם על ידי שגומרים להבינם להתלמיד בידים שהם בחינת רמזים. כמו שרואין בחוש שהרב מסביר הפשט לתלמידיו בתנועות ידיו, מכל שכן וכל שכן בדרכי עצות בעבודת ה' שהבעל דבר חותר על האדם מאד מאד בתחבולות אין מספר בכל יום ויום וכמעט בכל שעה ורגע שאי אפשר לעמד על עמדו כי אם על ידי התורה שקבלנו מרבותינו זכרונם לברכה והעקר הוא הרמזים שיש בהתורה:

ועל-כן באמת צריכין לחפש ולבקש מאד רבי אמתי שקבל מרבי אמתי ולדבר עמו פעם אחר פעם כדי להבין הרמזים שמרמז בידיו עד היכן להתחזק וכו' וכו', מכל שכן בהשגת אלקות וכנ"ל. וכל זה נמשך על ידי אכילה דקדשה שנמשכת משם מהידים שהם הרמזים שיש בים החכמה ששם הארת הרצון. ועל כן רצה ה' יתברך שלא יאכל האדם אכילת עץ הדעת טוב ורע, כי על ידי הדעת אי אפשר להשיג כלליות הנ"ל. ועל כן משם נאחז טוב ורע, כי עקר כל הכלליות הוא רק על ידי הרצון שנמשך על ידי רמזים שהוא למעלה למעלה מהדעת. ואדם הראשון פגם בזה על כן נגזר עליו מיתה שהוא פרוד בין הנפש והגוף וכו'. והתקון על ידי התורה שנתן משה רבנו עליו השלום שעקרה לכלל העולמות התחתון בעליון ועליון בתחתון וכו' בבחינת מי עלה שמים וירד וכו'. וכן בכל דור ודור הרבי האמת הוא בחינת משה שעוסק בלמוד הקדוש הזה להאיר בדרי מעלה ודרי מטה השגת איה ומל"א לכללם יחד. והעקר על ידי הרמזים שהם בחינת ידים שיש בים החכמה ועל כן צריכין לטהר את הידים דיקא קדם האכילה והטהרה על ידי המים הנמשכין מים החכמה ששם מאיר הארת הרצון ומשם שרש הידים שהם הרמזים הנ"ל. ואז זוכין שהאכילה בקדשה שיהיה לה כח לחבר הנפש עם הגוף שהוא בחינת כלליות דרי מעלה ודרי מטה כלליות שמאלא בימינא וכו' כנ"ל:

אות ב וזה בחינת נטילת ידים שחרית כשקמים מהשנה, כי שנה אחד מששים במיתה והתעוררות השנה הוא בחינת תחית המתים וכמו שמברכין על זה המחזיר נשמות לפגרים מתים. ועל כן צריכין לטהר הידים במים הנ"ל כשקמים מהשנה שהוא בחינת מיתה שהוא בחינת פרוד בין הנפש והגוף שמשם אחיזת הסטרא אחרא כנ"ל. ועל כן בשעת שנה סטרא אחרא שריא על ידוהי דיקא וכנ"ל. ועל כן כשקמים מהשנה וחוזרת הנשמה ומתחברת עם הגוף שזה בחינת כלליות והתחברות עליונים ותחתונים שזה עקר השלמות כנ"ל, על כן צריכין אז לטהר הידים במים שנמשכין מבחינת זה הים גדול ורחב ידים, כי שם עקר כלליות העולמות שהם בחינת שתי הידים הנ"ל שעל ידי זה עקר הטהרה והקדשה, כי עקר שלמות הקדשה הוא כשנכללין העולמות יחד בבחינות המבארים שם. שזהו בחינת קדשת הידים ימין ושמאל שנכללין יחד וכנ"ל:

אות ג וזה בחינת פורים. שהוא להכניע קלפת המן עמלק שהוא בחינת כפירות, כמובא בדברי רבותינו זכרונם לברכה . ועקר הכפירות על ידי הקשיות על שרוצים להבין בשכל כלליות העולם הזה בעולם הבא איך הם נכללין על ידי תורתנו ומצוותינו הקדושים שזה אי אפשר להבין בשכל אנושי בשום אפן וכמובן בהשיחה הקדושה הנדפסת בספר ספורי מעשיות מענין הדריידיל, מענין גלגל החוזר וכו' שעקרו היה בבית המקדש וכו', עין שם . ועל כן היה הנס על ידי מרדכי שנתן לב להסתכל על הרמזים שמרמז לנו ה' יתברך בכל עת כמו שפרש רש"י על פסוק: ומה יעשה בה: זה אחד משני צדיקים וכו' שהם דוד ומרדכי וכו'. וכמו שכתוב אין אסתר מגדת וכו' ומרדכי ישב וכו', המרמז על כך. ועל כן כל כונתם להרע של אחשורוש והמן היה לבטל עבודת בית המקדש כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה וכמו שכתוב בכתבי האר"י ז"ל , כי עקר כלליות עליון בתחתון וכו' היה בבית המקדש על ידי הקרבנות שמכפרין וכו' כמו שנתבאר בהשיחה הנ"ל. על כן התקנאו והתגרו ביותר בבית המקדש וכו':

אות ד וזה בחינת סעדת פורים ומשלוח מנות, כי עכשו האכילה בקדשה בבחינת הארת הרצון כי נמשכת מהרמזים הנ"ל. ועל כן כל אחד שולח לחברו מנות מסעדת פורים כדי לרמז לו על ידי זה הרמזים שיש בים החכמה, כי כבר מבאר בתורה הנ"ל שהעקר שכל אדם ידבר עם חברו ביראת שמים ויאיר לו ויקבל ממנו הארת הרבי הנ"ל שמאיר בבן ותלמיד שמלא כל הארץ כבודו וה' אתנו וכו' ועקר שלמות הארת הדעת הוא על ידי הרמזים וכו' שמהם הפרנסה דקדשה של ישראל שהיא בחינת מן, בחינת לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן, שנאמר בו: כי לא ידעו מה הוא. בחינת תכלית הידיעה אשר לא נדע רק בדרך רמזים יכולים לרמז לכל אחד לפי ערכו תכלית הידיעה הזאת שהוא השגת משה, שהוא בחינת הרבי האמת, שהוא בחינת מן שירד בזכותו שהוא יודע להאיר תכלית הידיעה הזאת על ידי הרמזים וכו'. וזהו בחינת משלוח מנות איש לרעהו וכנ"ל ששולח כל אחד לחברו מנות שהם מיני אכילה של סעדת פורים שבהם מלבשים הרמזים הנ"ל כדי שיאיר כל אחד בחברו הדעת הקדושה הנ"ל על ידי הרמזים הנ"ל וכו' וכנ"ל:

אות ה ועל-כן כל הכנעת ומפלת עמלק היה על ידי הידים של הרב שהוא בחינת משה שהם בחינת רמזים בבחינת והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל. ודרשו רבותינו זכרונם לברכה שכל זמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה וכו' . הינו כנ"ל. שמשה עשה מלחמה עם עמלק שהם בחינת הכפירות והקשיות של המחקרים על ידי הרמת ידיו דיקא שהם הרמזים הנ"ל שרמז לישראל בידיו הקדושים שיסתכלו כלפי מעלה ויזכרו ויבינו מרחוק כל הנסים והנפלאות הנוראות שעשה ה' יתברך עמהם וכל ההתנוצצות אלקות שכבר נתקע בלבם על ידו וכו' ולא יסתכלו כלל על הקשיות והחקירות והכפירות שרוצה להכניס בלב, כי אין הזמן מספיק לתרצם. ועל כן סיג לחכמה שתיקה וכו', כמו שמבאר שם שכל זה בחינת רמזים הנ"ל שצריך בכל פעם הרב לשתק רק התלמידים החפצים באמת יבינו רמזים הרבה על ידי שתיקתו ותנועותיו הקדושות שהם בחינת ידים וכו':

אות ו ובזה תבין רמזים קצת בענין מה שכתוב (בלקוטי תנינא סימן עד) אחר פורים קורין פרשת פרה, כי מתחלה הוא פור וכו'. ואחר כך נעשה פרה וכו'. גם קדם לזה שמענו מפיו הקדוש שבפורים היה עוסק לתקן חטא מחלקת קרח ואמר שהוא סוד מפלג מאד מאד. והרמז בפסוק ו'אם מ'פאת פ'ניו י'מרט ר'אשו ראשי תבות פורים קרח הוא וכו', עין שם בהשיחות והענין מובן קצת מרחוק על פי מה דאיתא בפסיקתא מובא בילקוט הראובני בפרשת חקת וזה לשונו: למה נאמר פרשת פרה אחר מחלקת קרח? לפי שהקהתים הטהרו לשאת ארון ברית ה' שנאמר בכתף ישאו. אמר קרח: לא די שהוציאו אותי מכלל כהנה ומתנות אלא שגלח ראשי ועשה אותי סכל. מיד נתקנא למשה לערער. והוא לא ידע חק פרה אדמה תהיה כפרה על ישראל, עד כאן לשונו. והוא פליאה. מה ענין חק פרה אדמה למחלקת קרח? אך על פי דברי אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה הנ"ל רמז לנו שיש להם קשר כי בפורים תקן מחלקת קרח. ומפורים נעשה בחינת פרה אדמה. נמצא שבאר לנו שפרה אדמה הוא תקן מחלקת קרח. והוא ענין פסיקתא הנ"ל:

אות ז אך סוד הענין בודאי אי אפשר להבין. כי הוא סוד פרה אדמה שהוא חק נעלם וסתום מאד שעל זה נאמר אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני . אך אף על פי כן כל מה שאפשר למצא איזה רמזים בזה מחיבים אנו לחתר ולמצא, כי גם בכל הספרים הקדושים לא בארו לנו זה הסוד של פרה. ואף על פי כן גלו לנו כמה רמזים בהסוד הנעלם הזה, כי כבר מבאר שעקר התקון שבשבילו נברא האדם הוא לאכללא שמאלא בימינא וכו' כנ"ל. וזה היה כל פגם קרח, כמו שאיתא בתקונים ובזהר הקדוש: דקרח בעי לאחלפא שמאלא בימינא וכו', כי קרח היה לוי שהוא בחינת שמאל בקדשה כידוע , אבל משם כל אחיזת השתלשלות הדינים הקשים וכל עבודתו היה להמתיקם על ידי שיהיה נכלל במשה ואהרן שמסרו להלויים לשא את המשכן, ובפרט קרח שהיה מנושאי הארון שהיה צריך להמשיך עליו קדשת התורה שבארון ועקר הקדשה שהיה צריך לבטל דעתו והחכמות שלו נגד משה, כי זה עקר החכמה לבטל דעתו לגמרי בפרט נגד רבי אמתי כזה שהוא משה רבנו עליו השלום. וקרח פגם בזה מאד וסמך על דעתו וחלק על משה ועל ידי זה הפריד שמאל מימין עד שהתגברו תקף הדינים עליו ונפל לשאול תחתיות רחמנא לצלן. ועל כן היה הפגם מה שאמר שעשה אותו סכל במה שגלח שערו. והוא רצה להיות חכם. וזה היה כל פגמו כנ"ל. ועל כן פגם במה שקרא תגר על שגלח שערו. כי השערות הם מותרי מחין ובקדשה הם גבוהים מאד, כי על ידם עקר ההתבוננות שמאיר הרבי האמתי לתלמידיו וכו', אבל כשמתרבים יותר, בפרט כשיש פגמים חס ושלום, אזי נאחזים בהם הדינים וצריכין לגלחם (וכמו שמבאר מזה בסימן סט בהתורה של אסור גזלה ועין שם מה שמבאר על פסוק: לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו וכו', עין שם) וזה בחינת מצות תגלחת השערות של המצרע שבא על ידי מחלקת על ידי שספר לשון הרע שזהו בחינת חטא קרח. שמרמז בפסוק: ואם מפאת פניו ימרט ראשו וכו'. ועל כן היו הלויים צריכים תגלחת כמצרעים וטמאים, כמו שפרש רש"י שם, כי הם מסטרא דשמאלא כנ"ל ששם נאחזים הדינים ועקר בהשערות וכנ"ל. אבל כל זה אי אפשר להבין, כי כלליות שמאלא בימינא אי אפשר להשיג בשלמות. ועל כן סיג לחכמה שתיקה שהיא בעצמה הרמזים הנ"ל שיש בים החכמה, כי יש כמה דברים שאין מבינים אותם רק על ידי בחינת שתיקה, שהוא בחינת רמזים, שהוא בחינת הארת הרצון. ועקר ההתבוננות שמבינים על ידי התגלות תורתו של הרבי האמת הוא מה שמבינים ממנו כל אחד ואחד לפום דרגה שעד כאן תחום שבת ואי אפשר להבין יותר, כמו שמבאר שם בבאור בענין המקיפים וכו' שבשביל זה צריך לשתק כדי שלא יכנס בקשיות ותרוצים שהם למעלה מהזמן וכו'. נמצא, שעקר מה שמדבר הרב עם כל אחד ואחד ומאיר בו דעת להצילו מעוונות וכו' העקר הוא שמבאר לו שיבין מרחוק שיש חכמות אמתיות והשגות נפלאות בתורה כדי שיתחזק אמונתו עד שיכול לבוא לבחינת בטול אל האין סוף בחינת הארת הרצון, אבל תכף כשרוצה להבין ולהכניס בדעתו הוא פוגם בזה וצריך לברח מזה מאד בחינת במפלא ממך אל תדרש וכו'. וכל זה הוא ענין מה שבאר אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה (בהתורה חדי רבי שמעון) על פסוק כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים וכו' לענין סוד העבור שיש בזה חכמה שיכולין לגלותו ואף על פי כן לא ידעו הסוד רק יבינו שהסוד אצלנו וכו', עין שם. וכמו כן הוא בין ישראל בעצמן בין הרב והתלמידים ושאר העולם שהם מגלים חכמות ועצות עמקות וגבוהות מאד מאד ואף על פי כן הסוד נשאר אצלם. רק שעל ידי ההתגלות שלהם הם מסבירים להעולם שנשאר הסוד אצלם. וזה בחינת פרה אדמה שמעשיה בחוץ . והיא חק סתום ונעלם ביותר מכל המצוות:

כי בהקרבנות שהיו בבית המקדש על ידי זה נכללו העולמות בבחינת עליונים למטה ותחתונים למעלה, כמו שמבאר בענין הגלגל וכו' (בענין הדריידיל) שזה עקר התקון ואל על פי שגם סוד זה אי אפשר להשיג, עם כל זה מאחר שהיתה עבודת הקרבנות בבית המקדש יכולין לדבר בזה, כי בבית המקדש היתה כל התורה וכל ההשגות וכו'. אבל פרה מעשיה בחוץ ממש והיא חקה נפלאה מאד, רק כל עבודתה היתה על ידי ששחט אותה נגד פתח אהל מועד ששחטה בחוץ והסתכל נגד בית קדש קדשים. זה בחינת לעיני העמים הנ"ל שהמשיך אז קדשה זאת לידע שצריכין מבחוץ להסתכל לפנים על הבית המקדש שהוא בחינת התורה שעמדה שם שהוא בחינת הרבי האמתי שהוא הדעת האמתי בחינת משה, בחינת הבית המקדש, כי כל מי שיש בו דעה כאלו נבנה בית המקדש בימיו . וצריכין להסתכל לשם. אבל העקר צריכין לידע שרחוקים מאד מאד מזה הדעת ואסור לכנס לזה שירצה חס ושלום, להבין הקשיות שנעלמו ממנו כל חד כפום דרגה, כי על זה נאמר: אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. ועל כן הפרה מטהרת מטמאת מת שגרם אדם הראשון על ידי שאכל מעץ הדעת טוב ורע שעקר הפגם היה דאסתכל במה דלא הוי לה רשו שרצה לדעת טוב ורע שנמשכין מימין ושמאל לידע על פי דעת ושכל כל שרשם ואיך הם נכללים יחד וכו' וכנ"ל. ועל ידי זה נגזר מיתה שהוא פרוד כנ"ל. ועל כן על ידי הפרה ששחט נגד פתח אהל מועד שזהו בחינת הנ"ל שמסתכל רק מרחוק על הדעת הקדוש וממשיך ממנו קדשה לדעתו להבין שיש סוד וחכמה עמקה אבל הוא רחוק ממנו כנ"ל. על ידי זה מטהרין ומתקנים פגם טמאת מת שנמשך מאדם הראשון שפגם בזה כנ"ל. וכל זה הוא תקון חטא קרח שפגם בזה כנ"ל. וכל זה עוסקין לתקן בפורים כנ"ל, כי המן הפיל פור הוא הגורל ורצה לפגם בהגורל של יום הכפורים שנתן הכהן על שני השעירים אחד לה' ואחד לעזאזל שהוא סוד פרה אדמה שמעשיה בחוץ כמובא . והשני שעירים הם בחינת שערות הנ"ל, בחינת הן עשו אחי איש-שעיר שהיה מלא שערות וכו' . אבל בהשערות בעצמם, שהם בחינת שני השעירים, יש שתי בחינות כנ"ל בחינת לב חכם לימינו וכו' כנ"ל. ואי אפשר להשיג זאת. על כן צריכין להטיל גורל איזה לה' וכו'. והמן כפר בזה ואמר שהוא ימשיך הגורל בכשפיו כרצונו להתגבר על מרדכי וכל ישראל חס ושלום, וה' יתברך ברחמיו הפך הדבר עד שתלו אותו ואת זרעו וכו' על ידי זה ונעשה פורים שהוא על שם הפו"ר עד שנעשה מזה בחינת פרה אדמה שמעשיה בחוץ ומסתכלים לפנים וכו' שהוא עקר בחינת אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני שעל ידי זה עקר התקון וכנ"ל:

אות ח ועל-כן קורין אחר כך תכף פרשת החדש שהוא סוד קדוש החדש שהוא סוד העבור, כי כל זה הוא בחינת סוד העבור, בחינת כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים. 'לעיני העמים' דיקא וכנ"ל (עין שם בהתורה "חדי רבי שמעון" הנ"ל בסימן סא ותבין) כי עקר הסוד העבור שהוא סוד קדוש החדש שנתקשה בו משה הוא לתקן פגימת הלבנה עד שיהיה אור הלבנה כאור החמה שהוא בחינת כלליות אספקלריא שאינה מאירה שהוא בחינת הלבנה בבחינת אספקלריא המאירה שהוא בחינת החמה, שהוא בחינת כלליות השגת דרי מטה, שהוא מלא כל הארץ כבודו בהשגת דרי מעלה, שהוא בחינת איה וכו', כמבאר שם בהתורה כי מרחמם הנ"ל. שכל זה אי אפשר לכלל בשלמות כי אם על ידי בחינת השתיקה, בחינת הרמזים, בחינת הארת הרצון וכו' שזה עקר התקון לכל הנ"ל. ובכל זה עוסקין קדם פסח שאז עקר התחלת התקרבות ישראל לאביהם שבשמים על ידי משה רבנו שמאיר הדעת בכל ישראל וכו' שעקר התקון על ידי זה כנ"ל ועין מזה עקר במקום אחר בהלכות פטר חמור ששם מבאר ענין פסח ומצה ואסור חמץ על פי התורה כי מרחמם הנ"ל. אך כאן נתוספו דברים רבים על ענין הארבע פרשיות ועדין הסוד כמוס ונעלם מאתנו רק שרואין מרחוק וכו' ועוד לאלקי מלין:

אות ט והעקר לעבדא שהאדם איך שהוא. צריך לזהר על כל פנים מחכמות. שלא יהיה חכם בעיני עצמו, כי החכמות של העולם מזיקין מאד לכל אחד ואחד, כמו שכתב אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה , החכמות מפילין את האדם, וכמו שכתוב: ראית איש חכם בעיניו תקוה לכסיל ממנו. ובפרט כשבא על ידי חכמות שלו לידי מחלקת חס ושלום, מכל שכן כשחולק על ידי זה על כשרים ממנו וכו' ויש שאומרים בפה מלא אמת שהוא ירא ה' וכשר ממנו, אבל אף על פי כן אינו מתנהג כראוי לפי דעתו שנדמה לו שהוא חכם בעיניו כמצוי זה הרבה בכמה בחינות. וזה מזיק לכל אחד יותר מכל העוונות, כי מחלקת ושנאת חנם קשה מהכל ועל ידי זה נחרב הבית המקדש, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ועדין השטן מרקד לעכב בנין בית המקדש על ידי זה על ידי רבוי המחלקת והקטגוריה בכל העולם, בפרט בין החכמים והכשרים וכו'. כי כל זמן שהאדם שומר עצמו מכל מיני מחלקת על האמת ומבטל דעתו נגד דעת התורה והצדיקים אמתיים יש לו תקוה לעולם יהיה איך שיהיה. כי גדול ה' ואין יודעין כלל וכו' כנרשם שיחה קדושה זאת בספר חיי מוהר"ן . ומובן שם שעקר התקוה והתקון על ידי שמאמינים בגדלת ה' ותורתו וצדיקיו ושאין יודעין כלל וכו':

הלכות בציעת הפת על פי התורה כי מרחמם ינהגם הנ"ל

אות י וזה בחינת בציעת הפת שיש בו כמה דינים בענין הבצוע. ורבותינו זכרונם לברכה חקרו ודרשו ופלפלו הרבה בענין הבצוע, כמו שכתוב בגמרא (סנהדרין קב): מהיכן קא שרית המוציא וכו' שמובן שיש בזה סודות עמקים (וכמו שנתבאר בזה בהלכות הקודמים):

כי כל תקון בציעת הפת שדקדקו בו רבותינו זכרונם לברכה כל כך. הוא שצריכין לראות לבצע הפת בברכה באפן שיזכה בשעת האכילה להארת הרצון הנ"ל המבאר בהתורה הנ"ל, כי מבאר שם שעל ידי כלליות בן ותלמיד על ידי זה זוכין בשעת האכילה להארת הרצון המפלג וכו'. כי המלכות, שהוא בחינת יראה, מקבלת הפרנסה מהידים שיש בים החכמה שהם בחינת רמזים וכו' ששם מאירין המקיפין שהם בחינת מה בחינת שתיקה וכו'. וזה בחינת אין משיחין בסעודה וכו', עין שם כל זה היטב:

אות יא וזה בחינת מה שכתוב בשלחן ערוך שצריך להניח העשר אצבעות על הפת בשעת הבציעה וכו'. להורות שהלחם שאוכל נמשך מהידים הנ"ל שיש בים החכמה כנ"ל שעל ידי זה קדשת האכילה שעקרה הוא לזכות אז להארת הרצון שנמשך על ידי הידים שהם הרמזים וכו' כנ"ל:

אות יב וזה בחינת מהיכן קא שרית המוציא מהיכן דקרים בשולה . כי אכילת ישראל צריכה להיות בקדשה גדולה. ועקר האכילה המשביע את האדם הוא הלחם. ועל כן יש בו עשרה מצוות, כמו שכתוב בטור ושלחן ערוך, כי צריכין לברר התבואה והלחם בכמה ברורים. וזה בחינת כל הטרחות והיגיעות שטורחין בהתבואה עד שנעשה לחם שהם:

החרישה והזריעה והקצירה והברור ממץ ותבן ואחר כך לטחנו ולנפותו ולנקותו מסבין ומרסין וכו' . וכל זה נמשך מחטא אדם הראשון שחטאו היה באכילה שאכל מעץ הדעת טוב ורע שאז נגזר עליו בזעת אפך תאכל לחם וכו' שהם כל המלאכות והיגיעות הנ"ל עד שנעשה לחם. והכל בשביל ברורים לבער הרע והפסלת ולברר הטוב. ועל כן באמת עקר הברור ברוחניות נעשה על ידי ישראל על ידי עשר מצוות הנוהגות בפת כנ"ל. וכל אלו הברורים לברר הטוב מהרע, האכל מהפסלת, לנקות התבואה ממץ ותבן שהם בחינת הקלפות הקודמין לפרי הכל הוא לברר האמונה הקדושה שפגם בה אדם הראשון שהוא על ידי שדוחין ומבערין מהמח הקשיות שיש בלב כל אחד שמהם נמשכין כל מיני כפירות שהם בחינת הקלפות בחינת מץ ותבן החופין על החטה, כמובן בתקוני זהר ובזהר הקדוש לענין ברור ההלכה שהוא בחינת לברר החטה ממץ ותבן כי הכל אחד, כי על ידי האכילה נמשך חיות להאדם. ועקר החיות הוא הדעת והחכמה, כמו שכתוב: החכמה תחיה. ועל כן המאכל בשרשו בפרט הלחם שהוא העקר גבה מאד, כי משרש בו כח וחיות שהוא בחינת חכמה להחיות את האדם ולקשר נפשו בגופו, אבל מחטא אדם הראשון יש סביב הלחם פסלת הרבה שהם מץ ותבן וכו' שהם בחינת הקשיות שהם בלבול הדעת שמסבבין את המח עד שאין יכול להבין ההלכה על בריה שהם דיני התורה הקדושה שבשביל זה צריכין להתיגע מאד לברר ההלכה מהקשיות שהם בחינת מץ ותבן, כמו שאיתא בתקוני זהר כנ"ל. וביותר צריכין לברר הלחם מהקשיות והפסולות שרוצים לבלבל את האמונה הקדושה שזה העקר. כי עקר תקון האכילה הוא על ידי אמונה, כמו שמבאר במקום אחר (סימן סב לקוטי א). כי עקר קיום הדעת ושלמותו הוא על ידי האמונה כמבאר בדבריו זכרונו לברכה כמה פעמים . וזה בעצמו בחינת הארת הרצון, בחינת שתיקה הנ"ל שזוכין בשעת האכילה כל אחד כפי מה שזוכה לקבל מרבו האמתי הארת בן ותלמיד כנ"ל, כי הארת הרצון עקרו על ידי שלמות האמונה שזוכין על ידי שמאיר בו רבו בדעתו הנפלא כי מלא כל הארץ כבודו וכו', כמובן שם בהתורה הנ"ל ובהשיחה הקדושה שדבר עמנו אחר כך ומובא בספר ספורי מעשיות , עין שם. ועל כן כשבאין לאכל את הלחם שנעשה מהתבואה שכבר נתבררה בכמה ברורים ממץ ותבן וסבין ומרסין וכו' שהם בחינת הקשיות והבלבולים וכו' כנ"ל, שכל זה נמשך מהדעת הקדושה של הרב שהוא בחינת משה שמאיר הדעת הקדושה בכל אחד לדעת כי ה' הוא האלקים וכו'. אבל תכלית שלמות הדעת הוא השתיקה בחינת סיג לחכמה שתיקה שהוא בחינת הארת הרצון כנ"ל. ועל כן כשרוצין לאכל הלחם שאז עקר המשכת החיות שהוא החכמה והדעת שצריכין להמשיך על ידי הלחם הזה, על כן כל התקון שיאכלנה בברכה בקדשה ובטהרה באפן שיזכה על ידי אכילת הלחם הזה להארת הרצון שהוא עקר תקון ושלמות הדעת שנתברר עד הנה על ידי כל העבדות שעשו בהתבואה עד שנעשה לחם כנ"ל. ועל כן הזהירו רבותינו זכרונם לברכה לדקדק מאד בעת הבציעה איך לבצע. באפן שיבצעו וישברו הלחם עד שיאכלו אותו בקדשה שיזכו לקבל הארת הרצון בשעת האכילה. וזהו מהיכן קשרית המוציא מהיכא דקרים בשולא, שהוא מקום ששלט בו האש יותר. כי האש הוא בחינת יראה, כמו שמבאר במקום אחר . כי עקר תקון כל הנ"ל הוא על ידי היראה כמו שמבאר שם בהתורה הנ"ל וכמו שמבאר בהתורה רצועה היתה יוצאה וכו'. (בסימן עז לקוטי תנינא) ששיכה לזה שעקר תקון האכילה על ידי היראה. ועל ידי זה ממשיכין הארת הרצון בשעת האכילה, כי היראה בחינת צמצום, הינו בחינת שתיקה הנ"ל. שכשמגלין הדעת לחבריו ותלמידיו ומבטלין ממחם כמה קשיות וכפירות. אבל עדין רוצה המח לרוץ ולפרח להבין עוד ועוד. אזי צריכין לעשות סיג לדבריו שהוא השתיקה ולרמז לו עד פה תבוא, כי אסור לך לחקר יותר לפי בחינתך, כי במפלא ממך אל תדרש וכו' וכמובן כל זה בהתורה הנ"ל בענין הקשיות והתרוצים וכו' שמבאר שם שכל מה שמכניסין איזה מקיף תכף נכנס מקיף אחר וכו', עין שם היטב. וזה הסיג והצמצום שממשיכין שהוא השתיקה זה נמשך על ידי היראה שהוא בחינת צמצום, כי העקר להמשיך עליו יראה עד שיהיה לו יראה ופחד ובושה לחקר בדעתו המגשם במה שאין לו רשות, כי אפלו הצדיק הגדול בעצמו בחינת משה מצמצם מחו מחמת יראה ואינו מביט בהשגת אלקותו למעלה ממדרגתו שעומד בו עתה, שזהו בחינת ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלקים וכו' . ועל כן צריכין לבצע המוציא מהיכא דקרים בשולא שהוא מקום ששלט בו האש יותר שהוא בחינת יראה, בחינת צמצום כנ"ל שכל עקר גמר תקון הלחם שיהיה ראוי לאכילת אדם הוא על ידי זה על ידי שנאפה באש שעל ידי זה נעשה לחם לזון ולהחיות את האדם, כי עקר החיות שבלחם שהוא החכמה והדעת שמחיה כנ"ל עקר שלמותו הוא על ידי הצמצום הנ"ל שהוא בחינת שתיקה כנ"ל, שהוא בחינת יראה, בחינת אש. ועל כן כל גמר תקון הלחם הוא על ידי האש. ועל כן במקום ששלט בו האש יותר שהוא היכא דקרים בשולא שם צריכין לבצע הלחם כדי לזכות באכילה הזאת להארת הרצון שזה העקר שנמשך על ידי בחינת השתיקה שנמשך מבחינת צמצום הנ"ל שהוא בחינת אש, בחינת יראה כנ"ל:

אות יג כי בתחלה כשהלחם שלם אי אפשר לאכלו כך עד שבוצעין ופורסין ושוברין אותו לחתיכות ואחר כך לועסין אותו. ואז דיקא מחיה את האדם. וכל זה הוא ברור ההלכה שהוא ברור הדעת שאחר שמבערין כל הפסלת שהם הקש והתבן וכו' מההלכה עדין צריכין ללעס את ההלכה להבינה היטב על מכונה להכניסה בלב, כי התרוץ לשון שבירה כמובא , הינו שהתרוצים על הקשיות הם בחינת שבירה שמשברים ומבטלים את הקשיות עד שיודעין ההלכה על בריה ומחלקים ופוסקים את ההלכה לכמה וכמה חלקים ופסקי דינים וכו'. שאז עקר שלמות ברור ההלכה. וכן הוא בעקר הדעת הפנימי להשיג ולידע את ה' יתברך. וכל זה הוא בחינת בציעת הלחם ושבירתו שיהיה ראוי לאכילה, על כן צריכין לדקדק מאד בענין הבצוע שתכלה ברכה עם הפת שהבציעה תהיה רק בבחינת הברכה שהוא האמונה הקדושה בפשיטות שמאמינים שה' יתברך ברא את הלחם. ועל כן אנו מברכין אותו יתברך על זה, דהינו שלא לכנס עוד בקשיות וחקירות כלל שזה היה כל חטא אדם הראשון באכילת עץ הדעת דאסתכל במה דלא הוי לה רשו וכו' כנ"ל. כי עתה צריכין לתקן זאת על ידי אכילת ישראל בברכה. ועל כן צריכין לבצע ממקום ששלט בו האש ביותר שהוא בחינת יראה, כי עקר צמצום הדעת הוא על ידי היראה שעל ידי זה נמשך הסיג והמחצה הנ"ל שהוא השתיקה שעל ידי זה זוכין להארת הרצון הנמשך בשעת האכילה על ידי הידים שיש בים החכמה שמשם כל הפרנסה, כי הכל תלוי זה בזה כמובן בהתורה הנ"ל:

אות יד ועל-כן צריכין לדקדק לברך על השלם שהוא חשוב ביותר, כי עקר השלמות הוא על ידי היראה, כמובא בדבריו זכרונו לברכה מאמר הזהר הקדוש כי באתר דאשתכח יראה תשכח שלמותא, כמו שכתוב: כי אין מחסור ליראיו. כי צריכין לאכל בקדשה באפן שיהיה נמשך שביעה בחינת צדיק אכל לשבע נפשו הפך הרשעים שנאמר בהם ובטן רשעים תחסר . ועקר השביעה הוא על ידי הארת הרצון הנ"ל בחינת פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון. ועקר הארת הרצון נמשך על ידי היראה כנ"ל. על כן צריכין לברך על השלם שהוא בבחינת יראה ששם עקר החשיבות, כמו שמבאר בסימן ה בהתורה בחצצרות שעקר החשיבות הוא היראה בחינת יראת ה' היא אוצרו וכו':

אות טו וכל זה הוא בחינת פסח. ועין בהלכות פטר חמור הלכה ד שם מבאר כמה דברים מענין מצה ואסור חמץ וכו' על פי התורה הנ"ל. ועל פי דברינו הנ"ל יתבאר עוד בחסדו יתברך. והכלל, כי עקר שלמות האדם שנברא בשבילו. הוא שיחבר דרי מעלה עם דרי מטה וכו', כמבאר לעיל מזה. שזה הענין בשלמות נעשה רק על ידי צדיק הדור הגדול במעלה מאד שיודע להאיר בדרי מעלה ובדרי מטה בבחינת כי כל בשמים ובארץ וכו' ולחברם ולכללם יחד וכו' כמבאר במקומו בהתורה הנ"ל (בסימן ז בלקוטי תנינא, עין שם היטב). וכל אחד ואחד כפי קרובו להצדיק כן מקבל על עצמו הארה זאת שעל ידי זה כל תקונו לנצח, כי על ידי הארה הזאת לא יפל ולא יתרחק לעולם אפלו אם יעבר עליו מה, כי כל זמן שמקרב עצמו להצדיק אזי הצדיק אוחז בידו ומודיעו בכל פעם כי עדין ה' אתו ואצלו וכו' כי מלא כל הארץ כבודו ומקיץ ומעורר אותו בכל פעם שלא יתיאש בשום אפן בעולם בבחינת הקיצו ורננו שכני עפר וכו', כמו שמבאר שם. וכל זה הוא בחינת פסח שהוא הגאלה הראשונה שהיתה על ידי משה רבנו שהוא עקר בחינת הרבי האמתי הנ"ל שיכול להאיר בדרי מעלה ודרי מטה ולקשרם ולכללם יחד כמו שמבאר שם. וכן עתה בגלות המר הזה כל תקותנו וכל גאלתנו ופדות נפשנו שאנו מקוים ועוסקים להמשיך עלינו בכל יום בבחינת קרבה אל נפשי גאלה וכו' הכל הוא בכח הצדיקי אמת האלו שהם בחינת משה שהוא היה הגואל הראשון והוא יהיה הגואל האחרון בבחינת מה שהיה הוא שיהיה . והוא גם עתה בגלותנו עמנו כי אתפשטותי בכל דור ודור ומאיר בנו על ידי צדיקי אמת כי עדין ה' עמנו ועם כל אחד ואחד בפרטיות איך שהוא וכו' כנ"ל:

אות טז ועל זה מרמז פסח ומצה ומרור, כי הקרבן פסח זה בחינת כלליות העולמות עליון בתחתון ותחתון בעליון בבחינת עליונים למטה ותחתונים למעלה שזה עקר שלמות הגאלה, כמו שמבאר בספר ספורי מעשיות על פסוק גאלת שבט נחלתך הר וכו'. והוא שיך לתורה כי מרחמם הנ"ל, עין שם. כי מבאר שם שזהו בחינת קרבנות. שהבהמה עלתה לריח ניחוח לה' למעלה. והקדוש ברוך הוא, כביכול, ירד למטה בבית המקדש וכו', עין שם. ובהקרבן פסח האיר בחינה זאת בפלא גדול יותר ויותר שגם בארץ מצרים שהיתה מלאה גלולים. גם שם האיר משה רבנו בעצם כחו שיוכלו גם שם להקריב הקרבן פסח להעלות הבהמה לה' ממקום טמא כזה ולהוריד את ה' יתברך בעצמו לשם, בבחינת ועברתי בארץ מצרים וכו' אני ה' אני ולא השליח וכו' אני הוא ולא אחר וכו' שזהו עקר בחינת עליונים למטה ותחתונים למעלה, בחינת כלליות העולמות וכו'. ועל ידי זה היתה עקר הגאלה וכנ"ל. אבל כבר מבאר שכל זה אי אפשר להשיג רק שהצדיק מאיר בנו מרחוק כי ה' אתנו עדין וכו' אבל אסור לכנס בהקשיות ותרוצים, כי סיג לחכמה שתיקה , בפרט כל אחד ואחד בתחלת התקרבותו וכו'. וכל זמן שהוא אצלו בחינת התחלה, כי אחר שחזר וקלקל כפי מה שיודע בנפשו, על כן בודאי הוא צריך עתה לחזר ולהתחיל מחדש וכו', כמבאר בדברינו הרבה בזה . על כן כפי מדרגתו השפלה בודאי אי אפשר לו לידע כל זה, רק שמאירין לו באפן שיוכל להתחזק באמונה כי עדין ה' אתו אבל חלילה, שיכנס בקשיות ותרוצים שהם לפי בחינתו למעלה מהזמן שאין הזמן מספיק לבאר הקשיות והתרוצים שיש שם וכו', כמו שמבאר שם בהתורה הנ"ל. וזה בחינת מצה שנזהרין אז מאד מחמץ שלא להתחיל להחמיץ מחו כלל בחקירות וקשיות וכו'. וכמבאר כל זה בהלכות פטר חמור הנ"ל, עין שם היטב. וזה מרור זכר לוימררו את חייהם . כי על ידי פסח ומצה שעל ידי זה נמשכין הארת מחין גדולים ועצומים מאד על כל אחד מישראל עד שיתחזק כל אחד במקומו לדעת כי עדין ה' אתו כי מלא כל הארץ כבודו וכו'. שזה בחינת כלליות העולמות וכו', שזה עקר התקון עד שזוכין לבחינת שתיקה הנ"ל שהוא בחינת הארת הרצון בשעת האכילה וכו'. וכל זה אי אפשר לזכות כי אם על ידי בחינת מרור שצריכין לסבל מרירות קדם שזוכין לזה בבחינת מה שמבאר בסימן כז על פסוק הנה לשלום מר לי מר וכו', עין שם מבאר שם ששלום הוא רפואה לכל הדברים רפואת הנפש ורפואת הגוף. אבל אי אפשר לקבל השלום כי אם על ידי מרירות וכו' רק שה' יתברך מרחם עליו ואינו שולח עליו מרירות כפי עוונותיו הרבים שלא היה יכל לסבל. רק שולח עליו מרירות כפי יכלתו וכו'. וזה בחינת אכילת מרור בליל פסח, כי כלליות העולמות הנ"ל שהוא עקר התקון שזוכין בפסח זה בחינת שלום שעושין שלום בין הנפש והגוף, בין ימין ושמאל, בין דרי מעלה לדרי מטה וכו' כנ"ל. וזה השלום אי אפשר לזכות כי אם על ידי מרירותא. על כן צריכין לאכל מרור עם הפסח והמצה שהם בחינת כלליות העולמות כנ"ל:

אות יז והמרירות שצריכין לסבל הוא בכמה בחינות, כי הרבה צריכין לסבל מרירות ממש מרבוי המניעות והסכסוכים להתקרב לנקדת האמת, ומניעות מחמת פרנסה ולפעמים יסורי הגוף או מבנים חס ושלום. וגם הקשיות והבלבולים המעקמין את הלב שצריכין לברח מהם והעקר על ידי בחינת שתיקה כנ"ל. גם זה בחינת מרירות בבחינת וימררו את חייהם בעבודה קשה-בקשיא וכמו שמבאר במקום אחר . ובכמה אפנים זה המרירות קשה מהכל, כי העקר לשבר מניעות המח שבא מחמת הקשיות ועקמימיות שבלב. אבל מי שרוצה לחוס על עצמו להמלט מבאר שחת ומטיט היון בהכרח שיסבל מרירות אלו כפי בחינתו, ואז יזכה לשלום שהוא בחינת קשר וכלליות העולמות שהם כל הבחינות הנ"ל. אבל צריכין לידע ולהאמין שה' יתברך שולח המרירות ברחמנות ומשליך כל חטאתיו אחר גוו ואינו שולח לו מרירות כפי עוונותיו רק כפי יכלתו כמו שמבאר שם בסימן הנ"ל. אבל על כל פנים בהכרח שיסבל זה המרירות. וזה בחינת שמטבלין המרור בחרסת. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה דחס הקדוש ברוך הוא עלן הינו כנ"ל שלפי מעשיו לא היה לו כח לסבל המרירות המגיע לו. אך ה' יתברך ממעט המרירות כנ"ל. כי רחמנא חס עלן כנ"ל וזהו חס רות, כמובא . כי רות מרמז על בחינת דוד שרוה להקדוש ברוך הוא בשירות ותשבחות וכו', כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (בבא בתרא יד:), הינו שהמתקת המרירות הוא על ידי שמרוין להקדוש ברוך הוא בשירות ותשבחות, דהינו שיודעין האמת שהכל בחסד וברחמים והקדוש ברוך הוא חס עלן וממעט המרירות כנ"ל. ועל כן אנו צריכין להודות לו ולשבחו בשירות ותשבחות בבחינת בה' אהלל דבר באלקים אהלל כי הכל בחסד גדול כנ"ל. גם כי החרסת מרמזין על הטיט וכו', כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה כי היו ממררין חייהם בטיט וחמר וכו', הינו כי צריך לזכר שהיה משקע בטיט היון לפי מעשיו והקדוש ברוך הוא מעלהו משם בבחינת ויעלני מבור שאון מטיט היון וכו'. ועל כן בודאי בהכרח לסבל המרירות הזה כי הכל בחסד וברחמים לפי מעשיו וכנ"ל:

אות יח וזה שתכף אחר קריעת ים סוף כתיב: ויבאו מרתה ולא יכלו לשתת מים ממרה וכו' שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו. כי זה עקר הנסיון לכל אדם המתחיל להתקרב שצריכין לסבל המרירות שעובר עליו וכנ"ל. וזהו: ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלקיך וכו' כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רפאך. וכבר נתקשו רבותינו זכרונם לברכה בפסוק זה , אך על פי הנ"ל מבאר היטב כי מבטיחם הבטחה גדולה הנ"ל, הינו אף על פי שלפי מעשיהם מקדם היה ראוי שיבוא עליהם כל המחלה אשר במצרים חס ושלום. כי הלא אי אפשר להתרפאות כי אם על ידי מרירות כנ"ל, אך הקדוש ברוך הוא מבטיחם שבחסדו יחוס עליהם ולא ישום עליהם כל המחלה אשר במצרים. כי אם כן לא היו יכלים לסבל והיו לאחר יאוש. רק שיהיה מקל עליהם בכל מה דאפשר ולא ישלח להם כי אם כפי יכלתם. וזהו 'כי אני ה' רפאך'. הינו שאני ה' שאני רחמן גדול עוסק ברפואתך. ועל כן בודאי לא אשלח עליך מרירות כפי מעשיך שהוא בחינת כל המחלה אשר שמתי במצרים רק ארפא אותך ברחמים במעט מרירות כפי יכלתך באפן שתסבל ותתרפא. וזהו כי אני ה' רפאך. ובודאי ארפא אותך כראוי וכנ"ל:

ראשי פרקים להלכות פסח המחבר להלכות נטילת ידים לסעדה. על פי התורה כי מרחמם ינהגם:

אות יט וזה בחינת ארבע כוסות של יין. כי יין בקדשה זה בחינת התגלות הרצון בבחינת כל המתפתה ביינו וכו' . וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים וכו' . ופרש רש"י: אהבת המישור בחינת אהבה והשתוקקות ורצון מפלג, וכנראה בחוש שמי שהוא ירא שמים ושותה יין בקדשה בשבת ויום טוב וכו' אזי יתעורר לבו בהשתוקקות נמרץ לה' יתברך. כי זכה היין משמחו בחינת ויין ישמח לבב , ושמחה הוא בחינת הרחבת הלב בהשתוקקות נמרץ לה' יתברך בחינת שבע שמחות את פניך וכו' . וכמו שכתוב נזכירה דדיך מיין מישרים אהבוך. וזה בחינת כוס יין של ברכת המזון לגלות הארת הרצון שנמשך בשעת האכילה על ידי כלליות בן ותלמיד וכו' כנ"ל:

וזה בחינת קדוש על כוס יין בשבת ויום טוב. כי אין אומרים שיר אלא על היין , כי שיר הוא עקר הדבקות לה' יתברך ברצון מפלג וכו'. ועל כן בכניסת שבת שאז צריכין להעלות כל מעשה בראשית שבששת ימי המעשה ולתקן כל העבדין דחל שיכללו בקדשת שבת שיכללו ששת ימי המעשה בקדשת שבת שזה עקר תכליתם כשעולים ונכללין בשבת שהוא תכלית שמים וארץ, כי שבת בחינת עולם הבא שעקר תכלית העולם הזה שנברא בששת ימי המעשה הוא שיהיה נכלל בעולם הבא שהוא בחינת שבת, שזהו בחינת כלליות העולמות וכו' כנ"ל. על כן תכף בכניסת שבת צריכין לקדש על היין שהוא בחינת רצון, כי עקר הכלליות הוא על ידי הרצון וכנ"ל כי העקר הוא להמשיך רחמנות על העולם להאיר בהם הדעת להוציאם מהרוח שטות שמשם כל העוונות והפגמים רחמנא לצלן. שעקר אחיזתו בששת ימי המעשה בבחינת שטו העם ולקטו בשטותא וכו' . אבל בשבת מאיר הדעת, הינו הדעת של הרב המאיר בבן ותלמיד. כי הצדיק בחינת שבת וכו' (וכמו שמבאר מזה במקום אחר). ועל כן מקדשין על היין, כי עקר שלמות כלליות הנ"ל הוא בחינת הארת הרצון וכנ"ל. ואין קדוש אלא במקום סעודה כדי להמשיך הארת הרצון בשעת האכילה שאז עקר הארת הרצון שמשם עקר השביעה בחינת ומשביע לכל חי רצון. וזהו ואכלת ושבעת וברכת וכו'. שהוא מצות ברכת המזון על כוס יין. כי על ידי זה ממשיך כל אחד הארת הרצון וכנ"ל. וזהו גם כן בחינת קדוש של יום טוב כי יום טוב נמי אקרי שבת:

אות כ אבל בפסח שהוא תחלת הגאלה שהיתה בנס נפלא ובחסד גדול, כי היה עדין קדם מתן תורה ונגאלו בלי אתערותא דלתתא וכו', על כן צריכין אז להמשיך הדעת הנ"ל שעקר השלמות הוא הארת הרצון בכמה שנויים, כמבאר בכונות . וזה בחינת ארבע כוסות כנגד ארבע לשונות של גאלה: והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי . כי בשבת מעלין על ידי הקדוש ששת ימי החל על ידי אתערותא דלתתא שהוא על ידי התורה והמצוות שעסקו בחל בבחינת ששת ימים תעבדו וכו' ויום השביעי שבת , שכפי העבודה של ששת ימים כן זוכה לקדשת שבת וכו'. אבל בפסח שהיה קדם מתן תורה ולא היה אז אתערותא דלתתא. רק ממשיכין מחין גדולים מלמעלה בכניסת פסח בחסדו לבד. שההתחלה הוא מקדוש על היין. על כן אי אפשר לאכל הסעדה מיד, כי עתה אי אפשר לזכות להמשיך ולהאיר בשלמות הארת הרצון כי אם על ידי שישתו עוד כוס שניה קדם הסעדה ולסדר עליו ההגדה ולספר הנסים והנפלאות שעשה ה' יתברך עמנו שהוציאנו ממצרים בחסדו ומתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו ועכשו קרבנו וכו' ועל ידי זה עקר הכלליות של דרי מטה שהוא זה העולם, בדרי מעלה בעולם העליון. כלליות עשיה באצילות שהוא בחינת בן חכם שמאיר בבן רשע שהוא בבחינת עשיה שאי אפשר לברר בחינת עשיה להאיר שם הדעת כי אם על ידי בחינת אצילות כמו שמבאר בכונות , כי העקר הוא לתקן הבן רשע שהוא בחינת עשיה, הינו להאיר הדעת העליון הגבה מאד להמשיכו בחכמה נפלאה עד שיאיר בעשיה כדי להחזיר הרשעים בתשובה, כי כל מה שהוא נמוך ביותר וחולה ומקלקל ביותר צריכין להמשיך עליו שכל ודעת ממקום גבה יותר (כמו שמבאר בהתורה מישרא, עין שם). כי הארבע כוסות הם כנגד הארבעה בנים, כמו שמבאר בכונות . ועל כן על ידי כוס שניה שמסדרין עליו ההגדה שהוא כנגד עשיה וכו' שיהיה נכלל באצילות על ידי זה עקר כלליות העולמות הנ"ל שזה העקר התקון הנ"ל שעל ידי זה זוכין להארת הרצון, על כן אי אפשר לאכל מקדם, כי עתה אי אפשר לזכות לכלליות הנ"ל כי אם על ידי זה שמסדרין ההגדה על כוס שניה וכנ"ל. ועל כן עוקרין הקערה מקדם להורות כי עתה אי אפשר לאכל בבחינת הארת הרצון כנ"ל כי אם על ידי שיספרו ביציאת מצרים וכו'. שעל ידי זה עקר הכלליות וכו' כנ"ל:

אות כא וכל זה כדי שיראה תינוק וישאל מה נשתנה, כי כאן הבן שואל , כי ההכרח שישאל הבן שהם הארבעה בנים הנ"ל. כי עקר יציאת מצרים שגלה אלקותו יתברך לעין כל הכל היה בשביל הבנים, כמו שכתוב: והודעתם לבניך ולבני בניך וכן בפסוקים רבים. כי זה עקר הדעת הנ"ל להאיר בבנים ותלמידים שנקראים גם כן בנים. להאיר הדעת מדור לדור לעולם בחינת דור לדור ישבח מעשיך . וכמו שכתוב ולמען תספר באזני בנך ובן בנך וכו' . ועל כן צריכין לעשות שנויים כדי שישאל. אבל כל התשובה הוא רק שמספרין כי עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' אלקינו משם וכו' ומאריכין בספור זה וכל המרבה לספר ביציאת מצרים וכו' משבח . אבל בכל זה עדין אין תשובה מספקת וטעם גמור על כל המצוות והשנויים, כמובן לכל וכמו שמבאר בספרים מזה . אבל באמת זה עקר התקון שמודיעין לו שכל השנויים שבלילה הזאת וכל התורה והמצוה הכל בשביל להמשיך עלינו האמונה הקדושה שגלה לנו ברחמיו על ידי יציאת מצרים על ידי האותות והמופתים הנוראים שעשה עמנו עד אין חקר. שעל ידי זה ראינו עין בעין כי ראוי לנו לעבדו ולקבל על מלכותו באהבה כאשר צונו על ידי משה. אבל עקר הטעם של כל מצוה בפרטיות זה אי אפשר לבאר, כמו שכתוב: לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד . שזהו בחינת מה שכתבנו (בהלכות פטר חמור הנ"ל) על תשובת הבן חכם אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, עין שם . וכן לכלם משיבין רק בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים. לומר שבשביל זה אנו אוכלים עתה מצה מרור וכו'. ובשביל זה עושים שנויים כדי שתשאל וישיבו לך ויספרו לך הנסים והנפלאות של יציאת מצרים. וממילא תבין שראוי לנו לקים דברי משה שמסר לנו כל זה. אבל עקר הטעם בפרטיות בודאי אי אפשר לספר לך וכנ"ל על פסוק לעיני העמים וכו', עין שם. ועל כן הרשע ששואל בדרך עזות מה העבודה הזאת לכם ומוציא עצמו מן הכלל וכופר בעקר. (ועין בהלכות פטר חמור הנ"ל מזה) על כן מקהין את שניו ואומרים לו: לי ולא לו אלו היה שם לא היה נגאל , הינו מאחר שאתה מוציא עצמך מן הכלל ואתה שואל מה העבודה הזאת לכם ולא לו. כאומר שהוא אינו רוצה לקים זאת העבודה אם לא שיבארו לו בפרוש הטעם של כל דבר שזה דבר שאי אפשר כנ"ל. על כן מרחקין אותו ואומרים לו אלו היה שם לא היה נגאל. כי הגאלה היתה רק על ידי אמונה ויאמן העם. וכמו שכתוב: תבואי תשורי מראש אמנה. רק שלא היה אפשר לנו לבא לאמונה, על כן עשה לנו נסים ונפלאות כאלה והראה לנו שראוי להאמין וישראל עם קדוש קימו כן והסתכלו על האמת והאמינו בה' ובמשה עבדו אבל לבאר לך הדעת בפרטיות שתדע טעם העבודה זה אי אפשר כנ"ל. וכל כונתנו אפלו בתשובת הרשע הוא לטובתו אולי ישוב על ידי זה מרשעתו ויכניע לבבו לבלי לשאל קשיות ברשעת כזה. וכמו שכבר פעלו הצדיקים שכמה רשעים שבו בתשובה על ידי דבריהם שהכניסו בהם שיסתכלו על האמת ולא ישאלו קשיות יותר מדאי מאחר שכבר הופיע עליהם הדעת שראוי להם להאמין על ידי כל האותות והמופתים וכו' וכנ"ל:

אות כב וזהו בחינת כרפס שהוא מין ירק שאוכלים אז שהוא בחינת מחין דקטנות, דהינו שמרמזין אף על פי ששתינו כוס ראשון עדין לא זכינו לאכל המצה שהוא מאכל מלאכים בחינת מן, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה . רק אנו צריכין לזכר תחלה עניותנו וכו'. כי עתה קדם מתן תורה קדם אתערותא דלתתא אכילתנו בבחינת מאכל בהמה בחינת ואכלת את ירק השדה מחמת שפגם באכילת עץ הדעת וכו' וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון ואכלת את ירק השדה נזדעזע וכו'. עד שאמר לו: בזעת אפך תאכל לחם. שרמז לו שעל ידי יגיעות ועבודות שיתיגעו ישראל בתורה ומצוות יזכו לאכילת לחם שהוא מאכל אדם:

אות כג וזה בחינת 'יחץ' שפורסין המצה להורות שאף על פי שבוצעין ופורסין אותה אי אפשר לאכל תכף עד שיספרו ביציאת מצרים לכלל העולמות כנ"ל. ואז יזכו לאכילת מצה שהוא בחינת שתיקה על הקשיות רק שעונין עליו דברים הרבה שהם שירות ותשבחות על שהוציאנו ממצרים וגלה אלקותו לעינינו וכו'. שזהו בחינת לחם עני (כמו שנתבאר בהלכות פסח הנ"ל, עין שם). ועין לעיל (באות יא יב) ענין בציעת הפת שהעקר לבצע בברכה כדינו באפן שיזכה אז להמשיך הארת הרצון בשעת האכילה וכו', עין שם. ועתה בפסח שהוא תחלת ההתקרבות וכו' כנ"ל אי אפשר לאכל תכף כנ"ל. על כן בוצעין ושוברין המצה מקדם שזהו בחינת יחץ ואין אוכלין מיד עד שמסדרין ההגדה. להורות שעתה אי אפשר להמשיך תקון הבציעה שהוא המשכת הארת הרצון כי אם על ידי ספור יציאת מצרים שעל ידי זה נכללין העולמות וכו' וכנ"ל:

אות כד ואחר-כך שותין עוד שתי כוסות וכו' והם כנגד שתי הידים הנ"ל. שיש בים החכמה שהם הרמזים שמשם הפרנסה והאכילה שמשם הארת הרצון וכו' וכנ"ל:

וכלל הארבע כוסות הם כנגד המלכות שעולה לקבל הפרנסה משתי הידים שיש בים החכמה. שזהו ארבע בחינות חכמה ומלכות ושתי הידים שעל ידי זה מאיר הארת הרצון בשלמות. ועל כן מסימין 'נרצה' בחינת הארת הרצון בתקונים נפלאים שזוכין על ידי כל הסדר כנ"ל:

אות כה והכוסות בעצמן ששותין בהם היין של הארבע כוסות הם בחינת יראה, כי כו"ס בגימטריא אלקים כמובא שהוא בחינת יראה בחינת את האלקים אני ירא , כי כל הבחינות הנ"ל כלולים ביראה שהוא בחינת מלכות כמבאר בהתורה הנ"ל. ועל כן כנו שתית היין רק על שם הכוסות שאמרו שצריכין לשתות ארבע כוסות, כי היין, שהוא בחינת המשכת הרצון, אין יכולים להמשיכו ולקבלו כי אם על ידי היראה שהוא בחינת מלכות שעולה ומקבל הפרנסה מים החכמה וכו'. וגם כל הארת בן ותלמיד וכו' הכל בבחינת יראה כמו שמבאר שם:

אות כו וזה בחינת שתי הרחיצות בליל פסח.'רחיצה' בחינת בטחון, כי בטחון בלשון תרגום הוא רחיצה. (וכן ראיתי באיזה ספר שסימן רחיצה מרמז על בטחון). הינו שקדם האכילה צריכין לרחץ ידיו במים, שזהו מצות נטילת ידים לסעדה כדי לטהר הידים שהם עסקניות כדי שיוכל להמשיך שפע פרנסה מהידים שיש בים החכמה וכנ"ל. וכל זה נמשך על ידי בטחון כמו שמבאר שם בהתורה הנ"ל שהכל מצפין על פרנסה. והמלכות מקבלת כל אלו הבטחונות ועולה עמהם ומקבלת הפרנסה מהידים שיש בים החכמה וכו'. ועל כן צריכין רחיצה במים קדם האכילה, כי המים שהם בחינת הדעת של ים החכמה, הם מטהרין מכל הטמאות שבאין על ידי הרוח שטות שהוא הפך הדעת. ועל פי רב מונע הרוח שטות מעבודתו יתברך על ידי טרדת הפרנסה מחמת שהרוח שטות מטעה אותו כאלו יש בכח ידיו להמשיך פרנסה שזה בחינת פגם ואמרת 'כחי ועצם ידי עשה לי וכו' '. על כן צריכין לרחץ ידיו במים להורות שהפרנסה הוא רק על ידי טהרת הידים במים עד שנכללין בהידים שיש בים החכמה שמשם כל הפרנסה. כי הידים בקדשה הם בחינת בטחון שמרימין ידיו לה' יתברך בבחינת פרשתי ידי אליך שטחתי אליך כפי . כי אין לי שום בטחון בכחי ועצם ידי. כי אם בך לבד בטחתי. ועל כן נקרא רחיצה לשון בטחון כנ"ל כי כל הפרנסה והעשירות שכלם נמשכין על ידי מים שמגדלים כל דבר ואפלו אוצרות (כמו שמבאר במקום אחר) בבחינת יפתח ה' לך את אוצרו וכו' לתת מטר ארצך בעתו וכו' . הכל נמשך מים החכמה הנ"ל על ידי הבטחונות של ישראל. ועתה בפסח צריכין שתי רחיצות. שמקדם אכילת הכרפס נוטלין גם כן ידיו שזהו סימן 'ורחץ'. לומר שאפלו אכילה זאת של מעט ירק אין בכחי להמשיך כי אם על ידי בטחון בחסדך לבד. וזה עקר שלמות הבטחון שאפלו כשהאדם בעניות ובדחקות גדול ופרנסתו מצמצמת מאד ואין לו כי אם מעט ירק אל יהרהר אחר מדותיו רק יאמר הלא גם זה המעט ירק הוא חסד נפלא מה' יתברך. על כן אני בוטח בו. כי האלקים הרועה אותי במעט ירק הזה הוא יכול לפרנסני בכבוד ועשר גדול כרצונו. כי לא ממוצא וממערב וכו' כי אלקים שופט זה ישפיל וזה ירים:

ויש לרמז שעל כן כנוהו רבותינו זכרונם לברכה בשם כרפ"ס. וכל המפרשים תמהים על זה. אך על פי הנ"ל יש לרמז שעתה ביציאת מצרים בתחלת הגאלה שהיו ישראל חזקים מאד מאד בבטחון. כמו שכתוב: וגם צדה לא עשו להם. והכתוב משבחן מאד על זה, כמו שכתוב: זכרתי לך חסד נעוריך וכו' לכתך אחרי במדבר וכו', כמו שפרש רש"י שם. על כן אנו ממשיכין עתה עלינו הבטחון בזה. כי אנו מאמינים שגם זה המעט ירק הכל בהשגחה נפלאה מה' יתברך. ועל כן נקרא בשם כרפס שהוא שם של בגדי משי יקרים, כמו שכתוב: חור כרפס ותכלת. כלומר אני בוטח שהכל בידך וזה המעט ירק הוא חדוש נפלא כמו לבושים יקרים הנקראים כרפס. ואני בוטח בך שאתה יכול להגביהני לפרנסני בעשר וכבוד בבגדי כרפס כי הכל בידך לבד. וזה עקר המתקת מחין דקטנות. וזה עקר תקון העניות שבשביל זה נקראת המצה לחם עני שהוא תקון להעני. כי העקר על ידי בטחון שהוא בחינת מצה שנאפית בחפזון כי גרשו ממצרים וכו' וגם צדה לא עשו להם. וזהו גם כן אכילת הכרפס שרוחצין ידיו ואוכלין אותו קדם כל המאכלים לחזק הבטחון מתכלית תכלית העניות. לבטח בו בישועתו כי הכל ממנו יתברך לבד והעשר והכבוד מלפניו וכו'. שעל ידי זה מגרשין הרוח שטות בחינת שטו העם ולקטו וכו'. וזוכין לדעת הנ"ל שהוא בחינת כלליות העולמות שהוא בחינת גלגל החוזר המבאר בהתורה של 'גאלת שבט' וכו' הנ"ל . שהוא בחינת זה ישפיל וזה ירים בחינת המגביהי לשבת המשפילי לראות וכו' מקימי מעפר דל מאשפת ירים אביון . בחינת ה' מוריש ומעשיר משפיל אף מרומם . שהכל בבחינת גלגל הנ"ל שעל ידי כל זה זוכין להארת הרצון בשעת האכילה שנמשך משם כנ"ל:

אות כז נמצא שעתה בליל פסח עושין שנוי בכל הדברים הנ"ל כנ"ל. שכופלים אותם והכל בשביל הארת הרצון שנמשך בשעת האכילה דיקא שהוא עקר התקון בחינת ואתה נותן להם את אכלם בעתו. שהוא בחינת כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל וכו' שזה עקר התקוה והתכלית וכו'. כי בכל ימות השנה ממשיכין הארת הרצון בכניסת שבת על ידי הכוס של קדוש. כי העקר הוא שבת שהוא מעין עולם הבא שאז עקר בחינת העת אשר יאמר וכו' מ"ה וכו' שהוא בחינת הארת הרצון כנ"ל. ומשם מקבלין כל ששת ימי החל לזכות תמיד בשעת האכילה להארת הרצון. והכל כפי מה שזכה בעבודתו בששת ימי המעשה שהם בחינת העולם הזה לכלל העולמות דרי מטה בדרי מעלה וכו'. שזה עקר תכלית העבודה שכמו כן זוכה בשבת בכניסתו על ידי הקדוש על הכוס להארת הרצון בבחינת מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת וכו' כנ"ל. ועתה בפסח בכניסתו בלילה הראשונה שאין לנו שום עבודה רק בחסדו וכו'. על כן אי אפשר לנו לזכות להארת הרצון על ידי כוס אחד של קדוש רק על ידי שמסדרין ההגדה על הכוס שני ומספרין עליו תקף הנסים שעשה עמנו בחמלתו הגדולים שהאיר עינינו על ידי משה רבנו והודיענו אמתת אלקותו וממשלתו הגדולה וכו'. כי מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו ועכשו קרבנו המקום לעבודתו וכו' . שכל זה הוא בחינת הארת האצילות שהוא תכלית העולם העליון, בעשיה שהוא תכלית עולם התחתון בחינת הארת הבן חכם בבן רשע (כמבאר בכונות) וכנ"ל. שאז דיקא אנו זוכין לכלליות העולמות. ואז דיקא יכולין לאכל אחר כך המצה וכו' להמשיך הארת הרצון העליון שצריכין עתה להמשיך ביותר ויותר על ידי מצות אכילת מצה וכו'. כי עתה צריכין לדבר בזה הרבה ולהרבות בספור הנסים של יציאת מצרים כדי להמשיך הארת הרצון הנ"ל מחמת שעדין אין לנו שום עבדות ומעשים טובים וכו'. כי עתה עקר התקון על ידי הדבור שמרבין לספר ביציאת מצרים שזה בחינת פסח פה סח בחינת כל המרבה לספר. וכן הוא בכל אדם שצריך להרבות להודות לה' יתברך וכו'. וכן הרחיצות שהם בחינת בטחונות כופלין. וכן הבציעות כופלין שבתחלה קדם ספור ההגדה בוצעין המצה שהוא בחינת יחץ. ואחר כך פעם שני בשעת המוציא, כי הרחיצות והבציעות הכל בשביל הארת הרצון כנ"ל. ועתה צריכים כל זה שתי פעמים. ובין שתי כוסות ושתי הבציעות ושתי הרחיצות אומרים ההגדה ומאריכין לספר ביציאת מצרים. כי עתה אי אפשר להמשיך הארת הרצון בשעת האכילה כי אם על ידי סדר זה מחמת שהוא בהתחלה בבחינת אתערותא דלעלא וכו' וכנ"ל:

אות כח וכן הוא בכל אדם שכל זמן שאינו זוכה במעשיו לכלל העולמות עד שיזכה להתכלית הנ"ל שהוא הארת הרצון צריך על כל פנים להרבות מאד מאד בספור הנסים והנפלאות שעשה ה' יתברך עמו לקרבו ממקום שהוא ולהודיעו כי עדין ה' עמו וכו'. שכל זה הוא בחינת ספור יציאת מצרים בכל אדם וכו'. כי על ידי זה דיקא יזכה להארת הרצון בשעת האכילה כי עקר התקון על ידי הדבור בחינת פי ידבר חכמות וכו'. שזהו עקר החליפות וכו'. וכל המרבה לספר בזה הרי זה משבח בחסדים שהוא בחינת חסד ואהבה ורצון, בחינת הארת הרצון הנ"ל:

אות כט וזה בחינת ספירת העמר, כי מבאר בכונות שאז ממשיכין על ידי הספירה המקיפין וכו', זה בחינת לעיני העמים הנ"ל. כי המקיפין הוא השכל שאי אפשר להשיג. ואם כן מהו המשכתן. אך העקר שממשיכין עלינו השכל המקיף שיהיה סמוך אלינו ויקיף את שכלנו, הינו שנזכה לראות ולהבין שאי אפשר לנו להבין, כי נבין מרחוק שיש סודות עצומים אצל גדולי הצדיקים ואנו מחיבים לרדף בכל כחנו אחריהם ולהתדבק בם. אבל עדין הסודות נעלמים מאתנו שזהו בחינת לעיני העמים הנ"ל. וזהו בכל דרגא ודרגא אפלו בדיוטא התחתונה מאד מאד. כי מלא כל הארץ כבודו וכו'. ואף על פי כן אין זה תכלית הידיעה אשר לא נדע. כי עדין אנו רחוקים מאד מאד מתכלית הידיעה כי אין אנו יודעים כלום. רק על ידי התקרבותנו להצדיקים הם מאירין בנו כי עדין ה' אתנו איך שאנחנו הם אפלו וכו'. ומודיעין לנו מרחוק שהסוד אצלם. שזהו בחינת הארת המקיפין לכל אחד מישראל בכל מדה ומדה של שבעת ימי הבנין שהם בחינת השבע מדות וכו', כי אור הפנימי אי אפשר להשיג מחמת החרבן בית המקדש שאין אנו זוכים להקריב קרבן העמר. רק על ידי שאנו מתפללין בעת הספירה הרחמן יחזיר לנו עבודת בית המקדש למקומו וכו' על ידי זה ממשיכין מעט אורות הפנימיים וכו' כמו שמבאר כל זה בכונות, הינו על פי המבאר בתורה הנ"ל ובהתורה על פסוק גאלת שבט וכו' הנ"ל שעקר הדעת הנ"ל שכולל דרי מעלה עם דרי מטה הוא בבית המקדש וכו'. ועל כן עכשו בעת החרבן אי אפשר להאיר הדעת בשלמות. רק על ידי תפלה וכח הצדיקים ממשיכין עלינו שכל ודעת שנדע שיש אור גדול לסביבנו, הינו שמקיפין אותנו שכליים וסודות עצומים והם לנגד עינינו רק אי אפשר לנו להשיגם כי הם במפלא ממנו, שזהו בחינת הארת המקיפין הנ"ל. ועקר הארתם הוא שמאירים לנו בדעתנו לעשות מחצה וגבול בהדעת לבל נהרס לכנס בקשיות ותרוצים שהם אצלנו בחינת למעלה מהזמן וכו':

אות ל וכלל אלו המקיפין הם בחינת תקופות הימים, כי ניסן הוא בחינת תקופות הימים בחינת ויהי לתקופת הימים וכו'. ותשרי הוא בחינת תקופת השנה שנאמר על חג האסיף שהוא בתשרי וכו' ובכל יום ויום שהוא הזמן. צריכין להמשיך מלמעלה מהזמן מבחינת תקופות הימים שמשם הם הארת המקיפין הנ"ל. וזה בחינת הספירה:

אות לא וזה וספרתם לכם, לכם -לעצמכם לכל אחד לפי בחינתו שצריך להמשיך הארה מתקופות הימים מלמעלה מהזמן לתוך כל יום ויום של הזמן שהוא בחינת הארת המקיפין הנ"ל. וזה שבע שבתות תמימת תהיינה. כי עקר הוא תמימות ופשיטות ולבלי לכנס בחקירות וקשיות שזהו בחינת בן תם שהוא בחינת יעקב איש תם (כמו שמבאר בהתורה מישרא סימן ל לקוטי ח"א) כי עקר שלמות העולמות הוא כשנכללין זה בזה בבחינת הנ"ל שזה הדבר עקרו נעשה בבית המקדש על ידי הקרבנות שהיו עליונים למטה ותחתונים למעלה. והעקר תלוי בתחתונים שעל ידי שהצדיק האמת מודיע לתחתונים אפלו להתחתונים מאד שהם בעמק הירידה מאד, כשמודיע להם שעדין עדין ה' אתם ואצלם וקרוב להם כי מלא כל הארץ כבודו עד שמקבלין זה הדעת ומתעוררים להתקרב אליו בתפלה ותורה ומעשים טובים וכו' בבחינת הקיצו ורננו שכני עפר שעל ידי זה הוא מגביה כל התחתונים למעלה, על ידי זה ממשיכין העליונים למטה, כי על ידי זה ממשיכין השראת שכינתו למטה, כי באתערותא דלתתא אתער לעלא וכו'. וזה תכלית השלמות של האדם ושל כל העולמות. ועקרו היה בבית המקדש כנ"ל ומעת שחרב בית המקדש חשכו המאורות וכו' ואין אנו יכולין לקבל שום אור לעורר ולהקיץ אותנו כי אם על ידי גדולי הצדיקים שיש להם דעת גדול שנחשב כבנין בית המקדש כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שהם מאירין בנו כל זה כמבאר בהתורה הנ"ל. ועל כן מפסח עד העצרת שאנו צריכין להכין עצמנו לקבלת התורה על ידי איזה אתערותא דלתתא, על כן צותה לנו התורה לעסק בתקון העמר שעורים. ואף על פי שאין לנו בית המקדש. כבר מבאר שעל ידי התפלה וכו' ממשיכין הארת תקון הקרבת העמר כנ"ל כי הקרבת העמר שעורים ותנופתו הוא עקר בחינת הנ"ל בחינת תחתונים למעלה שמאיר על ידי הקרבנות, כמו שמבאר שם על פסוק גאלת הנ"ל. ועתה בתחלת ההתקרבות הוא פלא יותר שצוה לנו להקריב מאכל בהמה שהוא העמר שעורים, שהוא מנחת קנאות שמבטל ומבער הרוח שטות בבחינת איש כי תשטה אשתו וכו' . כי מעלין גם משם על ידי גדל כח הצדיק ומעלין העדר הדעת כזה בחינת שעורים מאכל בהמה תקף הגבורות הכלולים בתבת שעורה (כמבאר בכונות) הכל מעלין ומניפין לריח ניחוח לה'. ועל ידי זה דיקא הוא בחינת תחתונים למעלה כנ"ל. וסופרין אחר כך שבע שבתות וכו'. עד שזוכים ביום החמשים בשבועות לבחינת עליונים למטה, שזהו בחינת וירד ה' על הר סיני שהמשיכו שכינתו למטה וכו' כנ"ל שזהו עקר התקון של מתן תורה שהוא בחינת שלום שעושה שלום ושלמות בכל העולמות שהעקר שיהיו נכללין יחד בבחינת תחתונים למעלה וכו' כנ"ל. וזהו בחינת תמימת תהיינה. כי זהו עקר תמימות ושלמות הימים והשבועות שהם בזמן כשמגביהין אותן למעלה לבחינת למעלה מהזמן לבחינת תקופות הימים על ידי שיודעין ומאמינים כי עדין ה' אתנו בכל מקום שנדחנו לשם בעוונותינו וכו' כי מלא כל הארץ כבודו, שזהו עקר הדעת שמאיר בנו הצדיק שהוא בחינת משה, שזהו בחינת יציאת מצרים וספירה ומתן תורה שאז מתקרב ישראל לה' יתברך על ידי הארת הדעת הנ"ל, כי מבאר שם בהתורה הנ"ל שעקר השלמות הוא כשמקשרין שני העולמות יחד שבשביל זה צריכין להשאיר בנים ותלמידים וכו'. כי כשהוא למעלה לבד אין זה שלמות וכו'. וזהו בחינת תמימת תהיינה לשון שלמות וכו'. כי על ידי הספירה לעמר שעל ידי זה מקשרין וכוללין עליונים ותחתונים יחד כנ"ל. על ידי זה עקר התמימות והשלמות בחינת תמימת תהיינה וכנ"ל:

אות לב ועוד צריכין לבאר בזה. כי בתחלה צריכין לתקן בחינת מאכל בהמה שהוא בחינת עמר שעורים וכו'. ואחר כך בשבועות זוכין לשתי הלחם מחטים בחינת מאכל אדם שזהו בחינת תקון חטא אדם הראשון שתחלה נאמר לו ואכלת את עשב השדה שהוא מאכל בהמה , כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שנזדעזע ואמר: אני וחמור באבוס אחד וכו'. ואחר כך אמר לו: בזעת אפך תאכל לחם וכו'. שזהו בחינת מה שאוכלים כרפס בפסח קדם התחלת הסדר שהוא מין ירק וכו'. ואחר כך אוכלין מצה וכו' וכנ"ל. כי עקר התקון לזכות להארת הרצון בשעת האכילה שנמשך מבחינת שתיקה בחינת אין מסיחין בסעודה וכו':

אות לג כי התורה "כי מרחמם" הנ"ל (וכן כל התורות) קשורה יחד בקשר נפלא. כי מתחלה כתב שצריכים להאיר הדעת הקדוש בכל אחד ואחד שזהו עקר הרחמנות כדי להוציאו על ידי זה מהעוונות הבאים על ידי רוח שטות וכו'. והולך ומבאר עוד, אחר כך גלה שהצדיק מאיר בדרי מעלה ודרי מטה שמודיע להדרי מטה המנחים בדיוטא התחתונה מאד מאד בשאול תחתיות וכו' שגם שם עדין ה' אתם ואצלם. כי מלא כל הארץ כבודו ומעוררם ומקיצם בבחינת הקיצו ורננו שכני עפר וכו'. ובאמת הכל אחד כי על ידי זה בעצמו שיש לו כח להודיע לדרי מטה שהם הירודים מאד כי עדין ה' אתם וכו' על ידי זה בעצמו הוא מאיר בהם הדעת ומגרש מהם הרוח שטות בכל פעם כי בודאי הוא מלאכה גדולה ואמנות נפלא מאד מאד להאיר הדעת באנשים כאלה שנכשלו בעוונות, בפרט שיש שנכשלו כמו שנכשלו רחמנא לצלן במזידין גמורים בעוונות עצומים. והצדיק הוא רחמן כזה שאפלו להם הוא מאיר בטובו ורחמיו הדעת הקדוש. כי בכחו הגדול מודיע להם כי עדין ה' אתם כי לית אתר פנוי מנה וכו' ועל ידי זה בעצמו מגרש מהם הרוח שטות בכל פעם, כי אפלו אם האדם הוא כמו שהוא תכף כשמודיעין לו כי גם שם נמצא ה' יתברך, כמו שכתוב: השכן אתם בתוך טמאתם. כי אפלו בעשר כתרין דמסאבותא נמצא ה' יתברך כי ממנו יתברך לבד כל חיותם וכו' אזי תכף בורח הרוח שטות בבחינת ונעו אלילי מצרים מפניו . ובבחינת ועברתי בארץ מצרים-ואתגליתי וכו' אני ה'-ולא מלאך וכו' אזי והכתי כל בכור, שהוא הדעת דסטרא אחרא שמשם הרוח שטות, כי מי הוא זה ערב את לבו לגשת אליו יתברך. וכל זה הוא בחינת הקרבת העמר שעורים שהוא מאכל בהמה שהוא בחינת רוח שטות שהצדיק בחינת משה בכחו הגדול יכול להעלות גם בחינת שעורים מאכל בהמה בחינת רוח שטות לנפותו בשלש עשרה נפה עד שיברר גם שם ניצוצות קדושים וברורים נפלאים עד שיעלה הכל לריח ניחוח לה'. כי בבחינת בהמיות בעצמו בתוך הרוח שטות בעצמו נעלם חיות אלקותו יתברך. שהוא מחיה את כלם ועל כן על ידי זה שמניפים העמר שעורים ומקריבין אותו לה'. על ידי זה מגלין כי גם בכל המדרגות התחתונות מאד מאד שנפלו לשם כל הנחשלים והירודים הנ"ל. גם שם נמצא ה' יתברך כי מלא כל הארץ כבודו. ועל ידי זה הוא עקר כלליות העולמות וכו' כנ"ל. ועל ידי זה מקרבין הכל לה' יתברך כי על ידי זה בעצמו מגרשין הרוח שטות. ועל כן מתחילין תכף לספר הימים לעמר. כי בכל יום יש בו חכמה ודעת בחינת ימים ידברו וכו' (וכמובן בהמעשה של יום השלישי שכל החכמות כלולים בהימים וכו', עין שם). ועתה על ידי מצות הספירה אנו מקשרין כל הימים לעמר כדי לצאת על ידי זה מזהמת מצרים. כי על ידי שמקשרין הימים לעמר מגלין שגם בזהמת מצרים בעצמן בהרוח שטות בעצמו נעלם ה' יתברך כנ"ל. ועל ידי זה בעצמו בורחת הזהמא שהוא הרוח שטות כנ"ל. כי על ידי הספירה מקשרין הזמן והימים לבחינת למעלה מהזמן לבחינת תקופת הימים שהם סוד המקיפין שממשיכין על ידי הספירה כמו שמבאר בכונות וכנ"ל שזהו בחינת כלליות דרי מטה בדרי מעלה, כי שם בבחינת דרי מעלה הוא למעלה מהזמן. והזמן הוא רק בבחינת דרי מטה ששם יש בחינת ספירה ומנין, כי לפני אחד מה אתה סופר ואנו בני ישראל בכח הצדיקי אמת שבכל דור שהם בחינת משה מקשרין על ידי הספירה הימים והזמן לבחינת למעלה מהזמן לבחינת תקופת הימים שזהו בחינת התקשרות וכלליות דרי מטה בדרי מעלה וכו' שזהו עקר השלמות בחינת תמימת תהיינה כנ"ל:

אות לד ואנו סופרין שבע שבתות ארבעים ותשעה יום שבע פעמים שבע. שהם כלליות כל המדות כדי להאיר בכל מדה ומדה שהם בחינת שבעת ימי הבנין שאיך שפגם האדם בכל מדה ומדה כפי מעשיו גם משם יתעורר לה' יתברך בכל יום ויום בכח הצדיק בחינת משה שיודע סוד הנפת העמר שעורים מאכל בהמה וכו' כנ"ל. ועל ידי זה ממשיכין על עצמו בכל יום איזה הארה מהארת הרצון. עד שזוכין בשבועות להמשיך בחינת הכתר (שזה כל כונת שבועות כמבאר בכונות) שהוא להמשיך הארת הרצון שהוא בחינת שפע הכתר. עד שיהיה נמשך בשעת האכילה דיקא שזהו בחינת שתי הלחם מחטים שהם מאכל אדם שעולה מ"ה בחינת הארת הרצון שהוא בחינת מה, בחינת כעת יאמר וכו' מ"ה וכו' כנ"ל, כי בכל ימי הספירה תקנו בחינת מאכל בהמה על ידי העמר שעורים, דהינו שעוסקין להאיר ולגלות שגם בתוך בחינת מאכל בהמה יכולין להמשיך ולהאיר אמתת אלקותו לידע כי גם שם נמצא ה' יתברך עד שיזכה גם אז לבחינת הארת הרצון בשעת האכילה, הינו שאפלו האדם הפשוט שאינו זוכה עדין שתהיה אכילתו בבחינת מאכל אדם בשלמות גם הוא יהיה איש חיל ולא יהיה עצל (שקורין שלימזלניק) ויתגבר בשעת אכילתו להמשיך על עצמו הארת הרצון המפלג, כי כל אדם יכול לזכות לזה בכח הצדיק שדיקא בשעת אכילתו ימשיך עליו היראה הבאה אל האדם אז עד שיזכה להארת הרצון המפלג וכו' אז בשעת האכילה דיקא. ובכל פעם כפי מה שנמשך עליו הארת היראה והרצון הנ"ל, כמו כן מתברר אכילתו ממאכל בהמה למאכל אדם עד שיזכה למאכל אדם בשלמות שזהו בחינת ספירת העמר ושבועות שמקריבין בהם תחלה עמר שעורים מאכל בהמה ואחר כך בשבועות שתי הלחם מאכל אדם, כי בתחלה על ידי הקרבת העמר וספירה מבררין מאכל בהמה על ידי שממשיכין הארת הדעת של הצדיק הנ"ל שגם בתקף הירידה אפלו בהרוח שטות ממש אפלו במאכל בהמה גם שם נמצא ה' יתברך כנ"ל. וגם שם יכולין לזכות בשעת אכילתו להארת הרצון, כי הרצון חפשי תמיד, כי הוא בחינת יובל הגדול, בחינת שער החמשים שכל אדם יוצא שם לחרות בבחינת אשריך ארץ שמלכך בן חורים ושריך בעת יאכלו, כמו שמבאר שם בהתורה הנ"ל, עין שם היטב לקשרו לכל הנ"ל, הינו שאפלו בעמק גלותו המר והמרור מאד שנתעה לתוך רוח שטות כזה, הן בענין מחשבותיו והרהוריו הרעים מאד, הן בענין הפרנסה שנפל מהבטחון דקדשה לבטחונות של שוא והבל שזהו בחינת שטו העם ולקטו בשטותא וכו' . גם שם ימשיך על עצמו הארת הרצון שנמשך בשרשו מעולם החרות מבחינת יובל מבחינת שער החמשים, כי אף על פי כן אני רוצה ברצון חזק לה' יתברך, כי כבר הודיעו לנו הצדיקים האמתיים כי עדין ה' אתי ואצלי וקרוב אלי תמיד כי מלא כל הארץ כבודו. ועל ידי זה ממשיכין על עצמו בכל פעם הדעת והרצון הנ"ל אפלו בבחינת מאכל בהמה עד שמתברר מאכל בהמה בחינת שעורים וזוכין לבחינת מאכל אדם שהוא בחינת שתי הלחם של שבועות שאז נמשך שפע הכתר על כל ישראל שמשם עקר הארת הרצון כנ"ל. ששם הוא עקר הטהרה והתקון מכל העוונות שהוא בחינת המקוה של שבועות שהוא המקוה של שער החמשים שהוא בחינת כתר וכו'. שכל זה הוא בחינת זה הים גדול ורחב ידים וכו'. שהם הרמזים וכו' שזה הים גדול הוא ים החכמה שהוא בחינת המקוה של שבועות. שכל זה בחינת הארת הרצון הנ"ל שזוכין בשעת האכילה שהם בחינת שתי הלחם של חטים שמביאין בשבועות שכל החג הקדוש והנורא הזה נקרא על שם אלו שתי הלחם, כמו שכתוב: וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה'. שהם שתי הלחם של חטים, כי זה העקר התקון לזכות למאכל אדם שהוא בחינת הארת הרצון בחינת מ"ה בשעת האכילה וכו' כנ"ל:

אות לה וכל זה הוא תקון חטא אדם הראשון שכל פגמו היה באכילה וכו' וכנ"ל. ועכשו מתקנין זאת בתחלה בבחינת ואכלת את עשב השדה שהוא מאכל בהמה שגם בחינת מאכל בהמה יתברר על ידי שממשיכין הדעת והארת הרצון גם לשם. ואחר כך יזכה לבחינת מאכל אדם בחינת בזעת אפך תאכל לחם וכנ"ל:

וזהו מרמז בדברי רבותינו זכרונם לברכה שאמרו: בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון ואכלת את עשב השדה נזדעזע, אמר: אני וחמור באבוס אחד? כיון שאמר לו הקדוש ברוך הוא בזעת אפך תאכל לחם נתישבה דעתו. הינו שעל ידי זה בעצמו שנזדעזע כשאמר לו ה' יתברך ואכלת את עשב השדה שהוא מאכל בהמה על ידי זה בעצמו זכה שה' יתברך הבטיחו לזכות למאכל אדם. והכל על פי הנ"ל. שאפלו כשמאכלו עדין בבחינת מאכל בהמה צריך גם כן להמשיך על עצמו היראה הבאה אל האדם בשעת האכילה עד שיזכה גם אז להארת הרצון עד שישתוקק על כל פנים ברצון חזק לזכות למאכל אדם ואז על ידי זה בעצמו יזכה למאכל אדם כמו אדם הראשון שעל ידי זה שאמר לו ה' יתברך ואכלת את עשב השדה שהוא מאכל בהמה על ידי זה נזדעזע. נזדעזע דיקא. שהמשיך עליו יראה וכנ"ל. וצעק ואמר אני וחמור באבוס אחד. הינו שאני רוצה ומבקש שתוציאני מבחינת מאכל בהמה ואז תכף נתרצה לו ה' יתברך ואמר לו בזעת אפך תאכל לחם שעל ידי זעת אפך, דהינו יגיעות בתורה ועבודה שהוא בחינת זעת אפך בחינת וריח אפך כתפוחים שהם בחינת היגיעות להתקרב להצדיק המקרבו לה' יתברך, כמו שמבאר בהתורה תקעו אמונה (באות טז) על ידי זה 'תאכל לחם', שתזכה למאכל אדם שהוא הארת הרצון בתכלית השלמות וכנ"ל:

אות לו וזה שמבאר בכונות ספירה שצריכין לכון בכל יום לברר הש"ך ניצוצין להמשיך מ"ה ניצוצות בכל יום שעולים אדם עד שבשבעת ימי השבוע יהיה נשלם הש"ך ניצוצין שהם שבע פעמים אדם בגימטריא שט"ו והה של השם וכו', הינו כי ידוע שכל עבודת האדם לברר הניצוצות הקדושות שנפלו בין הקלפות והרוח שטות על ידי עוונותיו. ועקר הפגם שנפל מהדעת מבחינת אדם לבחינת בהמה לבחינת רוח שטות. ועל ידי תקון הספירה זוכין לטהר עצמנו מקלפותנו ומטמאותנו מכל הרוח שטות של העוונות. והעקר על ידי שיודעין ומכונים על ידי הצדיק האמת שגם שם בתוך הרוח שטות בעצמו נעלם ה' יתברך כי יש שם ניצוצות אלקותו יתברך המחיין אותם שזה עקר הפגם של העוונות שהוריד ניצוצות קדושות כאלו למקומות מטנפים כאלו וזה זה עקר התקון כשיודע ומאמין שיש שם ניצוצות קדושות שהם חיות אלוקותו יתברך ומדבק את עצמו לה' יתברך גם משם כנ"ל. עד שנתעורר ושב לה' יתברך מכל מקום שהוא עד שמלקט ומברר בכל יום כמה ניצוצות שעולין אדם שהם שבע פעמים אדם שעולין שט"ו עד שמהפך בחינת שטו בחינת שטות, בחינת שטו העם ולקטו בשטותא מהפך הכל לבחינת אדם שהוא בחינת דעת, בחינת רצון שהוא בחינת מ"ה והכל על ידי הדעת של הצדיק האמת שמאיר בלב כל אחד ואחד כי עדין ה' עמו וכו'. והעקר על ידי הרמזים הנ"ל, כי אי אפשר לבאר זה הדעת בפה בשלמות כי אם על ידי רמזים שהם בחינת ידים שבים החכמה שמשם הפרנסה וכו' שכל זה בחינת ברור הניצוצות הנ"ל. כי הצדיק מאיר בידיו ורמזיו לכל ניצוץ וניצוץ שיתעורר ויקיץ מנפילתו הגדולה. כי הרמזים הם בחינת ניצוצות כמו אור המתנוצץ מרחוק דרך נקבים וחורים שבכתלי המחצות המפסיקים. ועל כן הניצוצות שהם ניצוצי הדעת הנעלמים עדין בתוך הרוח שטות מתעוררים על ידי הרמזים של הצדיק שמתנוצץ בהם שיזכרו בה' יתברך וישובו אליו עד שנתלקטים ונעשים בחינת אדם וכו'. וכן בכל יום מימי הספירה וכנ"ל. והבן מאד מאד לעבדא ולעצות טובות באפן שלא תטעה את עצמך ותבין מרחוק על ידי הרמזים עצות בכל פעם לבלי ליאש את עצמך בשום אפן:

אות לז כי זה רואין בחוש שיש בני אדם שרואין מהם כמה מיני שגעון ממש שהוא רוח שטות ממש. ואף על פי כן אינם משגעים לגמרי וכל זה נמשך מניצוצי הדעת שיש בהם שמבינים שלא לצאת מהדעת לגמרי. אבל כשאחד פוגם בדעתו הרבה ונמשך אחר השגעון והרוח שטות שלו. אזי נעשה משגע ממש. וזה ידוע שכל אחד כפי עוונותיו הוא משגע, כי בעל עברה הוא משגע כמו שמבאר בתחלת הספר לקוטי מוהר"ן, עין שם. כי אין אדם עובר עברה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות . וכפי רבוי העוונות שנמצאין בהרבה בני אדם כידוע היה ראוי שיהיו נעשים כלם משגעים ממש. אך ה' יתברך מרחם על הבריות ומקים דעתם שלא יצאו מדעתם לגמרי על ידי בחינת הנ"ל, דהינו על ידי שעדין נשאר רשימה בדעתם שנמשך מהרמזים הנ"ל מניצוצות הנ"ל שעל ידי זה מבינים שלא לצאת מדעתם לגמרי כי מי שנכשל ונפל להרוח שטות יש לו עדין בחירה. כמו שאמר אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה לאחד שהוא זכרונו לברכה בעצמו אמר לו שיש לו שגעון וכו' ואחר כך אמר לו: אם אתה רוצה אין אתה משגע, והבן זה מאד. כי גם המשגע ממש כשמכין אותו היטב מכרח להשליך השגעון מחמת יראה ומכל זה יכול האדם הרוצה לרחם על עצמו באמת להתגבר במעט מעט דעתו שנשאר לו עדין על הרוח שטות ושגעון המתגבר עליו בכל פעם. והכל בכח הצדיק האמת המרמז לו רמזים ומאיר בו הדעת בפרוש וברמז בדרכי עצות טובות ועמקות ותמימיות וכו' אשרי שיאחז בו. וכל זה מרמז בסוד כונות הספירה שהעקר תכלית הכונה הוא לטהר עצמנו מזהמותינו מהרוח שטות וכו' שהכל הוא על פי כל הנ"ל והבן היטב לטובת עצמך לנצח שתזכה להמשיך עליך הרחמנות האמתי של המנהיג האמת העוסק לרחם עליך באמת, אבל אתה צריך להמשיך עליך רחמנותו, כי אם אתה לא תרחם עליך מי יחמל עליך. וכבר הודיע לך מרחוק עצם רחמנותו עד שבכחו הגדול יש לך כח לרחם עליך. והבן מאד מאד:

אות לח וזה שמבאר בכונות שעקר המקיפין שנמשכין בספירה נמשכין על ידי הדבור שהוא בחינת גבורות וכו', כי עקר הכלליות הנ"ל הוא על ידי הדבור פה שעל ידי זה מגלין האמונה הקדושה בבחינת אודיע אמונתך בפי . כי ענין הכלליות הנ"ל אי אפשר להשיג בשכל וכו' וכנ"ל, רק צריכין להתחזק באמונה על ידי שמראין לנו ומאירין בנו הצדיקים התנוצצות כאלה שעל ידי זה מחזקין האמונה הקדושה שמאמינים באמונה שלמה כאלו רואין בעינינו כי ה' אתנו וכו' וזה העולם כלול בעליון ועליון בתחתון, כי כלם כלולים וקשורים זה בזה ומתנהגים ברצונו הפשוט יתברך בבחינת כי כל בשמים ובארץ וכו'. וכל האמונה הקדושה הזאת צריכין לדבר בפה כנ"ל. וזה ממשיכין בספירה שמתקנין הדבור פה על ידי מצות הספירה כמובן בכונות:

וכל זה אנו עוסקין בסדר התפלה בכל יום בפסוקי דזמרה וקריאת שמע וברכותיו ותפלה וכו'. שאנו עוסקין לדבר בפינו האמונה הקדושה שה' יתברך ברא את הכל וכו'. ועל ידי זה כוללין יחד עליון בתחתון ותחתון בעליון שזהו בחינת שצריכין לכלל מדת לילה ביום ומדת יום בלילה, כי צריכין לכלל יחד בחינת יום ולילה שהם בחינת חמה ולבנה, שהם בחינת אספקלריא המאירה ואספקלריא שאינה מאירה, שהם בחינת הארת דרי מעלה והארת דרי מטה כמובן בהתורה הנ"ל. שכל זה בחינת ספירה, בחינת וספרתם לכם וכו' שבע שבתות תמימת תהיינה . שצריכין לספר הימים כדי שכל יום ויום יהיה תמים ושלם על ידי שכוללין יום ולילה יחד שהם בחינת חמה ולבנה, בחינת דרי מעלה ודרי מטה שזה עקר בחינת הספירה שהוא הכנה לקבלת התורה שעקרה בשביל זה כנ"ל. בחינת וידעת היום והשבת אל לבבך כי ה' הוא האלקים בשמים ממעל, בחינת דרי מעלה. ועל הארץ מתחת בחינת דרי מטה ובכלם אין עוד כי אם ה' הוא האלקים המנהיגם ברצונו וכוללם יחד, כמו שאומרים: הכל יכול וכוללם יחד. ועל כן אומרים סדר קדשה בברכת קריאת שמע קדם קריאת שמע שהוא מלא כל הארץ כבודו וברוך כבוד ה' ממקומו שהם בחינת הארת דרי מטה שהוא מלא כל הארץ כבודו והארת דרי מעלה שהוא בחינת איה, בחינת מה חמית, שזהו בחינת ברוך כבוד ה' ממקומו כידוע. כי עקר קריאת שמע, שהוא אמונת היחוד, הוא בחינת כלליות איה ומלא הנ"ל. שהם הארת דרי מעלה והארת דרי מטה. לידע ולהודיע בפה מלא כי הבורא היחיד הקדמון שהוא סתום ונעלם בתכלית ההעלם, כי לית מחשבה תפיסא בה כלל, שזהו בחינת מה, בחינת איה הוא ברא ויצר ועשה הכל וכל הארץ מלא מכבודו כי הוא מחיה את כלם וכו':

אות לט וזה בחינת קריעת ים סוף שאז היה עקר התגלות הדעת, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא. מכל שכן ישראל אפלו הפשוטים, מכל שכן הגדולים וכו', כמו שמבאר (בסימן לט בלקוטי תנינא). הינו שנמשך עליהם הארת הדעת הקדושה הנ"ל של כלליות בן ותלמיד שהוא בחינת כלליות כל העולמות שהוא בחינת זה הים גדול ורחב ידים וכו' ששם מאיר הארת הרצון וכו'. כי לתוך הים אי אפשר לכנס מחמת רבוי המים. וכמו כן הוא בהים הרוחני שהוא ים החכמה שהוא שרש הים הגשמי שאי אפשר לכנס בו מרבוי מימי הדעת. וכל מי שרוצה לכנס בו בלי רבי ומנהיג אמתי נטבע בו באין סומך כמו פרעה ומצרים, כי אין יכולים לכנס בו כי אם על ידי צדיקים חכמים אמתיים שהם בחינת יורדי הים באניות עשי מלאכה במים רבים וכו'. כמו שבים הגשמי אי אפשר לעבר כי אם על ידי אניות העשויים בחכמה ובאמנות גדול וגם צריכין מנהיג הספינה שיהיה לו דעת לידע איך להנהיג הספינה כפי השעה כפי הרוחות שמנשבין וכו', כמו כן ברוחניות בענין ים החכמה שצריכין צדיק מנהיג אמתי שידע הדרכים שבים בבחינת הנתן בים דרך ובמים עזים נתיבה, שנאמר על קריעת ים סוף ויודע לגלות להעולם דרכים ונתיבות שהם בחינת אניות, בחינת היתה כאניות סוחר. וזהו ממרחק תביא לחמה, כי משם נמשך הלחם והפרנסה מהידים שהם בחינת רמזים שיש בים החכמה וכו' כנ"ל. כי צריכין לידע איך להנהיג את האניות ועקר שלמות החכמה אי אפשר לבאר כי אם בבחינת רמזים, כי אי אפשר ללמדו איך יטה וינהיג את החבלים והתרן והספינה וכו' בכל עת רק שצריך להבין בעצמו לפי נטיות הרוחות וכו' עד שלפעמים אין מועיל שום חכמה כי אם לצעק אל ה' בבחינת ויאמר ויעמד רוח סערה וכו' עד וכל חכמתם תתבלע ואין עצה ותחבולה כי אם ויצעקו אל ה' וכו', מכל שכן ברוחניות בענין ים החכמה הנ"ל. וכל זה הוא בחינת קריעת ים סוף שהיה קשה מאד לפניו יתברך כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. ועקר הכבדות והקשי היה מחמת שאז היה גמר הגאלה. ועקר גמר ושלמות הגאלה הוא התקשרות וכלליות העולמות שזה עקר שלמות הדעת שגלה משה ביציאת מצרים כנ"ל. אבל עדין לא היה בשלמות גמור מחמת שביציאת מצרים נתגלה הדעת הנ"ל בלי אתערותא דלתתא ועקר כלליות העולמות בשלמות הוא רק על ידי אתערותא דלתתא. שבשביל זה ברא ה' יתברך את העולם בגשמיות כזה וחפץ בעבודתנו דיקא שבזה תלויים כל העולמות וכו' והעקר מחמת שיש לו בחירה והיצר הרע והסטרא אחרא מתגברין בכל יום ובכל עת מכל צד וכשאנו מתעוררים אפלו משהו מלמטה זה יקר בעיניו יתברך יותר מכל עבודת המלאכים וכו'. וזה היה כל הכבדות של קריעת ים סוף, כי אז הכרח ה' יתברך, כביכול, להשתיק גדל הקטרוג שאמרו: הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה וכו'. על ידי שימצא בחסדו איזה זכותים ונקדות טובות בישראל שנתעוררו בעצמו, שזהו נעשה גם בכל דור ודור שעל ידי הספירה שסופרין שבוע הראשונה עד ששה ימים שהם עקר יסוד הספירה (כמבאר בכונות, עין שם) על ידי זה נמשך בחינת אתערותא דלתתא. והעקר שעל ידי בחינת אתערותא דלתתא שמצא בהם ה' יתברך בחסדו, דהינו שהמשיכו עליהם הדעת הקדוש שהמשיך עליהם משה ביציאת מצרים עד שנתעוררו מעט מעצמן לעבודתו יתברך, עד שזכו לבחינת שתיקה לבלי להרהר אחר מדותיו יתברך בחינת ה' ילחם לכם ואתם תחרשון, על ידי זה זכו שהאיר עליהם ים החכמה כתקונו עד שיתן לו לעבר בו ברוחניות, כי נבקע להם אז כל המעינות חכמה עד שראתה שפחה על הים וכו' כנ"ל. עד שעל ידי זה נעשה להם נס נפלא ונורא שנבקע הים בגשמיות ועברו ביבשה בתוך הים כי זכו לצמצומים ומחצות קדושים על ידי בחינת שתיקה הנ"ל שהוא בחינת סיג ומחצה לחכמה שתיקה, אבל פרעה ומצרים, שהם בחינת חכמות ושכליות חיצונים, רדפו אחריהם ונשקעו ונטבעו בתוך הים ברוחניות ובגשמיות, כי מי שאינו מקבל מרבו מבחינת משה, בחינת השתיקה הנ"ל שהוא בחינת מחצות השכל שלא יכנס בחקירות בקשיות ותרוצים וכו' רק יסמך על אמונה כו' כנ"ל, הוא נשקע ונטבע בתוך הים ברוחניות ובגשמיות וכנ"ל. ועל כן לאחר שביעי של פסח התר החמץ, כי כבר נתתקנו מחצות המחין עד שאין החמץ יונק מהסטרא אחרא וכו', (כמבאר כל זה בהלכות פטר חמור, עין שם):

אות מ וזה בחינת הסוד הנעלם המבאר בכונות של שביעי של פסח שקריעת ים סוף היה בסוד ההוא נחש דנשיך וכו' , הינו כי עקר קריעת ים סוף היה שמשה רבנו בכחו הגדול מאד מאד המשיך זה הדעת הקדוש הנ"ל של בן ותלמיד עד למטה למטה מאד מאד. עד שהודיע אפלו להמנחים בדיוטא התחתונה מאד בשאול תחתיות ומתחתיו שגם הם ידעו כי ה' אתם עדין כי מלא כל הארץ כבודו וכו' עד שגם הם מתעוררים באיזה בחינת אתערותא דלתתא עד שידעו ויאמינו בה' ובמשה עבדו שזה עקר שעשועיו יתברך, כי כמו שה' יתברך מניח כל העליונים מלאכים ושרפים וכו' ורוצה דיקא בעבודת בני אדם הגשמיים וכו' כנ"ל. כן כל מה שהמדרגה נמוכה ופחותה ביותר כשמתעוררים משם באיזה התעוררות כל שהוא נעשה מזה שעשועים נפלאים למעלה בבחינת כד אתי יתרו כדין אתיקר ואתעלה שמא דקדשא בריך הוא וכו', כמו שמבאר במקום אחר. וזה בחינת נשיכת הנחש שעל ידי זה נעשה היחוד שהוא סוד קריעת ים סוף וכו' המבאר בכונות. כי מובא בדבריו זכרונו לברכה (בהתורה "אשרי העם" סימן יג) מאמר הזהר הקדוש מעין זה שהוא האי חיה כד אתעברת וכו' ושם מבאר ומובן שדיקא על ידי שהצדיק הגדול במעלה, מעלה הנפשות הפגומות מאד מאד שהם בחינת מרת נפש בחינת נפש רעבה וכו' ומכניס אותם גם כן בתוך כלליות שארי הנפשות הקדושים ומעלה אותם בבחינת עבור וכו' על ידי זה דיקא נעשה היחוד הנפלא וכו' וכמו שמבאר שם על מאמר רבה בר בר חנה פוק חזי גבורתא דמרך דאפלו כמלא חוטא דחלא לית דעבר וכו', עין שם. וזהו בעצמו סוד קריעת ים סוף המבאר בכונות שהוא על פי מאמרי הזהר הקדוש הנ"ל בענין נשיכת נחש וכו'. שהם בחינת מחין דקטנות וכו' כמו שמבאר שם, הינו שדיקא על ידי הנפשות הפגומות מאד מאד שאפלו כשמעלין אותם הם בבחינת מחין דקטנות, כי בחינת הנחש נאחז בהם מאד ועל ידם דיקא נעשה היחוד בכח הצדיק בחינת משה הגדול במעלה מאד שזהו בחינת מה שמבאר שם: מה תצעק אלי-בעתיקא תליא מלתא, כי אי אפשר להעלותם ולתקנם וכו' כי אם על ידי בחינת עתיקא, דהינו על ידי אוריתא דעתיקא סתימאה וכו' וכמבאר ומובן בדבריו זכרונו לברכה בהתורה "מישרא" ובשאר מקומות שהחולים בחלי הנפש ביותר. אי אפשר להושיעם ולהאיר בהם הדעת הקדוש כי אם על ידי רבי גדול מאד שיכול להאיר בהם מבחינה גבה מאד מבחינת אוריתא דעתיקא סתימאה הינו כנ"ל:

אות מא וזה בחינת מה שקריעת ים סוף היה על ידי עצמות יוסף, כמו שכתוב: הים ראה וינס. ועל ידי זכות אבות, כמו שאמרו זכרונם לברכה ואף על פי כן היה קשה לפניו כל הלילה, עד שבבקר נזכר זכות אבותם. וקשה לכאורה הלא זכות אבות היה יכל לזכר גם מקדם, כי זכותם היתה מוכן מכבר אך הכל על פי הנ"ל, כי עקר זכות האבות אברהם יצחק ויעקב ויוסף וכל השבעה רועים הוא מה שכלם עסקו בהמשכת הדעת הקדושה הנ"ל להמשיכו לבניהם, ולבני בניהם עד עולם, להודיעם כי ה' הוא האלקים כמו שנאמר באברהם אבינו שהוא הראשון מהשבעה רועים שגלה אלקותו בעולם כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו לשמר דרך ה' וכו'. אבל עקר שלמות הדרך הקדוש הזה הוא שאנחנו מבני בניהם נמשיך עלינו דעתם הקדוש והנורא שהמשיכו עד שנתעורר מעצמנו להתקרב אליו יתברך על ידי שכבר גלו שעדין ה' אתנו וכו' כי מלא כל הארץ כבודו וכו'. ועל כן היה קשה קריעת ים סוף כל הלילה עד שבקש ה' יתברך עד שמצא בהם איזה התעוררות מלמטה שעל ידי זה דיקא נתעוררו זכות אבות בשלמות עד שנבקע הים מפניהם ועברו בו בשלום, כי עקר זכות אבות אי אפשר להמשיך עד שתגמר הגאלה בשלמות כי אם על ידי שאנו בעצמנו נתעורר על ידי דעתם הקדוש שהמשיכו עלינו, שאז דיקא ימשך עלינו זכותם הגדול. עד שנזכה לגאלה בשלמות כמו בקריעת ים סוף שהיתה גמר הגאלה של מצרים בבחינת זאת וכנ"ל. אבל מחמת שעכשו צריכין שתהיה גאלה שלמה יותר ויותר, כי צריכין עתה גאלה שלמה שאין אחריה גלות כלל, על כן מתארך הגלות כל כך וסוף כל סוף תהיה הגאלה בזכות אבות ובמתנת חנם למענו יתברך. וכמו שכתוב: ואף גם זאת בהיותם וכו'. כמו שכתוב: וזכרתי את בריתי יעקב וכו'. וכתיב למעני למעני אעשה. אך ה' יתברך רוצה שעל כל פנים נתעורר מעט כל אחד ואחד ממקום שהוא להתקרב אליו יתברך. וכבר יש לנו כח גדול לזה על ידי הדעת הקדוש שקבלנו מאבותינו ורבותינו וכל הצדיקים הקדושים שהיו לנו בכל דור ודור עד עתה ועל ידי זה נזכה לגאלה שלמה בקרוב במהרה בימינו, אמן:

אות מב וזה שכתב אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה על פסוק גאלת שבט נחלתך הר וכו' הנ"ל. שתכף בשירת הים אמרו תבאמו ותטעמו בהר נחלתך. כי שם בבית המקדש עקר הכלליות הנ"ל שזה עקר השלמות וכו', הינו כי כל זה הוא בחינת קריעת ים סוף שאז אמרו השירה וסימו בהתקוה שיבנה בית המקדש וכו' ששם עקר הכלליות וכו' הנ"ל שזה עקר הגאלה שנגמר בקריעת ים סוף וכנ"ל:

אות מג ועל-כן בתחלת ההתגלות למשה בסנה אמר לו שישליך המטה וכו' וכמו שכתוב: השליכהו ארצה ויהי לנחש וכו'. הינו כי משה היה ממאן בהשליחות, כי אמר שאין בידו לגאלם ולהאיר בהם הדעת מחמת שיודע שיש בישראל כמה אנשים שקלקלו הרבה וכו' ועל כן אמר לו ה' יתברך שישליך את המטה ארצה ואיתא שמטה משה דא מט"ט שמשם שרש הבחירה שהוא לשון מטה שיש ביד האדם להטות לכאן ולכאן. והראה ה' יתברך למשה במופת זה שיבין גדל הכח של הבחירה. ועל כן האדם בסכנה עצומה בכל עת. וזה שאמר לו שישליך המטה שלו ארצה, כי באמת משה כבר הפך את הבחירה לטובה כי כבר עמד בנסיון ונעשה כלו טוב. אך הראה לו כח הבחירה של ההמון וצוה לו שישליך המטה שהוא בחינת כח הבחירה. ישליכהו ארצה. שישליכהו לתוך ארציות וגשמיות של שאר ההמון ותכף כשהשליכהו ארצה, ויהי לנחש, הינו שאצל רב העולם שמנחים בארציות נהפך המטה שהוא כח הבחירה לנחש מגדל התגרות היצר הרע שהוא בחינת נחש הקדמוני. ותכף אמר לו שלח ידך ואחז בזנבו וכו' ויהי למטה בכפו להורות לו ולהודיעו שאף על פי שהיצר הרע והנחש מתגבר כל כך בכח הבחירה, אף על פי כן מדה טובה מרבה ויש בידך להפך המטה מנחש למטה, הינו שיש לך כח לעזר אפלו לאותם שהם בבחינת הנ"ל שנתהפך אצלם בחינת המטה לנחש שתמצא להם זכות. ותאיר בהם הדעת הקדוש הנ"ל שעדין ה' אתנו וכו' עד שיתהפכו מנחש למטה. שעל ידי זה המטה נעשו אחר כך כל האותות והמופתים, כי עקר הגאלה על ידי זה על ידי שהצדיק מעורר הנופלים מאד עד שמקרבם לה' יתברך כנ"ל ועל כן בגמר הגאלה בקריעת ים סוף היתה הגאלה דיקא על ידי היחוד הנעשה על ידי בחינת נחש דיקא שנתהפך אל הקדשה וכו' כנ"ל:

אות מד וזה לכן המשכיל בעת ההיא ידם וכו'. לך דמיה תהלה אלקים בציון. אך לאלקים דומי נפשי וכו'. טוב ויחיל ודומם לתשועת ה' וכו' וכן פסוקים הרבה, כי עתה באחרית הימים האלה שעליהם נתנבאו בפסוקים הנ"ל. צריכין לדם ולשתק הרבה על כל מה שנעשה עתה בעולם ולבלי לכנס בחקירות וקשיות ותרוצים כלל רק לדם ולשתק ולצפות לישועת ה' עד שעל פי הרב על ידי הדומיה והשתיקה יבער לבו עד שיצעק ויתפלל לה' יתברך בבחינת נאלמתי דומיה החשיתי וכו' חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש דברתי בלשוני וכו'. וזה משגיא לגוים ויאבדם. כי לוכד חכמים בערמם שכל זה היה בקריעת ים סוף שסבבם בכונה להטעותם, כמו שכתוב: וישבו ויחנו לפני פי החירת וכו' ואמר פרעה וכו' וכן הוא עתה. ואלו הנרדפים צריכין לזהר לבלי לילך בחכמות רק לצעק אל ה' ואם גם זה קשה על כל פנים לא יהרהר, וכל שכן שלא ידבר נגד מדותיו יתברך רק ישתק וידם עד ישקיף וירא וכו' ויצפה לחסדו יתברך לבד בחינת ה' ילחם לכם ואתם תחרשון, כמו שכתוב ואנחנו לא נדע מה נעשה כי עליך עינינו וכו'. וכתיב: כי אין בנו כח בכל ההמון הזה וכו' עזרנו כי עליך נשענו. בפרט עתה בסוף הגלות הזה שעל זה אמר ירמיה: צפו מים על ראשי וכו' קראתי שמך ה' מבור תחתיות וכו'. ואמר טוב ויחיל ודומם לתשועת ה' וכו' כנ"ל עד ישקיף וירא ה' משמים כי לא יזנח לעולם ה' וכו' וכן הרבה. כי עקר הרדיפה של השונאים הן מעובדי כוכבים הן בין ישראל בעצמן שהחולקים רודפים מאד את הכשרים. והעקר על ידי חכמות של הבל שנדמה לכל אחד שהוא נבון וחכם ורוצה שהכל ילכו בדרך חכמתו העקמה ומהפכת. ונדמה לו שהוא צריך להיות רודף את הנרדפים מאד, אבל אלו הנרדפים צריכין לזהר ביותר שלא יתעו ויטעו אחרי חכמתם הרעות רק יסתכלו על האמת לאמתו ויקימו אל תען כסיל כאולתו. רק לחרש ולשתק אפלו בדעתו לבלי לכנס בקשיות ותרוצים כנ"ל. רק לצפות לישועת ה'. בבחינת מה שאמר משה לישראל בקריעת ים סוף אל תיראו התיצבו וראו את ישועת ה' וכו' ה' ילחם לכם ואתם תחרשון כנ"ל. רק שעתה מחמת שצריכין שתהיה גאלה שלמה שאין אחריה גלות והסטרא אחרא והיצר הרע מתפשט מאד מאד וכו' על כן צריכין עתה להאריך אפו ביותר ויותר ולהתגבר יותר לדם ולשתק בדעתו לבלי להרהר אחרי ה' יתברך ואחרי יראי ה' האמתיים. רק להשתדל לצעק ולהתפלל לה' יתברך הרבה כנ"ל. וכמו שאמר התנא כמה פעמים בעקבות משיחא חצפא יסגא וכו' יראי חטא כו'. והאמת תהיה נעדרת ודרשו רבותינו זכרונם לברכה שיהיה נעשה האמת עדרים עדרים וכל אחד יאמר שאצלו האמת עד שבסוף מסים על מי לנו להשען על אבינו שבשמים. וכן חוזר זאת כמה פעמים שבכל פעם שמגלה הבלבול והקטגוריא שיהיה באחרית הימים האלה מסים בכל פעם על מי לנו להשען כי אם על אבינו שבשמים כמבאר בסוטה, עין שם, הינו כנ"ל:

והכלל, שעקר הרדיפה של הרודפים את הכשרים והתמימים הוא שרוצים לתפסם בחכמתם הרעה וברבוי ליצנות שלהם וזה קשה מן הכל. כי עקר הוא מניעת המח, כי מתחלה רודפים אותם ממש כמפרסם. ואחר כך משתדלים ביותר לפתותם בחלקלקות דבריהם הרעים שאומרים שדורשים טובתם וכו' וזה קשה מן הכל, על כן אי אפשר לבאר ולספר כל מה שיש בזה רק המשכיל כעת ידם ויבין היכן האמת ויקים דברי התנאים הנ"ל שחזרו וכפלו כמה פעמים על מי לנו להשען כי אם על אבינו שבשמים:

אות מה ונחזר לענין ספירה. וזה שמבאר בכונות שבספירה עוסקין לתקן ולזכך הדמים. והעקר שיהיו נבלעים באיברים וכו', עין שם סודות נוראים בענין זה. כי זה כלל ענין פסח וספירה, בחינת ואמר לך בדמיך חיי וכו' עין שם. וזה ידוע שכל סודות הקבלה מרמזים בהאדם שהוא בחינת צלם אלקים וכו'. הינו על פי התורה כי מרחמם הנ"ל שבארנו לעיל שכל זה ענין פסח וספירה. כי אז הודיע לנו משה רבנו אלקותו יתברך אשר מלא כל הארץ כבודו. כי ראינו זאת עין בעין על ידי כל האותות והמופתים ועל ידי הארת הדעת שהאיר בנו וכו'. ועל ידי הארת הדעת שהעקר הוא לכלל העולמות עליונים ותחתונים יחד וכו' כנ"ל על ידי זה זוכין להארת הרצון בשעת האכילה. ועל כן עוסקין בתקון האכילה בספירה ושבועות על ידי עמר שעורים ושתי הלחם וכו' וכנ"ל. ועל כן בימי הספירה ירד המן לישראל. ועל כן מבקשים אז: ארץ נתנה יבולה יברכנו וכו'. כי אז צומחים תבואות השדה ואז עוסקין בתקונים (הנ"ל) שנזכה להארת הרצון בשעת האכילה שזה עקר כלליות העולמות בשלמות וכנ"ל. וזה בחינת זכוך הדמים שהעקר שיהיו הדמים נבלעים באיברים. וכל זה נעשה על ידי תקון האכילה כשמתגברים להמשיך על עצמו בשעת האכילה היראה הנגשת אל האדם אז עד שממשיכין על עצמו הארת הרצון המפלג אז כנ"ל. כי זה ידוע שעקר האכילה שהוא להחיות את האדם עקרה הוא בשביל הדמים, כי הדם הוא הנפש

והוא מחיה את האדם. ומחמת רתיחת הדמים יש באדם אש הבוער וכו' שבשביל זה צריכין לאכל להכניס המאכל לתוך המעים שהוא תמורת הנתך וכו' כמובא. ועל ידי זה מחיין את הדמים שיוכלו להחיות את האדם, אבל העקר לאכל בקדשה על פי התורה בבחינת ותורתך בתוך מעי, דהינו שעל ידי המאכל יחיה את הדמים שבהם הנפש עד שהנפש יתקשר עם הגוף בבחינת כלליות העולמות כנ"ל. דרי מעלה עם דרי מטה שהם בחינת גוף ונפש כנ"ל בתחלת ההלכה הזאת, עד שיזכה ליראה שלמה שהוא בחינת גבורות דקדשה, בחינת דמים עד שיבא להארת הרצון המפלג שהוא בחינת חמימות הדמים דקדשה לבער ולהתלהב לה' יתברך בשלהובין דרחימותא בבחינת רשפיה רשפי אש וכו', בבחינת חם לבי בקרבי וכו'. וזה עקר בחינת בליעת הדם באיברים שזהו בחינת אדם שהאלף מאיר ומחיה את דם האדם ונעשה מ"ה, שזהו בחינת הארת הרצון כנ"ל כמבאר בכונות , כי זה נעשה רק על ידי אכילת ישראל שנקראים צדיקים שאוכלים בבחינה הנ"ל עד שזוכין ליראה ולרצון כנ"ל. שמשם עקר השביעה בחינת ומשביע לכל חי רצון שאז הוא בבחינת צדיק אכל לשבע נפשו. וכמו שאיתא בזהר הקדוש ורעותא ששבעה שוה עלוהי. כי כשאינו אוכל בקדשה בבחינת הנ"ל הוא בבחינת ובטן רשעים תחסר. כי עקר השביעה מהרצון כנ"ל. ואזי הדמים שמקבלין חיות מהמאכל אינם זכים ויש לו עכירת דמים שאז הדמים אינם מקשרים ומבלעים היטב בתוך האיברים רק הם שוטפים ורוחפים עליהם ומשם כל בלבול הדעת שנמשך מעכירת הדמים ומשם כל הרוח שטות, על כן עקר התקון כשמקרב עצמו להצדיק שהוא בחינת משה שיש לו כח להאיר בו הדעת הנ"ל. עד שמודיעו שגם אצלו נמצא ה' יתברך כי עדין ה' יתברך עמו וכו' עד שמתגבר להיות איש חיל וכו' להמשיך על עצמו הארת הרצון בשעת האכילה ועל ידי זה עקר השביעה שהוא חיות הדמים, הינו שהדמים נבלעים היטב בהאיברים בבחינת בדמיך חיי וכו'. שעל ידי זה מבטל הרצונות הרעים של רתיחת הדמים ומהפך רתיחת הדמים אל הקדשה שירגיל עצמו להמשיך רצונו תמיד לה' יתברך כי כשזה קם זה נופל, כי אי אפשר שיהיה שני מחשבות יחד וכשמרגיל עצמו להיות רצונו חזק תמיד לה' יתברך ביותר בשעת האכילה דיקא שאז מאיר הרצון ביותר ואז יכולים להמשיכו על עצמו ביותר אם לא יהיה איש עצל שקורין שלימזלניק כמו שמבאר שם, על ידי זה מבטל רצונות של רתיחת הדמים דסטרא אחרא שנמשכין מעכירת הדמים שהם בחינת הדמים שלא נבלעו כראוי בהאיברים כמו התינוק שהביאו לרבי' נתן הבבלי שהיה אדם ביותר וכו', כמובא מאמר זה בכונות, עין שם. וכל זה זוכין על ידי הצדיק שיכול להאיר בבנים ותלמידים בדרי מעלה ודרי מטה וכו' ולקשר ולכלל העולמות יחד כנ"ל. שעל ידי זה זוכין להארת הרצון בשעת האכילה שמקשרת הנפש עם הגוף על ידי שמחיה את הדם שהוא הנפש שעל ידי זה הוא בחינת זכוך הדמים שנבלעין בהאיברים כראוי עד שבוער לה' יתברך בכל עת ברצון מפלג ביותר עד שמוציא הרצונות בפיו שמודה ומהלל ומתפלל לה' יתברך שזהו בחינת מצות ברכת המזון אחר האכילה כמבאר במקום אחר, שזהו בחינת חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש דברתי בלשוני כנ"ל. כי עקר חמימות הלב שבוער כמו אש הוא מרתיחת הדמים שצריכין להפך רתיחת הדמים שהם חמימות הלב אל הקדשה שיבער לה' יתברך ברצונות דקדשה עד שידבר בלשונו הכסופין והרצונות טובים שלו כמו שמבאר במקום אחר (בהתורה אית לן בירא בדברא וכו' סימן לא) כי עקר התגלות האמונה הקדושה הוא על ידי הדבור כנ"ל כמו שכתוב: אודיע אמונתך בפי, ועל ידי זה עקר המשכת אורות המקיפין שנמשכין על ידי הדבור כמו שמבאר בכונות, עין שם וכנ"ל (עין לעיל באות לה, עין שם):

אות מו ועתה בא וראה זה מצאתי במדרש חזית שיר השירים מגדל מעלת הרצון שזוכין על ידי הידים שהם הרמזים שיש בים החכמה כנ"ל. וזה לשון המדרש שיר השירים (קפיטיל ו' פסוק ד) יפה את רעיתי כתרצה. כשאת רוצה כד את בעיא לית את צריכה בעיא מכלום, מילף מכלום מי אמר להם להביא עגלת בקר לטען המשכן לא מהון ובהון וכו', עד כאן לשונו. ושים לבך היטב לכל דבור ודבור מדברי המדרש הקדוש הזה. כמה וכמה הוא מפליג במעלת הרצון דקדשה של ישראל עם קדוש שכשרוצים באמת רצונות דקדשה להתקרב לה' יתברך אינם צריכים עוד לבקש משום אדם וללמד ממנו. רק הרצון בעצמו יודיע לו מה לעשות לגרם נחת רוח לה' יתברך. כמבאר במדרש הנ"ל כשאת רוצה כד את בעיא לית את צריכה בעיא מכלום מילף מכלום וכו' כי הרצון הוא בחינת אור מ"ה הנ"ל המאיר בים החכמה שהוא בחינת הרמזים הנ"ל, הינו כי יבין מעצמו על ידי הרמזים שהצדיק מרמז לו בכל עת על ידי דברי תורתו הקדושה שאי אפשר לבאר הכל בפה ובכתב רק על ידי בחינת רמזים יכול להאיר בדעתו עד שיתחזק ברצונות חזקים מאד לה' יתברך עד שלא ידע כלל מה הוא רוצה (כמו שמבאר שם) עד שה' יתברך יעזר לו ויאיר בלבו שיבין מה לעשות לגרם נחת רוח לה' יתברך להתקרב אליו על ידי זה כמו הנשיאים שהבינו מעצמם להביא עגלות להמשכן אף על פי שלא נצטוו על זה כלל כמבאר שם במדרש ועין שם מה שמבאר שם על פסוק קח מאתם, מאתם היו הדברים וכו', עין שם:

אות מז וכל זה היה בשעת הקמת המשכן שאז הביאו הנשיאים עגלות וכו' שעל זה משבחם הכתוב מאד יפה את רעיתי כתרצה כנ"ל. כי עקר כל התקונים הנ"ל המבארים בתורה הנ"ל נעשים על ידי בחינת הקמת המשכן שהוא בחינת הבית המקדש שבו הקריבו כל הקרבנות לרצון. כי עקר התקשרות וכלליות עליונים ותחתונים היו על ידי הבית המקדש שהוא בחינת המשכן כמו שמבאר שם בתורה הנ"ל, עין שם. וזהו בחינת יפה את רעיתי כתרצה נאוה כירושלים אימה כנדגלות וכו'. כי אימה כנדגלות נאמר על מעלת הדגלים של ישראל שהלכו ישראל במדבר בסדר הדגלים ובין הדגלים נשאו את המשכן שכל זה הוא בחינת כל התקונים הנ"ל של תורה הנ"ל שהעקר הוא להאיר הדעת הקדוש בישראל להודיעם תמיד כי ה' הוא האלקים ולא ישכחו אותו יתברך בשום עת, כמו שכתוב: אשרי איש שלא ישכחך וכו'. שעל ידי זה מוציאין את ישראל מעוונות מרוח שטות וכו' וזה צריכין לקבל מהצדיק האמת שהוא בחינת משה כנ"ל. וגם צריכין שכל אחד מישראל יאיר בחברו הארת הדעת שנמשך בלבו מרבו שיאירו כל ישראל זה לזה ויקבלו דין מן דין כמו שמבאר בהתורה הנ"ל. וזה בחינת מעלת הדגלים של ישראל שהלכו בדגלים סביב המשכן, כי המשכן בחינת הבית המקדש שם עקר הארת הדעת של משה רבנו, כי שם קבל כמה מצוות התורה שנדבר ה' יתברך עמו באהל מועד שהם עקר הדעת על כן הלכו כל ישראל סביב למשכן כלם כאחד חברים ונשאו הדגלים שהיה מציר עליהם הגונין של שתים עשרה אבני החשן שהם בחינת הגונין עלאין גונין קדישין שיש בכל אחד ואחד מישראל בבחינת ישראל אשר בך אתפאר שהם כלולים מגונין סגיאין. וכל אלו הגונין של ישראל היו כלולים בהציורים הקדושים של הדגלים שנשאו לאות ולנס שהם היו הפאר והיפי וההדור הנפלא והנורא של מחנות ישראל הקדושים, כמבאר במדרשים מעצם הפלגת נוראות מעלת הדגלים. וכל זה היה כדי שכל גון וגון הקדוש של כל אחד מישראל יאיר בחברו וחברו בחברו ויקבלו דין מן דין כדי שעל כל אחד יהיה נמשך הדעת הקדוש של משה רבנו. שצריך כל אחד מהחברים שהם התלמידים של משה להאיר זה בזה וזה בזה וכו' כמו שמבאר שם. ועל ידי הדעת הקדוש הזה נמשך הארת הרצון המפלג כנ"ל. וזהו הסמיכות הנפלא של הפסוק הנ"ל יפה את רעיתי כתרצה שמדבר מגדל מעלת הרצון כנ"ל. וזהו נאוה כירושל ם ירושלים בחינת יראה שלם, כי עקר הארת הרצון והדעת נמשך על ידי יראה כנ"ל. וזהו: אימה כנדגלות שהם הדגלים, כי עקר הארת הדעת, שהוא בחינת הארת הרצון, נמשך על ידי הדגלים שעל ידי זה האירו ונכללו כל הגונין של ישראל זה בזה והאירו זה לזה. שזהו בחינת מה שכל אחד צריך לדבר עם חברו ביראת שמים בכל יום כדי שכל אחד יקבל מחברו וכו' וכנ"ל שעל ידי זה נמשך הדעת הנ"ל שעל ידי זה מאיר הרצון שהוא בחינת יפה את רעיתי כתרצה וכנ"ל:

אות מח וזהו שנסמך לזה הסבי עיניך מנגדי. זה בחינת שתיקה הנ"ל בחינת סיג לחכמה שתיקה. כי עינים על שם החכמה נאמרו. ועל כן מזהיר הפסוק הסבי עיניך מנגדי, שיסב ויסלק עיני חכמתו מנגדו שלא יסתכל ולא יעין במה שאין לו רשות שלא יכנס בקשיות ותרוצים שהם למעלה מהזמן וכו' שזהו בחינת שתיקה הנ"ל כנ"ל:

אות מט ועקר המשכת הדעת הקדוש הנ"ל הוא להאיר בלב כל אחד מישראל איך שהוא בעמק הגלות בגוף ונפש וממון שאף על פי כן לא יתיאש עצמו מן הרחמים. כי עדין ה' עמו וכו' כי מלא כל הארץ כבודו ואל ישמע לשום הסתה ודחיה שרוצים אחרים או המחשבות שבלבו להסית ולהדיח אותו חס ושלום, מה' יתברך כאלו כבר אפס תקוה חס ושלום וכו'. כי לא כן הוא כי גם עתה עדין ה' יתברך עמך וכו'. ועל כן כשהעובדי כוכבים והסטרין אחרנין אומרים לישראל שובי שובי השולמית וכו'. שמסיתים אותם שישובו חס ושלום אליהם כמו שפרש רש"י שם משיבין ישראל: מה תחזו בשולמית כמחלת המחנים שנאמר על מחנה הדגלים, כמו שפרש רש"י שם, הינו כנ"ל. כי ישראל משיבין להם: איך אתם יכולים לפתות אותנו להתרחק מה' יתברך חס ושלום מחמת מרירת עמק הגלות הלא כבר יש לנו קדשת מחלת המחנים שהם קדשת הדגלים שמשם נמשך הקדשה מה שכל אחד ואחד מדבר עם חברו ביראת שמים ומאירין זה לזה וזה לזה וכו' כנ"ל. ועל כן שוב אין אתם יכולין להסית ולהדיח אותנו חס ושלום, מאמתת האמת, כי כבר האיר בנו דעת נפלא כל כך וכל אחד ואחד מאיר בחברו שזהו בחינת קדשת הדגלים שעל ידי זה נשארים קימים באמתת קדשת ישראל כנ"ל:

אות נ כי גם עתה שאין לנו לא משכן ולא דגלים ולא בית המקדש וכו', אף על פי כן זה ידוע שהתורה הקדושה שנשארה לנו היא כלולה מהכל, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. ועל כן על ידי שאנו קורין בתורה סמוך לשבועות פרשת הדגלים, על ידי זה אנו ממשיכין עלינו נפלאות נוראות קדשת הדגלים שהם בחינת כלליות הגונין וכו' כנ"ל. וצריך כל אחד לכון לזה שיזכה להמשיך על עצמו קדשת הדגלים כדי שיזכה להתגבר לדבר עם חברו ביראת שמים בכל יום כדי להאיר הדעת הקדוש בעולם על ידי שיאירו זה בזה ויקבלו דין מן דין וכו'. שזהו בחינת קדשת הדגלים כנ"ל. גם הדגלים הם בחינת רמזים הנ"ל, כי הדגלים הם לאות ולסימן ולרמז לכמה דברים בענין הקבוץ ובענין תכסיסי מלחמה שיודעים אנשי חיל ומבינים כמה וכמה רמזים על ידי הדגלים להתקבץ כל אחד ואחד למחנהו ולדגלו וכו'. ועל כן רב המלחמה מתנהג על ידי הדגלים שהם לאות ולסימן לכל עניני הקבוץ למלחמה. נמצא, שהדגלים הם בחינת רמזים הנ"ל שעל ידי זה עקר המשכת הדעת הנ"ל שישאר כל אחד על עמדו וכו' וכנ"ל:

אות נא וזה שמפליג שם במדרש מאד בשבח עצה זאת של הנשיאים שהשיגו להביא עגלות ושורים לשאת את המשכן. כמבאר שם במדרש למעין שם עד שמשה נתירא שמא רוח הקדש נסתלקה ממנו ושרתה על הנשיאים או שמא נביא אחד עמד וחדש את ההלכה עד שאמר לו הקדוש ברוך הוא שמאתם היו הדברים וכו' עין שם. ומבאר שם: ומי נתן להם את העצה? אמר רבי סימון: שבטו של יששכר, אמר להם המשכן הזה שאתם עושים פורח הוא באויר עשו לו עגלות כדי שיהא נטען בהם. הוא שהכתוב משבח שבט יששכר: יודעי בינה לעתים. מהו לעתים וכו' לדעת מה יעשה ישראל וכו'. כי יששכר זה בחינת הצדיק האמת שיכול להאיר בכל העולמות בדרי מעלה ודרי מטה עד שיכול לעורר ולהקיץ את כל השוכני עפר המנחים בדיוטא התחתונה מאד מאד שגם הם יתעוררו לה' יתברך כי הוא מודיעם כי עדין ה' יתברך אתם וכו' כי מלא כל הארץ כבודו. וזה בחינת יששכר שמודיע לכל בחינת 'יש שכר', בחינת כי יש שכר לפעלתך ויש תקוה לאחריתך וכו', כמבאר כל זה היטב בהלכות פטר חמור הנ"ל, עין שם היטב. ומבאר שם על פסוק זה ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל שהצדיק בחינת יששכר שמאיר כל הלכות התורה בישראל כנתינתם בסיני כמו שמבאר שם במדרש על פסוק: וכל אחיהם על פיהם. שכל אחיהם היו מסכימין ההלכה על פיהם כהלכה למשה מסיני עד שמאיר בבנים ותלמידים התחזקות עצום ונורא שיתחזקו כל ימיהם ועתיהם בכל מה שיעבר עליהם שלא יפלו ולא יתרחקו מה' יתברך לעולם אף אם יעבר עליו מה. שזהו בחינת ומבני יששכר, שהם הבנים ותלמידים של הצדיק שנקרא יששכר כנ"ל, כי גם התלמידים נקראים בנים, הם יודעי בינה לעתים שיודעים בינה להתבונן לעתים שהם כל העתים שעוברים עליהם, אשר על זה צעק דוד: בידך עתותי הצילני כו'. כי זה ידוע לכל אדם כמה וכמה עתים עוברים עליו בגשמיות וברוחניות בגוף ונפש וממון בפרנסה ובגדול בניו בקטנותם ובגדלותם וכו' וכמה מיני צרות מצרות שונות וכמה וכמה ישועות וחסדים ונפלאות שה' יתברך עוזר לו בכל פעם ובפרט בענין קדשת יהדותו שזה העקר. וזה עקר הרחמנות על נפש הישראלי ושם כלולים כל הצרות והישועות והירידות והעליות של כל אדם, כי סוף כל סוף לא ישאר ממנו כלום כי אם מה שהתגבר בחסדו יתברך להנצל ולהמלט מפח יוקשים מהמצודה הפרוסה על כל החיים וכו'. ובכל עת ועת שעובר על האדם בין בטיבו בין בעקו חס ושלום, בין בעליה בין בירידה וכו', בכלם מאיר בהם הצדיק בחינת יששכר שידעו עצות מה לעשות. שזהו בחינת הפסוק הנ"ל ומבני יששכר יודעי בינה לעתים שיודעים בינה מהדעת והרמזים של הצדיק שהאיר בהם לדעת מה יעשה ישראל שידעו בכל העתים שעוברים עליהם מה יעשו ובמה יחיו את עצמן באפן שישארו על עמדם ולא יפלו ולא יתרחקו לעולם, וזהו בחינת יודעי בינה לעתים, כי צריכין לקשר כל העתים שעוברים על האדם לבחינת העת האחרון שהוא עת קבול השכר של כל אחד מישראל שהוא בחינת כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל, המובא בהתורה הנ"ל לענין הארת הרצון המפלג בשעת האכילה וכו' כנ"ל. וזהו לדעת מה יעשה ישראל מ"ה דיקא בחינת כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל שהוא בחינת הארת הרצון שהוא בחינת מה, בחינת מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וכו'. כי עקר ההתחזקות הוא על ידי הרצון שאיך שעובר עליו בכל עת איך שהוא איך שהוא על כל פנים יחזק את עצמו ברצון חזק מאד לה' יתברך ועל כל פנים יכסף וישתוקק לשוב לה' יתברך מכל מקום שהוא כי סוף כל סוף מה ישאר ממנו. ובפרט שכבר גלו לנו הצדיקים אמתיים שהרצון הטוב בעצמו יקר וחשוב מאד מאד וזה בחינת עקר התכלית האחרון בחינת מה רב טובך וכו', על כן צריך להתחזק תמיד בכל עת ברצון חזק לה' יתברך מכל מקום שהוא שעל ידי זה יתעורר ויתגבר להתפלל תמיד לה' יתברך ולהרבות באמירת תהלים ותחנות ובקשות רבות שיחמל עליו ה' יתברך וימשיך עליו הרחמנות האמתי של המנהיג האמתי שהוא בחינת 'כי מרחמם ינהגם'. עד שיזכה לצאת מהרוח שטות וכו' ובפרט להרבות בהתבודדות שהוא שיחה ותפלה בינו לבין קונו עד שישפך לבו כמים נכח פני ה' עד ישקיף וירא ה' משמים ויאיר עליו הדעת הקדוש לבטל הרוח שטות עד שיצא וישוב מכל העוונות ויזכה להתקרב לה' יתברך באמת. כי תפלה זו בחינת יראה, בחינת מה הנ"ל, בחינת מ"ה ה' אלקיך שאל מעמך כי אם ליראה

. שהוא בחינת תפלה בחינת יראת ה' היא תתהלל וכמובא שם פסוק זה לענין הארת הרצון הנ"ל, עין שם:

אות נב ועל-כן שבטו של יששכר דיקא שקבלו הדעת הקדוש הזה הנ"ל. הם נתנו עצה להביא עגלות לשאת את המשכן ששם עקר התקשרות והכלליות של דרי מעלה ודרי מטה כנ"ל. שזה היה עקר התקון על חטא העגל שפגמו ישראל באמונה ועבדו עבודה זרה. וכשנתרצה ה' יתברך למשה צוה לו לעשות המשכן בתקונים נוראים ונפלאים כאלה עד שעל ידי זה ימשיכו שכינתו למטה לגלות ולהאיר כי מלא כל הארץ כבודו וכו'. שעל ידי זה עקר התקון וכנ"ל. ועל כן שבטו של יששכר שהם עסקו מאד בלמוד הקדוש הזה שקבלו מרבם, על כן הם נתנו עצה זאת להביא עגלות לשאת את המשכן באפן שיוכלו על ידי נשיאת המשכן להמשיך אלקותו יתברך למטה בכל הדרי מטה הירודים מאד להודיע לכל כי ה' הוא האלקים. שבשביל זה הלכו ישראל במדבר ארבעים שנה והלכו ארבעים ושנים מסעות ועברו כמה מדבריות הכל כדי לגלות שה' יתברך בכל מקום. כי ה' יתברך מרומם ומנשא מאד מכל העולמות הרוחניים. ואף על פי כן בנפלאות חסדיו הוא מצמצם שכינתו למטה בזה העולם הגשמי דיקא, כי זה עקר גדלתו וכו', כמו שמבאר שם. וזה מרמז שם במדרש שאמרו: המשכן הזה שאתם עושים פורח הוא באויר עשו לו עגלות, ופרש שם ה"מתנות כהנה": פורח הוא באויר?! שהוא בלשון בתמיה. אבל יש לפרש שכונתם הוא כפשוטו שאמרו לישראל: הלא המשכן הזה שאתם עושים פורח הוא באויר כי הוא רחוק מאד מאד מזה העולם הגשמי ויכול לפרח באויר ולהסתלק מכם, על כן צריכין לעשות תחבולות להמשיכו עוד למטה למטה להביא עגלות ושורים לשאת אותו עד שתהיה נמשכת הקדשה של המשכן גם על העגלות הגשמיות והשורים שהם בהמות חסרי דעת, כי כל מה שישראל ממשיכין קדשתו למטה למטה יותר ומגלין שבתקף הגשמיות שורה קדשתו על ידי זה נתעלה ונתקדש שמו יתברך ביותר כנ"ל. ודיקא על ידי זה נקשרת קדשתו למטה ולא תסתלק עוד, כמובן כל זה בהתורה הנ"ל ובזהר הקדוש ובתקונים, ובפרט במה שאיתא בתקונים דישראל קראן לה בשמע ישראל וקשרין לה בכמה קשרין של ציצית ותפלין וכו' וכו' שזהו בחינת מלך אסור ברהטים המובא בדבריו זכרונו לברכה (סימן סמך לקוטי תנינא, עין שם) ועל כן היתה עצה עמקה של שבט יששכר להביא עגלות ושורים לשאת את המשכן שלא יפרח באויר רק להמשיך קדשת המשכן על עגלות ושורים גשמיים באפן שימשיכו ויקשרו שכינתו למטה שזה עקר התקון וכנ"ל. כי העגלות שנשאו את המשכן הם בחינת מעשה מרכבה שהיו שם אופנים וגלגלים נושאי הכסא, כי כל מעשה המשכן וסדר הדגלים היה בבחינת מרכבה העליונה כידוע בבחינת מרכבו ארגמן. ואלו האופנים והגלגלים של העגלות שהם בחינת גלגלי המרכבה הם בחינת גלגל החוזר המובא בדבריו זכרונו לברכה (בענין הדריידיל המובא בלקוטי מוהר"ן שאצל הספורי מעשיות) שהוא בחינת עליונים למטה ותחתונים למעלה בחינת כלליות העולמות וכו', עין שם היטב:

אות נג וזה בחינת מה שנאמר ביעקב: וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אתו ותחי רוח יעקב אביהם. כי כשנשאו את יעקב נשאו אותו בבחינת המשכן, כמו שמבאר בפרשת הדגלים שהיו מסדרים כמו שצוה להם יעקב לשאת אותו אחר הסתלקותו, כמובא בדברי רבותינו זכרונם לברכה ובפרוש רש"י, ובודאי גם בחיי יעקב היו כל נסיעותיו בבחינה זאת בבחינת נסיעת השבטים עם המשכן כי העקר הוא לזכות לזה בחייו בבחינת היום לעשותם, ומי שטרח בערב שבת וכו'. ועל כן יעקב אבינו קדש את עצמו כל כך עד שזכה בחייו לזה שכל נסיעותיו היו בבחינה הנ"ל בבחינת נסיעת ישראל עם המשכן שזה הסוד ידע יוסף כי יעקב מסר לו כל חכמתו, על כן כאשר ראה את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אותו אז: ותחי רוח יעקב. כי הבין שזה הסוד אינו יודע רק יוסף, כי הוא סוד העגלות של הנשיאים שנשאו את המשכן שכל סדר נסיעתם עם הדגלים קבלו מיעקב אביהם כנ"ל. שעל ידי הסוד הזה של מעשה המשכן וישראל נשאו אותו עם סדר הדגלים על העגלות והשורים וכו' על ידי כל זה עקר תקון האמונה לבטל חטא העגל שהוא פגם האמונה. כי על ידי כל התקונים של המשכן עם העגלות וכו' כנ"ל על ידי זה ממשיכין שכינתו למטה בקשר אמיץ וחזק שלא ינתק ולא יהרס לעולם שאפלו עתה באחרית הימים האלה בסוף הגלות בעקבות משיחא במרירות דמרירות גלות הנפש של העתים הללו אף על פי כן יאירו בנו הצדיקי אמת שנדע גם עתה איך להתחזק בכל עת בבחינת ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל וכנ"ל:

אות נד ונחזר לענין הלכות סעודה ובציעת הפת וכו'. וזה בחינת ברכת המוציא שהיא חשובה וקודמת לכל ברכת הנהנין כמבאר בפוסקים, כי עקר השביעה וסעדת הלב הוא הלחם שהוא עקר אכילת האדם. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ומובא בפרוש רש"י ז"ל על פסוק: ואקחה פת לחם וסעדו לבכם, בתורה נביאים וכתובים מצינו שפתא סעדא דלבא וכו' כי עקר השביעה הוא מהארת הרצון בבחינת ומשביע לכל חי רצון שנמשך מהידים שיש בים החכמה שהם הרמזים הנ"ל בחינת פותח את ידך וכו'. כי עקר חיות האדם שמקבל מהמאכל הוא על ידי החכמה והדעת שמלבש בהמאכל שמשם כל החיות, כמו שכתוב: החכמה תחיה. ועקר שלמות הדעת הם הרמזים שמאיר הרב לתלמידיו בידיו וכנ"ל. ועל ידי זה עקר ההתגברות במלחמה שצריך כל אדם ללחם בזה העולם מלחמה הארכה והגדולה עם היצר הרע והמונעים שהמלחמה מתגברת ומתפשטת בכל עת כמעט בלי שעור ואין לנו שום כח כי אם על ידי התורה שקבלנו מרבותינו זכרונם לברכה שבארו לנו תורת משה והודיעו לנו דרכי התורה בכמה וכמה עצות ודרכים ישרים להתגבר כנגדם ולבלי להיות נלכד ברשתם. שזהו בחינת הדעת הקדושה הנ"ל שמאיר הרב האמת בכל דור לבניו ולתלמידיו שהעקר הוא להציל ישראל מעוונות וכו' כנ"ל. ועקר הדעת הזה אי אפשר להאיר בהם כי אם על ידי רמזים שהם בחינת ידים כנ"ל. כי אי אפשר בשום אפן להודיע ולבאר לכל אדם איך יתגבר לשאר על עמדו בכל מה שיעבר עליו בכל העתים השונים של כל ימי חייו, רק המשכיל החפץ באמת צריך לשום לבו להבין הרמזים שהם בחינת ידים שיש בים החכמה באפן שישאר קים בנקדת יהדותו לעולם ועד, כי יש רמזים הרבה שמאיר הצדיק לכל אדם בדרכי עצות נפלאות להצילו מחטאים שישמר מחשבתו, כי אי אפשר לשני מחשבות שיהיו ביחד וכו'. וכיוצא בזה בכמה רמזים שמרמזים הצדיקים אמתיים שישמיט עצמו ולא יהיה כרוך אחרי שרירות לבו, וכו' כמו שכתוב: אשכילך ואורך בדרך זו תלך איעצה עליך עיני אל תהיו כסוס כפרד אין הבין וכו'. אבל מגדל התגברות המלחמה של היצר הרע וחילותיו כי הבחירה יש לה כח גדול, על ידי זה נמצאים הרבה שנכשלים כמו שנכשלים. ואזי רוצה הבעל דבר להתגבר עליהם להפילם לגמרי חס ושלום, כידוע נגע המספחת הזאת בכמה וכמה בני אדם וזה גרוע מן הכל. על כן העקר להתקרב לצדיקי אמת והם מכניסים בהם דעת כי עדין ה' אתם ואצלם כי מלא כל הארץ כבודו וכו' כנ"ל ועקר הדעת הזה בשלמות מכניסים בהם על ידי רמזים הנ"ל, כי אי אפשר לבאר בפה ובכתב עד היכן עד היכן צריך כל אחד להתחזק בכל מה שיעבר עליו כל ימי חייו, רק צריך להתחזק ולהתגבר בעצמו ולהסתכל על הרמזים האמתיים של הצדיק וכו' וכנ"ל. נמצא, שעקר התגברות המלחמה הוא על ידי הרמזים שהם בחינת ידים הנ"ל. וזה בחינת מה שאמר דוד המלך עליו השלום, ברוך ה' צורי המלמד ידי לקרב אצבעותי למלחמה. כי עקר הלמוד ללחם מלחמה זאת הוא על ידי הידים והעשר אצבעות, כי הרמזים שהם בחינת ידים, בחינת נטיתי ידי, הם כלולים בכל העשר אצבעות כי יש הרבה רמזים ובכל אצבע ואצבע מהעשר אצבעות יש כמה וכמה רמזים שזהו בחינת אצבעותי למלחמה. ומחמת שבהלחם מלבש ביותר הדעת עם הרמזים הנ"ל על כן יש בו כח ביותר להשביע את האדם ולסעד את לבו, כי עקר השביעה על ידי הרמזים שהם הידים שעל ידם נמשך הארת הרצון שמשם עקר השביעה כנ"ל. ועל כן נקרא לחם לשון מלחמה כמו שכתוב לחם את לחמי. וכמו שאיתא בזהר הקדוש שבשעתא דסעדתא הוא עדן קרבא. וכמו שמבאר שם בהתורה הנ"ל שצריך לבלי להיות עצל שקורין שלימזלניק כי צריכין להתגבר אז בשעת האכילה מאד להמשיך על עצמו הארת הרצון הקדוש הנ"ל. אף אם הוא כמו שהוא וכנ"ל. ועל כן התורה נמשלה ללחם, כמו שכתוב: לכו לחמו בלחמי כי התורה הוא הדעת הנ"ל שמשם מקבל הלחם חיות להחיות את האדם והעקר על ידי הרמזים וכו' כנ"ל. וזה בחינת ברכת המוציא שמברכין על הלחם שמשנה ברכה זו מכל ברכת הנהנין, כי פורטין בה בפרוש מקום יציאת הלחם, כי מברכין המוציא לחם מן הארץ ומזכירין הארץ בפרוש. מה שאין כן בכל ברכת הנהנין שמברכין רק בורא פרי העץ או האדמה או שהכל וכו' ואין מזכירין בפרוש שיצאו מן הארץ אף על פי שבאמת כלם הוציא ה' יתברך מן הארץ, כי הכל היה מן העפר, אך מחמת שעקר שביעת האדם וחיותו הוא על ידי הלחם ביותר, על כן ברכה זאת חשובה מכלם ומזכירין בה בפרוש שהוציא הלחם מן הארץ, הינו שמברכין לה' יתברך שברא את הלחם והשפיע בו חיות שהוא החכמה והדעת המלבש בו שמשם כל כחו להחיות את האדם כנ"ל. ועקר הדעת הזה שהוא החיות שבו. הוציא מן הארץ דיקא, דהינו מבחינת מלא כל הארץ כבודו. 'כל הארץ' דיקא, כי עקר אלקותו יתברך מתגלה בהארץ הזאת דיקא שזה כלל כל התורה הזאת שמראים להדרי מטה כי מלא כל הארץ כבודו, כי הקדוש ברוך הוא יש לו שרפים וחיות וכו' ועולמות עליונים מאד מאד ומניח כלם ומשרה שכינתו בתחתונים, כי דיקא למטה בזה העולם מלא כבודו את כל הארץ וכו' כנ"ל. ומשם מבחינה זאת ה' יתברך מוציא את הלחם להחיות את האדם כי עקר החיות הוא על ידי זה שיודעין כי ה' הוא האלקים ומלא כל הארץ כבודו וכנ"ל:

ועל-כן ברכת הלחם חשובה וקודמת לכל ופוטרת כל הדברים הבאים מחמת הסעדה. וכמו שכתוב במשנה ברך על הפת פטר את הפרפרת, ברך על הפרפרת לא פטר את הפת, כי עקר שלמות הדעת מלבש ביותר בהלחם כי שם מלבשים ונעלמים כל הרמזים שיש בים החכמה שהם העקר, כי זה רואין בחוש שבכל המאכלים יש בהם טעמים ערבים ומתוקים וכו' יותר מבהלחם, אבל אף על פי כן עקר השביעה והחיות הוא הלחם. וזה מחמת כי באמת כל הטעמים נמשכין מהדעת שנקרא טעם כמו שכתוב: טוב טעם ודעת למדני. ועל ידי זה יש כח בהמאכל להחיות את האדם וכנ"ל. וכל מאכל ומאכל מקבל איזה חלק מהדעת להחיות את האדם וכמו כן יש בו טעם ערב ומתוק וכו'. אבל בהלחם אין מרגישין בו ערבות ומתיקות כל כך, אבל באמת נעלמים בהלחם כל מיני טעמים של כל מיני מאכלים שבעולם, כי שם מלבש עקר הדעת בשלמותו שהם הרמזים שיש בים החכמה שהוא כלליות ושלמות כל הדעת וכנ"ל. ועל כן הלחם חשוב ועולה על כל המאכלים שבעולם אף על פי שיש בהם טעמים ערבים ומתוקים מאד, כי כל ערבותם ומתיקותם שנמשך מהדעת ששם כל הערבות והמתיקות האמת (וכמו שמבאר בהתורה מי שיודע מארץ ישראל). שמתיקות הדעת עולה על הכל וכמו שכתוב ומתוקים מדבש ונפת צופים. כל זה אין לו שלמות כי אם על ידי הלחם שהוא עקר האכילה, כי שם בהלחם נעלמים כל הרמזים הנ"ל שהם הארת הרצון ששם עקר השביעה. ועל כן בהלחם אין מתגלה הערבות והמתיקות כל כך מחמת ששם הרמזים הם בהעלם גדול אבל הם עקר החיות והשביעה וכנ"ל. ועל כן כל המאכלים הם טפלים להלחם שהוא העקר, כי עקר הדעת הם הרמזים שהם נעלמים בהלחם שהם בחינת הארת הרצון, שהם עקר השביעה וכנ"ל:

אות נה וזה: אם תחנה עלי מחנה לא יירא לבי אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש וכו' . הינו כי מבאר לעיל שעקר ההתגברות במלחמה של זה העולם הוא על ידי הרמזים שהם בחינת הארת הרצון, כי אף על פי כן אני רוצה האמת וכו' וכמבאר מזה בדברינו כמה פעמים. וזה מבאר בסמיכות הפסוקים הנ"ל שאמר דוד: אם תחנה עלי מחנה לא יירא לבי אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח. ומפרש והולך מהו זאת שהוא בוטח בו שהוא מה שאחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנעם וכו', הינו בחינת התגברות הרצון והכסופין דקדשה שכל שאלתי ובקשתי מאת ה' תמיד הוא רק אחת שהוא: שבתי בבית ה' כל ימי חיי וכו'. שאזכה לשבת בבית ה' לחזות בנעם ה' וכו' שהוא רצון דקדשה ומאחר שכל רצוני רק לזה וכל שאלתי ובקשתי כל ימי חיי הוא רק זאת, בזאת אני בוטח בכל המלחמות שקמים עלי ובכל המחנות החונים עלי ומקיפים ומסבבים אותי מכל צד ופנה ומצדי צדדים שאף על פי כן לא אתירא מהם, כי אני בוטח בזאת. שהוא אחת שאלתי וכו'. שהוא התגברות הרצון דקדשה שאני מתגבר בכל עת. שעל ידי זה יסיעני ה' יתברך לנצחם ולשברם, כי עקר ההתגברות במלחמה הוא על ידי הרצון דקדשה וכנ"ל:

אות נו וזה בחינת סמיכות המשנה של פרק ד דמסכת אבות שהוא: בן זומא אומר 'איזהו חכם' הלומד מכל אדם, שנאמר מכל מלמדי השכלתי. 'איזהו גבור' הכובש את יצרו, שנאמר טוב ארך אפים מגבור וכו', 'איזהו עשיר' השמח בחלקו, שנאמר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך-אשריך בעולם הזה, וטוב לך בעולם הבא. איזהו מכבד המכבד את הבריות שנאמר כי מכבדי אכבד ובזי יקלו:

כי כלל המשנה הקדושה הזאת שגלה בן זומא הוא בחינת הארת הדעת דקדשה הנ"ל המבאר בהתורה כי מרחמם הנ"ל. שזה עקר הכל עקר קיום וישוב העולם כמו שמבאר. והתחיל מהעקר שהוא החכמה והדעת הנ"ל, ואמר: איזהו חכם הלומד מכל אדם. ובודאי אין כונתו שיסתפק בזה לבד במה שילמד מכל אדם ולא ילמד מרב כלל, כי הלא כבר הזהירנו רבותינו זכרונם לברכה: עשה לך רב וקנה לך חבר. ואמרו שכל מי שאינו משמש תלמיד חכם אפלו קרא ושנה וכו' הרי זה עם הארץ. וכמה וכמה הפליגו רבותינו זכרונם לברכה לילך ולבקש רב וחכם אפלו במרחקים וכל החכמים שבעולם כלם קבלו מרבם שקבלו מרבם עד רבי הראשון שהוא משה רבנו עליו השלום. אך כונת התנא הוא איזהו חכם שכבר קבל החכמה כראוי מרבו האמתי עד שראוי לקרות אותו גם כן בשם חכם הוא הלומד מכל אדם, הינו כשקבל מרבו בחינת הרמזים הנ"ל, כי מי שקבל חכמת רבו כראוי על ידי שהבין הרמזים שלו אזי הוא יכול ללמד מכל אדם ולהבין מכלם רמזים להתקרב לה' יתברך וכמו שכתב אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה (בהתורה ויהי מקץ זכרון סימן נד) שה' יתברך מצמצם את עצמו מאין סוף ועד אין תכלית ומרמז לכל אחד רמזים בכל יום להתקרב לעבודתו על ידי כל מחשבה דבור ומעשה וכו'. אבל להבין כל זה צריכין להיות בקי מאד בדברי התורה שקבל מרבו עם הרמזים שבהם. ואז יוכל למצא דברי תורתו הקדושה בכל השיחות שבעולם עד שילמד ויבין מהם חכמות ועצות אמתיות להתקרב לעבודתו יתברך. כי בכל השיחות שבעולם יש בהם תורה נעלמת רק שצריכין לתת לב לזה ולהיות בקי היטב בחדרי התורה שקבל מרבו. וזהו שמביא הפסוק: מכל מלמדי השכלתי כי עדותיך שיחה לי. שבכל השיחות שבעולם אני מוצא עדותיך שהוא התורה, ועל ידי זה: מכל מלמדי השכלתי, כי בודאי זה שמוצא בכל השיחות שבעולם דברי תורה הנעלמים שם הוא יכול ללמד מכל אדם ולהבין ולהשכיל מכל דבריהם ושיחותם רמזים להתקרב לה' יתברך. (כמו ששמעתי ממנו זכרונו לברכה), שמי שבקי היטב בדברי תורה יכול למצא בכל השיחות דברי תורה וכו'). נמצא, שהלומד מכל אדם זה בחינת החכם שמבין הרמזים של רבו שעל ידי זה יכול ללמד מכל אדם כנ"ל. וזהו שנסמך לזה: איזהו גבור הכובש את יצרו. כי עקר הגבורה והנצחון של המלחמה של האדם הוא על ידי הרמזים שהם בחינת ידים בבחינת ידי לקרב וכו' וכנ"ל. וזה שמביא הפסוק טוב ארך אפים מגבור וכו'. הינו שעקר הגבורה להתגבר בזה העולם על מה שצריך להתגבר הוא אריכת אפים להאריך אפו על כל מה שיעבר עליו כל ימי חייו ולא יפל משום דבר שבעולם אפלו אם יעבר עליו מה. וכמו שמבאר בהתורה של אריכת אפים (בסימן קנה) ובדברינו הרבה מזה. וכל זה אי אפשר לקבל כי אם על ידי הרמזים הנ"ל שעל ידי זה יכול ללמד מכל אדם ולהיות חכם באמת עד שיבין איך להציל את עצמו ולהשאר על עמדו שזה עקר החכמה כידוע:

אות נז וזה שנסמך לזה: איזהו עשיר השמח בחלקו. כי כבר מבאר בהתורה הנ"ל שעל ידי הדעת הנ"ל שהוא בחינת כלליות בן ותלמיד שהוא בחינת כבישת היצר, כי מאירין בהם הדעת לגרש הרוח שטות שמהם כל החטאים רחמנא לצלן וכו', על ידי זה זוכין לקבל הפרנסה והעשירות מים החכמה מהידים שהם הרמזים שיש שם שהם בחינת הארת הרצון כנ"ל וזהו שנסמך לשתי בבות הנ"ל, איזהו חכם, איזהו גבור וכו', איזהו עשיר. כי משם כל העשירות והפרנסה כנ"ל. ועקר הפרנסה והעשירות נמשך משם מים החכמה שהוא הדעת הנ"ל, על ידי בטחון כמו שמבאר שם על פסוק: כלם אליך ישברון וכו'. שעל ידי זה מקבלין הפרנסה והעשירות שמאיר שם הארת הרצון בחינת ומשביע לכל חי רצון. ואזי הפרנסה נשחקת ונחלקת לכל אחד כראוי לו כמו שמבאר שם על פסוק לויתן זה יצרת לשחק בו וכו', עין שם היטב. וזהו בחינת איזהו עשיר השמח בחלקו, כי עקר העשירות האמתי הוא כשזוכה לקבל העשירות בקדשה מבחינת ים החכמה הנ"ל. מהידים שיש שם שאז מקבל הארת [הרצון] ואז הוא בודאי שמח בחלקו שזהו בחינת רצון הנ"ל, בחינת ומשביע לכל חי רצון. שמרצה ברצון בכל מה שה' יתברך משפיע לו מאחר שכך הוא רצונו יתברך. וזהו שנאמר: יגיע כפיך כי תאכל וכו'. 'יגיע כפיך' דיקא, דהינו שמקבל האכילה והפרנסה מהכפים והידים שבים החכמה על ידי הבטחון שנושא עיניו לשמים. ושוטח אליו יתברך כפיו בבחינת פרשתי ידי אליך וכו' בחינת שטחתי אליך כפי. ואז בודאי אשריך וטוב לך -אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא. כי עקר שעשוע עולם הבא הוא בחינת הארת הרצון המפלג הנ"ל שהוא בחינת כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל שהוא בחינת מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וכו' כמו שמבאר שם. ומאחר שזוכה גם בזה העולם להארת הרצון כנ"ל. בודאי אשרי לו גם בעולם הזה כי מאיר עליו הרצון שהוא מעין עולם הבא, ועל כן בודאי אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא, כי אז יזכה להארת הרצון בתכלית השלמות שהוא רב טוב הצפון מאחר שגם בזה העולם המשיך על עצמו הארת הרצון שהוא בחינת השמח בחלקו וכנ"ל:

אות נח וזהו: איזהו מכבד המכבד את הבריות. שנאמר: כי מכבדי אכבד ובזי יקלו

(קצה*). והוא אינו מובן לכאורה איך מוכח מזה הפסוק שהמכבד הוא המכבד את הבריות. הלא זה הפסוק כי מכבדי וכו'. מדבר רק מכבוד ה' יתברך? אך על פי כל הנ"ל מובן ומבאר היטב. ובמאי דפתח התנא מסים. כי התחיל איזהו חכם וכו'. שהוא החכמה והדעת הנ"ל להכיר את ה' יתברך שזה עקר החכמה, כמו שכתוב: אל יתהלל חכם בחכמתו וכו' כי אם בזאת וכו'. השכל וידע אתי. ועקר החכמה והדעת הזה הוא לידע ולהאמין כי מלא כל הארץ כבודו וה' יתברך בוחר בעבודת התחתונים שבזה העולם שהם דרי מטה ובהם עקר התגלות כבודו יתברך וכנ"ל. ועל כן בודאי צריכין לכבד את הבריות כי בזה מכבד את ה' יתברך, כי צריך להאמין שבכל אחד מישראל מלבש כבודו יתברך, כי מכל אחד מישראל אפלו הגרוע שבגרועים כל זמן שהוא בכלל האמונה הקדושה ה' יתברך מקבל ממנו כבוד והתפארות פרטי, כי על ישראל גאותו וכבודו וגדלו כידוע. ועל כן בודאי צריך לכבד את כל אחד ואחד. ועקר הכבוד הוא לדבר עם כל אחד מהתכלית להכניס בו יראת שמים וכן לקבל ממנו בבחינת ומקבלין דין מן דין שזהו בחינת הלומד מכל אדם שהתחיל בזה, כי זה עקר הכבוד בבחינת אין כבוד אלא תורה. וכמו שהזהיר אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה בתורה הנ"ל שכל אדם צריך לעסק בזה להכניס הדעת בחבריו וכו' כמו שמבאר שם. וזה עקר כבוד ה' יתברך כנ"ל ועל כן הביא הפסוק כי מכבדי אכבד וכו'. כי זה עקר כבוד ה' יתברך כנ"ל:

אות נט כי המקרא הזה כי מכבדי אכבד וכו'. נאמר על בני עלי על שבזו את בני ישראל והקרבנות, כמו שכתוב שם בפרשה (שמואל א קפיטל

אות ב והם עשו ההפך ממה שהיה ראוי להם לעשות, כי הם היו כהנים ועקר קדשת הכהן הוא בחינת כלליות בן ותלמיד כמו שמבאר שם בהתורה הנ"ל, כי הכהנים מקריבים כל הקרבנות שעל ידי זה עקר כלליות וההתקשרות של דרי מעלה עם דרי מטה וכו' כנ"ל והם פגמו בזה מאד כי בזו את ישראל והקרבנות ואמרו ואם לא לקחתי בחזקה וכו'. ועל כן הוכיחם שם הנביא ואמר להם: הנגלה נגליתי לבית אביך במצרים שהוא אהרן הכהן הראשון, כפי שפרש רש"י שם, הינו שהוכיחם מדוע אינם הולכים בדרך אביהם אהרן הכהן הראשון שממנו כל קדשת הכהנה, כי אהרן הכהן הראשון שממנו כל קדשת הכהנה, כי אהרן הכהן עסק בתקון המשכת הדעת הנ"ל לישראל בתכלית השלמות, כי היה אוהב שלום וכו', כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. כי המשכת הדעת הנ"ל לגלות כי מלא כל הארץ כבודו שעל ידי זה נקשרין ונכללין העולמות זה בחינת שלום כנ"ל, כי הכל תלוי בשלום, כי על ידי שעושין שלום בין איש לאשתו ובין אדם לחברו, על ידי זה נולדין ונתרבין בנים ותלמידים, כמו שמבאר במקום אחר שעל ידי השלום שבין אדם לחברו יכול כל אחד לדבר עם חברו ביראת שמים ולקרבו לה' יתברך וכו' (כמו שמבאר בהתורה רציצא בסימן כז). וזה היה עבודת אהרן שהיה אוהב שלום ורודף שלום בין איש לאשתו ובין אדם לחברו. אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, כי על ידי השלום עקר ההתקרבות לתורה וכנ"ל. ועל ידי זה דיקא זכה לקדשת הכהנה לדורות, כי זה עקר קדשת הכהן להאיר בבנים ותלמידים ולכלל ולקשר כל העולמות על ידי זה שזהו בחינת עבודת הקרבנות וכנ"ל. ועל כן הוכיח את בני עלי על זה שאינם הולכים בדרכי אהרן הכהן אביהם. ועל כן סים: כי מכבדי אכבד ובזי יקלו. כי זה עקר כבודו כשהולכים בדרך של אהרן הכהן לאהב שלום וכו'. ולאהב את הבריות ולקרבן לתורה שעל ידי זה מגלין כי מלא כל הארץ כבודו כנ"ל. ועל כן זכה אהרן באמת לכבוד גדול זה שהוא קדשת הכהנה בחינת כי מכבדי אכבד ובזי יקלו שהם המבזים את בני אדם ומוצאים חסרונות בכל אדם. וכשרואים את אחד שרוצה להתקרב לה' יתברך מבקשים ומחפשים למצא בו מומין וחסרונות ומבזין אותו והרי הם כאלו מבזין, כביכול, את ה' יתברך שכל כבודו על ידי מעשה התחתונים. והעקר על ידי התקרבות הרחוקים מאד לה' יתברך כמו שנתבאר כמה פעמים בדברינו. ועל כן נאמר עליהם ובזי יקלו, אבל המכבד את הבריות ומקים אל תהי בז לכל אדם וחותר ומשתדל לדבר עם כל אחד מהתכלית להכניסו אל הקדשה שזה עקר הכבוד, בודאי הוא מכבד את ה' יתברך ועליו נאמר: כי מכבדי אכבד. נמצא, שהתנא כלל כאן כל תקוני המשכת הדעת הקדושה הנ"ל. שהוא איזהו חכם וכו' שהוא מי שזכה לדעת הנ"ל כנ"ל. שעל ידי זה הוא מתגבר על הרוח שטות וכו'. שזהו בחינת איזהו גבור הכובש את יצרו וכו'. ועל ידי זה נמשך הפרנסה והעשירות מים החכמה וכו'. שזהו בחינת איזהו עשיר וכו'. וכל זה הוא לגלות כבוד ה' יתברך בכל העולם ובכל בני אדם שבעולם לקרב כל הרחוקים שבעולם על ידי שמגלין להם כי מלא כל הארץ כבודו שזהו בחינת איזהו מכבד וכו' וכנ"ל:

אות ס וזה: מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי . 'מה אהבתי תורתך' בחינת אהבה ורצון המפלג כנ"ל, על ידי זה 'כל היום היא שיחתי', כי על ידי הארת הרצון הנ"ל, שהוא בחינת רמזים הנ"ל, על ידי זה מוצאין בכל השיחות שבעולם רמזים להתקרב לה' יתברך כמו שמבאר לעיל על פסוק: מאיבי תחכמני מצותך כי לעולם היא לי. וכנ"ל. וזה שנסמך לזה: מכל מלמדי השכלתי כי עדותיך שיחה לי. כי על ידי זה עקר ההתגברות על האויבים שהם היצר הרע וחילותיו וכנ"ל. וזהו 'כי לעולם היא לי', הינו שכבר קבלתי מרבותי שהתורה הקדושה עומדת לעולם ועד. בחינת לעולם ה' דברך נצב בשמים לדר ודר אמונתך כוננת ארץ ותעמד , הינו שאיך שהוא אחר כל מה שעובר על האדם, 'אתה מרום לעולם ה'', כי דבריו חיים וקימים וכו', לעד לעולמי עולמים וכו'. ועל ידי זה תחכמני מצותיך מאיבי להתחזק לבלי לפל משום דבר רק להתגבר בכל יום ובכל עת מחדש לחטף תורה ומצוות כל מה שיוכל. כי איך שהוא זה ישאר לו קים לעולם בחינת 'כי לעולם היא לי' ועל כן נסמך לזה מכל מלמדי השכלתי כי עדותיך שיחה לי כי הם בחינה אחת כנ"ל כי כל זה קבלתי מרבותי האמתיים שעל ידי זה אני יכול ללמד מכל אדם ולקבל מהם רמזים מכל השיחות שבעולם. בחינת כי עדותיך שיחה לי וכנ"ל. וזה שאמר קדם לזה סמוך לפסוק מה אהבתי הנ"ל. לי קוו רשעים לאבדני עדתיך אתבונן לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד. ונסמך לזה מיד מה אהבתי תורתך וכו'. הינו שאמר שכנגד הרשעים והסטרא אחרא שקוו לאבדני. התגברתי על ידי עדתיך אתבונן שהתבוננתי בתורתך וראיתי כי לכל תכלה לכל תכלית דבר יש קץ כפי שפרש רש"י שם, אבל רחבה מצותך מאד. כי התורה והמצוות רחבים מאד בלי קץ ותכלית ואי אפשר להשיגם ועל ידי זה עקר ההתגברות וההתחזקות על ידי שיודעים שאין יודעים כלל שזהו בחינת סיג לחכמה שתיקה הנ"ל. בחינת רצון הנ"ל שנמשך על ידי הרמזים כנ"ל, כי עקר ההתחזקות על ידי שמאמינים בהדעת הקדוש הנ"ל שמלא כל הארץ כבודו וכו'. אבל תכף כשבאין עליו קשיות ואפלו כשקשה לו על עצמו על שאף על פי כן הוא פגום כל כך ורחוק כל כך מקדשת התורה אזי תכף צריך לברח מכל אלו הקשיות ולשתק במחשבתו ולקים סיג לחכמה שתיקה. רק להתגבר בכל פעם לחטף איזה נקדות טובות כל מה שיוכל תורה ומצוות ובפרט תפלה ותחנונים ושיחה לפני קונו ולבלי להסתכל על כל מה שעובר עליו, כי צריכין להיות עקשן גדול בעבודת ה' כי אין יודעין כלל, רק לקים כמו שצונו רבותינו זכרונם לברכה שאין שום יאוש בעולם כלל כי לגדלתו אין חקר וכו'. וכמו שנתבאר מזה כבר בכמה מקומות . הפך בהם והפך בהם וכו', כי הם חייך לנצח:

הלכות בציעת הפת ודברים הנוהגים בסעודה

אות סא וזה שהזהירו רבותינו זכרונם לברכה להביא מלח על השלחן ולטבל פרוסת המוציא במלח. כי כבר מבאר שהאכילה בקדשה היא בחינת התקשרות וכלליות העולמות עליונים ותחתונים. שהם בחינת גוף ונפש וכו' כנ"ל. ועל כן צריכין לזהר להביא מלח אל הסעדה, כי עקר ההתקשרות והכלליות הוא על ידי בחינת מלח, שהוא בחינת ברית מלח, בחינת קדשת הברית, (כמובן בהתורה צוית צדק בסימן כג על מאמר רבותינו זכרונם לברכה מלח ממון חסר, עין שם). שזה עקר קדשת הצדיק שעל ידי זה מקשר כל העולמות עליונים ותחתונים יחד. בבחינת כי כל בשמים ובארץ, 'כי כל' דא צדיק כמו שמבאר בהתורה הנ"ל, ועל כן צריכין להביא מלח על כל הקרבנות, כמו שכתוב: ולא תשבית מלח ברית אלקיך וכו' על כל קרבנך תקריב מלח. כי כבר מבאר שעל ידי הקרבנות נכללין ונקשרין העולמות עליונים למטה ותחתונים למעלה וכו'. ועל כן מכרחין להקריב מלח על כל הקרבנות. כי עקר הכלליות על ידי ברית מלח עולם כנ"ל:

אות סב ועל-כן עקר האכילה היא פת במלח. כמו שנאמר: כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל וכו'. כי לחם ומלח הם בחינה אחת. כי אותיות ל'ח'ם ומ'ל'ח שוין כמובא , כי בלחם נעלמין כל הטעמים שבעולם כנ"ל. ומובא בספרים בשם המחקרים שכל הטעמים שבכל המאכלים שבעולם הם על ידי המלח שמערב בהרכבתם שהוא יסוד הרגש טעמם וכפי שנוי ציורי חלקי המלח שבהם כן הוא שנוי טעמם. וכל זה מחמת שהמלח בשרשו גבה מאד, כי ברית כרותה למלח וכו' . וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק: יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים, שהיו המים תחתונים בוכין אנן בעינן למהוי קדם מלכא. עד שכרת להם ברית שיהיו עולים לקרבן בנסוך המים בחג. ובמלח שמקריבין על כל הקרבנות, כי הרקיע המבדיל בין מין עלאין, למין תתאין זה בחינת הצדיק הנ"ל כמובא שמקים עליונים ותחתונים. כל אחד בבחינתו בבחינת אי"ה ומלא כנ"ל. ובתחלה היו המים התחתונים בוכין. כי לא ידעו שיכולין לגלות בהם התגלות אלקותו ומלכותו יתברך. ועל כן בכו ואמרו: אנן בעינן להוי קדם מלכא. עד שפיסם ה' יתברך. וכרת להם ברית מלח עולם. שעל ידי בחינת מלח בחינת קדשת הצדיק יזכו להתקרב על גבי המזבח ולעלות לקרבן לעלא ולעלא, כי אדרבא, עקר התגלות כבוד מלכותו הוא דיקא על ידי התחתונים, כי דיקא הארץ מלא כבודו וכנ"ל. ועל ידם עקר ההתקשרות והכלליות וכנ"ל. ועל כן כל המאכלים המחיין את האדם לקשר הנפש עם הגוף. שהוא בחינת כלליות העולמות כנ"ל. כל הרגשת טעמם הוא על ידי חלקי המלח שבהם, כי עקר החיות המקשר הנפש עם הגוף שהוא כלליות הנ"ל הוא על ידי בחינת ברית מלח כנ"ל. וזהו בחינת לחם, כי בהלחם נעלמים כל הטעמים שבעולם. שהם בחינת חלקי המלח כנ"ל. ועל כן לחם ומלח שיכים ומקשרין זה בזה מאד. ועל כן הזהירו רבותינו זכרונם לברכה מאד לטבל פרוסת הבציעה במלח וכנ"ל:

אות סג ועל-כן על פגם הברית נאמר: היאכל תפל מבלי מלח, כמובן בהפסוקים שרשמתי מפיו הקדוש על סימני היו"ד קפיטל תהלים. לומר בשביל תקון המקרה רחמנא לצלן, שהם כנגד היו"ד מיני נגינה, עין שם. וזהו היאכל תפל מבלי מלח אם יש טעם בריר חלמות. כי בלי מלח אין שום טעם, כי כל הטעמים נמשכין ממלח. שהוא בחינת ברית מלח עולם, בחינת קדשת הצדיק דנטיר ברית שעל ידי זה כל ההתקשרות עליונים ותחתונים. שזה עקר תקון האכילה דקדשה שהיא במקום הקרבנות שהם כוללין ומקשרין העולמות כנ"ל וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק זה השלחן אשר לפני ה' שהאכילה במקום קרבן. ועל כן שלחן מכפר כמזבח, הינו כנ"ל:

אות סד וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: כך היא דרכה של תורה. פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל, אם אתה עושה כן אשריך וטוב לך. אשריך- בעולם הזה, וטוב לך-לעולם הבא. כי עקר הטוב והענג בעולם הזה ובעולם הבא הוא רק הרצון, דהינו כשהכל הוא כרצונו וזה רואין בחוש, ומובן לכל משכיל כי בודאי אפלו אם יצבר כעפר כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות. אם אין רצונו שבע מזה וחפץ ודואג שיהיה לו יותר, וגם דואג אולי יאבד גם זה שיש לו, מכל שכן כשאין לו קורת רוח מאשתו ובניו ושכניו וכיוצא ויש קטטות וסכסוכים ביניהם, אזי בודאי כל עשירותו אינו נחשב לכלום. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: מרבה נכסים מרבה דאגה. שהוא מחמת כל הנ"ל. ויותר מזה דאגות מדאגות שונות. ועל כן באמת אמר קהלת החכם מכל האדם. גם כל ימיו כעס ומכאובות וכו'. וזה ידוע ומובן לכל שאי אפשר שימלא האדם רצונו בזה העולם. על כן באמת אין שום טוב בעולם כי אם כשיזכה להארת הרצון הנ"ל. שיהיה כל מגמתו וכל חפצו ורצונו ותשוקתו וכסופיו רק לה' יתברך להכלל ברצון שברצונות. שזה הרצון נשאר קים לעולם ועד. וכל נקדה ונקדה טובה שיזכה על ידי זה הרצון. ואפלו אם לא יזכה כלום חס ושלום, רק זה הרצון בעצמו הוא יקר ועולה על כל מחמדי תבל. והכל אין ואפס גמור. נגד נקדה אחת מרצון הטוב הזה. וזה אי אפשר לבאר בפה ובכתב. כי אם לכל חד כפום מה דמשער בלבה. וזה כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל. כי עקר האכילה הוא בשביל הארת הרצון הנ"ל. שנמשך על ידי כלליות העולמות. שהם בחינת התקשרות הנפש עם הגוף, שזהו בחינת פת במלח כנ"ל. וזהו: ומים במשורה תשתה. כי המים הם בחינת מימי הדעת הנ"ל. הנמשכין מזה הים גדול ורחב ידים. ואף על פי שהדעת יקר מאד אבל צריכין לקבלו במשורה ובמדה שלא יצא חוץ לגבול, שלא יכנס לקשיות ותרוצים שאין הזמן מספיק לבארם. שזהו בחינת סיג לחכמה שתיקה. וזה בחינת ומים במשורה תשתה שצריכין לשתות מימי הדעת במשורה ובמדה. שלא להתחכם יותר. בבחינת אל תתחכם הרבה וכתיב: ואל תתחכם יותר וכנ"ל. שזהו בחינת אין משיחין בסעדה, כמו שמבאר שם. וזהו: ועל הארץ תישן. כי מבאר שם בהתורה הנ"ל על מאמר רבותינו זכרונם לברכה: והיה רבי אליעזר ישן ורבי יהושע נעור, ששנה היא בחינת מ"ה, בחינת עין לא ראתה וכו'. וצריכין לכלל העולמות עליון בתחתון וכו'. ועקר התגלות כבודו יתברך הוא בארץ הגשמי הזה דיקא. ועל כן כשישן על הארץ בשביל התורה הוא כולל ומקשר העולמות יחד, כי עולה ונכלל בבחינת 'מה' בשעת שנתו מתוך גשמיות הארץ הגשמי שישן עליה, כי יודע ומאמין שמלא כל הארץ כבודו. ומשם הוא נכלל גם בבחינת מ"ה שהיא בחינת שנה כנ"ל. 'וחיי צער תחיה', שחיותו ושמחתו יהיה חיי צער, כי יבין שבזה העולם אין שום תענוג שלם כלל, כי כל תענוגי זה העולם הם בבחינת ואחרית שמחה תוגה גם בזה העולם. מכל שכן מה שעתיד לתן דין וחשבון עליהם בעולם הבא. כי אי אפשר שיתנהג הכל כרצונו כנ"ל. על כן אי אפשר לחיות בזה העולם שיהיו נקראים חיים כי אם כשמסתפק במה שיש לו ושמח בחלקו אפלו אם אין לו רק לחם ומים בדחק, כי אין שום צער ויסורים בעולם כי אם עוונות, שהם עקר המשאוי כבד מכל המשאות של כל מיני יסורין שבעולם. כמו שמבאר בתחלת התורה הנ"ל, על כן דיקא זה שמרצה בחיי צער יש לו חיים אמתיים על ידי ובתורה אתה עמל שהוא עקר החיות והטוב, כמו שכתוב כי הוא חייך וכו'. וזהו: אם אתה עושה כן אשריך-בעולם הזה. וטוב לך-לעולם הבא. כי עקר שעשוע עולם הבא הוא הרצון הנ"ל. שהוא בחינת מה רב טובך וכו' כנ"ל. ומי שממשיך עצמו לרצון זה בעולם הזה. רק הוא זוכה לחיים ואשרי לו גם בעולם הזה כי אין שום חיים וטוב בזה העולם. כי אם תורה ותפלה ומעשים טובים. והעקר הוא הרצון וכנ"ל. ועין בהשיחות מה שבארנו בזה יותר קצת. והבאתי שם מה שקצת העולם מקשין על זה על מה שאמר התנא על פת במלח וכו' אשריך בעולם הזה. שבאמת מי שיש לו לב אמתי להבין את כל המעשה תחת השמש. יבין וישכיל ויראה שאין שום טוב וחיות בזה העולם. כי אם כשמרצים לילך בדרך התנא הנ"ל. ואז דיקא אשרי לו גם בעולם הזה, כי בלא זה כל מי שחפץ יותר חפצי העולם הזה ומחמדיו חייו מרים ומרורים ביותר אפלו מי שיש לו עשירות הרבה כידוע לבקיאים בהם, עצם רבוי המרירות מר ממות ורבוי הדאגות שסובלים גם בעולם הזה. מכל שכן מה שיצטרכו לתן דין וחשבון לעולם הבא. על שלא התנהגו בממונם ועשירותם כראוי שעליהם נאמר:

עשר שמור לבעליו לרעתו. ועין מה שכתוב השיחה הנפלאה שהעולם אומרים שיש עולם הזה ועולם הבא וכו'. שכפי הנראה בכאן הוא הגיהנם וכו' ומי שישים לבו באמת לדברי צדיקי אמת יבין גם בדעתו שדברי התנא הנ"ל. הם כנים ואמתיים רק על פי פשוטן של דברים. שרק מי שמרצה לילך בדרכו הנ"ל. אשרי לו גם בעולם הזה. וכל מה שמקרב עצמו יותר לדרך הנ"ל אשרי לו, מכל שכן אם יזכה בשלמות לדרך הנ"ל. מה רב טובו בעולם הזה ובעולם הבא וכו'. עין לא ראתה וכו'. ה' יתברך ישים חלקנו עמו. אמן, כן יהי רצון:

אות סה וזה בחינת ויקח קרח-ואתפלג קרח שחלק בין בחינת איה לבחינת מלא. כי עקר תקון כל המצוות ועבודת ישראל הוא לכלל ולקשר העולמות יחד. שזה בחינת המשכן שהוא בחינת הבית המקדש שהקריבו בו הקרבנות. שעל ידי זה עקר הכלליות וכו' כנ"ל, אבל אסור לכנס בזה הדעת בקשיות ותרוצים שהם למעלה משכלו כנ"ל. רק לבטל דעתו נגד אבותינו ונגד הצדיקי אמת הממשיכין זה הדעת בכל דור ודור. להודיע לבני האדם כי מלא כל הארץ כבודו ולכללו בבחינת מה וכו' כמו שמבאר שם. וקרח מחמת גסותו פגם בזה מאד ונכנס בקשיות שהם למעלה משכלו עד שכפר בעקר על ידי שעשה פרוד בין בחינת מ"ה לבחינת מלא. וכל זה היה מחמת גסותו שקנא עצמו בנשיאות אליצפן ורדף את הכבוד. ובזה פגם בכבוד ה' יתברך אשר כל הארץ מלא כבודו. וצריך כל אדם לבטל כבודו כנגד כבוד המקום ולמעט בכבוד עצמו ולהרבות בכבוד המקום , כי מובן שם בסוף התורה כי מרחמם הנ"ל. שהעקר תלוי בענוה שהיא גדולה מן הכל. ועל כן עקר הרבי הראשון שהמשיך זה הדעת הקדוש היה משה רבנו. כי הוא היה ענו מאד מכל האדם. וכן התלמידים החפצים לקבל ממנו צריכים על כל פנים שלא יהיה להם גסות רוח ויברחו מן הכבוד, כי אם לא יבטלו כבודם בודאי לא יוכלו להתקרב אל האמת, כי על ידי שחפץ בכבוד עצמו חס ושלום הוא פוגם בבחינת מלא כל הארץ כבודו, כי אין אני והוא יכולין לדור וכו' כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. וקרח פגם בזה מאד עד שכפר בעקר כנ"ל. ועל כן אמר אז משה ואהרן מה הוא מ"ה דיקא וכנ"ל. ועל כן חלק על ציצית ועקר על תכלת שבציצית, כי תכלת הוא חבור שחר ולבן, כמובא בחינת כלליות הנ"ל. שחר בחינת חשך, בחינת עמק המשג, בחינת אי"ה, בחינת מה חמית וכו'. לבן בחינת התגלות, בחינת מלא כל הארץ כבודו שצריכין לכללם יחד וקרח פגם בזה כנ"ל:

אות סו ועל-כן מסר לו עבודת הקטרת. ואמר לו שסם המות נתון בתוכו שבו נשרפו נדב ואביהוא כי כל הקרבנות הם בחינת כלליות הנ"ל כנ"ל, אבל אין לך חביב מן הקטרת. שעקר ההתקשרות על ידו. ועל כן נקרא קטרת לשון קשר, כי קטרת יורד למטה למטה מאד להעלות מעמקי עמקי הקלפות בסוד חלבנה. שזה בחינת אחד עשר סמני הקטרת כנגד אחד עשר אלופי עשו וכו'. שזה בחינת אחד עשר פסוקים שמתחילין בנון ומסימין בנון . נון בחינת נפילה. ונון בחינת משיח שישיג שער הנון שאי אפשר לעלות שם כי אם על ידי בחינת לפני שמש ינון שמו. שזהו בחינת הנונין הפוכין שסביב פרשת ויהי בנסע וכו' וכמובא. וזה בחינת הנונין הפוכין שבקפיטיל קז בתהלים במזמור הודו. שמדבר מכל הגליות שנפלו כנסת ישראל בהם שתקונם על ידי בחינת הנון של משיח. שהם בחינת הצדיקי אמת שבכל דור שמכניסין בישראל. לצעק בכל פעם לה' ולהודות לו יתברך על חסדיו ונפלאותיו שעושה עמנו בכל עת בתוך עמק מרירות הצרות בגוף ונפש וממון וכו'. וכן לצעק ולחזר ולצעק בחינת ויצעקו ויצעקו וכו'. כמובא בזה הרבה בדברינו. וכל זה הוא בחינת קטרת כנ"ל. שצריכין לאמרם בכונה כדי לזכות לתשובה כמובא. כי קטרת יש לו זה הכח לגלות בעמקי הקלפות כי מלא כל הארץ כבודו. ולהעלות משם כל מי שנפל לשם וכנ"ל עד לעלא ולעלא, כי סלוקא דקטרת עד אין סוף כמו שאיתא בזהר הקדוש, אבל אף על פי שקטרת גבה כל כך גם בו סם המות נתון בתוכו שבו נשרפו נדב ואביהוא שפגמו גם כן בכלליות הזה מרבוי קדשתם העצומה מאד. בחינת בקרבתם לפני ה' וימתו. אבל אף על פי כן פגמו מאד, כי עלו למעלה מעלה שלא ברשות ולא רצו להוריד עצמן למטה להמשיך הדעת מדור לדור. בבחינת חליפות הנ"ל. שזהו בחינת בגין דלא אנסיבו. וכמו שכתוב: ובנים לא היה להם. כי עקר ההתקשרות הנ"ל. הוא בסוד יחוד איש ואשה בקדשה שמשם המשכת כל הדורות שהם החליפות. והם סברו שיכולין להקטיר קטרת בלא תקון וכו'. על כן מתו. מכל שכן קרח ועדתו שפגמו בזה מחמת גאות וכבוד כנ"ל:

אות סז וזה בחינת מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שקרח עינו הטעתו. ראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו שמואל ובניו ועשרים וארבע משמרות וכו'. הינו כי על ידי זה טעה והתלבש היצר הרע אצלו במצוות כדרכו (כמו שמבאר בסימן א). כי סבר שכבוד ה' יתברך לגלות כי מלא כל הארץ כבודו ראוי להיות על ידו. מאחר שזה הכבוד צריכין לגלות מדור לדור. כמבאר בזאת התורה הנ"ל. שבשביל זה צריכין להשאיר בנים ותלמידים שהם החליפות וכו' כנ"ל, על כן סבר מאחר שהוא רואה שממנו יצאו דורות קדושים של צדיקים כאלו שיגלו כבודו יתברך שהם שמואל וכו', בודאי מגיע לו כל הגדלה והכבוד של הנשיאות, כי באמת זה הצדיק שצריך להאיר הדעת הקדוש בעולם בודאי ראוי שיהיה לו כל הכבוד שיבואו כל ישראל אליו לכבדו כדי שיוכלו לקבל ממנו תורה ודעת על ידי זה. כי שרש התורה הוא כבוד דקדשה. וכמובן בדבריו זכרונו לברכה בכמה מקומות. וזה בחינת כבוד חכמים ינחלו. ועליו נאמר: כי מכבדי אכבד. כי מאחר שהוא עוסק לגלות כבודו יתברך בודאי ראוי שיהיה לו כל הכבוד שיהיה מכבד ומפרסם גדול ויהיה לו ממשלה ונשיאות כדי שיוכל למשל בעולם ולהדריך את ישראל בדרך הקדשה. להאיר דעת הקדוש בעולם. ובשביל זה היו כמה צדיקים נשיאים ומלכים ומכבדים מאד. אבל זה הצדיק שמקבל הכבוד. צריך שיהיה ענו גדול בתכלית בבחינת משה ויהיה בורח מן הכבוד באמת לאמתו ולא יקבל הכבוד לעצמו רק למען כבוד ה' יתברך כדי שיוכל על ידי זה להאיר הדעת בעולם מדור לדור כנ"ל. וקרח טעה בזה שראה שיצאו ממנו דורות צדיקים שיתגלה כבודו יתברך על ידם וסבר שהדעת הקדוש שלהם לגלות כבודו יתברך יהיה נמשך על ידו. ועל כן אמר שראוי לו כל הכבוד כדי שיוכל להמשיך הדעת מדור לדור כנ"ל, אבל כונתו לא היתה לשמים כי אם בשביל כבוד עצמו. אבל הוא היה חזק בדעתו ונכנס לאותו חזקה שהוא ימלט. מאחר שראה שלשלת כזאת שיצאו ממנו שישתלשל ממנו דורות קדושים שימשיכו דעת כזה בעולם. ועל ידי זה נתעה כל כך עד שמרד במשה רבנו שממנו כל המשכת הדעת הקדוש הזה וחלק עליו. ואמר: כלם שמעו מסיני אנכי וכו'. כאלו קבלת התורה שהוא עקר המשכת הדעת. ירשו כלם מאבותיהם מעצמם שלא על ידי כחו של משה רבנו. ובזה טועים הרבה גם בדורות האלו כאלו התורה הולכת בירשה וכו'. כידוע לבקיאים קצת בהנהגת העולם עתה. ורבותינו זכרונם לברכה אמרו בהפך: כתר שם טוב מנח, כל הרוצה יבוא ויטל. וכתיב אב לא ישא בעון הבן ובן לא ישא בעון האב וכו'. וכמו שראינו בכל הדורות שהיו צדיקים גדולים הרבה שהיה להם בנים רשעים, והיו רשעים הרבה שהיו להם בנים צדיקים וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ואל תאמר שהיא ירשה לך וכו'. כי אף על פי שעקר הדעת והאמונה הקדושה התחיל מהאבות, אף על פי כן לא היה מי שהאיר והמשיך זה הדעת בכל העולם כמו משה רבנו עליו השלום, כמו שכתוב: כי שאל נא לימים ראשונים וכו'. הנהיה כדבר הגדול הזה וכו'. ואפלו עתה בדורות שאחר מתן תורה, אי אפשר להמשיך הדעת הקדוש כי אם על ידי גדולי מבחרי הצדיקים שה' יתברך שולח בכל דור ודור. וכמובן למשכיל מכל המעשיות שעברו בישראל בכל דור ודור עד היום הזה. וקרח פגם בזה מאד מאד מחמת שצפה שדורות קדושים יצאו ממנו וכנ"ל, על כן סבר שהוא השיג הדעת. ורצה להבין הכל ונכנס בקשיות שהם למעלה מהזמן עד שכפר במשה ובתורתו, עד שכפר בעקר:

אות סח וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בפרק חלק: 'ויקח קרח'. שעשה קרחה בישראל. ודרשו שם כל שמות אבותיו הקדושים על קרח לגנאי. וכמו שכתוב שם: בן יצהר שהרתיח כל העולם כצהרים. וכן בן קהת וכו'. והקשה לכתב בן יעקב שעקב וכו'. (סנהדרין קט) והוא פלא למה לכתב שם הקדוש של יעקב גם כן להפכו לגנאי לו. אך קרח במחלקתו גרם שלא די שהדעת של בניו לא יהיה נמשך לבניו על ידו. כי אם על ידי משה ותלמידיו יהושע והזקנים וכו'. אף גם פגם וכרת ועקר עצמו מהדעת הקדוש של אבותיו הקדושים שכל הדעת שלהם נהפך אצלו לרעה. בחינת לא זכה-נעשית לו סם המות. עד שכל שמותיהם הקדושים שהוא הדעת שכלול בהשם (כמו שמבאר במקום אחר) שלהם. הפך הכל על עצמו לרעה. ועל כן הקשה ולכתב גם בן יעקב ויהיה נדרש עליו גם כן לגנאי, כי בודאי פגם גם בשרש הדעת של יעקב שממנו התחלת יחוס ישראל שנקראים כלם בני ישראל. והשיב: יעקב בקש על הדבר: בקהלם אל תחד כבדי. הינו שזה היה נפלאות הכח של יעקב אבינו שהמשיך בזרעו קדשת הדעת הזה בקדשה חזקה כזאת שאפלו אם יהיה איזה מזרעו פוגם בדעתו מאד אף על פי כן לא יהיה נפסק חס ושלום, הדעת מזרעו, כי בכל דור ודור יקומו צדיקים שיאירו דעתו בעולם. ועל כן בקש מה' יתברך ופעל שאפלו כשקרח ירצה לעקר את הכל חס ושלום, לבטל הדעת הקדוש הזה חס ושלום, אף על פי כן לא יוכל לפגם בשרש הדעת שלו שהוא כבוד ה' יתברך בחינת בקהלם אל תחד כבדי. 'כבדי' דיקא. כי כל שרשי הנפשות הם כבוד ה' יתברך, כי הכל נברא לכבודו (וכמו שמבאר במקום אחר. ויעקב כלול מכל הכבוד שהוא שרש כל הנפשות בני ישראל שיצאו ממנו, כי המשיך זרעו בקדשה כזאת שכל כבוד ה' יתברך יתגלה על ידי זרעו, כי זכה למטה שלמה שכל שנים עשר בניו היו כלם קדושים והיו עוסקים להמשיך הדעת הקדוש שהוא האמונה הקדושה בעולם. ובעצם כחו פעל כל כך שקדשת זרעו לא יפסק לעולם שכל זרעו עד הסוף, כלם יכירו וידעו את ה' יתברך וימשיכו הדעת הקדוש מדור לדור לעולם. עד שאפלו אם אחר כמה דורות יהיה נמצא איזה רשע מזרעו שירצה להכרית עצמו משרש הדעת הקדוש הזה, כמו קרח. אף על פי כן לא יוכל לעקר כי אם את עצמו. אבל דורותיו שיצאו ממנו יהיה נשאר בהם נקדת קדשתו שהוא קדשת הדעת הנ"ל שהוא כבוד ה' יתברך. עד שסוף כל סוף יתגלה על ידי זרעו של זה הרשע והכופר, יתגלה על ידו גם כן קדשת כבודו יתברך. שזהו ענין כל הרשעים בני הצדיקים שהיו בעולם, ובפרט במלכי בית דוד. ואחר כך יצאו מהם דיקא צדיקים קדושים ונוראים מאד מאד. כמו אחז שהיה בן הצדיק יותם והוא היה רשע גדול ואחז בתי כנסיות ובתי מדרשות. ובקש לבטל התורה מישראל ולסלק שכינתו מישראל שזה עקר פגם הכבוד הנ"ל כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שאמר: אם אין גדיים אין תישים, אם אין צאן אין רועה וכו'. ואף על פי כן יצא ממנו צדיק קדוש ונורא מאד שהוא יחזקיהו שבקש הקדוש ברוך הוא לעשותו משיח, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. וכן יחזקיהו הוליד את מנשה ואמון שהיו רשעים. ואחר כך יצא מהם יאשיהו הצדיק שכמוהו לא היה אשר שב אל ה' וכו'. וכן בכמה דורות עד שסוף כל סוף יצא מהם משיח צדקנו שתעבר נשמתו דרך כמה דורות רשעים וסוף כל סוף יהיה נולד מהם. ויהיה צדיק קדוש ונורא מאד עד שכל הגאלה תהיה על ידו (וכמובא בכתבי האר"י ז"ל מזה) וזה היה כל ענין קרח. שעל ידי תאות כבוד עצמו חטא מאד ומרד כנגד משה רבנו שממנו כל המשכת הדעת הקדוש בעולם לגלות כי מלא כל הארץ כבודו. עד שכפר בעקר וכל חזקת טעותו היתה על ידי בניו שראה שלשלת גדולה יוצאת ממנו כנ"ל ועל ידי זה נתעה מסברא לסברא של שקרים וטעותים עד שכפר בכל תורת משה. ובקש לעקר את הכל עד שגרם שעקר את עצמו מכל קדשת אבותיו הקדושים. ועל כן נדרשו עליו כל שמותם לגנאי וכנ"ל. כי אצלו נהפך הכל לגנאי וכנ"ל. אבל כפי עצם פגמו היה ראוי שיהיה נכתב גם בן יעקב ולדרשו לגנאי עליו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בגמרא הנ"ל כי הוא רצה לעקר עצמו מתחלת שרש קדשת ישראל שהוא יעקב אבינו. אך יעקב בקש על הדבר: בקהלם אל תחד כבדי כנ"ל. הינו שעצם קדשת נקדתו של יעקב תהיה מסתתרת ומתעלמת אז ולא יוכל להגיע פגמו לשם כדי שתוכל הנקדה הקדושה הזאת להתלבש בבניו לעוררם בתשובה בתוך עצם המחלקת הגדולה הזאת. וכן היה שבתוך הרעש הגדול של הבליעה שבו בתשובה בכחו הזה ונתבצר להם מקום בגיהנם, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק ובני קרח לא מתו עד שמהם יצאו כל השלשלת הגדולה שראה קרח שהם הדורות הקדושים שמואל וכו' שגלו אלקותו בעולם אבל לא בכחו של קרח, כי הוא נאבד מתוך הקהל כי נשאר קרח מכאן ומכאן, כי עקר עצמו מאבותיו וכל שמותם הקדושים נדרשו עליו לגנאי כנ"ל. וגם בניו ודורותיו לא קבלו הדעת הקדוש ממנו, כי אדרבא, הוא הסית גם אותם עד שגם הם היו בתוך המחלקת בתחלה. רק שבכח תפלתו של יעקב סבב ה' יתברך שנתעוררו בתשובה ולא מתו עד שיצאו מהם כל הדורות הקדושים שהלכו בדרך של משה רבנו, והמשיכו הדעת הקדוש של משה רבנו בעולם לידע ולהאמין בה' כי מלא כל הארץ כבודו. וזה שדרשו רבותינו זכרונם לברכה שם: "ויקח קרח", שעשה קרחה בישראל. קרחה ודאי כמו שדה שיש בו קרחת. שיש תבואה ופרות נפלאים מכאן ומכאן ובאמצע יש קרחה בלא תבואה ופרות כמו מדבר שמם. וזהו בחינת קרח. שאבותיו היו כלם קדושים ובניו ודורותיו גם כן צדיקים קדושים והוא נשאר באמצע כמו קרחה ועל כן נקרא קרח וכנ"ל:

אות סט ועתה מה מתקו דברי רבותינו זכרונם לברכה שאמרו במדרש שיעקב אבינו בקש בקהלם אל תחד כבדי, שלא יזכר שמו במחלקת קרח. ואימתי יזכר שמו כשהן מתיחסין ועומדים על הדוכן בן תחת בן אסיר וכו' עד בן ישראל, הינו שיעקב בקש שני הדברים שהם תלויים זה בזה כדי שישאר קדשתו שהוא קדשת הדעת הקדוש בעולם להכיר את הבורא שמים וארץ. כי בקש שעל מחלקת של קרח שרצה לבטל הדעת הקדוש הזה על ידי שחלק על משה ותורתו. אז לא יזכר שמו שלא יוכל לפגם בשרש קדשתו וכנ"ל. ולהפך על הדוכן אז דיקא יהיו מתיחסין על שמו בן ישראל כדי שיהיה נמשך קדשת דעתו שהוא שרש קדשת כל ישראל יהיה נמשך בהם שעל ידי זה יהיה להם כח לגלות ולהאיר הדעת בעולם על ידי כל השירות והתשבחות שאמרו ברוח הקדש על הדוכן וכנ"ל. ועל כן בקש יעקב על זה שיזכר שמו על הדוכן בעת שבקש שלא יזכר שמו במחלקתם. כי זכירת שמו ביחוסם על הדוכן הוא תקון לפגם מחלקת קרח שבקש לעקר את הכל אפלו נקדת קדשת יעקב עד שהכרח יעקב להתפלל שלא יזכר שמו עליהם שלא יגיע הפגם לשם. ועל כן בקש מיד שעל הדוכן אז דיקא יזכר שמו להורות שנקדת קדשתו אינה נפסקת לעולם אף על פי שהיה באמצע קרחה שהוא קרח וכנ"ל, כי נקדת קדשתו יתלבש בזרעו וכנ"ל. ועל כן בקש ופעל אצל ה' יתברך שאז ביחוס על הדוכן אז דיקא יזכר שמו, כי זה תקון על מחלקת קרח ששם לא נזכר שמו מחמת זה וכנ"ל. ודבר אלקינו יקום לעולם וכנ"ל. (ובענין זה יש דברים נעלמים הרבה ועין מה שכתב אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה בסימן יז על פסוק ה' יספר בכתוב עמים זה ילד שם סלה. ומה שבארנו בזה קצת בהלכות דברים היוצאים מן החי עין שם ותבין מרחוק מעט):

אך אחר כל אלה צריך כל אחד לדעת שהבחירה חפשית תמיד. ואפלו אם יהיה לו אבות צדיקים קדושים ונוראים, ואפלו אם עתידים לצאת ממנו צדיקים, אף על פי כן הוא יש לו בחירה. ואם ייטיב מעשיו אשרי לו ואם לאו אוי לו. מכל שכן כשסומך עליהם לחלק על הצדיק האמת אוי לו אוי לנפשו, כי הנפש החוטאת היא תמות ואב לא ישא בעון הבן ובן לא ישא וכו'. וכל זה מובן ממחלקת קרח וכנ"ל). ועין לעיל באות ז בהלכה זאת שם מבאר גם כן מענין קרח וכו', עין שם:

אות ע וזה בחינת ברכת המזון, כי עקר תקון האכילה הוא לזכות אז להארת הרצון שיאיר לעתיד בחינת ואתה נותן להם את אכלם בעתו, בחינת כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל שהיא בחינת מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וכו' וכנ"ל. ועל כן צותה אותנו התורה הקדושה לברך ברכת המזון אחר האכילה כדי שיזכה כל אחד ואחד מישראל להמשיך על עצמו בחינת הארת הרצון על ידי הדבור הקדוש של ברכת המזון שמברכין ומודים ומשבחין לה' יתברך על אכילתו, כי כל הברכות וההודאות לשמו הגדול יתברך הם בחינת הארת הרצון, כי 'שמו' בגימטריא 'רצון', כי כל הברכות וההודאות כלולים בחינת עשרה מיני נגינה שהם ברכה והודאה וכו'. שכלם הם בחינת דבקות נפלא ורצון והשתוקקות נמרץ אליו יתברך. ועל כן עקר ברכת המזון הוא על הכוס של יין, כי אין אומרים שיר אלא על היין שזה בחינת דבקות ורצון, כנ"ל לענין ארבע כוסות באות יט:

אות עא וזה בחינת שלש ברכות של ברכת המזון, כי להארת הרצון אין זוכין כי אם על ידי כלליות בן ותלמיד שהוא כלליות דרי מעלה ודרי מטה וכו', כמו שמבאר שם בהתורה הנ"ל. ועל כן הם שלש ברכות בברכת המזון אחד כנגד הארת דרי מעלה ואחד כנגד הארת דרי מטה. ואחד כנגד כללותם יחד, כי ברכה ראשונה תקן משה כשירד המן לישראל, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. וזה בחינת השגת מ"ה, בחינת הארת דרי מעלה כנ"ל, כי משה הוא עקר הרבי הראשון שעקר השגתו בחינת מ"ה שבו כלולים שניהם, כי התחתון נכלל בעליון כמו שמבאר שם. וזהו בחינת המן, בחינת ויקראו בית ישראל את שמו מן כי לא ידעו מ"ה הוא. וברכה שניה הוא ברכת הארץ, זה בחינת השגת דרי מטה שהיא בחינת מלא כל הארץ כבודו, כי עקר התגלות כבודו בארץ הגשמי הזאת היא בארץ ישראל ומשם נמשך איזה הארה גם לחוץ לארץ על ידי הקדשות שישראל מקדשין גם האויר של חוץ לארץ בקדשת ארץ ישראל כמובא בדבריו זכרונו לברכה. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלקי וכו'. ועל כן יהושע דיקא תקן ברכת הארץ כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כי יהושע הוא בחינת תלמיד כמו שמבאר שם שהשגתו בחינת מלא כל הארץ כבודו שהוא השגת התלמיד כמו שמבאר שם. וברכת בונה ירושלים. תקנו דוד ושלמה כשנבנה הבית המקדש. זה בחינת כלליות בן ותלמיד כלליות דרי מטה עם דרי מעלה שהיא בחינת כלליות העולמות שזה העקר. שעקר זה התקון בשלמות נמשך על ידי הבית המקדש ששם עולים כל הקרבנות וכו' וכנ"ל. ועל כן כשנבנה בית המקדש אז נשלם התקון הזה. ואז תקנו דוד ושלמה הברכה שלישית בברכת המזון שהוא בונה ירושלים. כי עקר התקון הוא על ידי ירושלים ובית המקדש ששם עקר כלליות העולמות שעל ידי זה דיקא זוכין להארת הרצון בשעת האכילה ועל כן תקנו כל אלו הברכות על אכילת ישראל כדי שיהיה נמשך על ידי זה הארת הרצון בשעת האכילה שהוא הרצון שיאיר לעתיד בחינת כעת יאמר ליעקב ולישראל מ"ה וכו', מה דיקא וכו' כנ"ל:

אות עב וזה בחינת ברכת הטוב והמטיב שתקנו ביבנה על הרוגי ביתר שנתנו לקבורה, כי עקר הטוב האמתי והנצחי הוא הארת הרצון שיזכה כל אחד לעתיד לפי בחינתו שעל זה נאמר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וכנ"ל. ועל כן לעתיד לבא יברכו על הכל הטוב והמטיב, כי אז יבינו וישיגו הכל שכל מה שעובר על האדם הכל לטובתו הנצחית כדי שיזכה על ידי זה להארת הרצון המפלג שזה עולה על הכל. ועל כן אחר החרבן תקנו החכמים להזכיר בפרוש ברכת הטוב והמטיב בברכת המזון כדי להמשיך על ידי זה הארת הרצון מהעולם הבא לעולם הזה, על ידי הברכה של הטוב והמטיב שהיא בחינת עולם הבא, כי אז יברכו על הכל הטוב והמטיב כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כי בזמן שבית המקדש היה קים היה נמשך הארת הרצון ממילא על ידי השלש ברכות של ברכת המזון שהם בחינת כלליות העולמות שעקרם היה בבית המקדש על ידי הקרבנות שמכפרין, אבל עכשו שאין לנו בית המקדש ולא קרבן וצריכין להמשיך הכפרה והסליחה על העוונות על ידי האכילה בעצמה כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שעכשו שלחנו של אדם מכפר. ועל כן עכשו צריכין להוסיף ברכה רביעית שהוא ברכת הטוב והמטיב שהיא בחינת הברכה של עולם הבא שאז יהיה הארת הרצון, כי עכשו צריכין להמשיך הארת הרצון של לעתיד לבא על ידי הברכה נוספת שמדברת מעולם הבא שהיא ברכת הטוב והמטיב שיברכו לעתיד על הכל. ועל כן תקנו הטוב והמטיב ביבנה על הרוגי ביתר שנתנו לקבורה, והדבר תמוה, למה תקנו ברכת טוב והמטיב דיקא על שנתנו לקבורה. וגם מה זה שקבעו ברכה זאת שנתקנה על קבורת הרוגי ביתר בברכת המזון דיקא שמברכין אחר האכילה, היה להם לקבעה בברכת התפלה. אך עקר ברכה זאת תקנו לחזק תקותנו עדין גם עתה אחר החרבן שעדין יש לנו תקוה לזכות לרב טוב הצפון לעתיד לבוא שהיא הארת הרצון. וזה תקנו על ידי שראו חסד ה' שהרוגי ביתר נתנו לקבורה. כי הקבורה הוא תקון המת, כי אז דיקא מתחיל צמיחת חיותו הנצחי, כמו שכתוב: וישוב העפר על הארץ כשהיה, ואז דיקא והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. הינו שאז מתחיל לזכות להארת הרצון שמאירה הנפש בהגוף הרחוק ממנה עתה מאד ואז דיקא מאירה בו הארת הרצון שהיא עקר תקונו בחינת חיים נצחיים שיזכה לעתיד, כי תכף כשאדם מת צריך להתחיל לחיות חיים האמתיים שהם חיים נצחיים שהם בחינת הארת הרצון הנ"ל. וכמו שכתוב במדרש על פסוק: טוב יום המות מיום הולדו, שכשאדם חי מונין לו למיתה וכשמת מונין לו לחיים כי אז עקר התחלת חיותו הנצחי. אבל אין מתחיל לזכות לזה כי אם לאחר הקבורה, כי הנפש אין לה שום מנוח עד אחר הקבורה כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בבחינת וישוב וכו' כנ"ל. כי כל זמן שאין עולה הנפש אל האלקים למקור חצבה למעלה. אינה יכולה להאיר בגוף שהוא בחינת דרי מטה. כי זה כלל שכל מה שהנפש עולה בעליה יתרה היא מאירה ביותר לכל מדרגות התחתונות שהם בחינת דרי מטה, בחינת גוף, שזהו בחינת מעלת הצדיק הגדול שכל מה שהוא גדול במעלה מפלגת יותר ויותר הוא מאיר בדרי מטה יותר. נמצא, שהקבורה היא תקון המת. ועקר התקון הוא שאז עולה הנפש למעלה. ועל ידי זה דיקא מתחלת להאיר משם בהגוף בחינת הארת הרצון שהוא עקר החיים נצחיים של לעתיד שיזכה כל אחד אחר תחית המתים, אבל התחלת צמיחת החיים הזה שהוא בחינת הארת הרצון. מתחיל מעת הקבורה שאז מתחיל הגוף להתבלה בעפר שעל ידי זה נכלה הזהמא שנאחז בו מחטא אדם הראשון שכל פגמו היה על ידי האכילה שאכל מעץ הדעת. שעל ידי זה פגם בבחינת הארת הרצון הנ"ל וכמו שמבאר לעיל מזה. ועל כן אז מתחיל צמיחת חיותו שהוא הארת הרצון וכנ"ל. ועל כן כשראו החכמים באותו הדור שאין מניחין הרוגי ביתר לקבורה סברו שחס ושלום אפס תקוה, כי עקר צרת חרבן בית המקדש הוא מה שגרמנו בעוונותינו החרבן. שעל ידי זה אין מי שיכפר בעדינו על עוונותינו שזה עקר הצרה הגדולה מכל הצרות שבעולם כמו שמבאר שם. ועקר הצרה הוא שעל ידי התגברות העוונות שגרמו החרבן בית המקדש אי אפשר לכלל העולמות ולזכות להארת הרצון הנ"ל שזה עקר התכלית וכנ"ל. ועל כן כשראו שאין מניחין לקבר הרוגי ישראל שהם הרוגי ביתר סברו שחס ושלום התגבר הקטרוג כל כך עד שאפס תקוה שאי אפשר עוד לזכות לעקר התקוה הנ"ל. שהיא הארת הרצון שזוכין אחר הקבורה דיקא. ובפרט הרוגי ביתר שנהרגו על ידי שהדליקו נרות לחרבן בית המקדש, כמו שאמרו במדרש. ועל ידי זה המשיכו על עצמן גזרת החרבן יותר ויותר. כי כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה ולהפך כל מי שאינו מתאבל על החרבן, מכל שכן כששמח על צרה הזאת עליו נאמר ותהי עוונותם חקוקה על עצמותם וכו' כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. ועקר קלקול העוונות שהם עקר פגם חרבן בית המקדש כנ"ל. הוא שעל ידי זה אין זוכין להארת הרצון בעת התחיה כשאינו זוכה לתשובה. ועל כן כשראו החכמים שאף על פי כן חמל ה' על עמו ונתנו הרוגי ביתר לקבורה ראו שעדין חסדי ה' לא תמנו וכו', כי לא כחטאינו עשה לנו וכו'. כי אף על פי כן חמל עליהם בכח הצדיקים האמתיים שעסקו בתקונם והתפללו עליהם עד שנתנו לקבורה. ועל כן תקנו אז ברכת הטוב והמטיב דיקא. כי הטוב והמטיב הוא הברכה של לעתיד שיברכו הכל בעת התחיה שהוא בחינת הארת הרצון שהוא עקר הטוב האמתי והנצחי בחינת מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וכו'. ועל כן תקנו ברכה זאת בברכת המזון דיקא כי עקר הארת הרצון של לעתיד ממשיכין על עצמו בזה העולם בעת האכילה דיקא שזהו בחינת מצות ברכת המזון כנ"ל. ועל כן אז בעת שנתנו הרוגי ביתר לקבורה. הוסיפו בברכת המזון דיקא ברכת הטוב והמטיב שמורה שעדין גם עתה אחר תקף החרבן יש תקוה עדין לזכות לטוב הנצחי שהוא הארת הרצון. וזה רואין על ידי שנתנו לקבורה שאז עקר התחלת תקון זה לזכות להארת הרצון כנ"ל, כי אדרבא, דיקא עתה אחר החרבן הגדול הזה צריכין להתגבר ביותר ויותר ברצון חזק ואמיץ מאד לה' יתברך ולתורתו הקדושה כי עתה אין בית המקדש ולא כהן ולא קרבן לכפר בעדינו. ואין אנו מחיין עצמנו רק במה שאנו מתגעגעים ומצפים ומחכים לבנין בית המקדש ואנו עוסקין באמירת הקרבנות בבחינת ונשלמה פרים שפתינו שכל זה הוא בחינת רצון שאנו חושקים ורוצים ומצפים לעשות רצונו להביא קרבנות לבית המקדש וכו'. ומחמת שעקר הארת הרצון נמשך בשעת האכילה על כן הוסיפו ברכה זאת של הטוב והמטיב בברכת המזון דיקא וכנ"ל:

אות עג וזה שקונן ירמיהו על החרבן: ואמר אבד נצחי ותוחלתי מה'. שסבר שחס ושלום אפס תקוה מאחר שנחרב הבית המקדש שעקר כלליות העולמות על ידו שזה עקר התקון וכו' כנ"ל. ועל כן שם בבית המקדש היה עקר הרצון והדבקות הנפלא לה' יתברך. ועכשו שנחרב חס ושלום, אפס תקוה. אך בתוך דבריו מנחם עצמו ואומר: זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל חסדי ה' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו, חדשים לבקרים רבה אמונתך. חדשים לבקרים וכו' זה בחינת תחית המתים שאז יתחדשו כל הנפשות ויקומו בתחיה ויחיו חיים נצחיים שהוא בחינת הארת הרצון הנ"ל שהוא הרב טובך שיזכו לעתיד וכנ"ל. וזהו שמחזק עצמו כי אף על פי שנחרב הבית המקדש ששם היה עקר תקון זה כנ"ל. אף על פי כן לא אפס תקוה, כי אף על פי כן נזכה לבחינת חדשים לבקרים וכו' על כן חלקי ה' אמרה נפשי על כן אוחיל לו, כי עדין אוחיל ואחכה ואקוה ואצפה לה' יתברך שכל זה בחינת רצון כי עדין יש תקוה כי חסדי ה' לא תמנו וכו', כי אדרבא, עתה בתקף גלותנו וחרבננו בכלל ובפרט צריך כל אחד לחזק את עצמו יותר בבחינת התחזקות הרצון ולחכות ולחלות ולצפות עדין לישועת ה' ברצון וגעגועים גדולים מאד, כי כפי מה שימשיך על עצמו התחזקות הרצון בזה העולם גם בתקף הגלות כן יזכה לרב טוב הצפון שהוא הארת הרצון לעולם הבא. ועל כן עתה שחרב הבית המקדש ששם היה עקר הארת הרצון כנ"ל. על כן עתה צריכין להתחזק בזה ביותר וכנ"ל:

אות עד וזה בחינת בין המצרים שאז מתאבלין על חרבן בית המקדש שגרמו המרגלים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק:

ויבכו העם בלילה ההוא: אתם בכיתם בכיה של חנם, אני אקבע לכם בכיה לדורות. וכמבאר כל זה בהתורה "כי מרחמם" הנ"ל. שזהו הצרה הגדולה מכל הצרות וכו', כמו שמבאר שם. ועל כן צריכין להתאבל מאד על זה. והעקר לבכות על עוונותינו שגרמו החרבן והם מעכבים הגאלה. ועקר הצרה הגדולה מן הכל הוא ההסתלקות וההעלמה של הצדיקי אמת שנסתלקו ונתעלמו בעוונותינו ואין מי יעמד בעדינו, כי כל חטא המרגלים וכל חטא העגל שגרמו חרבן בית המקדש. וכן כל העשר נסיונות שנסו אבותינו את הקדוש ברוך הוא במדבר כלם היו על ידי פגם המחלקת שחלקו על משה והתלוננו עליו ולא שמעו לדבריו. כמובן בכל פרשיות התורה המדברים מזה, כמו שכתוב שם בפסוק: וילונו העם על משה ועל אהרן וכו' וכן הרבה. וזה גרם כל החרבנות. וכן עתה עקר אריכת הגלות הוא על ידי המחלקת על צדיקי אמת והאמת נעדרת. ועל כן צריכין לבכות ולצעק מאד על זה במר נפש. ועקר הפגם הוא בחינת מחלקת קרח הנ"ל שהוא מה שעושין פרוד בין בחינת אי"ה ומלא. על ידי הקשיות שהם למעלה מדעתם שאי אפשר להבינם וכנ"ל. והכל בא על ידי גסות וגאות שכל אחד חפץ בכבוד, כי מי שמבטל כבודו נגד כבוד הצדיק האמת שהוא כבוד המקום בודאי לא יפל לעולם אף אם יעבר עליו מה, כי הצדיק יכול להאיר בו בכל מקום שהוא כי מלא כל הארץ כבודו וכו' כנ"ל. אבל אם חפץ בכבוד עצמו אזי אינו יכול להתקרב להצדיק בפרט עתה בדורות האלו שנקדת האמת מבזה מאד ונשלך אמת ארצה וכו'. וכל מי שחפץ להתקרב אל האמת מבזין אותו מאד. על כן אי אפשר להתקרב כי אם על ידי שיבטל כבודו וכנ"ל. אבל זה שחפץ בכבוד אי אפשר לו להתקרב אף גם נעשה חולק שזהו בחינת מחלקת קרח וכו'. שעל ידי זה עקר החרבן ואריכת הגלות וכנ"ל. וזה שצועק ירמיהו: זכר ה' מה היה לנו. ואיתא בכתבי האר"י ז"ל שהצעקה הוא שמבחינת מ"ה נתהוה לנ"ו וכו', עין שם. הינו בחינת הנ"ל שהגבירו בחינת לנו על בחינת מה. כי האדם צריך להיות בבחינת מ"ה שיהיה נכלל בהרבי האמת שהוא בחינת משה שאמר ונחנו מ"ה שבטל כל ישותו ונכלל בבחינת מ"ה. ומשה בחינת הצדיק האמת היה קדוש וטהור בקדשה נוראה מאד ויגע מאד מאד בעבודת ה'. ואף על פי כן בטל את עצמו בתכלית הבטול מכל שכן וכל שכן שאר אנשים שכל אחד יודע פגמיו וחטאיו וכו'. אם הוא רוצה לחוס על עצמו להתקרב לצדיקי אמת בחינת משה צריך לידע שפלותו ופחיתותו האמתי על כל פנים ולא ירצה כבוד על כל פנים ויהיה נכלל בבחינת מ"ה ואז יוכל הצדיק להאיר בו גם כן כי מלא כל הארץ כבודו עד שיהיה נכלל בחינת מלא ובחינת אי"ה יחד כי באמת כלא חד וכנ"ל. אבל החפץ בכבוד עצמו עושה פרוד ואז נעשה מבחינת מ"ה בחינת לנ"ו שהוא בחינת דינים כמבאר בכתבים הנ"ל. וכל זה מחמת שכרוך אחר ישותו וחפץ בכבוד שזהו בחינת 'לנו' שאנו חוששים על כבוד שלנו כאלו הכל מגיע לנו עד שחפצים שיהיה לנו גם כבוד. וזהו: הביטה וראה את חרפתנו. חרפה הוא הפך הכבוד, כי על ידי שחפצים בכבוד באים לחרפות ובושות גדולות חס ושלום, כי כל הרודף אחר הכבוד הכבוד בורח ממנו, כי אינו יכול להתקרב להצדיקי אמת. ואז בא לידי חרפות ובושות שהם העוונות רחמנא לצלן, כי אין מי שיצילנו ויאיר בו, כי עדין ה' עמו כי מלא כל הארץ כבודו. מאחר שנתרחק מהצדיקי אמת על ידי שחפץ בכבוד עצמו וכנ"ל. וזהו נחלתנו נהפכה לזרים וכו'. כי מבאר בהתורה הנ"ל שעקר הפרנסה והעשירות נמשך מכלליות העולמות הנ"ל. אבל זה שנתרחק וגרם פרוד כנ"ל. על ידי זה אינו יכול להמשיך השפע של הפרנסה והעשירות. ועל כן נחלתנו נהפכה לזרים וכו'. ועל כן אנו מבקשים: לא לנו ה' לא לנו כי לשמך תן כבוד. כי אנו מבטלין עצמנו וישותנו בחינת לנו שהוא ישותנו, רק אנו מבקשים לשמך תן כבוד שכל הכבוד יהיה נחזר וישוב לשמו יתברך שהוא בחינת ה' הוא האלקים שהוא שם מלא שעל ידי זה יתגלה כי מלא כל הארץ כבודו וכו':

אות עה וזה בחינת ברכת הזמון שתקנו רק בברכת המזון לבד שכששלשה אוכלין יחד צריכין לזמן, שצריך המברך לומר להשנים שרוצים לברך. שזהו עקר ברכת הזמון, כי מחמת שבשעת האכילה הוא עקר הארת הרצון כנ"ל. שזהו בחינת מצות ברכת המזון כנ"ל כדי להמשיך הארת הרצון המפלג שבשעת האכילה בדבורים שהם דבורי הברכות של ברכת המזון וכנ"ל. על כן תקנו שכששלשה אוכלין ביחד, אז יוסיפו לזמן, כי עקר ברכת הזמון הוא בחינת הארת הרצון שאומרים קדם ברכת המזון שאנו רוצים לברך. כמו שאומרים: נברך שאכלנו משלו וכו'. ועוד הנהיגו רבותינו זכרונם לברכה להוסיף לומר מקדם בלשון לע"ז: רבותי 'מיר ווילין בענטשין '. פקח עיניך אתה המעין וראה נפלאות ה' איך חכמינו זכרונם לברכה ברוח קדשם תקנו הכל על הסדר, שדיקא במצות ברכת המזון תקנו זאת לזמן שהוא לומר נברך וכו'. ולהוסיף עוד מקדם לומר דבורי הרצון המפלג הנ"ל בפה מלא שאומרים 'מיר ווילין בענטשין'. וכל זה מחמת שעקר הארת הרצון הוא בשעת האכילה כנ"ל, על כן אז דיקא תקנו ברכת הזמון ולומר דבורי הרצון בפרוש, כי זה עקר ברכת הזמון שאחר האכילה שהוא התגלות בפה הארת הרצון המפלג המאיר בשעת האכילה דיקא וכנ"ל.

אות עו ועל-כן תקנו ברכת הזמון בשלשה דוקא, כי עקר הארת הרצון בשעת האכילה נמשך על ידי כלליות העולמות הנ"ל. שהם שלש בחינות שהם הארת דרי מעלה והארת דרי מטה וכללותם יחד וכנ"ל. שזהו בחינת שלש קדשות בחינת קדוש קדוש קדוש וכו'. וכדמתרגם קדיש בשמי מרומא עלאה וכו', וכדמתרגם, בחינת קדשת הארת דרי מעלה. קדיש על ארעא וכו', בחינת קדשת הארת דרי מטה. קדיש לעלם עלמיא, זה בחינת קדשת כללותם יחד שזה עקר שלמות הקדשה לכללם יחד זה בזה שעל ידי זה דיקא מתפשט ומאיר ומתגלה קדשתו יתברך בכל העולמות לעולמי עד ולנצח נצחים ואז דיקא אחר כך אומרים ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו, כי בתחלה הצדיק מקשר כל העולמות יחד על ידי שמקדש שמו יתברך למעלה ולמטה ומקשרם וכוללם יחד שזהו בחינת שלש קדשות הנ"ל. ואז דיקא ממשיך הקדשה בהתגלות נפלא כל כך עד שמודיע לכל הרחוקים מאד מאד שהם בחינת תכלית הירודים והנמוכים של דרי מטה מודיע להם דיקא כי מלא כל הארץ כבודו שזהו עקר שלמות הארת דרי מטה להודיע לכל הרחוקים את גדלתו יתברך וכמובן היטב בכל התורה הנ"ל שזהו עקר גדלת עבודתו של הצדיק הרחמן הזה כמבאר שם עין שם, אבל בתחלה מקשר העולמות בשלש קדשות הנ"ל עד שממשיך הקדשה יותר למטה למטה בבחינת ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו. ועל כן כשיש שלשה מישראל שאכלו על שלחן אחד חיבים לזמן, כי הארת דרי מטה הנ"ל שהוא בחינת מלא כל הארץ כבודו מתחיל משלשה ישראל לפחות שהם כנגד בחינת שלש קדשות הנ"ל, כי מבאר בהתורה הנ"ל שכל אדם צריך לעסק בזה להאיר זה הדעת הקדוש בחבריו שנעשים תלמידיו על ידי זה, דהינו שיזהר כל אדם לדבר עם חבריו ביראת שמים בכל יום. כפי מה שקבל מרבו האמתי להאיר בו הדעת הקדוש הזה להודיע כי ה' הוא האלקים ומלא כל הארץ כבודו וכו' וכמו שמבאר שם. ועל כן בכל מקום שיש שלשה שעוסקין בזה הם ממשיכין בחינת שלש קדשות הנ"ל שזהו בחינת שלשה שאכלו יחד שחיבין לזמן כי אין כל בני אדם שוין. ועל כן הגדול שבהם הוא בבחינת הרב לגבי השנים שמאיר בהם הדעת הקדוש הנ"ל והשנים מאירין זה בזה ומקבלין דין מן דין וכמבאר לעיל מזה. וזהו בחינת אין אדם חשוב רשאי לצאת לדרך כי אם עם שני נעריו. כמו שכתוב: ויקח את שני נעריו אתו וכמו שמבאר מזה שם, כי כשמתקבצין שלשה ועוסקין בלמוד הדעת הקדוש הזה נמשך שלש בחינות הנ"ל שהם הארת דרי מעלה שהוא בחינת הראש שבהן שהוא בבחינת הרב כנ"ל, שהשגתו בחינת מה, כי התחתון נכלל בעליון וכו'. והקטן שבהם הוא בבחינת הארת דרי מטה וכו'. והאמצעי הוא בבחינת המקשרם וכוללם יחד, כי האמצעי מקבל מהראש ומאיר להשלישי הנמוך מכלם. ועל כן הוא בבחינת ההתקשרות והכלליות הנ"ל ועל כן הזכירו רבותינו זכרונם לברכה במשנה מעלת שלשה שעוסקין בתורה בפרט על השלחן, כמבאר במשנה אבות. וזהו בחינת שלשה שאכלו כאחד שחיבים לזמן שאז חיבין ביותר להמשיך הארת הרצון ולומר בפה מלא שרוצים לברך וכנ"ל. כי המברך הוא בבחינת הרב שהוא הגדול שבהן. והשנים העונים הם בבחינת השנים הנ"ל שמקבלים ממנו ומאירין זה בזה וכנ"ל:

אות עז וזה בחינת שתקנו שעשרה שאוכלין יחד צריכין לזמן בשם שאומרים נברך אלקינו ובפחות מעשרה אסור להזכיר השם בברכת הזמון. והדבר פלא לכאורה מדוע החמירו כל כך בברכת הזמון דיקא שלא להזכיר את השם כי אם בעשרה, כי הלא כל אחד מישראל מזכיר את השם בברכות כמה פעמים בכל יום ורבם בהברכות שמברך ביחיד. ולמה בברכת הזמון דיקא החמירו שלא לזמן בשם כי אם בעשרה וכללוהו בתוך כל הדברים שבקדשה שאין אומרים אותם בפחות מעשרה? וגם הוא גופא צריכין להבין ולשום לב מהו החלוק בין הדברים שבקדשה שצריכין עשרה דיקא לבין שאר ברכות וההודאות שאומר כל אחד מישראל ביחיד כמה וכמה פעמים. הלא כל הברכות הם קדש ומזכירין שמו הקדוש והנורא ביחיד ברב הברכות? אך עקר ענין דברים שבקדשה שאין אומרים אותם בפחות מעשרה הוא ענין התורה הנ"ל. שמבאר שם שעקר התגלות קדשתו יתברך הוא על ידי כלליות העולמות יחד וכנ"ל. שעקרו הוא על ידי שמגלין קדשתו למטה דיקא בזה העולם הגשמי כי יש לה' יתברך מלאכים ושרפים וכו'. ואף על פי כן עקר שעשועיו יתברך כשעולה הקדשה מזה העולם השפל דיקא וכו'. ומבאר שם (ובמקום אחר השיך לזה הנ"ל) שהעקר הוא כשנכללין העולמות יחד שזה בחינת כלליות השגת בחינת אי"ה ובחינת מלא שצריכין לכללם יחד, כי באמת כלא חד וכנ"ל ובאמת זה הדבר נעשה על ידי כל אחד מישראל כפי עבודתו על ידי כל ברכה ותהלה ועל ידי כל תורה ומצוה שעושה שכפי עבודתו בזה העולם, כן ממשיך אלקותו למטה ומקשר את עצמו למעלה ומגלה אלקותו בעולם אבל אינו דומה יחיד המברך ומקדש שמו לרבים, כי התגלות הקדשה בפרסום גדול עד שנוכל לעורר כל הדרי מעלה ודרי מטה לקדש שמו יתברך יחד זה אי אפשר כי אם בעשרה שזהו בחינת כל דבר שבקדשה אין אומרים אותו בפחות מעשרה ודברים שבקדשה הם כגון קדשה שעקר גדלת מעלתה הוא מה שאז אומרים בפרוש וקוראים לכל דרי מעלה שיקדשו שמו יתברך עמנו הדרי מטה יחד כמו שאומרים נקדישך ונעריצך כנעם שיח סוד שרפי קדש וכו'. וכן בקדשת כתר שכוללים ביותר שניהם יחד דרי מעלה ודרי מטה. ואומרים כתר יתנו לך ה' אלקינו מלאכים המוני מעלה עם עמך ישראל קבוצי מטה יחד כלם קדשה לך ישלשו וכו'. ואז צריכים עשרה דיקא, כי אי אפשר לפרסם קדשתו ברבים לכל דרי מעלה ומטה ולכללם יחד כי אם כשיש עשרה מישראל יחד, כי עקר הכלליות הוא לכלל בחינת השגת אי"ה ומלא יחד וכנ"ל שהם בחינת תכלית נוראות הקדשה העליונה דסתים וגניז שהוא בחינת אי"ה בחינת מ"ה בחינת כתר וכו' עם תכלית קדשה האחרונה שהוא בחינת מלכות בחינת מלא כל הארץ כבודו וזה ידוע שמבחינת אי"ה עד בחינת מלא הם בחינת עשר תקונים שהם עשר ספירין שהם מכתר עד מלכות. ועל כן באר לנו אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה, שבהתורה הזאת כלולים כל העשר ספירות כמבאר בהשיחה שבסוף התורה הנ"ל. ודיקא על ידי אלו העשר תקונין יכולין לקשר ולכלל העולמות יחד. ועל כן צריכין עשרה מישראל לזה ואין אומרים דבר שבקדשה כזה שהוא לקרא ולעורר את כל דרי מעלה שיקדשו שמו יתברך עם כל דרי מטה יחד כי אם בעשרה שהם כלולים מכל העשר תקונין הנ"ל. ואז דיקא יכולים לכלל כל העולמות יחד בשלמות שזה העקר וכנ"ל. וגם ברכו שאומרים דיקא בעשרה הוא בבחינת הנ"ל, כי אף על פי שאנו אומרים כל ברכת השחר וברכת קריאת שמע ביחיד אבל כשרוצים לעורר ולפרסם שמו יתברך ולומר לרבים שיברכו שם ה' המברך צריכים עשרה דיקא, כי זה נקרא דבר שבקדשה שאין אומרים בפחות מעשרה, כי לעורר ולהקיץ רבים שיברכו שמו שבהם כלולים דרי מעלה ודרי מטה, לזה צריכים עשרה דיקא כדי שיוכלו לכלל אי"ה ומלא יחד וכנ"ל:

וזה בחינת ברכת הזמון בשם שאין מזכירין השם בברכת הזמון בפחות מעשרה, כי ברכת הזמון הוא רק בחינת הארת הרצון בעצמו שעדין אין אומרים הברכה בעצמה רק שאומרים שרוצים לברך וכנ"ל שזהו בחינת הארת הרצון שיקר מאד שמתגלה בעת האכילה דיקא על ידי כלליות העולמות וכנ"ל. ועל כן להזכיר את השם בברכת הזמון שהוא הארת הרצון לזה צריכין עשרה שאכלו יחד דיקא שאז דיקא מתגלה הרצון בשלמות יותר על ידי כלליות העולמות שנכללין בעשרה דיקא וכנ"ל, כי בכל הברכות כשמזכירין את השם אינו חדוש כל כך כמו להזכיר את השם בברכת הזמון שהוא בחינת הארת הרצון, כי באמת בחינת הרצון הוא למעלה מכל השמות וכל השמות נמשכין משם, רק כשזוכין לרצון חזק במעלה נפלאה מאד אזי זוכין שימשך קדשת שמו מהבחינה הגבה יותר ויותר ששם זה הרצון שהוא בחינת מה חמית, בחינת אי"ה הוא שם בבחינת התגלות בחינת מל"א וכו'. כי מה שהוא בתכלית ההעלם בזה העולם עד שאין לנו בו שום תפיסה במח כי אם בחינת רצון לבד הוא בהעולם הגבה יותר בבחינת התגלות בחינת מלא וכן מעולם לעולם ומדרגה לדרגה עד אין סוף וכידוע ומובן כל זה למשכילים ובפרט על פי דבריו הקדושים זכרונו לברכה המדברים מזה במקום אחר, עין שם. ועל כן בברכת הזמון כשאוכלים עשרה יחד אז דיקא מאיר הרצון ביותר עד שצריכין לזמן בשם להזכיר בברכת הזמון שהוא רק בחינת רצון כנ"ל להזכיר גם שם את השם אלקינו שהוא בחינת התגלות מלכותו בחינת ואלקים מלכי מקדם שהוא בחינת השגת מלא שממשיכין מעולם שלמעלה ממנו על ידי הרצון התקיף המתגלה ומאיר על ידי עשרה שאכלו על שלחן אחד שאז על ידי האכילה דיקא מאיר הרצון כנ"ל. ומאחר שאכלו עשרה יחד יכולין להמשיך הארת הרצון כל כך עד שימשיכו בחינת התגלות מלכותו שהוא בחינת שם אלקים מהעולם שלמעלה לתוך הרצון שזה עקר שלמות הרצון עד שיזכה להוציא מההעלם אל הגלוי וזה עקר כלליות העולמות וזה אי אפשר כי אם בעשרה, כי זהו בעצמו הוא בחינת דבר שבקדשה שאינו נאמר בפחות מיוד כי הוא בחינת פרסום הקדשה מאד לקשר ולכלל דרי מעלה ודרי מטה יחד עד שימשיכו על ידי הרצון שהוא למעלה מכל השמות שבזה העולם להמשיך לתוכו הזכרת השם מהבחינה והעולם שלמעלה ממנו וכו' וכנ"ל. והבן מאד מאד, כי צריכין לדבר הרבה בזה לבאר היטב ענין זה:

אות עח ולבאר הענין קצת הוא כי הרצון נמשך מבחינת המקיפין שאי אפשר להשיג שזהו בחינת מ"ה וזה ידוע ומבאר שם שכל אחד יש לו בחינת מקיפין לפי ערכו ומדרגתו. וכל אדם צריך להשתדל ולהתיגע עד שיכניס המקיפין שלו לפנים וכו' כמו שמבאר שם. והעקר לזכות להכניסם בפנים לעשות מהמקיף פנימי, הוא על ידי התגברות הרצון. שצריך להרגיל עצמו לכסף תמיד לה' יתברך ותורתו ברצון חזק ותקיף מאד ולבלי לחשב שום מחשבה חיצונית כלל רק לחשב בתורה ועבודת ה' להשתוקק בכל עת ברצון חזק אליו יתברך עד שיזכה להבין ולהשיג מה שלא היה מבין מתחלה שזהו בחינת השגת המקיפים וכו' כנ"ל. וכל מה שזוכה לזה ביותר הוא מקשר וכולל העולמות יותר וכולל יותר בחינת אי"ה ומלא. כי מה שאינו משיג הוא בבחינת אי"ה, בחינת מה חמית וכו'. ושם הוא אצלו למעלה מכל השמות, כי בחינת אי"ה הוא בבחינת עתיק, בחינת שרש ופנימיות הכתר שהוא למעלה מכל השמות ושם דיקא הוא שרש כל השמות כידוע ומובן בכתבי האר"י ז"ל. וזהו מעלת מנין עשרה, כי אכל בה עשרה שכינתא שריא ואז יכולין לומר דבר שבקדשה שהוא לעורר ולהקיץ יותר ויותר כל הדרי מעלה והדרי מטה שיכללו יחד ויקדשו שמו ברבים, כי עשרה כלולים ביותר מבחינת אי"ה ומלא וכו' כנ"ל. ואז יכולין ביותר להמשיך מבחינת אי"ה לבחינת מלא כל הארץ כבודו שזהו בעצמו בחינת השגת המקיפין. ואז עולין כל אחד בעליות גדולות וכל מה שעולין יותר ויותר יכולין להאיר למטה יותר להאיר לכל הדרי מטה הנמוכים והירודים ביותר ויותר להאיר גם בהם כי עדין ה' עמם כי מלא כל הארץ כבודו וכו' כנ"ל. כי עשרה מישראל כלולים בשרשם מכל הכתות שיש בישראל מתכלית המעלה של גדולי ישראל עד תכלית השפלות של הפחותים והירודים מאד שלכלם צריכים להודיע אלקותו אשר בכל משלה שזהו בחינת מה שמשה רבנו עליו השלום, שהוא עקר הרבי שמאיר הדעת הזה בכלם. קבץ כלם קדם הסתלקותו ואמר להם: אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלקיכם ראשיכם שבטיכם וכו' וכו'. ומונה כל המדרגות: עד מחטב עציך עד שאב מימיך שהם עשרה מדרגות כמובא, שהם כלל כל המדרגות מראש עד סוף כנ"ל. ומאיר בכלם שידעו כלם שעדין ה' עמם כנ"ל. וזהו בחינת החלוק שבין השגת מה של הצדיק בחינת משה לבין השגת מה של המלאכים דרי מעלה שהצדיק צריך להאיר בהם בחינת מ"ה שעדין אין יודעים כלום. והדבר קשה לכאורה, הלא גם קדם שבא הצדיק והאיר בהם היו אומרים תמיד איה מקום כבודו, כמו שאומרים: משרתיו שואלים זה לזה אי"ה וכו'. וכמו שמובא זה בהתורה הנ"ל. ואם כן מה זה שהצדיק מאיר בהם ומודיע להם שעדין אינם יודעים בידיעתו יתברך שזהו בחינת מה הלא גם מתחלה הודו בעצמם שאינם יודעים ואמרו אי"ה וכו'. שהוא בחינת מ"ה כנ"ל. אך החלוק הוא על פי הנ"ל כי המלאך נקרא עומד שאינו יכול לעלות מדרגא לדרגא כמובא. אבל האדם הבעל בחירה כשזוכה לעמד בנסיון בזה העולם שנעשה צדיק יכול לעלות מדרגא לדרגא עד שיכול לבוא להשגת גדולות ועצומות. כי זוכה בכל פעם להשיג המקיפין שלא היה משיג מתחלה שזהו בחינת שממשיך מבחינת איה לבחינת מלא וכו' כנ"ל. עד שיכול להאיר בדרי מעלה ודרי מטה ביותר ויותר כי בכל פעם שהוא משיג מקיפים גבוהים ביותר ויותר, הוא מאיר בכל פעם בדרי מטה יותר ויותר שאפלו הנפולים והירודים מאד שלא היה יכל בתחלה להאיר בהם ולהודיעם כי עדין ה' אתם וכו'. עתה על ידי השגתו המקיפין יותר הוא מאיר גם בהם כי ה' אתם גם עתה כי מלא כל הארץ כבודו. וכן מאיר בהדרי מעלה יותר שמאיר בהם בחינת מה חמית שהוא בחינת אי"ה הינו שמאיר להם ומודיע להם שעדין אינם יודעים כלום. הינו כי בתחלה היו סבורים שיודעים איזה ידיעה רק שלמעלה מידיעתם אי אפשר להשיג על כן הם שואלים איה וכו'. שזהו בחינת והחיות רצוא ושוב שפרש רש"י שמתנשאים בכל פעם להסתכל למעלה מהרקיע אשר על ראשם ושבים וחוזרים תכף מאימת הבורא יתברך וכו'. אבל הצדיק מודיע להם שמה שנעלם מהם ונדמה להם ששם מסתימת ידיעת הבורא ולמעלה מזה הוא בחינת אי"ה שאי אפשר להשיג. זאת ההעלמה הוא יודע היטב, כי הוא יודע היטב מה שנעלם מהם ויודע עוד יותר ויותר רק הוא יודע שאי אפשר להשיג, דהינו שאפלו בעצם נוראות השגתו עדין יש מקיפים גבוהים יותר שאי אפשר להשיג, כי תכלית הידיעה אשר לא נדע וכו'. נמצא, שמודיע להם לכל הדרי מעלה שאינם יודעים כלום, דהינו שגם מה שהוא יודע. הם אינם יודעים. וכן מודיע להם בכל פעם שזהו בעצמו בחינת עולם הבא שאמרו רבותינו זכרונם לברכה עתידין צדיקים שיהיה מחצתן לפנים ממלאכי השרת. והמלאכים ישאלו אותם מה פעל אל, כמובא מאמר זה שם, הינו שהמלאכים ידעו אז שאינם יודעים מה שהצדיקים יודעים, כי הידיעות שהצדיק ממשיך מבחינת איה לבחינת מלא ממקיף לפנים. אצלם הוא בהעלם והצדיק צריך להודיע להם כל זה. וכן בכל פעם. וזהו בעצמו בחינת מה פעל אל. 'מה' בחינת אי"ה, בחינת העלמה. 'פעל' בחינת פעלה ובריאה, בחינת מלא. והצדיקים ידעו מה פעל אל שהוא בחינת שממשיך בכל פעם מבחינת אין ליש ממ"ה למלא, ממקיף לפנים והמלאכים ישאלו בכל פעם זאת מהצדיקים שיודיעו להם כל זה וכנ"ל:

אות עט וזהו ענין מה ששמעתי ממנו זכרונו לברכה, כי יש שנדמה להם שמסתימת ידיעתו יתברך אחר עולם הגלגלים ויש שיודעים שיש עולמות גבוהים יותר, אבל אחר כך מסתימת ידיעתם ונדמה להם שלמעלה מזה הוא בחינת תכלית הידיעה אשר לא נדע. אבל באמת גבה מעל גבה שומר וכו', כי יש צדיק שיודע כל אלו הידיעות שנדמה להם שאי אפשר לידע אותם, אבל האינו יודע שלו בחינת תכלית הידיעה אשר לא נדע שלו זה עמק ונורא ונשגב מאד וכו', כי אצל המחקרים מסתימת הידיעה אצל הגלגלים שלמעלה מהם אינם יכולים לדבר כלל ואפלו עד הגלגלים הם תועים ונבוכים ברב הדברים, אבל למעלה משם נדמה להם שהוא כלו רוחניות אלקות והוא בחינת תכלית הידיעה אצלם. שלפי דעתם זהו בחינת תכלית הידיעה אשר לא נדע. אבל הצדיקים המקבלים האמתיים כל ידיעתם מתחיל משם ולמעלה, דהינו מעולם הגלגלים שהם הרקיעים ולמעלה, כי אמר שבמקום שמסתימת חכמת המחקרים לגמרי, משם מתחיל ידיעת הקבלה האמתית. אבל אמר שגם המקבלים הגדולים שגלו השגות עצומות גם בעולם האצילות ולמעלה בשרשי האצילות וכו' גם שם יכולין לעלות ממעלה למעלה וכו'. ועל כן אף על פי שכל החכמים ואפלו המחקרים מודים שתכלית הידיעה הוא אשר לא נדע, אבל לא כל אפין שוין, כי רבם אינם יודעים כלל מה שאינם יודעים והם בבחינת אינו יודע שאינו יודע יותר ויותר כמובן למשכיל מדברינו הנ"ל. ועין עוד במקומות אחרים משיחות כאלו ומהם תוכל להתבונן ותעמד מרעיד מאימת הבורא יתברך. על כן הצדיק מאיר בכל הדרי מעלה בכל פעם בחינת אי"ה, בחינת מ"ה, כי מאיר בהם בחינת מ"ה מבחינת גבה יותר ויותר וכו' וכו' כנ"ל. וכל מה שמאיר בהם בחינת מה ביותר הוא מאיר בדרי מטה בחינת מלא ביותר עד שמעורר ומקיץ הנמוכים מאד מאד שהם בחינת פגרים מתים ממש שנפלו מאד מאד על ידי עוונותיהם הרבים והעצומים מאד הוא מקיץ ומעורר גם אותם כי עדין ה' אתם ואצלם כי מלא כל הארץ כבודו וכו' כנ"ל. וזהו בחינת המעלה של הקבוץ מישראל האוחזים עצמן בהצדיק האמת שזכה לדעת הנ"ל שיכול להאיר בדרי מעלה ודרי מטה בכל פעם שעקר קבוץ ישראל על ידו כי נקרא רועה ישראל בחינת כרעה עדרו ירעה בזרוע יקבץ טלאים וכו'. כי כל מקום שמתקבצים עשרה מישראל יכולים לומר דבר שבקדשה לעורר ולהקיץ ולחבר ולכלל כל דרי מעלה ומטה וכו'. לכלל איה ומלא יחד ולהמשיך המקיפין לפנים להמשיך מבחינת איה לבחינת מלא ולזכות לבחינת אי"ה בחינת מ"ה הגבה יותר וכו' כנ"ל:

אות פ אבל עדין צריכין לזה תפלות וצעקות הרבה לה' יתברך לזכות לזה שיהיה נכלל בהקבוץ הקדוש שיאמרו כל הדברים שבקדשה בכונה גדולה כל כך ובהתקשרות לצדיקים אמתיים עד שיוכלו להמשיך כל התקונים הנ"ל בכל פעם, כי בעוונותינו הרבים נתרבה המחלקת מאד בישראל שהוא מזיק ביותר מכל הקלקולים כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכהרצז). ועל ידי זה נחרב הבית המקדש ועל ידי זה מתעכב בנינו, כי עקר העכוב הוא על ידי שאין הקבוץ של ישראל בשלמות בתכלית השלום האמתי, כמובן כל זה והרבה חפצים בכבוד עצמן שמזה נמשך כל המחלקת שהוא בחינת מחלקת קרח הנ"ל. שמשם כל החרבנות ועכוב בנין בית המקדש. (ועין לעיל באות סה סו וכו' בענין מחלקת קרח שעל ידי שכל אחד חפץ בכבוד עצמו ואינו מבטל עצמו וכבודו כראוי על ידי זה אי אפשר לגלות לו להאיר בו הדעת הנ"ל. כי מלא כל הארץ כבודו ועדין ה' אתו איך שהוא. ועל ידי זה אינו מתחזק בעבודת ה' יתברך ותורתו באשר הוא שם. והרבה נעשים מתנגדים וחולקים גדולים על ידי זה, עין שם. ועל ידי זה עקר עכוב גאלת ישראל ובנין בית המקדש וכנ"ל). ועל זה צריכין לבכות ולהתאונן מאד בין המצרים ובתשעה באב וכן בכל לילה בחצות להתאבל על החרבן בית המקדש ופזור ישראל. וזה בחינת שלש פעמים איכה שמתאבלין על הסתלקות והעלמת הצדיק שכלל השגתו בחינת מה כנ"ל שהוא יכול להאיר בכל הדרי מטה בחינת מלא כל הארץ כבודו ולהשיב כלם לה' יתברך והעקר על ידי השלום שיתקבצו ויתאספו יחד ויתקשרו עם הצדיק האמת שזהו בחינת המשכן שהיה בימי משה ובית המקדש שבנה דוד ושלמה, כי לשם מתקבצים כל ישראל יחד ומקבלים הארת הדעת מהרב בחינת משה שעל ידי זה עקר כלליות העולמות בחינת אי"ה ומלא יחד וכו' וכנ"ל ועל כן מקוננין על זה שלש פעמים איכה על הסתלקות הצדיק ועל פזור ישראל ועל חרבן בית המקדש ששם נתועדו ונכללו יחד כל ישראל עם הצדיק האמת בחינת משה ששם עקר הכלליות וכנ"ל וזה בחינת איכה ישבה בדד העיר רבתי עם רבתי בגוים וכו' שמתאבלין על גלות ישראל מירושלים ממקום קבוצם וזהו גלתה יהודה מעני וכו' שזהו בחינת הבכיה על פזור ישראל, שיצאו מירושלים ובית המקדש ואיכה שניה שהוא איכה יעיב מרמז על חרבן העיר ובית המקדש בעצמו שמזה מתחיל איכה שניה שהוא איכה יעיב ה' באפו את חומת בת ציון וכו'. ולא זכר הדם רגליו וכו'. שהוא שמתאבלין על חרבן חומת ציון וירושלים וחרבן בית המקדש שנקרא הדם רגליו וכו' וכנ"ל ואיכה שלישית שהוא איכה יועם זהב, נאמר על הסתלקות הצדיק שהוא בחינת יאשיהו הצדיק שעליו אמר ירמיהו כל האיכה יועם, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה וכן הוא בכל דור שמתאוננים על הסתלקות והעלמת הצדיק וכו' וכנ"ל. וירמיהו הנביא אמר: אני הגבר. ששם כלולים כל השלש אלפא ביתות, כל השלש איכה אמר כלם על עצמו, כי תולה כל החסרון בו. ועל כן אמר: אני הגבר ראה עני, 'אני' דיקא, אותי נהג וילך, 'אותי' דיקא וכו'. וכן אך בי ישב יהפך ידו כל היום וכו'. עד שאמר: ואמר אבד נצחי וכו'. אבל מחזק עצמו הרבה ואומר זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל חסדי ה' כי לא תמנו וכו'. וכן: צפו מים על ראשי אמרתי נגזרתי קראתי שמך ה' מבור תחתיות וכו'. ומזה יכול כל אדם ללמד אלפים ורבבות קל וחמר על עצמו איך הוא צריך לומר כל זה על עצמו על רבוי עוונותיו ומחשבותיו הרעים השוטפים עליו כל כך אבל חלילה חלילה שיפל על ידי זה חס ושלום, רק יחזק עצמו בכח הצדיק האמת הענו מאד מאד שהוא נקי מכל צד שגיאה ומכל שכן מאיזה עוון חס ושלום ואף על פי כן הוא אומר על עצמו קינות כאלה הנ"ל. וכל זה אומר בשביל כלל ישראל עד שכל אחד יוכל לעורר עצמו ולחזק עצמו בכחו הגדול בכל מה שעובר עליו שיאמר בכל פעם אף על פי כן חסדי ה' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו כי חדשים לבקרים מתחדשים החסדים, כמו שפרש רש"י שם וכו'. וזה שאיתא בזהר הקדוש שעל ידי בי כנישתא חדא ומתא חדא יבוא משיח כשישובו באמת, הינו כנ"ל. כי על ידי רבוי המחלקת קשה מאד לקבץ בי כנישתא חדא ומתא חדא שישובו באמת. אבל אף על פי כן ה' יתברך יגמר את שלו. כי הצדיק האמת מאיר בכל פעם השגת הדעת הנ"ל בדרכים נפלאים מאד מאד עד שסוף כל סוף יעורר ויקיץ כל דרי מטה אפלו הנמוכים מאד ויודיע לכלם כי עדין ה' אתם עד שישובו ויתקבצו בי כנישתא ומתא חדא עד שיבוא הגואל צדק, כי על ידי שיתקבצו בי כנישתא חדא וכו' ויאמרו כל הדברים שבקדשה בכונה ובהתקשרות לצדיקים אמתיים, על ידי זה יתתקן הכל וכנ"ל. ואז ישובו כלם לה' יתברך על ידי הארת הדעת הנ"ל ויקים: ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב וכו'. על ידי ואני זאת בריתי אתם אמר ה' רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם שהוא בחינת הארת הדעת הנ"ל שמאיר הצדיק בבנים ותלמידים שנקראים גם כן בנים שמאיר בהם דעת אמתי ונפלא ונורא כזה שיאיר בהם מדור לדור לעולם שעל ידי זה תבוא הגאלה שלמה במהרה בימינו. אמן, כן יהי רצון אמן ואמן:

אות פא ועל-כן היה משה רבנו משתוקק כל כך לארץ ישראל והרבה בתפלות על זה מאד, כי משה הוא הרבי הראשון האמתי שעסק בהארת הדעת הנ"ל שהוא כלליות והתקשרות העולמות, על כן היה מתלהב כל כך לארץ ישראל ובית המקדש, כי עקר הדעת וכלליות העולמות הוא בארץ ישראל ובית המקדש וכנ"ל. אך עקר העכוב היה על ידי המחלקת שהם מי מריבה שעל ידי זה נגזר עליו שלא יבוא לארץ ישראל, וכמו שכתוב: ויתעבר ה' בי למענכם וכו'. וזה בחינת רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה. 'אל תוסף דבר' וכו' זה בחינת סיג לחכמה שתיקה הנ"ל. כי באמת ענין זה אי אפשר להבין ולהשיג ואפלו משה רבנו היה קשה לו מאד להשיג ענין זה. מדוע לא יזכה הוא לבא לארץ ישראל ולא פעל בקשתו ברבוי תפלות כאלה וכמובא במדרשים הרבה בזה שהתפלא משה מאד על זה שהוא פעל בתפלתו להציל כל ישראל שלא יכלו חס ושלום, כל פעם מה שהם חטאו באמת הרבה והוא בעצמו שלא חטא כלל כי אם איזה שגיאה דקה במי מריבה וגם זה היה על ידם, כמו שכתוב: כי העשק יהולל חכם וכו'. כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה במדרש רבה שמות לא יועילו לו כל כך תפלות לפעל שיכנס לארץ ישראל וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק: אתה החלות וכו'. ומובא בפרוש רש"י שם שאמר ממך למדתי להתפלל שאמרת ועתה הניחה לי וכו' וכי תופס הייתי בך וכו'. על כן השיב לו הקדוש ברוך הוא: רב לך אל תוסף דבר. כי באמת זהו בבחינת שתיקה, בחינת אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה, כי הוא בחינת מקיפים הגבוהים מאד מאד שאי אפשר להשיגם, כי משה היה בבחינת מה, בבחינה עליונה ונשגבה מאד כנ"ל. ועל כן מה שנעשה עמו הוא בחינת אל תוסף דבר, בחינת שתיקה הנ"ל שהוא בחינת שתק כך עלה במחשבה שהשיב לו על מיתת רבי עקיבא. כי גם ענין רבי עקיבא היה בבחינה זאת כמו שמבאר בהתורה הנ"ל, עין שם. וזה שנסמך מיד לזה:

וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו כי הוא יעבר לפני העם הזה וכו'. וכן בכמה מקומות שמוכיחם על שמכרח להסתלק בעבורם נסמך לזה מה שהבטיחו ה' יתברך שיהושע יכניסם לארץ ישראל, כמו שכתוב לקמן בפרשה זאת: וה' התאנף בי על דבריכם וישבע לבלתי עברי וכו'. יהושע הוא עובר לפניך אותו חזק וכו' וכן במקומות הרבה, כי זה נפלאות תמים דעים שאי אפשר להשיג כלל, כי דיקא על ידי הסתלקות משה לעלא ולעלא על ידי זה היה כח ליהושע להכניס את ישראל לארץ, כי כבר מבאר שכל מה שהצדיק עולה למעלה יתרה לבחינת מקיפים עליונים יותר הוא יכול להאיר בדרי מטה ביותר בחינת מלא כל הארץ כבודו. ועל כן מעצם רבוי הפגמים של ישראל, ובפרט רבוי התלונות והמחלקת שלהם שזה גרוע מן הכל, על ידי זה לא היה אפשר להכניסם לארץ ישראל ששם עקר התגלות הדעת הנ"ל כי מלא כל הארץ כבודו כי אם על ידי הסתלקותו, כי היה מכרח לעלות לעליה גדולה כל כך שאי אפשר להשיג בזה העולם כלל כי אם על ידי הסתלקות ממש שנסתלק ברעוא דרעוין בבחינת מ"ה העליון מאד מאד עד שעל ידי זה דיקא היה יכל להאיר לתלמידו יהושע בחינת הארת מלא כל הארץ כבודו שהוא השגת התלמיד בחינת יהושע כמו שמבאר בהתורה הנ"ל:

ובזה פעל לדורות שאפלו כשיתגברו העוונות ויחרב הבית וישראל גלה יגלה מעל אדמתו , כמו שכבר נתקים שתי פעמים בעוונותינו הרבים וקץ האחרון סתום ונפלא מאד מעין כל, אף על פי כן ימצאו צדיקים נוראים גם בעקבות משיח בקץ האחרון שישיגו השגות עצומות מאד ויאירו בישראל כי מלא כל הארץ כבודו ושאין שום יאוש בעולם כלל ואף על פי שהבעל דבר והסטרא אחרא וחילותיהם יתפשטו ויתגברו כמו שיתפשטו בפרטיות על כל אחד ואחד ובכלליות ברבוי המחלקת שיהיה קטגוריא גדולה בין התלמידי חכמים כמו שנתקים עכשו בעוונותינו הרבים שזה עקר חבלו של משיח כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בכתבות דף קיב. ומובא ברש"י שבת קיח, אף על פי כן ימהר ויחיש לגאלנו על ידי הארת דעתם הקדוש בעולם, כי אף על פי שתתגבר הסטרא אחרא כל כך עד שיהיו מכרחים הצדיקי אמת בחינת משה להסתלק מן העולם, אף על פי כן על ידי זה תהיה הישועה והגאלה ויהפך אבלם לששון, כי הסתלקות והעלמת הצדיקים היא הצרה הגדולה והמרה מכל הצרות, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: קשה סלוקן של צדיקים כפלים כחרבן בית המקדש וכו'. אבל גם זה יתהפך לטובה ולנחמה, כי דיקא על ידי הסתלקותם לעלא ולעלא וכו', יעלו לבחינת מקיפים גבוהים ונשגבים כל כך עד שמשם דיקא יאירו ביותר בחינת מלא כל הארץ כבודו לתלמידיהם שהם בחינת יהושע וכן מדור לדור עד שיפעלו ויגמרו מה שהתחילו להאיר בעולם דעת הנ"ל שידעו הכל כי מלא כל הארץ כבודו וישובו לה' יתברך באמת שעל ידי זה תבוא הגאלה כנ"ל, כי מרבוי הפגמים והעוונות הכרחו לעלות לעליות גדולות כל כך שאי אפשר לעלות לשם כשהם מלבשים בגוף בזה העולם. כמובן כל זה משיחותיו הקדושים . וזהו בחינת מיתת הצדיקים שמכפרת על עוון הדור, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה , הינו כנ"ל. כי דיקא על ידי מיתתם הם ממשיכים בחינת סלח נא לכפר חטא המרגלים שגרמו חרבן הבית שזהו בחינת חטאי כל הדורות שעקר התקון על ידי שפועלין בקשת סלח נא ביום הכפורים שעל ידי זה זוכין לחנכת הבית שהוא בנין בית המקדש במהרה בימינו. אבל מרבוי העוונות אי אפשר לזכות לכל זה כי אם על ידי מיתת הצדיקים שמכפרת, כי אז דיקא עולים כל כך עד שיכולים להאיר בתלמידיהם בחינת יהושע כי מלא כל הארץ כבודו וכו'. ולהחזיר את ישראל בתשובה על ידי זה ולהוציאם מעוונות ולכפר עוונותיהם הקודמים וכו' וכנ"ל. כי גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם הינו כנ"ל:

אות פב וזהו בחינת נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם , כי עקר הנחמה הוא הדעת הנ"ל. (וכמו שמבאר בסוף התורה עתיקא סימן כא על פסוק זה) וזהו נחמו נחמו עמי. ואינו מפרש בפסוק למי הוא מזהיר נחמו נחמו, אך יכולין לומר שמזהיר את ישראל בעצמן שינחמו זה את זה שזהו נחמו נחמו עמי. כאומר אתם בני ישראל עמי נחמו נחמו עצמכם זה את זה וזה רמז שמזהירם שיעסקו בלמוד הדעת הקדוש של הרבי האמתי בחינת משה הנ"ל שהזהיר שכל אחד ידבר עם חברו ביראת שמים בכל יום להכניס הדעת הקדוש בחברו שנעשה תלמידו על ידי זה ואחר כך יכניס חברו דעתו בו ויהיה בחינת תלמיד לחברו בבחינת ומקבלין דין מן דין כמו שמבאר שם וזה עקר הנחמה כנ"ל. וזה נחמו נחמו עמי כנ"ל. וזהו דברו על לב ירושל ם וקראו אליה כי מלאה צבאה . זה בחינת מלא כל הארץ כבודו שזהו עקר מלוי צבאה של ירושלים עיר הקדש בחינת ומלאו את הארץ המובא בהתורה הנ"ל, כי כל זמן שאינם מקבלים הדעת האמתי הנ"ל אינם בכלל בני אדם וצריכים למלאות את הארץ שעקרה ירושלים בבני אדם שהם בני דעה כמו שמבאר שם. ועל כן מבשר את ירושלים כי מלאה צבאה, כי כבר נתמלאה מצבא ה' שהם בני דעה שיודעים כי מלא כל הארץ כבודו שהם עקר המלוי בחינת ויהושע בן נון מלא רוח חכמה וכו' כמו שמבאר שם. וזהו: כי נרצה עונה. 'נרצה' דיקא, כי הצדיקים האירו בהם הדעת כל כך עד שנכללו העולמות יחד עד שעלו לבחינת רצון הנ"ל ונתהפכו כל העוונות לבחינת רצון, בחינת כי נרצה עונה וכנ"ל. וזהו: כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאתיה . זה בחינת הסתלקות הצדיקים שזה הענש המר נקרא כפלים בחינת קשה סלוקן כפלים כחרבן בית המקדש ובזה בעצמו מנחם אותם, כי הלא כבר לקחו כפלים בכל חטאתיה שנסתלקו הצדיקים אמתיים עבורם שהוא בחינת כפלים כנ"ל. וזה עקר הנחמה והתקוה, כי על ידי זה דיקא מאירים משם דיקא בחינת הארת דרי מטה שהוא הארת התלמידים בחינת יהושע להודיע לכל כי מלא כל הארץ כבודו ולהשיבם לה' יתברך על ידי זה וכנ"ל. וזהו בעצמו קול קורא במדבר פנו דרך ה' ישרו בערבה מסלה לאלקינו. זה בחינת מלא כל הארץ כבודו, דהינו שאין שום יאוש בעולם ולכלם יש תקוה כי הכל יכולים להתקרב לה' יתברך אפלו מי שנתעה בעוונותיו למדבר שמם כי קול קורא במדבר פנו דרך ה' וכו', וזהו כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו. זה בחינת עליונים למטה ותחתונים למעלה. 'כל גיא ינשא', זה בחינת תחתונים למעלה. 'וכל הר וגבעה ישפלו', זה בחינת עליונים למטה שזה עקר בחינת הדעת הנ"ל כמו שמבאר שם. וזהו: והיה העקב למישור והרכסים לבקעה. שכל הדרכים העקבים והעקמים והמרכסים והנבוכים מאד מאד שנתעה בהם מי שנתעה, כלם יתפשטו ויתהפכו לדרכים ישרים וכו', כי יגלה לכלם דעת אמתי כזה שיוכלו כלם לשוב אליו יתברך. וזהו: ונגלה כבוד ה'. שיתגלה כבודו יתברך, כי יגלה כי מלא כל הארץ כבודו, שזה עקר הארת הדעת הנ"ל. וזהו: וראו כל בשר יחדו כי פי ה' דבר. 'כל בשר' דיקא שהם הנפשות הכשרים שיתקבצו יחדו בבחינת קבוץ הקדוש הנ"ל שיתקשרו לצדיקי אמת כלם יראו יחדו כי פי ה' דבר, שהדבורים שמדברים אליהם בכל פעם לנחמם ולחזקם ולעוררם ולהקיצם כי עדין ה' עמם כי מלא כל הארץ כבודו וכו' כנ"ל שזהו בחינת פי ידבר חכמות וכו' הנ"ל. כל אלו הדבורים הקדושים יצאו מפי ה', כי פי ה' דבר כל זה, כי רבים רחמיו מאד וחפץ חסד הוא ומודיע לנו דבריו הקדושים על ידי ההשארה והחליפות של הצדיקים הקדושים שנסתלקו כי עדין עדין ה' יתברך עמנו בכל דור ודור ולא יעזב אותנו לעולם עד יכונן וישוב את ירושלים תהלה בארץ וכו':

אות פג וזה שהשוו רבותינו זכרונם לברכה יום חמשה עשר באב ויום הכפורים ואמרו שלא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב ויום הכפורים, כי בחמשה עשר באב מתחיל ההמתקה והתקון של חטא המרגלים שגרמו בכיה לדורות בליל תשעה, באב כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה וכנ"ל. כי בט"ו באב כלו מתי מדבר שהיו מתים בכל ליל תשעה באב מחטא המרגלים, כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה. וזהו בעצמו בחינת יום הכפורים שאז מבקשים סלח נא על חטא המרגלים שגרם חרבן בית המקדש בתשעה באב שבו תלויים כל העוונות. נמצא, שחמשה עשר באב ויום הכפורים הם בחינה אחת, כי שניהם בחינת תקון חטא המרגלים ודור המדבר שגרמו חרבן בית המקדש וכנ"ל. וזהו שסים שם במשנה: ביום חתנתו, זה מתן תורה. וביום שמחת לבו, זה בנין בית המקדש וכו'. כי עקר צרת החרבן בית המקדש הוא מה שעל ידי זה אין יכולין לקשר העולמות ולכללם יחד כנ"ל שזהו פגם כל העוונות רחמנא לצלן, שגורמין פרוד חס ושלום וכנ"ל. ועל כן התורה שהוא בחינת וביום חתנתו ובנין בית המקדש הם התקון לזה, כי על ידי התורה מתקשרין כל העולמות עליון בתחתון ותחתון בעליון, כי זה עקר כלל התורה שאנו זוכין על ידי כל מצוה ומצוה שאנו עושין בגשמיות בזה העולם להתקשר למעלה ולהמשיך שכינת עזו למטה שזהו בחינת היחודים הנעשים על ידי כל מצוה ומצוה. וזהו בחינת בנין בית המקדש ששם עקר מקום התורה, כי מציון תצא תורה, כי שם בבית המקדש עקר כלליות העולמות וכנ"ל. וכל תקון זה נמשך בחמשה עשר באב ויום הכפורים שבו מתחיל להתתקן חטא המרגלים שגרמו החרבן ועל כן אז מתחיל בחינת חנכת הבית המקדש שהוא התקון כנ"ל:

וזהו גם כן מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שבחמשה עשר באב נתנו הרוגי ביתר לקבורה שעל זה תקנו ברכת הטוב והמטיב בברכת המזון וזה היה בחמשה עשר באב דיקא שבו פסקו מתי מדבר שגרמו חרבן בית המקדש שעל ידי זה לא נכללו העולמות ואין יכולין להמשיך הארת הרצון בשעת האכילה וכנ"ל. ועל כן סבב ה' יתברך שבחמשה עשר באב, שהוא בחינת תקון מתי מדבר כנ"ל. ועל כן אז דיקא נתנו הרוגי ביתר לקבורה ותקנו על זה ברכת הטוב והמטיב בברכת המזון שהוא בחינת המשכת הארת הרצון בשעת האכילה וכנ"ל (באות עב). כי הארת הרצון נמשך על ידי כלליות העולמות שנמשך על ידי בחינת חנכת הבית שמתחיל להתמשך בחמשה עשר באב שהוא בחינת יום הכפורים שהוא תקון המרגלים ומתי מדבר שגרמו חרבן בית המקדש. ועל כן בחמשה עשר באב שבו פסקו מתי מדבר מתחיל התנוצצות בחינת חנכת הבית המקדש שעל ידי זה נמשך הארת הרצון כנ"ל. שזהו בחינת ברכת הטוב והמטיב שתקנו על הרוגי ביתר שנתנו לקבורה. ועל כן נתנו לקבורה ביום חמשה עשר באב דיקא, כי הכל בחינה אחת וכנ"ל:

ועין לעיל היטב באות עב הנ"ל ענין ברכת הטוב והמטיב שנתתקן בברכת המזון דיקא על הרוגי ביתר שנתנו לקבורה. ותבין היטב נפלאות ה' שבשביל זה דיקא נתנו לקבורה בט"ו באב דיקא כי אז מתחיל תקון חטא המרגלים שעל ידי זה זוכין לחנכת הבית שעל ידי זה זוכין להארת הרצון וכו' כנ"ל והבן היטב:

אות פד וזהו: והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה וכו' . כי בכל פרשיות הקודמין מוכיח אותם משה רבנו הרבה שישמרו את התורה ומאיר בהם הדעת הקדוש הנ"ל שידעו גדל חביבת ואהבת הקדוש ברוך הוא את ישראל שרוצה שהם דיקא ידעו ויכירו אותו יתברך מזה העולם הגשמי דיקא רק שהעכוב מצדם מרבוי עוונותיהם ובפרט מרבוי תלונותיהם ומחלוקותיהם על משה ואהרן, כמבאר מתחלת אלה הדברים עד הפרשה הזאת ורב תוכחתו בסדר דברים היה על חטא המרגלים שגרמו בכיה לדורות, כמו שכתוב: ותשבו ותבכו לפני ה'. שעל ידי זה גרמו חרבן בית המקדש שהוא כלל כל העוונות שהם הפך הדעת הקדוש כמו שמבאר שם בהתורה הנ"ל. וטוען עמהם שאף על פי כן לא זז ה' יתברך מחבבם והחיה את בניהם להכניסם לארץ ישראל וכבר הוריש לפניהם ארץ סיחון ועוג שהם מבני הנפילים שהם עזא ועזא"ל, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שהם המלאכים שקטרגו על בריאת האדם ואמרו: מה אנוש כי תזכרנו. והפילם ה' יתברך ונכשלו בזה העולם על ידי תאות נאוף, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ועדין נמשך מהם קטרוגים ונסיונות על בני אדם כי מהם נמשך רב ההרהורים, כי בלעם הרשע היה עוסק עמהם שהיה שטוף בזמה ביותר, כמובא. וגם מהם נמשך חלישות הדעת של המרגלים עד שהכניסו במחשבותיהם להוציא דבה על ארץ ישראל, כמו שכתוב: וגם בני ענקים ראינו שם. שעל ידי זה נמשך חרבן בית המקדש וכו' כנ"ל. אבל משה רבנו בגדל כחו הרג ועקר את סיחון ועוג, כי הם דיקא עמדו על גבול ארץ ישראל, כי הם ההפך מארץ ישראל, כי בארץ ישראל נתגלה הדעת הנ"ל בחינת עליונים למטה ותחתונים למעלה. שהאדם יש לו כח יותר מן המלאכים וכו' כנ"ל. והם סיחון ועוג הם נמשכין מהמלאכים שקטרגו על האדם ואמרו מה אנוש וכו'. ועל כן משה שהוא בחינת הרבי הנ"ל שמאיר הדעת הנ"ל, על כן הכניע ועקר קלפת סיחון ועוג שהם ההפך מזה כנ"ל. ובכל זה מספר בכל פעם דברים עד שמסים: ואת יהושוע צויתי בעת ההוא לאמר עיניך הראת את כל אשר עשה ה' אלקיכם לשני המלכים האלה כן יעשה ה' לכל הממלכות אשר אתה עבר שמה לא תיראום כי ה' אלקיכם הוא הנלחם לכם. וזה מרמז על עקר המלחמה הגדולה והכבדה שהיא עקר מלחמת כל אדם שהוא מלחמת היצר בזה העולם שהעקר שלא יירא ולא יתפחד כלל כי ה' אתנו. כי מלא כל הארץ כבודו כמו שאמר אז אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה: ה' יתברך עמך ואצלך וכו', אל תירא. וכמו שמבאר (בלקוטי תנינא סימן מח) שהאדם צריך לעבר בזה העולם על גשר צר והעקר שלא יתפחד. וזה: לא תיראום כי ה' אלקיכם הוא הנלחם לכם. ואזהרה זאת הזהיר ביותר את יהושע, כמו שכתוב ואת יהושוע צויתי וכו'. כי יהושע הוא בחינת התלמיד שהשגתו בחינת מלא כל הארץ כבודו, בחינת הקיצו ורננו שכני עפר וכו'. שהוא ראשי תבות יהושע וכו' כמו שמבאר שם שעקר השגתו הוא בחינת התחזקות שיחזק את עצמו ואת כל ישראל בכחו של משה רבנו שלא יתיאשו ולא יפלו משום דבר ובכל מה שיעבר עליהם יהיו חזקים בכחו של משה רבם. כי ה' אתם עדין ולא יתיראו כי ה' אתם, כי מלא כל הארץ כבודו וכנ"ל. שזהו בחינת לא תיראום וכו'. כי הצדיק בחינת משה יכול להשפיל את המלאכים המקטרגים שמהם נמשכו ונשתלשלו קלפות סיחון ועוג כנ"ל, כי מראה להם שאינם יודעים עדין בידיעתו יתברך כלל וכו'. ולעורר ולהקיץ כל השוכני עפר שהם הדרי מטה שלא יתיראו כי עדין ה' אתם כי מלא כל הארץ כבודו וכו' כנ"ל. שזהו בחינת אזהרת משה את יהושע: עיניך הראת את כל אשר עשה ה' אלקיכם לשני המלכים האלה שהם סיחון ועוג שכחם היה מקטרוג המלאכים כנ"ל כן יעשה ה' לכל הממלכות וכו'. כי מאחר שכבר הרג שני המלכים האלה בזה רואין כי יש כח לבטל קטרוג המלאכים מאחר שהרג שני המלכים האלה סיחון ועוג שנמשכו מהם, על כן בודאי תהיה בטוח וחזק כי כן יעשה ה' לכל הממלכות אשר אתה עבר שמה ובודאי תירשו ארץ ישראל ששם עקר התגלות זה הדעת של משה שהוא בחינת עליונים למטה ותחתונים למעלה וכו'. כנ"ל על כן בודאי לא תיראום וכו':

נמצא, שבכל פרשת דברים עוסק להאיר בהם הדעת הקדוש להודיעם גדל רחמנות של ה' יתברך על ישראל לעולם אף על פי שעשו מה שעשו אף על פי כן עדין ה' עמהם וכו'. ומחזקם בזה ואומר להם לא תיראום וכו'. כנ"ל. וכן בפרשת ואתחנן מדבר בזה הרבה בענין עליונים למטה ותחתונים למעלה שהוא עקר הדעת הנ"ל לידע שעקר גדלת ה' יתברך נתגלה על ידי האדם הזה שבזה העולם דיקא, כי המלאכים אין יודעים את ה' יתברך ואין להם כח כמו הצדיקים שבזה העולם. וזה ואתחנן אל ה' בעת ההוא וכו' אתה החלות להראות את עבדך את גדלך וכו'. אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורתך. כי המלאך בחינת אל, כי נקראים אלים. וזהו 'אשר מי אל' שהם בחינת המלאכים 'אשר יעשה כמעשיך וכגבורתך' שאין שום מלאך שיוכל לעשות כמעשיך וכגבורתך ודיקא מניהו. אבל בבני אדם התחתונים שהם דרי מטה יש ויש שיכולים לעשות כמעשיך וכגבורתך שהם הצדיקים שהם מושלים בעולם שיכולים לברא עולמות, כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה על פסוק: ולאמר לציון עמי אתה. אל תקרי עמי אלא עמי. מה אנא עבדי שמיא וארעא במלולי אף אתה כן. וכן במקומות הרבה וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק: כי בכל חכמי הגוים וכו'. מאין כמוך אבל בישראל יש כמוך וכו'. ועל כן אני מבקש אעברה נא ואראה את הארץ וכו'. שהוא לבא לארץ ישראל כי שם עקר כלליות העולמות ושם רואין עקר גדלת ישראל בבית המקדש וכו' כנ"ל. והרבה בתפלות הרבה מאד על זה ואף על פי כן לא פעל בקשתו עד שאמר לו ה' יתברך: רב לך אל תוסף דבר וכו'. שהוא בחינת סיג לחכמה שתיקה הנ"ל שגלה לו שאחר כל מה שהשיג שאין שום מלאך ושרף יכול להשיג, אף על פי כן עדין יש מקיפים גבוהים כל כך שאי אפשר להשיגם בחיותו ומכרח להסתלק בשביל זה ובכח זה דיקא יאיר בתלמידו יהושע בחינת השגת מלא כל הארץ כבודו עד שיהושע תלמידו הוא דיקא יכניסם לארץ ישראל בכחו והוא בעצמו אי אפשר לו לכנס לארץ ישראל וכנ"ל. שכל זה הוא בחינת נוראות נפלאות הדעת הנ"ל שה' יתברך עושה נפלאות גדולות וחסדים רבים ועצומים בשביל להודיע לבני אדם גבורותיו להודיע לכל דרי מטה כי מלא כל הארץ כבודו וכו' כנ"ל. וכן חוזר עמהם כל סדר מתן תורה וכו'. שהכל היה בשביל להאיר זה הדעת הקדוש בעולם. וכמו שכתוב שם: אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו וכו'. וכן הולך ומבאר בכל סדר זה, כמו שכתוב: כי שאל נא לימים ראשנים הנהיה כדבר הגדול הזה וכו' מן השמים השמיעך את קלו וכו'. ודבריו שמעת מתוך האש וכו' פנים בפנים דבר ה' עמכם וכו'. שבכל זה הזכיר אותם וחזר עמהם שיזכרו גדל כחו של זה האדם שבזה העולם שיכול לזכות לדבר עם ה' פנים בפנים וכו'. מה שאין מלאך זוכה לכך שזהו בחינת עליונים למטה ותחתונים למעלה וכו' כנ"ל. ועל כן אמר אחר כך: והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה. כי הדעת הקדוש הזה להאיר בדרי מעלה בחינת אי"ה, בחינת מה חמית וכו'. ולהאיר בדרי מטה, בחינת מלא כל הארץ כבודו, בחינת הקיצו ורננו שכני עפר כי ה' עמכם וכו'. זה בחינת משפט כמו שמבאר שם באות ח וכו'. בחינת כי אלקים שופט זה ישפיל וזה ירים וכו' כמו שמבאר שם. וזהו והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה, הינו כשהאדם בבחינת עקב תשמעון את המשפטים האלה. הינו כשהאדם בבחינת עקב ורגלין שירד ונפל לדיוטא התחתונה שהיא עקב ורגלין. וזהו הן בפרטיות לענין האדם הפרטי בעצמו הן בכלליות הדורות שהוא בחינת עקבות משיחא. שאז מתגברת הסטרא אחרא מאד. ואז אם תשמעו את המשפטים האלה בחינת הדעת הנ"ל שהוא בחינת משפט וכו' לידע שעדין ה' עמכם וכו', בחינת לא תיראום וכו' כנ"ל, אז: ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבתיך. שהבטיח להם לתת לזרעם את ארץ ישראל ולהיות להם לאלקים, שזהו בחינת הדעת הנ"ל שעקר הארתו בארץ ישראל ששם עקר כלליות והתקשרות העולמות וכו' כנ"ל. ועל ידי זה: וברכך והרבך וברך פרי בטנך ופרי אדמתך דגנך וכו'. שישפיע לך ברכת העשירות והפרנסה בשפע גדול, כי עקר העשירות והפרנסה נמשך על ידי כלליות העולמות כנ"ל. שאז נמשך העשירות והפרנסה בבחינת ברכה שהיא בחינת הארת הרצון שהוא עקר הברכה בחינת מברכת ה' ארצו וכו'. ורצון שוכני סנה בחינת פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון:

אות פה ועל-כן התחיל בלשון רבים והיה עקב תשמעון ושמרתם ועשיתם אתם וכו'. ואחר כך בהבטחה מדבר בלשון יחיד, כמו שכתוב: ושמר ה' אלקיך לך וכו' ואהבך וברכך וברך פרי בטנך וכו'. כי המשכת הדעת הנ"ל עקרו הוא על ידי רבים. וכמבאר לעיל שעקר כלליות העולמות הוא כשמתקשרים ומתאספים רבים מישראל יחד ולפחות עשרה שאז אומרין דבר שבקדשה וכו' וכנ"ל, אבל אחר כך כשנמשכת ברכת הפרנסה והעשירות נמשך לכל אחד ואחד ביחוד כפי הראוי לו בבחינת לויתן זה יצרת לשחק בו המבאר בהתורה הנ"ל. שהוא בחינת שחקים ששם שוחקין מן שהפרנסה נשחקת ונתחלקת לכל אחד כראוי לו שזהו בעצמו בחינת ומשביע לכל חי רצון, שזה עקר הברכה כשזוכה כל אחד ואחד לקבל הפרנסה מה' יתברך ברצון טוב והוא שמח בחלקו ומאמין שכך הוא רצונו הטוב והכל לטובתו, כי דיקא על ידי הפרנסה הזאת יזכה לקבל הארת הרצון המפלג שהוא בחינת מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. ורק זה נקרא עשירות ופרנסה, כי בודאי זה שיש לו עשר ונכסים רבים וכלי כסף וזהב ואין לו שום נחת רוח בעשרו, אדרבא, כל ימיו כעס ומכאובות וחליו הרבה וקצף מרבוי תאוותיו שהוא נבהל להון הרבה יותר ויותר ומקנא מאד בהגבירים הגדולים המפלגים ממנו הרבה וכו'. כמצוי כל זה מלבד שאר מיני כעסים ומכאובים וכו'. שיש לו בכל יום וכמעט בכל שעה שאי אפשר לפרטם. בודאי אין זה עשירות כלל וכמו שאמר קהלת: איש אשר יתן לו אלקים עשר ונכסים ולא ישליטנו לאכל וכו' גם זה הבל וחלי וכו'. כי עליו נאמר: עשר שמור לבעליו לרעתו. ועל כן בודאי עקר העשירות והפרנסה הוא כששורה ברכת ה' בפרנסתו בחינת ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב שהוא מי שזוכה להיות שמח בחלקו ושיהיה חזק בבטחון שמה שמכרח לו לפרנסתו ופרנסת ביתו ובניו בודאי ישפיע לו ה' יתברך בעתו וזמנו כראוי לו שכל זה זוכין על ידי הדעת הנ"ל שעל ידי זה מקבלת המלכות הפרנסה מהידים שיש בים החכמה על ידי הבטחונות של ישראל בחינת כלם אליך ישברון לתת אכלם בעתו, בחינת כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל וכו'. שהפרנסה הזאת נמשכת בבחינת לויתן זה יצרת לשחק בו, שהפרנסה הוא בבחינת מן שנשחקת לכל אחד שיקבל חלקו כראוי לו וכנ"ל. ועל כן אמר כל ההבטחות האלה של ברכת הפרנסה והעשירות שזוכין על ידי הדעת הנ"ל בלשון יחיד וברכך והרבך וכו'. כי העקר שכל אחד יקבל חלק פרנסתו באהבה וברצון ויאמין כי זהו חלקו שנמשך על ידי הדעת הנ"ל שרק על ידי זה יזכה לבחינת הארת הרצון וכו'. שזה העקר שעל ידי זה יזכה לחלקו הטוב לעולם הבא שעקר הוא הרצון הטוב שיזכה כל אחד בחינת מה רב טובך אשר צפנת ליראיך שכל זה מקבלין על ידי שמקרבין עצמן להצדיק בחינת משה שמאיר בכל ישראל ואפלו בהירודים מאד מאד כי מלא כל הארץ כבודו וכו' ומחזקם תמיד עד שמזכם לכל הנ"ל. אשרי שיאחז בו באמת:

אות פו וזה שנאמר במדרש בפרשה זאת: ושמר ה' אלקיך וכו'. ומביא שם פסוק האל הנאמן וכו'. מאמונתו של בשר ודם את יודע אמונתו של הקדוש ברוך הוא, כמו שמובא שם המעשה של רבי פינחס בן יאיר ששכחו אצלו שתי סאין של שעורים והיה זורע אותן בכל שנה עד שעשה אותן גרן וכו'. וסים שם שהברכות שברכו אותן האבות הן משמרים לעתיד לבא. וכן איתא שם קדם לזה וזה לשונו: אמרו לו ישראל ואימתי אתה נותן לנו שכר המצוות שאנו עושין? אמר להם הקדוש ברוך הוא:

מצוות שאתם עושים מפרותיהם אתם אוכלים עכשו, אבל שכרו בעקב אני נותן לכם. מנין וכו'? והיה עקב תשמעון, עד כאן לשונו. וכל זה הוא ענין הנ"ל שצריכין להאמין בה' יתברך ולשמח בחלקו כי בודאי זהו חלקו המגיע לו וכו' כנ"ל, כי עקר רב טוב צפון לעולם הבא שיזכה על ידי הדעת הנ"ל על ידי שיקבל הפרנסה משם עד שיזכה להארת הרצון וכו' גם בעולם הזה בעת האכילה שזה עקר הברכה כנ"ל שעל ידי זה יזכה לעתיד לעקר השכר שהוא רב טוב הצפון וכו', כי כפום דאתדבק בר נש בהאי עלמא הכי וכו'. וזה: ושמר ה' אלקיך לך וכו' וברכך והרבך שמודיע להם שישפיע להם פרנסה בבחינת ברכה הנ"ל שהוא להיות שמח בחלקו כנ"ל. כי עקר השכר שהוא רב טוב הצפון משמר לעתיד לבא, שזהו:

ושמר ה' אלקיך לך. וכמבאר במדרש הנ"ל ועל כן אתה צריך להיות שמח בחלקך ולקבל הפרנסה באהבה ורצון טוב שכל זה זוכין על ידי הדעת הנ"ל שהוא בחינת משפט שזהו בחינת והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה וכו' כנ"ל:

וזהו: ושמרתם ועשיתם אתם הוא בחינת מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ומובא בדבריו זכרונו לברכה: כל המלמד בן חברו תורה כאלו עשאו וכאלו עשאו לדין תורה וכאלו עשאו לעצמו. ודרשו מפסוק ועשיתם אתם, הינו בחינת הדעת הקדוש הנ"ל שעקר שלמותו כשמקבלים אותו רבים מישראל וכל אחד עוסק לדבר עם חברו ביראת שמים ולהאיר בו הדעת הזה וכו'. כנ"ל שזהו בחינת ועשיתם אתם וכו' כנ"ל:

שיך לעיל לאות עז עח וכו':

אות פז ועתה בא וראה כמה גדולים מעשי ה' דרושים לכל חפציהם, כי הנה בארנו גדל המעלה הנוראה של הקבוץ הקדוש של ישראל וכו'. כי אין אומרים דבר שבקדשה בפחות מעשרה וכו'. ועל כן תראה נפלאות שבשביל זה למדו רבותינו זכרונם לברכה ענין זה שאין אומרין דבר שבקדשה בפחות מעשרה מעדת המרגלים דיקא כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שנאמר: עד מתי לעדה הרעה הזאת יצאו יהושע וכלב ולמדו מזה דיקא גזרה שוה למקרא: ונקדשתי בתוך בני ישראל וכו'. עד 'מכאן שאין אומרים דבר שבקדשה בפחות מעשרה', כי כבר מבאר שעקר כל הצרות והחרבנות רחמנא לצלן, גרמו המרגלים שחלקו על משה ועל ארץ ישראל ששם עקר הדעת הנ"ל שממשיך משה בכל דור וכו' וכנ"ל. והעקר היה על ידי הקבוץ הרע שלהם שנתקבצו לעדה הרעה הנ"ל שהוציאו דבה חוץ יהושע וכלב. והם גרמו כל הקלקולים כנ"ל. ומה עשה ה' יתברך בנפלאות חסדיו הרבים? הורה את בני ישראל הצדיקים שילמדו משם דיקא גזרה שוה לענין דבר שבקדשה שאין אומרין בפחות מעשרה כנ"ל. להודיע ולהורות לכל בני ישראל לדורות עולם שאין החולקים על הצדיק בחינת משה פועלין כלום, כי ה' הפיר עצתם ולא תעשינה ידיהם תושיה. כי דיקא מהם למדים שיתקבצו עדת בני ישראל שהם לפחות עשרה ויעסקו בדברים שבקדשה שעל ידי זה מפרסמים הדעת הקדוש הנ"ל בחינת מלא כל הארץ כבודו וכו' כנ"ל. ובזה עוקרים משרשם עדה רעה הנ"ל הנועדים על ה' לחלק על משה וארץ ישראל וכו' כנ"ל. וכן הוא בכל דור ודור ועצת ה' לעולם תעמד. והבן היטב:

התחלתו ה' דסליחות כו אלול תר"ג. פה קהלת אומן הלכות ברכת הפרות

אות פח וזה בחינת אין מזמנין על הפרות, כי אין קבע לפרות רק ללחם העשוי מחמשה מינין שרק הוא משביע ומזין כי כבר מבאר בהלכות ברכת המזון (באות עה) שעקר ברכת הזמון הוא בחינת התגלות הרצון שמתגלה בעת האכילה דיקא על ידי כלליות בן ותלמיד שהוא כלליות העולמות שזוכה כל אחד על ידי הדעת הקדוש של הצדיק הרועה האמתי שעוסק לקבץ את נדחי ישראל שהם הרחוקים מאד מה' יתברך להשיבם אל הקדשה וכו'. אשר על כן עקר ברכת הזמון שהוא התגלות הרצון ביותר הוא כשיש איזה קבוץ מישראל לפחות שלשה. והעקר כשמתקבצים עשרה על שלחן אחד שאז מזמנין בשם וכו', עין שם היטב. ועל כן אין ברכת הזמון כי אם על הלחם לבד, אבל אין מזמנין על הפרות. כי אין קבע לפרות, כי זה ידוע ומבאר כבר שטעם כל המאכלים וכחם להחיות את האדם נמשך רק מהדעת והחכמה שמשם כל החיות, כמו שכתוב: החכמה תחיה. וכפי חלקי ניצוצי הדעת שהמשיך ה' יתברך בכל מאכל ומאכל כן יש בו כח להחיות ולקים את האדם. שעל ידי זה מתקשרות נפשו בגופו שזה עקר החיות, שזהו בחינת כלליות העולמות וכו' כנ"ל. ועל כן עקר הוא הלחם שרק הוא משביע ומזין את האדם, כי בהלחם מלבש עקר כלליות הדעת שהוא בחינת הרמזים הנ"ל. ועל כן בהלחם אף על פי שאין מרגישין בו כל כך טעם מתיקות כמו בשאר פרות ומאכלים, אף על פי כן הוא עולה על כל המאכלים והוא עקר כלם, כי כל בחינת מתיקות הדעת המלבש בכל הפרות והמאכלים כלם כלולים בהלחם שבו נעלמים הרמזים הנ"ל שהוא כלליות הדעת ועל כן באמת בהלחם נעלמין כל הטעמים שבעולם וכנ"ל:

ועל-כן אין ברכת הזמון שהוא התגלות הארת הרצון ביותר כי אם על הלחם, כי עקר הארת הרצון מתגלה ביותר על ידי הקבוץ של ישראל שעל ידי זה עקר כלליות העולמות וכו'. וכמבאר לעיל שזהו בחינת אין אומרים דבר שבקדשה בפחות מעשרה. וכל מה שמתקבצין קבוץ של ישראל עם קדוש ביותר ועוסקין לגדל ולקדש ולברך את שמו יתברך. נכללין העולמות יותר ויותר. וכמו כן מתגלה ומאיר הארת הרצון יותר ויותר:

ועקר הקבוץ האמתי הוא על ידי הרועה ישראל שבו כלולים כל הצדיקים האמתיים שבכל דור שהוא עוסק לקבץ את ישראל כרעה עדרו ירעה בזרעו יקבץ וכו' וכנ"ל. כי הוא עוסק בישובו של עולם שהוא להאיר הדעת בישראל, שזהו בחינת משה רבנו שהיה רחמן אמתי והוא בחינת הצדיק האמת שבכל דור וכו' כמו שמבאר בתחלת התורה שאנו עוסקין בה שהוא כי מרחמם ינהגם, עין שם. ועקר הקבוץ הוא על ידי הרמזים שבדעת שעל ידי זה עקר הארת הדעת והשכל האמתי בלב כל אחד ואחד. מגדול ועד קטן בכל מקום ודרגא שהוא שיתחזק איך שהוא לשוב מכל המקומות רעים שרוצים לדחותו לשם חס ושלום. ולהפרידו מהקבוץ הקדוש חס ושלום. לבל ישמע לשום דחיה שבעולם, רק יחזק ידו בה' יתברך ויעמד על רגליו בכל עז ויאחז עצמו בכל כחו בהקבוץ הקדוש של ישראל שעל ידי זה לא ימט לעולם כי הן אל כביר לא ימאס. וכל זה אי אפשר לבאר בפה כי אם על ידי בחינת הרמזים הנ"ל שהם בחינת נטיתי ידי וכו' וכנ"ל, כי עקר הקבוץ וקיומם הוא על ידי הרמזים שהם בחינת ידים, כמו שכתוב: הנה אשא אל גוים ידי ואל עמים ארים נסי וכו'. שלעתיד שאז יאיר הדעת האמתי גם בכל הגויים והעמים ויתקבצו כלם אל הקבוץ של ישראל, כמו שכתוב: כי אז אהפך אל כל העמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה' וכו'. וכמו שכתוב: כי כולם ידעו אותי וכו'. וכל זה יאיר בהם על ידי בחינת הרמזים שבדעת שהם בחינת ידים, בחינת הנה אשא אל הגוים ידי וכו'. וזה בחינת והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל. ודרשו רבותינו זכרונם לברכה שבזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה על ידי הרמת ידים, על ידי זה וגבר ישראל נגד עמלק, כי עקר ההתגברות נגד קלפת עמלק שהוא שהוא כלל הסטרא אחרא כלל כל ההסתות והפתויים והדחיות של היצר הרע וחילותיו הוא על ידי הרמזים שהם בחינת הרמת ידי משה שהוא הצדיק האמת הרועה האמתי העוסק תמיד לקבץ נדחי ישראל על ידי זה וכנ"ל. כי בודאי אי אפשר לדבר עם אלפים ורבבות נפשות באפן שישמע ויבין כל אחד עמקות חכמתו לעמקה איך להתחזק וכו'. כי אם על ידי בחינת ידים שהם בחינת רמזים שמרמז להם ומקבצם על ידי זה. וכן אחר כך בכל מה שעובר על כל אחד ואחד בפרטיות כל ימי חייו צריך לשום לבו היטב להרמזים שיתחזק לשאר קבוע בתוך הקבוץ ולא יפרד עצמו מהם איך שיהיה שלא יהיה חס ושלום, מאותן שנאמר עליהם מעות לא יוכל לתקן וחסרון לא יוכל להמנות. ודרשו רבותינו זכרונם לברכה זה שנמנו חבריו לדבר מצוה וכו', מכל שכן וכל שכן שלא יחלק עליהם חס ושלום שזהו בחינת אח נפשע מקרית עוז וכו'. ודל מרעהו יפרד וכו' . שעל ידי זה נופל חס ושלום לעלמא דפרודא שזה עקר כלל כל הפגמים כידוע. אבל כל זמן שהוא בתוך הכלל שמקבץ הרועה האמתי יש לו תקוה לעולם:

אות פט וזה בחינת ראש השנה שאז כל ישראל עוסקין בזה שכל אחד טורח ומתיגע לבא להקבוץ הקדוש של ישראל שזהו בחינת בתוך עמי אנכי יושבת, הנאמר על ראש השנה כמו שאיתא בזהר הקדוש. ואפלו מכל הכפרים ומקומות הרחוקים מתקבצים אל המקום שיש קבוץ מישראל. והעקר כשזוכין לבא להצדיקים האמתיים כאשר נוהגין כל ישראל לנסע לצדיקים על ראש השנה, כי עקר הקבוץ וקיומו הוא על ידי הצדיק הרועה האמתי בחינת משה כנ"ל. וזה בחינת תקיעת שופר שהוא בחינת רמזים להתקבץ. בחינת והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האבדים בארץ אשור והנדחים וכו'. וזה על ידי הרמזים. כי תקיעת שופר בחינת רמזים כמו שנאמר בענין החצוצרות שהם גם כן בחינת שופר, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה לענין אמירת הפסוק ותקעתם בחצצרת להשלים פסוקי שופרות וכו'. שלמד אותם שיבינו הרמזים איך להתקבץ על ידי הקולות, כמו שכתוב: ותקעתם תרועה ונסעו המחנות החנים קדמה ותקעתם תרועה שנית ונסעו המחנות וכו'. ואם באחת יתקעו ונקהלו אליך וכו'. נמצא שהיה להם רמזים איך להתקבץ על ידי סימני הקולות. וכן המנהג בכל תכסיסי מלחמות הגשמיות (שלמדו מישראל מסדר הדגלים, כמובא בספרים) שעקר קבוצם על ידי סימנים בחינת רמזים כגון סימני הדגלים שלהם והקולות של חצוצרות ותפים וכו'. שעל ידי זה יודעין איך להתנהג ולהיכן להתקבץ וכו'. וזהו בחינת הדגלים הקדושים של ישראל. וכבר מבאר לעיל מזה (באות מז) שהדגלים הם בחינת קיום הקבוץ של ישראל שצריכין כל אחד ואחד להאיר הדעת הקדוש שהוא יראת שמים בחברו וכו' כמו שמבאר שם. וכל זה הוא על ידי דגלים שהם בחינת רמזים כנ"ל שמרימין דגל פלוני כדי שידעו כל אחד להיכן לפנות ולילך וכו'. וזה בחינת אשרקה להם ואקבצם (זכריה יוד) 'אשרקה' בחינת רמזים. כי עקר הקבוץ וקיומם במלחמה הארכה של זה העולם הוא על ידי הרמזים וכנ"ל. וזה בחינת שנוי הקולות של השופר תקיעה שברים תרועה תקיעה תקיעה שברים תקיעה תקיעה תרועה תקיעה. כפי הרמזים שהם עקר הדעת והמחין שנמשכין על ידי השופר. ועקר הרמזים שהם קיום הדעת לנצח הוא על ידי התורה של הצדיק בחינת משה שהוא בחינת כי כל בשמים ובארץ שיכול להאיר בדרי מעלה ודרי מטה ולכללם יחד מחמת שחדושי תורתו הוא כלליות כי נלקח משרש נפשות ישראל שלוקחם ומקבצם יחד קדם הדרוש בבחינת ולקח נפשות חכם (כמו שמבאר סימן יג) ועל ידי זה עיר גברים עלה חכם וירד עז מבטחה, שהוא התורה. ועל כן נקראת תורה אמתית כזאת עז מבטחה, כי תורותיו ודבריו הקדושים חיים וקימים וכו' לעד ולעולמי עולמים. והם מבטח עז לכל המשים לב לדברי תורותיו ורמזיו לשאר קים במלחמה בתוך הקבוץ הקדוש בכל מה שיעבר עליו, שזהו בחינת מה שמבאר לעיל (באות נא) על פסוק ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל וכו', עין שם:

אות צ וזהו בחינת החלוק שיש בין אכילת לחם לשאר פרות ומאכלים שעקר השביעה וחיות האדם וקיומו הוא על ידי הלחם, אבל שארי פרות ומאכלים אף שהם מחיין ומשיבין את הנפש, אבל הוא רק לפי שעה וכל עקר מאכלם כראוי הוא רק עם הלחם כידוע לכל, כי כל טעמי המאכלים וכחם להחיות את האדם הוא על ידי הדעת כנ"ל. ויש חלוקים רבים בענין הדעת והחכמה, כי יש למודים שיש בהם חכמות גדולות וסברות והמצאות, אבל אינם מועילים אל התכלית כלל. ויש הרבה שמזיקים מאד מאד אל התכלית כגון רב הלמודים של חכמות חיצוניות, כי אף על פי שיש בהם הרבה שנצרכין להעולם הזה לענין מלאכות וכו', אבל אינם מועילים אל התכלית הנצחי. והרבה הרבה חכמות שלהם מזיקין מאד מאד לכל העוסקים בהם והכרוכים אחריהם כגון החקירות שלהם בעיונות שנקרא אצלם פילוסופיא אלקות שזה מזיק מאד, כי באים לכפירות גדולות כמפרסם, כי אי אפשר לידע ממנו יתברך כי אם על ידי תורת משה שבכתב ובעל פה כפי מה שמפרשים לנו התנאים ואמוראים וכו' וצדיקי אמת שבכל דור כמבאר בכל הספרים הקדושים ובדברינו הרבה מזה. ומשם מחכמות ולמודים אלה נמשכים טעמי הפרות והמאכלים המזיקים מאד לאדם. כגון המאכלים והמשקאות שהם סם המות. או שאר המאכלים המזיקים:

אות צא אבל גם בהלמודים הקדושים של חכמת התורה הקדושה יש כמה חלוקים, כי יש שלמודו בגסות כזה ובמח פגום ומקלקל כזה. והוא רחוק מצדיקים אמתיים מאד, אדרבא, הוא חולק ומתנגד עליהם הרבה עד שנאמר על למודו לא זכה-נעשית לו סם מות, כמו שדרשו חכמינו זכרונם לברכה על פסוק: ושמתם. זכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם מות. ומלמודים כאלו נופלים הרבה בבאר שחת ללמד חכמות חיצוניות כאשר מצוי בעוונותינו הרבים הרבה לומדי תורה שעסקו בלמודי חכמות חיצוניות שנתעו כמו שנתעו רחמנא לצלן. כמבאר הצעקות הגדולות והמרות על זה בכמה וכמה ספרים קדושים:

אך אפלו העוסקים בחכמות התורה ובפלפולא לשם שמים כי חדי קדשא בריך הוא בפלפולא אף על פי כן אין זה עקר התכלית, כי העקר הוא לאסוקי שמעתתא אלבא דהלכתא כמו שמצינו בהקדמונים שנתרחקו מהפלפול של הבל רק ירדו לעמק ההלכה לאסוקי שמעתתא אלבא דהלכתא. אבל אפלו העוסקים בזה באמת לשם שמים שבודאי אשרי להם אשרי חלקם, אבל עדין אין זה תכלית השלמות, כי עקר התכלית בשלמות הוא הלמוד הקדוש שמביא לידי מעשים טובים ומדות ישרות ולשוב מעברות להציל את ישראל מהעוונות שזה עקר הרחמנות על ישראל כנ"ל, כי לא המדרש הוא העקר אלא המעשה. וכמו שאנו מבקשים בכל יום: ותן בלבנו בינה להבין ולהשכיל לשמע ללמד וללמד לשמר ולעשות ולקים וכו'. כי העקר הוא הלמוד הקדוש שמכניס קיום התורה בישראל. והעקר שתתקים התורה והמצוות אצל כל אחד ואחד כל ימי חייו בכל מה שיעבר עליו. וזה עקר לחמה של תורה בחינת לכו לחמו בלחמי

(שנסד). ומשם נמשך כח הלחם שהוא עקר השביעה והסעדה, כי אין הסעדה נקראת אלא על שם הלחם, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. כי כח הלחם נמשך מדעת הקדוש הזה שכלולים בו כל הרמזים שעל ידי זה עקר קיום הדעת בלב כל אחד שעל ידי זה עקר קיום הקבוץ כנ"ל שמשם כל הטעמים שבעולם שכלולים בלחם כנ"ל. ועל כן עקר ברכת הזמון שהוא עקר הארת הרצון בשלמות יותר הוא רק על הלחם שהוא עקר הקביעות סעדה, כי יש בו כח להחיות את האדם ולקימו כל ימי חייו, אבל אכילת הפרות ושאר מאכלים אף על פי שיש בהם טעמים ערבים ומתוקים מאד שנמשכין מהדעת שמשם כל הטעמים שבעולם כנ"ל. אבל כל טעמם ומתיקותם נמשך מהדעת של התורה שמחיה את האדם רק לפי שעה כנראה בחוש שאכילת פרות ושארי המאכלים אינם משביעים את האדם רק מחיין ומשיבין את הנפש לפי שעה. וזהו בחינת הלמודים של התורה שמחיין את העולם באמת. אבל הוא רק לפי שעה ואף על פי שגם זה טוב מאד ויש שיכולים לחיות בזה כמה זמנים, אבל אין זה קיום כל בני אדם לנצח, כי עקר הקיום לנצח הוא על ידי התורה הקדושה שמאירה בעולם קיום התורה לדורות עולם כמו משה רבנו עליו השלום שנאמר בו: וגם בך יאמינו לעולם. ועל כן אין מזמנין על הפרות, כי אין קבע לפרות, כי עקר קביעות הקבוץ על השלחן אשר לפני ה' שזהו ברכת הזמון בחינת הארת הרצון שנמשך מהרמזים וכו', הוא על ידי בחינת אכילת לחם שהיא בחינת נהמא דאוריתא שהוא בחינת הלמוד המביא לידי מעשה המכניס קיום התורה לנצח כנ"ל. אבל אכילת פרות אין בהם קביעות כי אין מחיין רק לפי שעה, כי נמשכין מהלמוד הנ"ל שאינם מחיין ומקימין את העולם כי אם לפי שעה אבל לא לדורות. ועל כן אין מזמנין עליהם לבד. ועל כן כל אכילת הפרות ושארי המאכלים הוא רק עם הלחם שהוא עקר הסעדה, כי כשמצטרפין עם הלחם אזי דיקא יש להם כח גדול להשביע ולהחיות את האדם כנראה בחוש, הינו שכל הלמודים הנ"ל של התורה שהם בבחינת פרות כל תקונם בשלמות הוא כשמצטרפים עם בחינת נהמא דאוריתא, דהינו כשמתקרבים להצדיק האמת ולתורתו הקדושה שהיא בחינת לחמה של תורה שכלולים ונעלמים בה כל המטעמים של תורה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על משה רבנו עליו השלום וכמה צדיקים שהיו יודעים כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש. והכל כלול בתורתם הקדושה. והעקר שתורתם מביאה לידי קיום התורה לנצח. ואז הוא עקר תקון כל הפרות והמאכלים ואז הם מטעימים את הלחם ומחיין ומשביעין את האדם הינו כנ"ל. והבן היטב לדמות המשל לנמשל, כי באמת המשל והנמשל הכל אחד, כי חיות הלחם והפרות והמאכלים הכל מהתורה. ועל כן כפי שרשם בתורה כן יש בהם כח להחיות את האדם ולקימו וכמו כן תקנו רבותינו זכרונם לברכה לברך ולזמן עליהם וכנ"ל:

אות צב ועל-כן מבאר בשלחן ערוך שלענין צרוף לזמון. מצטרף אפלו על ידי אכילת פרות ומאכלים. ואפלו להחולקים בזה בזמון שלשה, אבל בזמון עשרה הכל מודים שמצטרפים על ידי כל דבר מאכל, הינו כנ"ל. כי לענין צרוף אל הקבוץ הקדוש יכול להצטרף אפלו על ידי פרות ושארי מאכלים, כי עם בחינת הלחם שהוא עקר השביעה והקיום הכל מצטרף לטובה וכנ"ל, אך בזמון שלשה יש פלגתא מחמת שאין שם עדין בהתחלת הקבוץ כי אם שנים שאוכלים לחם ביחד ורוצים לצרף השלישי לזמן בשלשה על ידי אכילת פרות, על כן יש דעות שאינו מצטרף כי אין כח לצרפו מחמת שהם בעצמן אינם בכלל קבוץ, כי הקבוץ הפחות הוא על כל פנים שלשה שהם בחינת שלש קדשות כנ"ל לענין זמון שלשה (כמו שמבאר באות עו). אבל בקבוץ עשרה שיש כבר רבא דמנכר שהם שבעה אוכלי פת. אז בודאי מצטרף עמהם שלשה אפלו על ידי פרות וכו' מאחר שכבר יש קבוץ של השבעה אוכלי פת, על כן בודאי מצטרפין עמהם על ידי פרות, כי על ידי בחינת הלמוד הקדוש שהוא קיום התורה שהוא בחינת לחם של תורה על ידי זה מצטרפין ונתתקנין כל המאכלים. ויש בהם כח להשביע את האדם עד שיאיר שם הארת הרצון ביותר שזהו בחינת ברכת הזמון בעשרה וכנ"ל:

אות צג וזה בחינת מנהג ישראל שאוכלין בראש השנה לחם עם דבש , כי טובלין פרוסת המוציא בדבש, כי עקר האכילה של האדם צריך שתהיה רק לחם עם מלח, כי כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל. כי באמת בהלחם ומלח כלולים כל הטעמים וכל המתיקות של כל הפרות וכל המאכלים שבעולם. וכמבאר לעיל מזה. כי הלחם שרשו וחיותו מבחינת הרמזים של הדעת שהיא עקר וכלל כל טוב טעם הדעת שמשם טעמי כל הפרות וכו' וכנ"ל. כי באמת צריך האדם למעט בתאות הטבע. וכמו שכתב בחרוזים שלו זכרונו לברכה: נאכל לבד לקיום גופנו ונמעט תאות טבענו. וכמו שכתוב במשנה בארבעים ושמונה דברים שהתורה נקנית בהם במעוט תענוג. כי הצדיקים הגמורים משברים תאות אכילה לגמרי, ובפרט גדולי מבחרי הצדיקים ששברו תאות אכילה בתכלית עד שזכו שלא נהנו מאכילתם אפלו כחוט השערה, רק זכו לבחינת צדיק אכל לשבע נפשו בחינת והשביע בצחצחות נפשך וכו'. אשרי להם וכמובן בהתורה תקעו ב (בלקוטי תנינא סימן ה) ועל כן באמת זכו לחיות חיים טובים על ידי אכילתם לחם ומים, כמו שכתוב בספורי מעשיות בהמעשה של היום שני בענין החרש שהיה חי חיים טובים על ידי שהיה אוכל לחם ומים וכו'. אבל גם שארי הכשרים הרוצים לילך בדרך התורה צריכים על כל פנים להרגיל עצמם ללכת בעקבותם. ועל כל פנים צריכים למעט באכילת הפרות ושאר מאכלים ועקר מאכלו יהיה פת במלח שהיא דרכה של תורה, כי באמת יכולין להרגיש בהלחם טעם כל המאכלים שכלולים בו. וכמו שגם באנשים הגסים יש שמתענגים מאכילת לחם ומים יותר מהשרים שאוכלים מעדני מלכים. והם באמת בעלי כח ובעלי קומה יותר מהשרים, מכל שכן בקדשת ישראל והתורה שיכולין להרגיל עצמו להחיות את עצמו בלחם ומים עד שירגיש בו כל הטעמים. וכמו שמובן בהמעשה של החכם והתם. שעל כל מאכל שרצה לאכל צוה להביא לו חתיכת לחם ושבח מאד המאכל ההוא כאלו אוכלו ממש, כי באמת כן הדבר שבהלחם נעלמים בו טעמי כל המאכלים. ואם ירצה יוכל להרגיש בו כל הטעמים של כל הפרות וכנ"ל. וכן מובא בזהר הקדוש ששביעת האדם תלוי ברצונו כמו שאיתא שם. ורעותא דשבעא שויה עלוהי וכו'. (זהר שמות קנג) וכן הוא לענין טעמי המאכלים שתלוי ברצונו שאם ירצה להסתפק בלחם יוכל להרגיש בו כל הטעמים שירצה. וזה בחינת לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן. כי המן היה בו כל הטעמים שרצה האדם, אבל כפי המובן בהתורה הוא שגם אז היה להם בחירה ברצונם על זה, כי הרשעים שבזו את המן לא היו רוצים להרגיש בו כל הטעמים, על כן בזו אותו ואמרו: ונפשנו קצה בלחם הקלוקל וכן הרבה. ועל כן באמת נאמר: ויענך וירעבך ויאכלך את המן אשר לא ידעת וכו'. המאכילך מן במדבר וכו' למען ענותך ולמען נסותך וכו'. וכן כתיב: הנני ממטיר לכם לחם מן השמים למען אנסנו הילך בתורתי אם לא וכו'. וכן עוד בכמה פסוקים נאמר שאכילת המן היתה נסיון, הינו כנ"ל. והוא ענין שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על זה אינו דומה רואה ואוכל לאינו רואה ואוכל וכו', הינו שהחולקים על המן רצו שיראו דיקא בעיניהם כל המאכלים מוכנים ומסדרים לפניהם ולאכלם ולא רצו לאכל המן ברצון טוב ולהרגיש בו כל הטעמים. ומאחר שלא רצו להרגיש בודאי לא הרגישו, על כן בזו אותו וחטאו בזה הרבה שזהו החטא של המתאוננים המבקשים תואנה לפרש מן המקום שעל ידי זה מתו הרבה וקראו למקום ההוא קברות התאוה, כי שם קברו את העם המתאוים וכו'. אבל גם עתה נעשה בזה הרבה אצל כל אדם הרוצה לילך בדרכה של תורה וכנ"ל. ועל כן בשעת ברכת המוציא צריכים לטבל פרוסת המוציא במלח דיקא, כי זה עקר האכילה והשביעה ושם כל הטעמים וכו' כנ"ל:

אות צד אבל בראש השנה מטבילין פרוסת המוציא בדבש. לרמז שאנו מתקנין עתה חטא אדם הראשון שהיה ביום זה שעקר חטאו היה באכילה שאכל מעץ הדעת. וכן חטאי כל בני אדם שצריכין לתקן עתה בראש השנה שהוא ראשון לעשרת ימי תשובה. ואנו מרמזים שבכח הצדיקים אנו מתקנים כל החטאים וזוכין לתשובה שלמה עד שזוכין להמתיק ולתקן תקף הגבורות שהם בחינת דבש כמובא בכונות עד שהדבש הוא בבחינת המן שנאמר בו: וטעמו כצפיחת בדבש. שהיה בו כל מתיקות הטעמים, כי כלל כל המתיקות שבכל הפרות והמאכלים הוא בחינת דבש כנ"ל. ואנו אוכלין פרוסת המוציא עם דבש הזה. להורות שתקותנו לזכות לבחינת הנ"ל לאכל הלחם בבחינת מן להרגיש בו כל מתיקות הטעמים שבעולם שהם בחינת דבש כנ"ל, כי באמת בהלחם נעלמים כל הטעמים שבעולם, כי חיותו מהרמזים שבדעת האמתי של הצדיקים שהוא קיום התורה לנצח וכו' כנ"ל שבו כלולים כל הטעמים של כל השכליות והחכמות שבעולם וכו' וכנ"ל:

אות צה כי עקר חטא אדם הראשון היה בענין זה שנמשך אחר ערבות והמתיקות של עץ הדעת שהוא תאות הגוף שהוא בעצמו בחינת חכמות חיצוניות של זה העולם שיש בהם מתיקות השכל. אבל הוא שלא להועיל אל התכלית הנצחי אדרבא, מזיק הרבה וכנ"ל. וכמפרש בתורה, כמו שכתוב: ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל. הינו כנ"ל. כי טעם השכל וטעם האכילה הם בחינה אחת, כי שרש טעם של המאכל נמשך מהדעת כנ"ל. על כן כפי האכילה כן נמשך הדעת (וכמו שמבאר בהתורה ויהי הם מריקים שקיהם בסימן יז עין שם ובמקום אחר) וה' יתברך הזהיר את האדם שלא לאכל מעץ הדעת כי ביום אכלך ממנו מות תמות. כי זה המאכל אינו מביא חיים הנמשכין מחכמה אמתית שהוא בחינת החכמה תחיה רק הוא נמשך משכליות חיצונים שנראים מתוקים בתחלתם ואחריתם דרכי מות. שזהו בחינת כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל. כי הם בחינה אחת, כי טעם מאכל של העץ וטעם השכל הנמשך משם הכל אחד וכלם הם רק תאות עולם הזה. והנחש שהיה ערום מכל. ופקח להרע מאד. הסיתם על זה, כמו שכתוב: כי ידע אלקים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלקים וכו'. שזהו בחינת המעשה הרע הנעשה תחת השמש עתה בדורות האלו. שמתפשטים בחכמות חיצוניות שנמשכין מזהמת הנחש שהחכמים שלהם משקעים בכל התאוות שבעולם ומפתים ומסיתים ומדיחים להיות כרוך אחר מתיקות השכל של אלו החכמות שהם בחינת מתיקות המאכלים המזיקים המביאים מיתה לעולם וכנ"ל. שעל זה נאמר: כי נפת תטפנה שפתי זרה וחלק משמן חכה ואחריתה מרה כלענה וכו'. שזה נאמר על חכמות חיצוניות כמו שפרשו רבותינו זכרונם לברכה שם. שזהו בחינת כי טוב למאכל ונחמד להשכיל, כי הכל אחד, כי כל חכמתם נמשך מתאוות, כי כמו שיש להם תאוה לאכילה ושארי תאוות כן יש להם תאוות רעות לחכמתם הרעה. וזה שאמר להם הנחש והייתם כאלקים. זהו ממש מה שמבאר בספריהם שעל ידי חכמות שלהם יכולים לבא אל התכלית שלהם שהוא לבא אל תכלית חכמות שלהם וכו'. שהוא אצלם שנכלל נפשם באלקים שהוא השכל הפועל כמובן בספריהם. וכמו שצועקין מרה על זה כמה ספרים קדושים כמו בספר עבודת הקדש וכו' . ובשל"ה הקדוש וכו'. וכמו שמבאר מזה בלקוטי תנינא (סימן יט):

אבל אנו מזהרים על כל זה. ועל כן אנו מזהרין שיהיה כל אכילתנו על פי התורה, כמו שכתוב: ותורתך בתוך מעי וכמו שפרש רש"י שם: כל מאכלי על פיך. כי אנו צריכין לאכל כל המאכלים בקדשה על פי התורה ולברך על כל דבר תחלה וסוף כדי שנזכה על ידי האכילה לקבל חיות שהוא שכל דקדשה. שעקר השכל הוא חכמות התורה הקדושה שעקרה הוא הלמוד המביא לידי מעשה לידי קיום התורה לנצח וכנ"ל. ועל כן עקר האכילה צריך להיות לחם ומלח כנ"ל, כי שרשם נמשכים מלמוד הקדוש הזה ובו כלולים כל הלמודים שבעולם שהם בחינת כל טעמי הפרות והמאכלים שבעולם וכנ"ל. אבל עכשו בראש השנה צריכין לזכות לתשובה להפך הכל לטובה בכח הצדיקי אמת שפרשו עצמן מכל תאוות עולם הזה לגמרי. ועל כן אוכלין לחם עם דבש בברכת המוציא. להורות שאנו מצפין לזכות לשנה טובה ומתוקה שהוא לזכות לתשובה ומעשים טובים שהוא עקר הטוב. שנזכה שיהיה נכלל הדבש בהלחם שנזכה להרגיש כל מתיקות הטעמים שבעולם שהם בחינת דבש להרגיש כלם בתוך אכילת לחם שזהו בחינת אכילת המן, שזהו בחינת שופר שהוא בחינת קבלת התורה שמזכירין בראש השנה בחינת אתה נגלית וכו'. כי לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן וכו' כנ"ל. ועל כן מבאר בכונות האר"י ז"ל שדבש מרמז בש"ו של שופר שעולה דבש. ועם היד האוחזת בשופר הוא ש"ך וכו'. ועל ידי זה המתקת הדינים. ועל פי דרכנו מרמז בזה ענין הנ"ל שעקר התקון על ידי הרמזים של הדעת וכנ"ל ששם כלולים כל הטעמים שבעולם שהם בחינת דבש. וזה בחינת היד האוחזת בשופר שהוא בחינת רמזים, בחינת נטיתי ידי כנ"ל. והיא מתקנת את הדבש, כי עקר תקון כל המתיקות המדמה של זה העולם הוא על ידי הרמזים כנ"ל שעל ידי זה מבינים להרגיל עצמו לפרש ממנו ולהסתפק במעוט בבחינת דבש מצאת אכל דיך פן תשבענו והקאתו וכו' עד שיזכה שיכללו כל הטעמים בהלחם. וכמו כן יהיו נכללים כל הטעמים של כל מיני שכל. בשכל האמתי שהוא השכל של קיום התורה שיהיה כל חכמתו ושכלו רק להבין עצות שיביאו לידי קיום התורה לנצח. שזהו בחינת ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עשיהם. וכתיב הן יראת ה' היא חכמה וכו'. וכל זה הוא בחינת היד האוחזת בשופר וכנ"ל. כי גם קולות השופר הם בחינת רמזים הנ"ל וכנ"ל:

4 יִרְבּוּ עַצְּבוֹתָם אַחֵר מָהָרוּ בַּל-אַסִּיךְ נִסְכֵּיהֶם מִדָּם וּבַל-אֶשָּׂא אֶת-שְׁמוֹתָם עַל-שְׂפָתָי

אות צו כי בראש השנה אז עקר הקבוץ הקדוש שמתקבצין כל ישראל בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. והעקר מה שמתקבצין אצל הצדיקי אמת שהם בחינת משה שהוא עקר הרועה האמתי המקבץ נדחי ישראל וכו' כנ"ל שמתורתו הקדושה נמשכין כל הרמזים של הדעת הקדוש שמרמזין לכל אדם בכל מקום ודרגא שהוא ואפלו בתכלית הירידה חס ושלום, מרמז לו שם גם כן רמזים לשוב משם וכו'. ועל כל פנים שלא ישתקע יותר חס ושלום. וכו'. ועל כן אז בראש השנה מאירין הרמזים ביותר, כי על ידי זה עקר התשובה שזוכין בראש השנה על ידי שמצטרפין אל הקבוץ הקדוש על ידי הרמזים וכנ"ל. על כן מנהג ישראל תורה שאוכלין אז פרוסת המוציא לחם עם דבש. כי אז בכח הצדיקים הנ"ל נכלל כל מיני מתיקות שהוא בחינת דבש בתוך הלחם שזהו בחינת שכל מיני טעמי הדעת נכללין בעקר הדעת שהוא הדעת של קיום התורה לנצח שזהו בחינת טוב טעם ודעת למדני וכו' שאומרים קדם השופר וכנ"ל:

אות צז וזה בחינת כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' קרבן ראשית תקריב אותם וכו'. וכל קרבן מנחתך במלח תמלח וכו'. ופרש רש"י: ומה יש לך להביא מן השאור ומן הדבש? קרבן ראשית שהם שתי הלחם שבאים מן החמץ ובכורים הבאים מן הדבש וכו':

כי כל הקרבנות באין רק מצה שהוא בחינת מן שהיו בו כל הטעמים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: עגה שהיא מצה שהוציאו ישראל ממצרים טעמו בה טעם מן. כי כל הקרבנות באין לכפר על החטאים של הכלל או הפרט. וכל החטאים נמשכין מחטא אדם הראשון שאז נמשך זהמת הנחש על ידי אכילת עץ הדעת טוב ורע שהוא בחינת אסור חמץ כמובא . בחינת חמוץ המח דסטרא אחרא שהוא חכמות חיצוניות ומחשבות רעות וכו'. ומחמת זה אסור חמץ בפסח, כי אז צריכין לטהר ולזכך עצמנו מזהמת מצרים שהיינו שם בגלות שנמשך מחטא אדם הראשון כמובא . ועל כן אסור אז החמץ, כי אי אפשר לבררו אז וכו'. על כן צריכין לאכל מצה שהוא בחינת מן שהיו בו כל הטעמים שהוא בחינת הדעת של משה הרועה האמתי וכו' וכנ"ל. רק בשביעי של פסח שהיה בו קריעת ים סוף שאז מאיר ביותר הדעת הנ"ל שהוא בחינת זה הים גדול ורחב ידים שהם בחינת הרמזים, אז התר החמץ, כי אז יכולים לבררו ולתקנו לאכילת ישראל על ידי שקבלו אסותא תחלה שהוא המצה שהוא בחינת מן שעל ידי זה יכולים לזכות אחר קריעת ים סוף, הינו אחר שביעי של פסח לאכל לחם חמץ בבחינת מן וכנ"ל (באות לד). ובשבועות שהוא מתן תורה שעל ידי זה עקר התגלות הדעת של משה, שעל ידי זה עקר כלליות העולמות, שעל ידי זה מאיר הרצון ביותר כנ"ל, על כן אז מביאין שתי הלחם במקדש מחמץ דיקא, כי אז מאיר הארת הרצון מאד על ידי הלחם חמץ דיקא שמביאין במקדש על ידי הרמזים שנעלמין בהלחם, כי דיקא על ידי הרמזים נתתקן הדעת עד שיכולין להחמיץ מחו בקדשה להשיג מה שישיג על ידי זה, ואף על פי כן לא יצא חוץ לגבול חס ושלום כלל. ועל כן אז מביאין גם דבש שהוא בחינת כלל המתיקות שהוא הטעם של כל הפרות והמאכלים שנפגמו על ידי חטא אדם הראשון. ועתה נתתקנו על ידי קבלת התורה עד שמאיר גם בהם הארת הרצון, ונכלל הדבש בהלחם שהוא בחינת קרבן ראשית תקריב אותם לה' בשבועות . כי הדבש, שהוא כלל מתיקות הטעמים, נכלל בהלחם שבו נעלמים כל הטעמים, כי שם נעלמים עקר הרמזים וכו' וכנ"ל. ועל כן בראש השנה שאז חוזרין וממשיכין בחינת קבלת התורה שהיתה על ידי קול שופר. ועל כן אומרים אז: אתה נגלית וכו'. על כן אז אוכלין לחם עם דבש שהוא בחינת שאור ודבש שמביאין מהם קרבן ראשית בשבועות בזמן מתן תורה שהוא כלליות העולמות וכו' כנ"ל כי עתה נתתקנו ונתבררו השאור והדבש ביותר שיכולין לאכלם בקדשה גם חוץ למקדש, כי עקר התקון של מתן תורה נמשך ביותר בראש השנה, כי אחר קבלת התורה בשבועות קלקלו על ידי חטא העגל. והתקון הוא במ"ם ימים האחרונים מאלול ועד יום כפור. והעקר בראש השנה שאז התחלת עשרת ימי תשובה ואז התחלת השנה ואז הוא יום שנברא בו אדם הראשון וחטא ושב בתשובה שעל ידי זה נקבע זה היום לדורות כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה . ועל כן אז עוסקין הצדיקים בזה התקון ביותר על ידי הקבוץ של ישראל שמתקבצין אליהם וכנ"ל. ועל כן אוכלים אז כל אחד בביתו לחם ודבש, כי הדבש נכלל בהלחם וכו' וכנ"ל. וזה שנסמך לזה:

וכל קרבן מנחתך במלח תמלח ולא תשבית מלח ברית אלקיך וכו'. שמפליג מאד בשבח המלח שכרת עמו ברית עולם להורות ולהודיע שאף על פי שצוה להביא קרבן ראשית משאור ודבש. אף על פי כן עקר התקון על ידי הברית מלח שעל ידו עקר התקשרות העולמות כנ"ל (באות

אות סא וכל הטעמים נמשכים משם כנ"ל (באות סב) ועל כן גם באכילת חל עקר התקון לאכל פת במלח שהיא דרכה של תורה. רק בשבועות לבד מביאין קרבן ראשית משאור ודבש. וכן בראש השנה אוכלין פרוסת המוציא עם דבש מחמת שאז נתעורר קול שופר שהוא בחינת מתן תורה וקבוץ נדחים וכו' וכנ"ל. אבל עקר התקון על ידי בחינת ברית מלח עולם וכו' כנ"ל. ועל כן: על כל קרבנך תקריב מלח. וכן באכילת חל עקר תקון האכילה הוא פת במלח וכנ"ל:

אות צח וזה בחינת מה שפרות ארץ ישראל קודמין לברכה, כי שם הבית המקדש שעל ידי זה עקר הכלליות שעל ידי זה עקר הארת הרצון שזה עקר חשיבות המאכל וכנ"ל. וזה בחינת מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה לענין שכל הקודם בפסוק מקדם לברכה. שארץ בתרא הפסיק הענין. ועל כן זיתים קודמין לשעורין . ותמרין, שהם נקראים בפסוק זה דבש, הם קודמין לגפן שהם ענבים. נמצא שזיתים ותמרים הם נמשכים ונחשבים אחר חטה ושעורה שעושין מהם לחם, כי זה העקר לכלל שמן ודבש בלחם של חמשה מינין שכלולים בחטה ושעורה, כי המן שהיה בו כל הטעמים נקרא דבש (ושמן) כמו שכתוב: והיה טעמו כצפיחת בדבש וכנ"ל. וכן נקרא שמן. כמו שכתוב והיה טעמו כטעם לשד השמן. וכתיב: סלת ושמן ודבש האכלתיך. כי שמן כלל כל השמנונית. ודבש כלל כל המתיקות שזהו כלל כל הטעמים שבפרות. וצריכין לכללם כלם בלחם שהוא חטה ושעורה כנ"ל. ועל כן זית שמן ודבש נמשכין ונחשבים אחר חטה ושעורה ויחד עליהם שבח הארץ בפרטיות על ידי ארץ בתרא ששבח ארץ ישראל עמהם שהוא ארץ זית שמן ודבש, כי הם כלל טעמי הפרות, כי הם בבחינת מן שנקרא על שמם וכו' וכנ"ל. ועל כן הם נמשכים ונחשבים אחר חטה ושעורה שהם כלל החמשת מיני דגן שעושים מהם לחם וכנ"ל. והעקר לתקן הדבש שהוא עקר מתיקות הטעמים שדרכן של הנערים וחסרי הדעת להמשך אחריו. וזה מרמז במקרא זה שהתחיל בחטה וסים בדבש, כי סופו נעוץ בתחלתו לרמז שעקר תקון המאכלים הוא בארץ ישראל ששם כלליות העולמות כנ"ל שעל ידי זה נתתקן חטא אדם הראשון שפגם באכילה ונמשך אחר בחינת מתיקות העץ הדעת שהוא בחינת דבש, כי על ידי קדשת ארץ ישראל בחינת קדשת רמזי הדעת הקדוש הנ"ל על ידי זה נכלל דבש בחטה שהוא כלליות כל מתיקות הטעמים שהוא בחינת דבש שנכלל בחטה שהוא ראש וכלליות כל מיני לחם הנעשים מחמשה מיני דגן וכנ"ל. ועל כן כתיב בארץ ישראל שם בפרשה: ארץ אשר לא במסכנת תאכל בה לחם לא תחסר כל בה. ואיתא בספרים שפרושו ששם הלחם מטעם כל כך עד שאין אוכלין לחם מחמת מסכנות ועניות וכו'. וכן מבאר בדבריו זכרונו לברכה (בסימן מז לקוטי חא) הינו כנ"ל כי שם בארץ ישראל נכללין כל מתיקות הטעמים בהלחם על כן שם אין אוכלין לחם במסכנות ועניות כי שם בהלחם כלולים כל הטעמים שבעולם. וזה בחינת לא תחסר כל בה שמרמז על הלחם בעצמו שהזכיר תחלה שלא תחסר כל בה, כי כל הטעמים שבעולם כלולים בה כנ"ל:

אות צט והנה כל ענין ראש השנה ויום כפור וסכות וארבעה מינים. כבר מבאר הרבה מזה על פי התורה הנ"ל כי מרחמם ינהגם בהלכות הקודמין. בהלכות סכה הלכה ד. ובהלכות נדרים הלכה ד אות ח. ובהלכות חזקת מטלטלין הלכה ג אות ח. אך עתה עסקנו לבאר שעקר כל התקונים נעשים בירח האיתנים שהוא תשרי על ידי מעלת הקבוץ הקדוש שמקשרים עצמן לצדיקי אמת שהם בחינת משה, בחינת הרועה האמתי המקבצם בחינת ומשה היה רועה, שזהו בחינת ראש השנה, בחינת תקיעת שופר שמקבץ נדחים וכו' כנ"ל. וכן ביום כפור מפיסין זה את זה כדי שיהיה שלום בין כל ישראל שזה עקר קיום הקבוץ שלא יהיה ביניהם פרוד לבבות ומחלקת חס ושלום, שמהרסים הקבוץ חס ושלום. וזה בחינת סכות שעושין אחר כך, בחינת סכת שלום, בחינת ענני כבוד ששם היו מקבצים כל ששים רבוא נפשות ישראל. והענני כבוד היו בזכות אהרן הכהן שהיה אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה

(תיא*) שזה עקר קיום הקבוץ וקדשתו כדי להמשיך הדעת הקדוש הנ"ל שהוא כלליות העולמות שהוא בחינת כהן וכו' כנ"ל (באות

אות נט . וזה בחינת כל האזרח בישראל ישבו בסכת לרמז על כלל נפשות ישראל שמתקבצין לתוך סכת שלום. ועל כן נכנסין כל השבעה רועים לתוך הסכה, כי הם בחינת כלל כל הרועים האמתיים שבכל דור שהם בחינת כרעה עדרו ירעה בזרעו יקבץ טלאים וכו'. שהם עוסקין לקבץ כל הנדחים ולקים הקבוץ לדורות עולם וכנ"ל. וזה בחינת מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: כל ישראל יוצאין בסכה אחת. כי בחינת סכה הוא בחינת אספה וקבוץ של כל ישראל כנ"ל. וזה בחינת וישמע הכנעני מלך ערד שהוא עמלק, שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד ובא להלחם בישראל, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. כי עקר מלחמת עמלק הוא עם החלושי כח שבישראל שהיה הענן פולטן בבחינת ויזנב בך כל הנחשלים אחריך וכו' כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. והצדיק הרועה האמתי בחינת משה לוחם בשבילם להצילם מבחינת קלפת עמלק וחילותיו ומדעותיהם הרעות. ולהכניסם ולאספם לתוך הקבוץ הקדוש המקבצים בתוך הענני כבוד שהם בחינת סכה וכמובא בזהר הקדוש שמביא שם פרשת וישמע הכנעני הנ"ל לענין סכה, עין שם. כי משה הרועה האמתי חוזר וממשיך הענני כבוד אפלו לאחר הסתלקות אהרן הכהן. כי באר ענן ומן כלם חזרו בזכות משה כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. ועל כן עשה אז נחש נחשת והיה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחשת וחי. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה: וכי נחש ממית או מחיה?! אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה היו מתרפאין ואם לאו היו נמוקין. זה בחינת רמזים הנ"ל כמו שמבאר לעיל (באות פח) לענין והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכו'. כי הם בחינה אחת כמובן במשנה ראש השנה שנסמכו שם יחד. להורות שצריכין הכל להסתכל כלפי מעלה, הינו בחינת רמזים שבדעת הנ"ל שהם עקר הארת הדעת להתבונן בכל עת על ידי הרמזים הקדושים של הדעת הנ"ל להתחזק לשאר על עמדו וכו' כנ"ל. כי לפעמים יש שאין מועיל הרמזים של הרמת ידיו. וצריך עוד לעשות עבדא לזה כמו משה שעשה אז נחש נחשת שרמז להם יראת הענש שאל ישכחו שיש נחשים שרופים שהם ענשים קשים ומרים. על כן אתה מכרח להסתכל כלפי מעלה. כי אין מקום לברח מענשיו הקשים והמרים גם בעולם הזה מכל שכן לאחר מיתה בגיהנם וכף הקלע וגלגולים וכו' רחמנא לצלן, כי אם להסתכל אליו יתברך ולשאת עיניו למרום תמיד, בבחינת אליך נשאתי את עיני וכו' . וכמו שרמז לנו אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה. ואמר שעקר הוא יראת הענש אף על פי שכתוב בספרים שצריכין דיקא יראת הרוממות וכו'. אבל באמת הלואי שנזכה להנצל ממה שצריכין להנצל על ידי יראת הענש. וכן שמענו בשם כמה צדיקים גדולים שאמרו שהעקר הוא יראת הענש. ורמז לנו אז היטב היטב כמה וכמה צריכין להתירא ולפחד מיראת הענש וכו'. וזה בחינת נחש הנחשת שעשה משה ורמז להם על ידי זה להסתכל כלפי מעלה הינו על ידי יראת הענש וכנ"ל. כי העקר הוא הרמזים האמתיים וכנ"ל. ועל ידי זה לחם משה בחינת הצדיק האמת מלחמת עמלק להציל חלושי הכח שלא יהיו נפרדים מתוך הקבוץ הקדוש מתוך הענני כבוד. וזהו בחינת סכה שהוא בחינת ענני כבוד כנ"ל. כי ענין הנחש נחשת נסתבב על ידי מלחמת עמלק כמובן בפרוש רש"י שם ובפרשת עקב על פסוק ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה וכו' שכיון שבא עליהם מלחמה זאת שהוא מלחמת עמלק חזרו לאחוריהם וכו'. ואז עשה משה נחש נחשת וכו':

אות ק ועל-כן מצות הקהל הוא בסכות. כי אז עקר זמן הקבוץ כנ"ל. ועל כן בפרשת וילך שמדבר שם מסוף הסתלקות משה ביום האחרון שאז הוכיחם מאד על שעתידין לחטא ויחרב הבית המקדש כמו שמבאר שם באלו הפרשיות. על כן צוה להם אז מצות הקהל לרמז שכל התקון הוא על ידי בחינת הקהל שהוא כשיקהלו ויתקבצו הרבה מישראל לעסק בעבודת ה' ולהתקרב לצדיקי אמת שהם בחינת משה שזהו בחינת מצות הקהל שהיה בבית המקדש, כי כל מי שיש בו דעה כאלו נבנה בית המקדש בימיו. וכן בסוף אמר הקהילו אלי את כל ראשי שבטיכם וזקניכם. וכן יעקב קדם מותו אמר: הקבצו ושמעו בני יעקב וכו'. להורות שעקר התקון באחרית הימים הוא על ידי הקהלה והקבוץ יחד אל הרועה האמתי שהוא בחינת משה וכנ"ל. ועל כן מפטירין בסכות אז יקהל שלמה ויקהלו אל המלך שלמה בחג. כי אז עקר תקון הקבוץ וקיומו כנ"ל. ועל כן קורין אז קהלת שמדבר הרבה מהבל העולם שכל העולם הבל הבלים. ונקרא קהלת על שם שהיה שלמה אומר כל דבריו בהקהל כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כי על ידי הקבוץ שנקהלין ונקבצין הרבה נפשות ישראל יחד יכולין להודיע ולהכניס בלב יותר שכל העולם הבל הבלים בחינת הבל הבלים אמר קהלת כי כל אחד היה יכל לטעות שיש איזה עולם הזה אצל אחד אבל על ידי קהלת, דהינו זה הצדיק האמת שיש בו קבוצת החכמה כפי שפרש רש"י על פסוק הבל הבלים אמר קהלת. והוא מקבץ יחד כל בני אדם ומבין מה שנעשה עם כלם. הוא יכול להראות שהכל הבל, כי כל העולם מלא יגונות וכו' כמו שכתוב שם: כי כל ימיו כעס ומכאובות וכו' ושאין שום טוב בעולם כי אם לסור מרע ולעשות טוב. וכמו שסים: סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא ואת מצותיו שמר כי זה כל האדם. הינו כי אין שום אדם בעולם כי אם זה שמקים זאת ליראה את ה' ולשמר מצוותיו. כי מי שאין בו דעת האמתי הזה אינו אדם כלל כמו שמבאר בתחלת התורה הנ"ל. ועל כן זה הצדיק שזכה לזה בשלמות עליו נאמר כי זה כל האדם, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: לא נברא כל העולם אלא בשביל זה ולצוות לזה וכו'. וכל באי עולם צריכין להתקבץ אליו לקבל ממנו הדעת הקדוש האמתי להתקרב לה' יתברך וכל אחד כפי קרובו אליו הוא בכלל אדם כי זה כל האדם כנ"ל:

אות קא ועל-כן עקר מצות סכה הוא לאכל בסכה כמו שכתוב בשלחן ערוך נהגו שאין מברכין כי אם בשעת אכילה. כי סכה בחינת מקיפים כמו שמבאר בכונות, הינו בחינת מחצות המקיפין המבארין שם בהתורה הנ"ל על מאמר רבותינו זכרונם לברכה עתידין צדיקים שיהיה מחצתן לפנים ממלאכי השרת וכו'. שזהו בחינת הארת הרצון בשעת האכילה כמו שמבאר שם. ועל כן צריכין לאכל בסכה. ואז דיקא מברכין לישב בסכה, כי עקר מצות סכה לזכות להארת הרצון הנ"ל בשעת האכילה. שזהו בחינת הארת המקיפין הנ"ל בחינת כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל שזהו בחינת מחצות הסכה כנ"ל. ועקר הארת הרצון בשעת האכילה הוא על ידי שהמלכות עולה עם כל הבטחונות ומקבלת הפרנסה מהידים שהם הרמזים שבים החכמה וכו'. וזה בחינת הארבעה מינים שנוטלים בידים בסכות ומנענעים בהם לכל צד שכל זה הוא בחינת רמזים שהם בחינת ידים כנ"ל וכמבאר מזה בהלכות הקודמין הנ"ל. והעקר מרמזין לכל אחד שלא יתיאש רק ישתדל להיות נכלל בתוך הקבוץ הקדוש ששואבין מימי הדעת ממעיני הישועה. כי הארבעה מינים מרמזין על כל הכתות שיש בישראל כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שהאתרוג יש בו טעם וריח וכו'. עד ערבי נחל שאין בהם לא טעם ולא ריח וכו'. ואוגדין כלם יחד שזה בחינת ואגדתו על ארץ יסדה כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. ועל ידי זה נכללין גם הפושעי ישראל בחינת ערבי נחל בתוך הקבוץ הקדוש ונתתקנין גם כן כי כל המחבר לטהור טהור. ועל כן עוסקין ביותר בסכות בהערבי נחל כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה מרביות של ערבה היו מביאין וכו' ובפרט בהושענא רבא. כי עקר היגיעה הוא בשביל בחינת הערבי נחל כדי לעורר אותם גם כן שיתחברו ויתקבצו אל הקבוץ הקדוש כי זה כל תקונם וכנ"ל. ועם האגדה זאת מתפללין על פרנסה. כי עקר הפרנסה מקבלין על ידי הבטחונות שמקבץ המלכות ועולה ומקבל הפרנסה מהידים שהם הרמזים כמו שמבאר שם. שזהו בחינת ארבעה מינים שנוטלין בידים כנ"ל. ועין בהלכות הקודמין הנ"ל:

אות קב ועל-כן סכות נקרא חג האסיף שאוסף כל מיני מאכל. וזהו בעצמו בחינת האספה והקבוץ של נפשות ישראל שמתאספין אז בתוך סכת שלום בתוך הענני כבוד כנ"ל. כי כבר מבאר שכל הטעמים של כל המאכלים נמשכין מהדעת שהוא התורה שנמשכת על ידי קבוץ נפשות ישראל כנ"ל (באות צא). ועקר הוא הלחם ששם כל הטעמים כנ"ל. ועל כן עקר מצות אכילה בסכה הוא אכילת לחם כי פרות מתר לאכל חוץ לסכה כי אין בהם קביעות סעודה וכמבאר בשלחן ערוך. ועקר חיוב סכה הוא באכילת לחם. ואז דיקא מברכין לישב בסכה, כי עקר קבוץ כל הטעמים של כל הפרות וכל המאכלים הוא בהלחם כנ"ל. ועל כן בסכות שאז עקר תקון הקבוץ והאספה של נפשות ישראל כנ"ל. על כן אז הוא תקון כל המאכלים בחינת חג האסיף שאוסף כל מיני מאכל, הינו שאוספין טעם כל המאכלים לתוך הסכה ששם האספה והקבוץ של נפשות ישראל ועקר אספת כל המאכלים הוא הלחם שהוא עקר המאכלים כי לשם נאספין כל טעמי המאכלים בבחינת מן הנ"ל עד שנזכה על ידי האכילה להארת הרצון המפלג בשעת האכילה דיקא שזהו בחינת מצות אכילה בסכה וכנ"ל. וכל זה זוכין על ידי הדעת הנ"ל שהוא כלליות העולמות שהוא נמשך על ידי האספה והקבוץ של ישראל וכנ"ל. נמצא שאספת וקבוץ נפשות ישראל שעל ידי זה נמשך הדעת הנ"ל ואספת כל המאכלים הם בחינה אחת. וכל זה זוכין בסכות על ידי כל התקונים שהמשכנו בראש השנה ויום הכפורים וכנ"ל:

אות קג וזה בחינת שמיני עצרת. שאז גמר התקון של ראש השנה ויום כפור וסכות כמו שמבאר בכונות האר"י ז"ל. ועל כן נקרא עצרת לשון אספה, כי עקר כלל התקונים שהמשכנו מראש השנה עד שמיני עצרת הוא בחינת תקון הקבוץ והאספה של נפשות ישראל שהצדיקים האמתיים בחינת רועי ישראל מתיגעין בזה ביותר בכל חדש תשרי מראש השנה עד שמיני עצרת לאסף ולקבץ את כל נדחי ישראל שכלם ישובו לה' יתברך באמת ויעמדו על עמדם באפן שיתקים הקבוץ הקדוש לדורות עולם שבזה תלוי כל הגאלה שלמה בבחינת בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס. וכן מפטירין בכל תענית צבור שהוא בחינת תשובה נאם ה' מקבץ נדחי ישראל עוד אקבץ עליו לנקבציו . ועקר זה התקון נעשה בראש השנה על ידי תקיעת שופר בחינת והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האבדים וכו'. והנדחים וכו'. והגמר הוא בשמיני עצרת. ועל כן נקרא עצרת לשון אספה וקבוץ כנ"ל:

ועל-כן נוהגין אז לקרא את כל אחד לעלות לתורה, כי זה כל עסקנו בחדש הזה לקבץ ולאסף ולהעלות הכל אל התורה כנ"ל שגמר תקון זה נגמר בשמיני עצרת ושמחת תורה כנ"ל. ועל כן הכל עולין אז אל התורה וכנ"ל:

אות קד וזה שהולכין על קברי צדיקים באלול, ובפרט בערב ראש השנה וערב יום כפור כדי לזכות לפעל בקשת סלח נא ביום כפור עד שנזכה לחנכת הבית שזה אי אפשר כי אם בכח הצדיקים שנסתלקו שזהו בחינת כי לא תעבר את הירדן הזה וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו כי הוא יעבר וכו' וכנ"ל (באות פא):

2 אַשְׁרֵי אָדָם לֹא יַחְשֹׁב יי לוֹ עָוֹן וְאֵין בְּרוּחוֹ רְמִיָּה

הלכות ברכת הריח וזה בחינת ברכת הריח שמברכין לפניו אבל לאחריו אין צריך לברך כלום כמו שכתוב בשלחן ערוך. כי עקר כל ברכת הנהנין הוא בשביל לגלות ולהאיר בחינת הריח הטוב והנפלא שהוא בחינת הארת הרצון המפלג שזוכין בשעת האכילה כנ"ל. כי הארת הרצון שזוכין בשעת האכילה על ידי כלליות בן ותלמיד כנ"ל זה זוכין על ידי היראה הקדושה הנגשת ובאה אל האדם בשעת האכילה כמו שמבאר בלקוטי תנינא בסימן עז על פסוק: לעת האכל גשי הלם וכו'. כי עקר הרצון נמשך בשעת האכילה מחמת שהמלכות שהיא מקור היראה מקבלת הפרנסה מהידים שיש בים החכמה וכו' כמו שמבאר שם בהתורה כי מרחמם הנ"ל שאנו עוסקין בה עתה, עין שם. ועקר כל הברכות אחרונות שמברכין אחר האכילה הוא בשביל זה להמשיך היראה על עצמו שעל ידי זה מאיר הרצון וכנ"ל. כי ברכה הראשונה מברכין לגלות כי מלא כל הארץ כבודו שהוא התגלות הדעת הקדוש הנ"ל. כי כשמברכין לה' יתברך ומודים שהוא יתברך הוציא הלחם מן הארץ או בורא פרי העץ וכו' בזה מגלין ומפרסמין שם כבוד מלכותו יתברך שהוא מלא כל העולם. והוא משגיח בכל עת ובורא הכל לחם ופרות וכל המאכלים שכל זה הוא בחינת מלא כל הארץ כבודו שהוא בחינת הדעת הנ"ל. ואחר כך אוכלין המאכל. ואז באה היראה אל האדם שעל ידי זה זוכין להארת הרצון מי שהוא איש חיל וכו'. ובשביל זה נתתקנו כל הברכות אחרונות כדי להמשיך על עצמו היראה שמשם כל הברכות וההודאות בחינת יראת ה' היא תתהלל שעל ידי זה עקר הארת הרצון כנ"ל. והיראה והרצון זה בחינת ריח, בחינת והריחו ביראת ה' כמו שמבאר בדבריו זכרונו לברכה כמה פעמים. וזהו גם כן בחינת הרצון המפלג שהוא בחינת ריח. כי מגיע לרצון והשתוקקות נפלא לה' יתברך שאינו יודע כלל מה הוא רוצה שזהו בחינת ריח טוב שאינו יודע כלל מה הוא רוצה רק כמאן דארח ריחא המובא בזהר הקדוש בחינת לריח שמניך טבים וכו'. שזה עקר חיות הנשמה כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. עקר הקבול שכר לעתיד לבא שהוא תליסר נהרי אפרסמונא דכיא דירתין צדיקיא לעתיד לבא, שזהו בעצמו בחינת מה רב טובך אשר צפנת ליראיך שהוא בחינת הארת הרצון שזוכין היראים דיקא כי יראה בחינת ריח שעל ידי זה זוכין לרצון הטוב המפלג שהוא תכלית הריח טוב שזהו בחינת ריח גן עדן שהוא ריח הקרבנות שמכפרין העוונות שהם בחינת ריח רע ועל ידי כח הצדיק שממשיך דעת הנ"ל שמלא כל הארץ כבודו. ומחזק הכל לשוב ולהתקרב לה' יתברך מכל מקום שהוא על ידי זה ממשיך בחינת סלח נא של יום כפור שעל ידי זה נתהפכין העוונות לזכיות ומעלין ריח טוב בבחינת נרדי נתן ריחו כמו שמובא במקום אחר (בסימן ח בלקוטי תנינא). נמצא, שעקר ברכה האחרונה של המאכלים הוא בשביל המשכת הריח טוב שהוא עקר המאכלים כמו שמבאר במקום אחר שהוא בחינת המשכת היראה והרצון המפלג כנ"ל. על כן על הריח אין צריכין לברך ברכה אחרונה, כי כל הנאתו הוא הריח שהוא בחינת תקון המאכלים בחינת יראה ורצון כנ"ל, כי תכף שמגלין על ידי ברכה ראשונה שה' יתברך ברא זה הריח טוב תכף מאיר הריח טוב שהוא בחינת יראה ורצון שהוא עקר התכלית על כן בודאי אין צריכין ברכה אחרונה וכנ"ל:

אות קה וזה בחינת מעלת ארץ ישראל. ששם עקר כלליות העולמות עקר המשכת הדעת הקדוש הנ"ל שעל ידי זה עקר הארת היראה והרצון שכל זה זוכין בארץ ישראל וכנ"ל. כי עקר ארץ ישראל הוא הבית המקדש שנקרא הר המוריה על שם ריח הקטרת כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה . ושם מקום היראה, כמו שכתוב: מה נורא המקום הזה. ושם עקר הארת הרצון בחינת תוכו רצוף אהבה וכו' וכנ"ל. וזה בחינת לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך, ופרש רש"י: ולא גלה לו הארץ מיד כדי לחבבה בעיניו וכו', הינו כי מאחר שעקר שלמות ארץ ישראל הוא ששם זוכין להארת הרצון המפלג הנ"ל. על כן לא גלה לו הארץ מיד כדי לחבבה בעיניו כדי שירצה וישתוקק ויתאוה יותר ויותר לבוא לשם. ועל ידי זה דיקא יזכה לבוא לשם ולקבל קדשת ארץ ישראל בשלמות שעקרה הוא הרצון וההשתוקקות לה' יתברך שזהו בחינת כלל כל המניעות שיש לכל אחד לדבר שבקדשה. וכל מה שהדבר שבקדשה גדול ביותר יש לו מניעות יותר. הכל בשביל זה. מחמת שעקר הקדשה לזכות לרצון שהוא עקר התכלית כנ"ל על כן מונעים אותו כל כך כדי שיהיה לו רצון חזק יותר שעל ידי זה יזכה להדבר שבקדשה בשלמות ולקבלו כראוי ברצון טוב ולהשתוקקות נפלא שזה עקר התכלית. כי גם אחר כך כשבאין לארץ ישראל או להדבר שבקדשה צריכין עוד להתגבר ברצונות טובים וכסופין גדולים לה' יתברך כי זה העקר כנ"ל:

אות קז אות קו וזה: ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך. שהבטיחו על הבנים ועל הממון ועל השם. זה בחינת הדעת הקדוש הנ"ל שזוכין ביותר בארץ ישראל כי בנים זה בחינת הארת בן ותלמיד הנ"ל. כי גם התלמידים קרויים בנים. ועל ידי הארת בן ותלמיד זוכין לפרנסה ועשירות כמו שמבאר שם. וזהו שהבטיחו על הממון כמו שכתוב ואברככה- בממון, כי על ידי זה הדעת זוכין לממון ועשירות כנ"ל. וזהו: ואגדלה שמך, זה בחינת הארת הרצון הנ"ל שהוא בחינת לשמך ולזכרך תאות נפש וכל מה שמתגברין ברצונות טובים וכסופין קדושים לה' יתברך נכללין ביותר בשמו הקדוש וכמו כן נגדל שמו בעולם. והכל משתוקקים ורוצים להכלל בו ולהתקרב אליו. וזה בחינת הה שנתוסף על שמו, כמו שכתוב: ולא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם, כי אות ה הוא בחינת אתא קלילא דלית בה מששותא. שזהו בחינת מ"ה שאין בו ממשות רק תשוקה ורצון לבד שזהו בחינת שם מ"ה הקדוש שהוא שם הויה ברוך הוא. כי הה הוא בחינת רצון בחינת מ"ה שזה זכה אברהם על ידי גדל רצונו וכסופיו הטובים לה' יתברך שעל ידי זה זכה לארץ ישראל ולהגדיל שמו וכו'. וכמו שמבאר בדבריו זכרונו לברכה שעקר העבודה של אברהם אבינו היה הרצון הטוב. כי הוא נדיב לב הראשון, כי לא היה אז עדין תורה. וכל עבודתו היה רק רצון והשתוקקות וכסופין טובים וכן גם עתה אחר מתן תורה העקר הוא הרצון הטוב. וכמבאר בדברינו הרבה בזה:

שיך לעיל לענין מחלקת קרח באות סט וראה זה האיר ה' לעיני בספר דברי הימים. שדקדקתי וראיתי שכשמיחס שם המשוררים שעמדו על הדוכן מבני לוי שהם גרשון קהת ומררי (קפיטיל ו) שאינו מזכיר שם יעקב שהוא ישראל כי אם בהימן המשורר שהוא מבני קרח בן יצהר וכו' שמיחסו עד בן לוי בן ישראל. אבל תכף באחיו אסף שאינו מבני קרח אינו מיחסו כי אם עד גרשון בן לוי ולא הזכיר בן ישראל וכן בבני מררי אינו מיחס אותן כי אם עד בן מררי בן לוי ולא הזכיר שם גם כן שם ישראל. אתה הראת לדעת. שכל זה מורה שעקר מה שמזכיר שם ישראל בהימן המשורר שהוא מזרע קרח. הוא רק מחמת תפלת יעקב אבינו שהתפלל בקהלם אל תחד כבדי, שלא יזכר שמו על מחלקת קרח רק ביחוסו על הדוכן יזכר שמו דיקא, הינו ככל דברינו אלה המבארים למעלה שמה שנזכר שם ישראל ביחוסו על הדוכן זה עקר התקון שפעל יעקב אבינו. שאף על פי שקרח יהיה חזק במחלקתו ויבטח על זרעו שהם השלשלת גדולה שעמדו ממנו וכו'. אף על פי כן לא יוכל לקלקל עד השרש העליון כי עצם שרש הקדשה של יעקב אבינו בעצמו, לשם לא יוכל להגיע הפגם והקלקול. אדרבא, על ידי נקדת קדשת יעקב על ידי זה יגמר ה' יתברך כרצונו שתהיה הנקדה מסתתרת בדרך נפלא עד שבסוף יצאו ממנו השלשלת הגדולה והכל בכח קדשת יעקב וכו' וכנ"ל. וקרח יהיה נשאר קרח מכאן ומכאן וכנ"ל. ועל כן דיקא בהימן המשורר מבני קרח נזכר היחוס עד יעקב ישראל. אבל לא בבני גרשון ומררי. כי שם אין צריכין לזה, אבל אצל בני קרח שקלקל כל כך במחלקתו. שם נזכר דיקא שם ישראל, כי זה עקר התקון. וזה פעל יעקב בתפלתו וכנ"ל. ודבר אלקינו יקום לעולם, כי אתה מרום לעולם ה':