ענין שבת ויום טוב ה

הלכה ה אות א על פי התורה ויהי ביום השמיני קראמשה וכו'. עיי שם מענין כח המכריחוכח המושך כי הצדיק בחינת עפר שהואבחינת כח המושך וכו' בחינת המשכן. אך יש כח המכריח וכו' עיין שםבסימן ע'.

וצריך כל אחד לזכור תמיד בזה. שכל המניעות שעוברים עליו כולם הם בחינת כח המכריח שרוצה להריחק אבל כשמתגברין למשוך עצמו תמיד אל שרשו אל נקודת האמת למקום שנחצב נשמתו משם ועיקר הכל הוא הצדיק האמת כנ"ל. אזי בקל יתגבר על כח המכריח כי כח המושך של הצדיק האמת מושך בעצמו אל האמת. וכשהוא יהיה נמשך רצונו תמיד אליו בודואי יתבר על כח המכריח. כי בוודאי כח המושך חזק הרבה מכח המכריח. כי כח המושך נשאר קיים לעולם. וכח המכריח הוא רק לפי שעה לפי הזמן שיש כח להמכריח לרחק אבל בסור המכריח ישוב מאליו למקומו ושרשו על ידי כח המושך. ועל כן כשיתגבר לשהמשיך אליו ברצונו תמיד לנקודת האמת ששם כח המושך האמיתי. בוודאי יתבטל המכריח וישוב אל מקומו האמתי ואז יהיה לו טובה גדולה מה שהיה לו כח המכריח שהיה מרחיקו. כי רק בשביל זה בא לעולם שיסוק במלחמה זו ובאמונות זאת להגביר כח המושך על כל המכריח ואז נעשין מזה כלים נפלאים ותיקונים גדולים. כי רוב האומנות של הכלים הנפלאים שנעשין בחכמה גדולה שקורין (מאשין) הכל הוא על ידי חכמת כח המכריח והכח המושך. כמו למשל מלאכת הזייגיר שעיקר אמונת הילוכו הוא על ידי כח המכריח והמעכב (שהוא השפרינזינע) שכופפין הברזל ומכריחין אותו על ידי השלשלת שלא כטבעה. והיא כטבעה רוצה להתפשט אבל מעכבין אותה ומכריחין אותה וכופיין אותה בעל כרחה ועל ידי זה הוא כל אומנות הזייגיר שעל ידי שהיא מושכל עצמה תמיד לטבעה להתפשט כדרכה על ידי זה היא מושכת הגלגל הקשור בה וכל גלגל מושך חבירו. והכל באמונת נפלא עד שעושה פעולתו להיות מורה שעות. וכן יש שארי כלים גדולים ביותר ויותר שעושים פעולות גדולות ביותר ועיקר אומנותיהם הוא על ידי ריבוי השפרינזוניס שיש בהם שהכל הוא על ידי כח המכריח וכח המושך כי כל המושך אי אפשר לבטל והבן היטב הנמשל. כי טבע הנשמה להיות נמשכת תמיד לשרשה האמיתי. כי שם כח המושך האמיתי אך הכריחו אותה לירד לזה העולם שכולו בכלל הוא בבחנית כח המכריח נגד הנשמה שכוספה ותשוקתה תמיד נמשכת למעלה לשרשה אך כל כוונתו יתברך כדי שתתגבר בכח המושך על כח המכריח ואז תהיה מושכת אחרים עמה ואחרים לאחרים כמו הגלגלים והאופנים של הזייגיר הנ"ל שהם מתנשאים והלכים ופועלים פעולתם דייקא על ידי שיש כח המכריח וכח המושך וכנ"ל וכל מה שמתבר כח המכריח ומרחיק ביותר נעשים כלים נפלאים יותר ויותר למי שבקי באומנות לכווין המדה איך להגביר כח המושך בחכמה נפלאה שיפעל פעולת אומנותו, והאדם הוא בעל בחירה ויש לו כח תמיד להגביר בתשוקתו ורצונו החזק את כח המושך. ואז יהיו נעשים כלים נפלאים ותיקונים נוראים דייקא על ידי שהיה כח המכריח וכנ"ל. כי על ידי זה דייקא מושך אחר עמו וכו' שמעלין כל הקדושות הנפולות בבחינת ונשאר גם הוא לאלקינו כמו שאמרו רז"ל עתידין בתי תרטיאות וכו' בבחינת לא גלו ישראל אלא כדי שיתוספו עליהם גרים. והבן היטב לדמות המשל להנמשל. כי פלא הוא. ועיקר הדבר שבתוך תוקף התגברות כח המכריח. אל ישכח בכח המושך שגדול ממנו הרבה וקיים לעד ולנצח. וימשיך עצמו מרחוק מאד אל כח המושך האמתי שהוא הצדיק שהוא נקודת האמת:

אות ב וזה בחינת המשכן שהקים משה במדבר. כי עיקר כח המושך הוא בחינת ארץ ישראל ששם עפר אדמת קודש שהיא בחינת כח המושך דקדושה והעיקר ירושלים ובית המקדש ונקודת קדש קדשים ששם עיקר עפר הקודש בחינת כח המושך דקדושה. כי יש עפר טמא בחינת עפר חוץ לארץ שהוא בחינת כח המושך דבטרא אחרא שבאמת הוא כח המכריח. ומדמה עצמו לכח המושך. כי בזה העולם הכל נתערב. ויש מונעים שמרחיקין ומפסיקין מן האמת בדיבוקים מעשיהם שהם עיקר בחינת כח המכריח ומהפכין הדבר כאלו הם כח המושך כי רוצים להמשיך לעצמם הרעה. וזה בחנית עפר דסטרא אחרא. אבל עיקר הוא עפר אדמת קדוש שהוא עפר ארץ ישראל ששם הבית המקדש ונקודת קדש קדשים. ועל כן נברא האדם עפר מן האדמה ממקום שנאמר בו מזסבח אדמה וכו' כמו שאמרו רז"ל היינו כנ"ל. כדי שיתגבר בו כח המושך שיהיה נמשך לשרשו האמיתי וזה בחינת וכפר אדמתו עמו ועל כן עיקר הגאולה של מצרים שם היה בגלות בבחינת כח המכריח. וכשיצאו משם היה עיקר התקוה לבא לארץ ישראל והבית המקדש ששם עיקר כח המושך כמו שכתוב ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו אל הארץ וכו' וכמו שכתוב בשירת הים תביאמו ותיטעמו בהר נחלתך וכו'. והיו מוכנים לבא לשם מיד אך כשקלקלו בעגל וראה משה שיש כח לכח המכרי להרחיק כל כך וכו' עלכ ן חמל השם יתברך וצוהו לעשות משכן שהוא בחינת קדושת הבית המקדש דהיינו שעשה תיקון נפלא כזה שיהיה כח להגביר כח המושך גם במדבר. על ידי שהיו מקימין המשכן בכל פעם אף עלפי שעמד על עפר המדבר שהוא מקום נחש שרף וכו'. אף על פי כן נעשה בקדושה כזה עד שגם שם נמשך כל קדושת הבית המקדש שהוא בחינת כח המושך דקדושה שעל שם זה נקרא משכן בחינת משכני וכו' כמו שכתוב שם. ומזה המשיך תיקון נפלא להורות שגם עתה במרירות הגלות שאנו רחוקים מארץ ישראל כל כך. ואפילו בארץ ישראל אין לנו מקדש וכו' אף על פי כן יהיה לנו כח גם עתה להגביר כח המושך על כח המכריח. אפילו בההרחקה הגדולה הזאת בבחינת מרחוק ה' נראה לי. וזה בחינת מעלת בית הכנסת ובית המדרש של ישראל שעושין בגלות שהם בחינת מקדש מעט כמו שכתוב כי הפיצותים בגוים וכו' וביותר הבית המדרש של הצדיק האמתי שהוא באמת בבחינת עפר שהוא עיקר הכח המושך כנ"ל. וזה בחינת מעלת קברי צדיקים. כי הם שוכנפי עפר שגם בחייהם נעשה שכן לעפר. כמו שאמרו רז"ל. מי שנעשה שכן לעפר בחייו. מכל שכן עתה אחר הסתלקותו שאז עיקר התגברות כח המושך שהוא עפר דקדושה שהיא מקום קבורת הצדיק ששם בחינת ארץ ישראל. כמו שכתוב צדיקים יירשו ארץ:

אות ג וזה שכתוב אחר פסוק ויהי ביום השמיני קח לך עגל בן בקר לחטאת ופירש רש"י לכפר על עון העגל. כי עתה התהפך הכח המכריח ועולה לקרבן הוא בחינת מה שמעלין עגל בן בקר דייקא לחטאת. כי משם מבחינת שור ועגל משם בעצמו השתלשלות יניקת העבודה זרה של עגל שהתגבר מסטרא דשמאל כידוע ששורש היצר הרע מסטרא דשמאלא שהוא בחינת שור ועגל כמו שכתוב ופני שור מהשמאל וצוה השם יתברך להעלות דייקא העגל לחטאת להפוך כח המכריח אל הקדושה. כי אחר כך כששבין נעשה תיקון נפלא על ידי זה דייקא כנ"ל. (מהדורא קמא ועיין לקמן בהמדדורא בתרא שם נתבאר היטב).

אות ד וזה בחינת החילוק שבין שבת ויום טוב. כי כל המלאכות שכלולים בל"ט מלאכות צריכים לקדשם בבחינת מלאכת המשכן כמו שאמרו רז"ל הני ל"ט מלאכות ממשכן גמרינן. כי כולם נמשכין על ידי חטא אדם הראשון שאז נגזר בזעת אפך תאכל לחם עד שוסך אל האדמה כי עפר אתה וכו' כי כל היגיעות של המלאכות בביל בירור האכילה והפרנסה בבחינת כל עמל אדם לפיהו. כי האכילה מחבר הנפש והגוף שהם בכלל בבחינת כח המכריח וכח המושך כי הנפש נמשכת תמיד לשרקשה. כי ירדה בזה העולם בהכרח. שנתן אותה בתוך הגוף שיש בו כח המכריח שכריחה להתעכב בו וכוונתו יתברך לטובה כדי לגמור אומנותו הנפלא על ידי זה דייקא כנ"ל ועיקר החיבור והאומנו על ידי האכילה בבחינת ומפליא לעשות. כעין שפירש רש"י שם שקושר וכו'. על כן צריך שתהיה האכילה בקדושה באופן שיהיה הכל במשקל נפלא שיתנהגו ב' הכחחות הנ"ל כראוי. וזה בחינת פגם אכילת עץ הדעת טוב ורע שאכל אכילה שעל ידי זה אין יכולן להתקשר ולהתנהג כראוי ב' הכחות הנ"ל. ועל ידי זה הוכרח למות. ואז נגזר כל הל"ט מלאכות שכולם הם בירורים לברר ולתקן המאכל באומנות נפלא באופן שיוכל לקשר ולהנהיג ב' הכחות הנ"ל במדה ובמשקל כראוי שיהיה נגמר מה שצריך האדם לפעול ולתקן בזה העולם. ועל כן ל"ט מלאוכת ממשכן גמרינן שם היה כח המושך כתיקונו כנ"ל. ועיקר התיקון הוא שבת שאזשבוין הכל למקומם ומנוחתם בבחינת מנוחת שלוה והשקט ובטח. ועל כן אז בטלים כל המלאכות. אבל ביום טוב יש בו מלאכת אוכל נפש. כי אז הוא רק בחינת מקרא קודש ולא קדש בעצמו כמובא בכוונות. ועל כן עדיין צריכין איזה בירור סמוך לגמר המאכל אב שאר מלאכות הרחוקים אסורים כי שם כח המכריח מתגבר ביורת מחמת שחרחוק עדיין מהתכלית. כי המשא ומן והמלאכות להרוויח ממון לפרנסה. והממון מסטרא דצפון שמאל שמשם עיקר בחינת כח המכריח. ועל כן עיקר התיקון צדקה לעניים הגונים בחינת עפר שאז נמשך מיד לכח המושך. (וכל זה צריך ביאור עדיין).

אות ה וזה בחינת בקרבתם לפני ה' וימותו. כי כח המושך בעצמו בלי כח המכריח כלל הוא פגם. כי אי אפשר לגמור האומנות ולמה לו חיים. כי עיק החיים על ידי ב' הכחות יחד כ"ל ועל כן נסמך לזה עבודת יום כפור שאז עוונות נתהפכין לזכיות שזה עיקר הפלאות האומנות הנ"ל ונעש על ידי שנכנס הכהן גדול לפני ולפנים למקום אדמת קודש תכלית הנקודה הקדושה של העפר ששם עיקר כח המושך כנ"ל ועל כן צריכים להתענות ביום הכפורים כי אז התגברות כח המושך. ואז עיקר תיקון החטא העגל וא נצטוו על מלאכת המשכן. ועל כן צריכים לאכול קודם בערב יום כפור כדי לעשות כלי וכו' כי צריכין להמשיך כח המכריח דקדושה כדי שיוכל לפעול פעולת אומנותו בשלימות ביום הכפורים שנעשה בעל ידי ב' הכחות יחד דייקא. כי אפילו בשלימות הקדושה צריכין רצוא ושוב שהוא בחינת ב' הכחות הנ"ל וזה בחינת אזהרת פן יהרסו וכו'. ועל כן היה הכהן גדול ביום הכפורים מחליף כמה פעמים מבדי זהב לבגדי לבן וכו' כדי שלא יגביר כח המושך ביותר מדאי. ואז כשמתנהגים כתיקונו נתהפכים העוונות לזכיות. כי דייקא על ידי זה נגמר האומנות הנפלא של כל התיקונים (כמובן היטב בענין המשל הנ"ל).

אות ו וזה שכתוב רצוני לעשות רצונך אך שאור שבעיסה מעכב וכו' היינו שהזכיר שכח המושך חזק מאד ורצונו נמשך אל האמת לעשות רצונו יתברך אך שאור שבעיסה מעכב שהוא כח המכריח. וזהו בעצמו שהזכיר זאת בתפילתו לפני השם יתברך בזה הגביר כח המושך מאחר שמעיד בפיו שכל המונעים והמסיתים הם בחינת כח המכריח ואין זה שלי כללל. וכי רצון שלי הוא רק לעשות רצונך שהוא בחינת כח המושך בזה מגבירים כח המושך שיפעל פעולתו אף על פי שיש כח המכריח. אדרבה על ידי זה דייקא יהיה נגמר האמונות בנפלאות גדולות ונוראות בבחינת נגד כל עמך אעשה נפלאות וכו' נגד דייקא. היינו על ידי בחינת נגד כל עמך שהם בחינת המתנגדים אל האמת שהם בחינת כח המכריח שהם מוניעם בדיבוריהם ומעשיהם מנקודת האמת על ידי זה דייקא אעשה נפלאות אשר לא נבראו וכו' כי נורא הוא אשר אני עושה עמך כי בוודאי יראו אחר כך נוראות נפלאות כשיגמור השם יתברך את פעולותיו על ידי זה דייקא כנ"ל וזה בחינת מה רב טובך וכו' פעלת לחוסים בך נגד בני אדם. נגד דייקא כנ"ל שעל ידי זה דייקא פעלת רב טוב הצפון וכו' שהוא נפלאות האמומנות הנ"ל הם בחינת נפלאות השם יתברך שהם קיבול השכר של כל הצדיקים והכשרים שכולם נגמרו ונעשו דייקא על ידי שהיה התנגדות כזה שהוא בחינת כח המכריח נגד כח המושך וכנ"ל וזה בחינת גודל מעלת הרצון והכיסופין בעצמן אל הקדושה (כמבואר בדבריו ז"ל הרבה מזה) כי עיקר התגברות כח המושך הוא על ידי הרצון והכיסופין כנ"ל בחינת משכני אחריך נרוצה לשון רצון. שכשהוא נמשך ברצונו אל האמת להשם יתברך ולצדיקי אמת אזי מתגבר שורש כח המושך דלעילא שהוא בחינת משכיני וכנ"ל.

אות ז כי הכל נברא בשביל האדם כדי שהאדם יגביה הכל וימשיך הכל לשרשו העליון שהוא הבורא היחיד הקדמון יתברך ויתברך. דהיינו על ידי זהאדם משמש עם הדבר לצורכו על ידי זה מגביה הדבר לשרשו אם הוא צדיק שכוונתו בכל הדברים שעושה לשמו יתברך לבד. אבל אין שום דבר נגמר בשלימות כי אם על ידי מעשי האדם כי כך ברא השם יתברך כל הדברים שהאדם יגמור הכל כמו שכתוב אשר ברא אלקים לעשות כמו שאמרו רז"ל החטים צריכין לטחון וכו' (וכמבואר במקום אחר). והם כל כל המלאכות שהאדם עושה וכולם הם בבחינת כח המכריח שמכריח את דבר ומשנה אותו מטבעו ומקומו הראשון כגון החורשך שמשנה האדמה ומזיז הרגבים והצרורות ממקומם על ידי החפירה והחרישה וכן הורע שלוקח הזרעים ממקום שמונחים ומכרחם להפילם על הארץ הקוצר וכו' אבל זה הכח המכריח הוא לטובה כי כוונתו בביל כח המושך שהוא האדם שאצלו עיקר כח המושך להשם יתברך כנ"ל כי אי אפשר שישמש הדבר לצורך האדם שזה עיקר תיקון הדבר ועלייתו לחזור ולהמשיך לשרשו. כי אם על ידי שמכריחין אותו תקנו על ידי כל המלאכות שבני האדם עושין. כי החטים אי אפשר לאכול עד שקוצרין וטוחנין וכו'. נמצא שכל כחות המכריחין שבני אדם עוסקין בבהם הכל לטובה בשביל כח המושך. כי בוודאי אין אדם מכריח האבן להגביה ממקומו להשליכו למעלה כי אם בשביל איזה כוונה לצורך בנין או איזה מלאכה. והכל לצורך האדם ששם עיקר כח המושך העליון כי עיקר כח המושך האמיתי הוא להמשיך הכל להשם יתברך שבשביל זה נברא הכל. אבל כל זה אם היה עולם מתנהג כראוי תמיד. אבל השם יתברך ברא הכל בשביל הבחירה. ועיקר כח הבחירה על ידי ב' הכחות הנ"ל שנתן כח לטעות עד שיש בני אדם שהם בחינת כח המכריח שרוצים להכריח להרחיק חץו מכח המושך האמיתי לגמרי על ידי תאוותיהם ומדותיהם ומעשיהם ודיבוריהם הרעים והפגומים. על כן הוא מלחמה גדולה להאדם בזה העולם. כי הכל כאשר לכל הנברא רק בשביל מלחמה זאת של הבעל בחירה. וזה בחינת חטא אדם הראשון שעל ידי זה נפגמו כל הדברים ואז נגזר בזעת אפך תאכל לחם עד שובך אל האדמה שהם כל הל"ט מלאוכת שבזהם אחיזת זוהמת הנחש כמובא. כי מקודם לא היו צריכין כל כך מלאכות. ומעט דמעט שהיו צריכים היו בזיכוך גדול אבל עתה וכו' וכל הדורות עוסקין בתיקון זה. אבל כולם יש להם בחירה והרבה הרבה לא די שאין מתקנין אף גם מקלקלין יותר. ען כן השעיקר הם צדיקי הדור המובחרים שיש להם כח המושך נפלא מאד מאד שיכול להתגבר על כל מיני המכריחים שבעולם עד שסוף כל סוף יתהפך הכל לטובה כי דייקא על ידי עוצם ריבוי הכחות המכריחים המתנהגים וכו'. על ידי זה דייקא יוגמרו האומנות הנפלא של יוצר בראשית בבחינת כמו חלאים מעשי ידי אמן שמחוללין עד התהום. ומשם דייקא יעלה הכל ויגמור הקדושות באומנות ובמלאכות נפלאות בחינת מעשי ידי אומן כמו שדרשו רז"ל. אבל לעת עתה המלחמה חזקה ונוראה מאד.

אות ח וזה בחינת החילוק שבין שבת ויום טוב כי כל עמל אדם לפיהו שעיקר כל המלאוכת בשביל אכילת האדם שהוא חיות האדם שהוא באמת נפלאות הבורא יתברך שחיות האדם שנמשך ממקום גבוה כזה. כי החיות הוא השכל שעל ידי זה משיג ויודע ממנו יתברך כמו שכתוב החכמה תחיה (כמו שכתוב במקום אחר) וכל זה החיות אין נמשך ומתקיים באדם כי אם על ידי האכילה דייקא. ועל כן רוב הבירורים הם באכילה. כי עיקר עליית הדברים לשרשם הוא על ידי האכילת ישראל בפרט הצדיקים כי על ידי האכילה מקבלים חיות ועובדים השם יתברך וממשיכים עצמן אליו יתברך שעל ידי זה מגביהין הכל וממשיכין להשם יתברך. אבל האכילה צריך בירורים גדולים גם בגשמיות כנראה בחוש מכל שכן ברוחניות. וכל הבירורים שהם המלאכות כולם הם בבחינת כח המכריח כנ"ל. אבל הכל לטובה בשביל כח המושך וכנ"ל ועל כן בשבת בטלים כל המלאכות כי אז אין בירור. כי אז אין שליטה לשום כח המכריח כי אז שב וחוזר הכל למקומו ושרשו במנוחה ושלוה. כי אז עליית כל העולמות לשרשן בבחינתשבת שלום שאין בו מחלוקת ומלחמה בין כח המכריח לכח המושך כי הכל שב ל מקומו ומנוחתו. ועל כן אסור אז לעורר עובדין דחול כי בחול אפילו כשעושין המלאכות בקדושה. אף על פי כן מאחר שיש בהם אחיזת כח המכריח. על כן יש שם מלחמה גדולה. ובשבת אסור לעורר כלל מלחמה זאת שלא יתאחזו ביותר ח"ו. וזהו גם כן בחינת יום טוב ששוה לשבת ואסורים בו כל המלאכות כמו שכתוב במשנה כל שחייבין עליו בשבת חייבן עליו ביום טוב אין בין שבת ליום טוב אלא אוכל נפש בלבד. כי ביום טב היה שידוד המערכות כי כל היום טוב הם זכר ליציאת מצרים ואז נתבטל כח המכריח שהוא בחינת פרעה ומצרים שרצה לעכב ישראל בגלות בגשמיות ורוחניות שזהו בחינת כלל המונעים והמתנגדים שבכל דור נגד הצדיקי אמת שכולם מוכרחין להתבטל ולעזור להקדושה על ידי ריבוי האותות והמופתים וכו' שעל ידי זה גם הוא נתן בידם זבחים ועולות וכל המצרים השאילום רכוש גדול וכו' שכל זה הוא בחינת שכל כח המכריח מתהפך לטובה כנ"ל וכו'. אבל מחמת שביום טוב היה הגאולה על ידי הכרח ושידוד המערכות. על כן עדיין יש בו קצת מלאכות אבל בשבת הוא התגלות אלקות מתחילת הבריאה שברא העולם בששת הימים ושבת בשבת שעל ידי זה נמשך ידיעת אלקותו בכל העולם שזה עיקר מנוחתם ושביתתם. על כן אז אסורים כל המלאכות כי אז עולין לבחינת קודש בעצמו (כמו שכתוב בכתבים) היינו שאז נמשכין ועולין הכל עד למעלה למעלה. ועל כן אז מנוחת שלוה וכו'. אבל יום טוב הוא בחינת מקרא קודש שממשיכין הקדושה ממקומו. כי יש כח לצדיקים להמשיך אותו יתברך ולהכריחו כביכול לשכון עמנו בבחינת מלך אסור ברהטים. ועל כן אז יש עדיין מלאכות אוכל נפש שהוא לגלות הטעם שבהמאכל. כי הטעם הוא עיקר החיות הנמשך ממנו יתברך בבחינת טעמו וראו כי טוב ה' שכל הטעמים הם טוב ה'. ולזה הטעם צריכין ביום טוב עוד איזה מלאכה להמשיכו למטה שזה בחינת מלאכת אוכל נפש. אבל בשבת גם זה אסור. כי אז שביתה לגמרי כי כל העולמות מזדככין ועולין אז עד שכל הטוב מתגלה ממילא בלי שום עובדא ומלכה כלל אפילו מלאכת אוכל נפש להמשיך הטעם שהוא טוב שבמאכל:

אות ט וזהו בחינת החילוק שבין גאולה ראשונה לגאולה אחרונה כי גאולה הראשונה היתה בבחינת הכרח על ידי ריבוי האוות וכו' שאז נהתקדשו כל הימים טובים שהם זכר ליציאת מרים. אבל גאולה האחרונה הוא בבחינת שבת שלום. שמשיח יכבוש העולם בלי מלחמה כלל. רק על ידי גודל הדעת שיגלה בעום כמו שכתוב לפניו יכרעו ציים ואויביו עפר ילחכו וכו'. וכתיב כי לא בחפזון תצאו. וכמו שכתוב בזוהר בגלותא קדמאה וכו' ובגלואת בתראה בקנה דילך דאיהו קולמוס בקע ימא דאורייתא ועל כן כל המועדים בטלים לעתיד וכמו שכתוב ולא יאמר עוד חי ה' וכו':

אות י אבל שבת ויום טבו צריכין זה לזה. כי אם לא היו האותות וכו' שעל ידי זה קדושת יום טוב לא היו יודעים משבת כלל. אואם לא היה קדושת שבת לא היה אפשר לגלות אלקותו יתברך ביציאת מצרים. כי עיקר המופתים של יציאת מצרים היה בכח שבת שקביעא וקיימא שזהו בחינת שבת הגדול שקודם פסח. וכן גאולה האחרונה אי אפשר כי אם על ידי שהיה מקודם גאולה הראשונה. בבחינת קץ בא הקץ. (כמו שכתוב במקום אחר). ועל כן ביום טוב צריכין לעלות לבית המקדש לקבל הקדושה שם. אבל שבשבת אין צריך כי שבת הוא בבחינת הצדיקים הגדולים ביותר שנאמר עליהם יקרה היא מפנינים מלפני ולפנים כי כל קדושת הבית המקדש לפני ולפנים הכל מהם. כי הם בבחינת הסתלקות מש שנסתלק ברעוא דרעווין שם עיקר המשכת הכח המושך דכך רעותין תקועין תמן שזה עיקר קדושת שבת שזה בחינת קדושת משיח שהוא משה בעצמו שיגמור אז בגאולה האחרונה מה שהתחיל אז בגאולה הראשונה. כי שניהם צריכים זה לזה בבחינת עד יעבור עד יעבור וכו' ודרשו רז"ל על גאולה הראשונה ועל גאולה האחרונה שאז בשירת הים בשעת קריעת ים סוף שהוא גמר יצירת מצרים התנבא על הסוף הגאולה האחרונה שאין אחריה גלות. כי שניהם תלויים זה בזה כנ"ל:

אות יא וזה בחינת ג' שבועות של בין המצרים שאמתאבלין בהם על חורבן בית המקדש שאז היה בעוונותינו הרבים עיקר התגברות כח המכריחים שהם העובדי כוכבים שעמדו עלינו והחריבו הבית המקדש ששם עיקר כח המושך והכריחו את ישראל בגלות בגשמיות ורוחניות וכל זה נמשך מחטא העגל ומחטאינו שבכל הדורות ועל כן יושבין אז על העפר בפרט בט' באב שאז עיקר החורבן. שיושבין על העפר. כי אנו מכירין שפלתינו שירדנו עד עפר בבחינת כי שחה לעפר נפשינו וכו' וזה בעצמו הוא תקוותינו. כי עפר הוא בחינת כח המושך כנ"ל וזה בחינת התנערי מעפר קומי וכו' מעפר דייקא שעל ידי בחינת עפר שהוא בחינת כח המושך על ידי זה תקום ויתבטל כח המכריח שהם קושרים אותנו בגלו. וזהו בחינת התפתחי מוסרי צוואך וכומוסרי דייקא בחינת כח המכריח שרוצה לקשור במוסרות וקשרים וכו' רחמנא ליצלן. כי באמת בעת התיקון אין צריכין לישב על העפר ממש כדי להגביר כח המושך. כי הצדיקים הם ענווים באמת ומשימים עצמם כעפר אף על פי שאינם יושבים על העפר ממש. כי הצדיקים הם למעלה מהעפר למעלה מכח המושך שבעפר כי כל כח המושך שבעפר הכל נמשך מלמלמעלה מנשמת ישראל שהם עיקר כח המושך שהכל נברא בשבילם וזה הכח המושך שבעפר מאחר שנמשך למטה לזה העולם נתערב בו טוב ורע. כי כל התאוות והמדות נמשך מהעפר שהוא כ הד' יסודות שמהם כל התאוות כי עפר מאנא דכולא. כי בזהה עולם הכל נתרב ונתבלבל. כי אפילו בגשמיות באומנות הכלים מי שאינו בקי היטב בהאומנות. אינו יודע איזהו כח המושך ואיזהו כח המכריח. כי גם כח המכריח נעה כח המושך. כי עושין אותו באומנות שיהיה לו כח למשוך להיפך עד שזה מושך לכאן וזה מושך לכאן וזה לכאן עד שאין יודעין איזהו כח המכריח ואיזהו כח המושך. ועל ידי זה דייקא נגמר אומנות הכלים הגדולים הנפלאים כידוע לבקיאים בהם. מכל שכל וכל שכן בענין כלל האדם שהוא איש הישראלי שבשבילו נברא הכל. כדי שיגביה וימשיך הכל לשרשו העליון ביתר שאת וכו'. שכל העולמות תלויים בזה. וכולם תלויים וקשורים זה בזה וזה בזכח המושך דקדושה ומי להיפך וכו' ומשם כל הבחירה על כן העיקר שצריך האדם לבטל את עצמו בכל פעם ולזכור שהוא עפר. כי יסודו מעפר וסופו לעפר. ויבטל עצמו בתכלית לבחינת כח המושך האמיתי דקדושה שהוא להמשיך עצמו למקור החיים להבורא היחיד יתברך ויתברך. וידע שכל התאוות והבלבולים כולם הם בחינת כח המכריחים. אף על פי שמדמין עצמן לכח המושך כי האדם בטבעו נמשך תמיד אחר כל התאוות. אבל האמתיודע כל איש ישראל שאין זה כח המושך האמיתי ולא בשביל זה נברא האדם רק מעוצם גשמיות האדם ומריבוי העוונות נתהפך אצלו אד שנדמה לו שזהו כח המושך. וצריך להכרח עצמו לשבר זה הכח ולמשוך עצמו ל האמת אשר באמת שם עיקר כח המושך וכשירגיל עצמו בזה שזהו בחינת רצון שהזהיר רבינו ז"ל מאד דהיינו שאיך שהוא יתגבר תמיד ברצונות וכיסופין חזקים למשוך עצמו לשרשו. בוודאי יתגלה לו המאת וידע היכן כח המושך האמיתי שכיוכל למושכו לשרשו ומקומו שנחצבה נשמתו משם. והעיקר הוא שפלות ושלא יהיה רודף אחר הכבוד. כי מאחר שרואה שהתאוות מתגברים עליו כל כך ראוי לו שעל כל פנים לא ירצה בכבוד וידע שפלותו באמת. כי שורש הכל הוא כבוד השם יתברך שהוא שורש כל הבריאה. ושם עיקר כח המושך (כמובן בהתורה הנ"ל) ועל כן העיקר שיבטל כבודו נגד כבוד השם יתברך. וידע שפלותו באמת וישים עצמו כעפר. ואז יתגבר כח המושך האמיתי שהוא בחינת עפר דקדושה. לימשך תמיד אל האמת. אבל תמיד אין צריכין לישב על העפר ממש בשביל זה. כי אדרבא צריכין דייקא להרים עצמו לשרשו העליון. ואף על פי כן ידע שפלותו עד עפר בבחינת במקום גדולתו שם וכו'. וזה בחינת הקיצו ורננו שוכרפי עפר מי שנעשה שכן לעפר בחייו דייקא שאפילו בגודל החיות הוא חי חיים אמיתיים בהשגות נפלאות שזה עיקר החיים. היה שכן לעפר. כי במקום גדולתו היה עניו ביותר.וזה עיקר הענוה האמיתיית. אבל עתה בעת החורבן צריכין להשליך עצמו על העפר ממש להכיר שפלותינו על ידי זה לידע שאנו מונחים עד עפר ממש. כי כל התאוות שבאין מגשמיות העפר מושלים עדיין. על כל פנים אנו מחוייבים לידע שאין מגיע לנו כבוד ואנו מחוייבים להשפיל עצמינו כעפר ממש בבחינת יתן בעפר פיהו אולי יש תקוה.ואז אנו מגבירים על ידי זה כח המושך שהוא בחינת עפר. ועל ידי זה יקויים התנערי מעפר קומי וכו' כנ"ל.וזה שמפטירין בשבת נחמו קול קורא במדבר וכו' כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו והיה העקוב למישור וכו'. כי אנו מודיעים שעיקר הכח המושך שבעפר הכל מהצדיקים שהם עיקר כח המושך. ועל כן הם יכולין לשנות העפר בעצמה מטבעה כמו שראינו בריבוי המופתים שעשה משה שהפך יבשה למים ומים ליבשה בקריעת ים סוף ובהכאת הצור וכן לעתיד יראו נפלאות ה' כמו שכתוב ונבקע חצי העיר מחציו וכו' שיראו שיש כח להצדיקים לשנות העפר בעצמה מטבעה ולהגביה הגיא ולהשפיל ההר ולעשות העקוב למישור. שכל זה מורה שכל העפר וכל כח המושך שבתוכה הכל מההצדיקים שהם עיקר כח מושך האמתי להמשיך הכל לשרשו הלעיון וגם כל גיא ינשא מרמז על מעלת הענוה והשפפלות שהוא בחינת מאן דהוא זעיר הוא רב וכו' בחינת משפיל גאים ומגביה שפלים שהנמוכים והשפלים באמת כמו הגיא ינשאו והגבוהים בעיניהם כמו הר וגבעה ישפלו. שעל ידי זה עיקר התגברות כח המושך על ידי ביטול הגאות והכבוד רק לידע שפלותו באמת וכנ"ל. וזה שנסמך אחר כך ונגלה כבוד ה' וכו' שזה עיקר בחינת כח המושך האמיתי שהוא כבוד השם יתברך שהוא שורש הכל שבשבילו נברא הכל כנ"ל וכן דרשו רז"ל על פסוק כל גאא ינשא לענין ענוה ושפלות ועל כן הם ג' שבועות שיש בהם ג' שבתים שהם כנגד ג' רגלים שפגמו בהם שעיקר התיקון על ידי בחינת שבת שהיא בחינת גאולה האחרונה וכנ"ל. ועל כן קורין אז פרשת פנחס שכתוב בו שבת וכל הימים טובים. כי עכשיו אנו ממשיכין על ידי הג' שבתים התגלות קדושת הג' רגלים שבהם התגברות כח המושך על כח המכריח. כי הגאולה האחרונה שאנו מצפים הוא בבחינת שבת וכו' וכמו שכתוב ולא יאמר עוד וכו'.

אות יב וכן כל ההפטרה של שבת נחמו. מדברת מגנות העבודה זרה ומגדולת הבורא יתברך שברא הכל. והכל ברשותו ורצונו לעשות כחפצו וכולם יתבטלו נגדו. כי כח המכריח מהרה יכרע ויפול וזהו היושב על חוג הארץ וכו' הנותן רוזנים לאין וכו' אף בל נטעו אף בל זורעו אף בל שורש בארץ גזעם וכו'. כי עיקר כח הגודל והצומח הוא על ידי כח המושך שנמשך מהעפר לכל הזרעים שימשכו חיותם ויגדלו. אב הפסוק מודיע שכל כח המושך להמשיך חיות הוא רק מהשם יתברך על ידי שמגדלין כבוד ה' שהוא שורש הכל. אבל מי שחפץ בכבוד עצמו ובשרררה והתנשאות הכל בטל ומבטול בבחינת הנותן רוזנים לאין וכו' אף בל נטעו וכו' אף בל שורש ברץ בזעם דייקא.כי אין להם שורש בבחינת כח המושך שהוא הארץ מאחר שכבודם ושררותם הוא נגד כבוד השם יתברך ששם עיקר כח המושך כנ"ל.

אות יג כי עיקר הוא כח המושך והוא שורש הכל הוא כבוד השם יתברך כנ"ל וזה עיקר בחינת עפר וארץ דקדושה עפר של נקודת הבית המקדש ששם עיקר כח המושך וזה בחינת מלא כל הארץ כבודו והארץ דייקא וכו' כנ"ל. ועיקר כבוד הוא הוא בבית המקדש כמו שכתוב וכבוד ה' מלא את הבית. על כן שם עיקר כח המושך. וזה עיקר הגלות שהתגבר כח המכריח בחטאינו וגלו אותנו מארצינו ונתרחקנו מעל אדמתינו אדמת הקודש ארץ ישראל וירושלים ובית המקדש ובפרט נקודת הבן שתיה שם עיקר כח המושך כנ"ל. והם התגברו להרחיק אותנו משם. וזה עיקר כח המכריח שממנו כל חורבן בית המקדש שהעיקר להרחיק אותנו מעפר הקודש הנ"ל שהוא עיקר כח המושך. על כן אנו צריכין לבטל עצמינו לידע שפלותינו על כל פנים. וזהו על ידי שיושבים על העפר כנ"ל. ומתאבלין ובוכין על חורבן בית המקדש על התגברות כח המכריח נגד כח המושך. כי הבכייה בבחינת עפר. כמו שכתוב עפר קר ויבש אוף טחול וכו'. ומשם הבכיר והדמעות (כמובן בדברי רבינו ז"ל במאמר בקרוב וכו' בסימן ל") וזה הבכיה יש לה כח גדול למשוך. כי על ידי הבכיה יכולין לעורר רצון האדם למושכו לרצונו. וכן למעלה על ידי הבכיה יכולין לעורר ולהמשיך רצון השם יתברך שיהיה כרצונינו. ועל כן עשו אף שלא היה יכול לפעול אצל אביו שיברך אותו. וכל הטענות שטען לא הועילו מאחר שבר בירך ליעקב. אבל כשנשא קולוויבך הכריח את יצחק עד שמשכו לרצונו עד שבירכו ומשם כל צרות ישראל וכל החורבן כמובא. אבל באמת כל זה הוא בחינת כח המכריח. כי כלכחות המושכים שאינם לעצם השורש העליון להשם יתברך אינם כ המושך כלל כי אם בחינת כח המכריח שמהרה יתבטל כנ"ל. כי עיקר כח המושך הוא דמעות ובכיה של שמחה בחינת ב'שמך י'גילון כ'ל ה'יום שמחמת גודל הדביקות וההמשהה לשרשו העליון זולגין עיניו דמעות כמו שכתוב בר"ע כשהיה עוסק בשיר השירים. אבל מחמת שכבר התגבר כח המכריח על ידי דמעות של עשו. על כן אנו צריכין לישב על העפר ולבכות על חורבן בית המקדש להמתיק הדין בשרשו. כי הדמעות הם בחינת עפר שבשרשו הוא בחינת כח המושך העליון אך למטה נאחז בו כח המושך לכל התאוות וכו' שהוא באמת בחינת כח המכריח. אבל מאחר שאנו יושבין על עפר מחמת שלות ואבילות על חורבן ובוכין על החורבן. נמצא שאנו מושכין עצמינו לשרשינו העליון על ידי הדמעות ועל ידי הישיבה על העפר. דהיינו שאנו מתגעגעין ובוכין ומושכין עצמינו לעפר בית המקדש שעל כל זה אנו צועקין ובוכין ואנו נותנין בעפר פינו מתי מתי יבנה בית המקדש ונשוב לאדמת עפר קודש שלנו. בזה אנו ממתיקין ומבטלין כח המכריח ומגבירין כח המושך האמיתי וכנ"ל שזהו בחינת התנערי מעפר קומי מעפר דייקא. הלכות יום טוב מהדורא בתרא.

אות יד וזה בחינת החילוק שבין שבת ויום טוב. שהוא רק במלאכת אוכל נפש. כי שת ימי המעשה שבהם ברא השם יתברך כל הבריאה הם בבחינת כח המכריח נד שבת קודש שבו שבת מכל מלאכתו שאז הוא רק אהבה ורצון והשתוקקות אל השורש להכלל באור האין סוף שזהו בחינת כח המושך האמיתי העליון. כי כל הבריאה של ששת ימי החול הוא בבחינת כח המכריח שהכריח כביכול את חיות אלקותו שירד למטה למתוך כל דבר ודבר של הבריאה. שיהיה קשור למטוה בעל כרחו כדי להחיות ולקיים אותו הדבר שברא. כי זה ידוע שחיות אלקות שבכל דבר שבעולם נכסף ומשתוקק ומושך עצמו תמיד לשרשו העליון. רק שבהכרח ובגזירת הבורא יתברך הוא מוכרח להיות קשור בהבריאה בשביל קיום העולם. נמצא שכל הבריאה ששל כל שת ימי המעשה הכל הוא בחינת כח המכריח. אבל עיקר כוונת הבריאה היה בשביל התכלית שהוא בחינת שבת שהוא בחינת עולם הבא. שהוא בחינת כח המושך. שאז חוזר ועולה ונמשך ושב הכל לשרשו כידוע. היינו בחינת הנ"ל שכל האומנות הנפלא של יוצר בראשית שברא כל הבריאה בחכמה ובמלאכה ובאומנות נפלא כזה. הכל היה בבחינת כח המכריח וכח המושך הנ"ל שצמצם עצמו כביכול והכריח חיות העליון לירד למטה להחיות ולקיים כל הדברים של הבריאה שזהו בחינת כח המכריח כנ"ל. אבל הם בטבעם מושכים עצמם לשרשם. כי כל דבר מושך עצמו לשרשו כידוע. ואז על ידי ב' הכחות האלו יהיה נגמר האומנות הנפלא של יוצר בראשית בעת התכלית שהוא בחינת שבת שאז יהיה נגמר על ידי זה דייקא על ידי שהיו ב' הכחות האלו. על ידי זה דייקא יהיה נגמר תיקונים נפלאים ושעשועים גדולים וכל העולמות הזכים והרוחניים של הצדיקים שהוא קיבול שכרן לעתיד. כי זה ידוע שעיקר הכל נברא בשביל האדם שהוא הבעל בחירה. ועיקר הבחירה הוא בבחינת כח המכריח וכח המושך. שכל תאוות הגוף הם בחינת כחות המכריחים. כי החיות הוא הנשמה אינה חפיצה בזה. כי רצון הנשמה הוא רק להמשיך לשרשה שזהו בחינת כח המושך כנ"ל. אבל מכריחים אותה לאכול ולשתות וכו' בשביל קיום הגוף.

אות טו ועיקר הבחירה הוא בזה. שצריך האדם תמיד להגביר כח המושך על כח המכריח ויזכור תמיד תכליתו וימשיך עצמו לשרשו העליון שזהו בחנית כח המושך. ואפילו מה שמוכרח לעסוק בעסקי זה העולם כגון לאכול ולשתות וכו'. יהיה רק מחמת הכרח שמכריחין אותו לזה נגד רצונו. כי בודואי מוכרח האדם לאכול וכו'. כי רצונו יתברך ביום העולם. ואז כשיתנהג כך ואזי יעשה בוודאי הכל על פי התורה. ואזי יהיה על ידי זה דייקא תיקונים נפלאים על ידי שיש לו כח המכריח וכח המושך כנ"ל. וכן כל המלאכות שהאדם עושה בכל ימי החול. כולם הם בבחינת כח המכריח. כי השם יתברך ברא הכל שיהיה נגמר על ידי האדם דייקא (וכמבואר מזה במקום אחר) כמו שכתוב אשר ברא אלקים לעשות כי החטים צריכין לטחון. והתורמסין צריכין תיקון וכו' כמו שכתוב במדרש. כי הכל נברא בשביל האדם ולא נברא שום דבר בשלמותו הגמור שיהיה ראוי אל האדם. רק הכל צריך תיקון וגמר על ידי האדם וכנ"ל. וזה בחינת כלל כל המלאכות שהאדם צריך לעשות. והכל כדי לגמור הדבר שיהיה ראוי אל האדם. שבשבילו נברא הכל. וכשהאדם עושה הפעולה והמלאכה לגמור ולתקן איזה דבר של הבריאה. בזה הוא ממשיך חיות חדש לאותו הדבר. כגון התורמסין קודם תיקונם היה טעמם מר ולא היו ראויים לאדם. והאדם על ידי שמתקנם ומבשלם ממשיך בהם טעמם הראוי. וזה הטעם נמשך מלמעלה מהשם יתברך שהוא שורש הכל. רק שברא השם יתברך התורמסין באופן זה שלא ימשיך בהם טעמם הטוב עד שיעסוק בהם האדם בתיקונים ובישולם. שהוא דייקא ימשיך בהם עיקר חיותם שהוא טעמם הטוב. וכן בכל הדברים שבעולם שכשנגמר על ידי האדם נמשך בו חיות נוסף שגומר ומתקן הדבר בשלימותו. וזה החיות שמושך האדם מלמעלה לתוך הדבר שגורמו ומתקנו על ידי אמנותו ומלאשכתו. זה החיות כשנמשך למטה נמשך על ידי בחינת כח המכריח. כמו שעיקר החיות של הדבר כנברא הוא בבחינת כח המכריח. כי בטעמו ורצונו להמשיך למעלה לשורשו כנ"ל. כן זה החיות הנוסף שממשיך האדם שהוא עיקר גמר שלמותו. נמשך רק בבחינת כח המכריח שמכריחין את החיות שיומשך למטה נגד רצונו וטבעו שהוא רק להמשיך למ עלה כנ"ל אבל כוונת השם יתברך לטובה כדי שעל ידי זה דייקא יהיה נגמר האומנות הנפלא כנ"ל. וכן צריך האדם לכווין בכל מעשיו ומלאכתו ועסקיו שיהיה כל כוונתו לשם שמים. כמו שכתוב בכל דרכך דעהו. וכן אמרו רז"ל וכל מעשיך יהיו לשם שמים. שיכווין בכל עסקיו ומלאכתו שמכווין לגמור הדבר שעל ידי זה יחזור ויומשך לשרשו ביתר שאת וכנ"ל. ועיקר כל המלאכות הם בשביל אכית האדם שהוא עיקר קיום האדם וחיותו כמו שכתוב כל עמל אדם לפיהו. י עיקר החיבור הגוף והנפש שהם בבחינתכח המכריח וכח המושך עיקר חיבורם על ידי האכילה. שעל ידי אכילת האדם מכריח הגוף את החיות שהוא הנפש שתתקיים באדם. אבל צריך שתהיה כוונתו לשמים שמכריח הנפש לאכול ולהתקיים בגופו על ידי זה. והכל בשביל שיזכה על ידי כח האכילה להודות ולהלל לשמו יתברך ולעבוד אותו יתברך כרארוי. שעל ידי זה יחזור ויומשך לשרשו ביתר שאת ויהיה נגמר כוונות הבריאה על ידי זה דייקא. כי יהיו נגמרים עולמות ותיקונים ננפלאים ונוראים על ידי זה דייקא כנ"ל. נמצא שכל עובדין דחול הם בבחינת כח המכריח. ושבת הוא בבחינת כח המושך. כי אף על פי שכל המלאכות וכל עובדין דחול צריכים לקדשם שיהיה כוונתו בשביל כח המושך כדי שיוכל למשוך לשרשו ביתר שאת כנ"ל. אף על פי כן מאחר שהם בבחינת כח המכריח. נאחז בהם הסטרא אחרא ביותר על ידי חטא אדם הראשון. ועל כן צריכים בירורים גדולים.

אות טז על כן אסורים כל המלאכות כי בשבת אסור לעורר בחינת כח המכריח כי אז עיקר התגברות כח המושך. כי אז נמשכים ושבים הכל לשרשם ומנוחתם וכנ"ל. ועל כן אז כל המלאכות בטללים. כי אז עולין עד השורש העליון של כל הדברים של כל בריאה כולה שהוא בחינת קודש בחינת ושמרתם את השבת כי קודש היא בל ביום טוב אף על פי שגם אז הוא בחינת התגברות כח המושך על כח המכריח כי כל הימים טובים הם זכר ליצירת מצריםש אז הכניע את פרעה ומצרים שתפסו ישראל בגלות שזהו בחניתכ ח המכריח והשם יתברך הוציאנו משם להביא אותנו לארץ ישראל ולקבל את התרוה כדי שנבוא אל תכליתינו ושרשינו שכל זה הוא בחינת כח המושך. ועל כן גם אז בטלים כל המלאוכת שהם בבחינת כח המכריח וכנ"ל. אבל ביום טוב עדיין יש איזה בחינת מלחמה בין כח המכריח לכח המושך כי שבת קביע וקיימא מתחילת הבריאה שאז יחזור הכל דבר לשרשו כנ"ל אבל יום טוב מקודש רק על ידי שיראל על ידי מ עשיהם הטובים שגורמים להגביר כח המושך על כל המכריח שעל ידי זה זוכים לצאת מגלות העובדי כוכבים שהם בחנית כח המכריח. שעל ידי זה נתקדשו הימים טובים כי בכל מעשים הטוביםשל אבות העולם שהגבירו במעשיהם הטובים כח המושך על כח המכריח על ידי זה זכינו לצאת מגלות מצרים ולבטל כח המכריח שלהם ולחזור להמשיך עצמינו לשרשינו לקבל הת התורה ולשוב לארץ ישראל. שכל זה הוא בחינת התגברות כח המושך. וכן בכל דור צריכין ישראל לקדש את הימים טובים שבשביל זה מברכין ביום טוב מקדש ישראל והזמנים כי יום טוב ישראל הוא דמקדשא להו כמו שאמרו רז"ל. כי אז ביום טוב צריכין עדיין אתערותא דלתתא להגביר כח המושך על כל המכריח. ומחמת שאז יש עדיין איזה בחינת מלחמה בין כח המושך וכח המכריח. רק שבכח קדושת יום טוב מגבירים כח המושך ביורת על כח המכריח כנ"ל. על כן יש ביום טוב איזה מלאכות עדיין שהם מלאכת אוכל נפש. כמו שכתוב אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם. כי אז ביום טוב צריכין עדיין לעסוק במלכות אוכל נפש שהם המלאכות שסמוכים לגמור המאכל לתקנו ולהמשיך הטעם לתוכו כגון לאפות ולבשל. שזה עיקר מלאכת אוכל נפש שמותר ביום טוב. כי כל מלאכות הרחוקים מן האכילה אסורים ביום טוב כגו חרישה וזריעה ואפיה קצירה וטחינה לצרוך אוו היום אסור יום טוב. רק אפיה ובישול וכיוצא שהם סמוכין ביורת אל גמר תיקון המאכל הם מותרים ביום טוב. כי כל מה שהמלאכה סמוכה לגמר המאכל היא סמוכה ביותר לכח המושך. כי עיקר האכילה אף על פי שהיא בבחינת כח המכריח כנ"ל אבל עיקר התכליתה הוא בשביל כח המושך כדי שעל ידי זה יודה ויהלל להשם יתברך ויחזור ויומשך לשורשו כנ"ל. וכל המלאכות שבעלם שעושין בשביל האכילה שהיא קיום הדם. אף על פי שכולם בבחינת כח המכריח כנ"ל. אבל עיקר תכליתם בשביל כח המושך כנ"ל כדי שיהיה נגמר הדבר כדי שיאכל האדם ויתקיים עולם ויעבוד השם יתברך וימשיך עצמו וכל התלוי בו לשרשו שזה בחינת כח המושך.

אות י וזה צריך שיכווין האדם בכל מעשיו ומלאכתו שהכל בשביל התכלית שהוא לחזור ולמשוך ולהכלל בשורשו. אבל כבר מבואר שבכל המלאכות נאחזת הסטרא אחרא מחטא אדם הראשון וצריכין יגיעות ובירורים גדולים. וכל מה שהמלאכה רחוקה ביותר מן התכלית שם צריכין בירור יותר. כי שם נאחזת הסטרא אחרא ביותר מחמת שרחוקה ביותר מהתכלית. על כן מתגבר שם כח המכריח ביותר מחמת שרחוק הרבה עדיין מבחינת כח המושך. כי עיקר כח המושך מתגבר ביותר כשבא הדבר אל תכליתו כגון כשאוכל האדם המאכל שאז מתגבר בחינת כח המושך שהוא בחינת הטוב שבמאכל שעל ידי זה חושק ונכסף האדם לשרשו וזהו מה שכתבו אדמו"ר ז"ל (בלקוטי תנינא סימן ז') שבשעת האכילה יכולין לזכות להארת הרצון וכו' שזהו בחינת כח המושך היינו כנ"ל. ועל כן המלאכות. שהם סמוכים לגמר המאכל כגון אפיה ובישול הם סמוכין ביותר לכח המושך. ועל כן הם מותרים ביום טוב כי תיקון ובירור זה צריכין עדיין גם ביום טוב דהיינו לתקן המאכל להמשיך בו הטעם עכל ידי אפיה ובישול כי הטעם נמשך מטוב ה' כמו שכתוב טעמו וראו כי טוב ה' וכמובא. וזה צריכין עדיין להמשיך ביום טוב על ידינו. כי איתא שביום טוב אין עולין עד תכלית השורש שהוא בחינת קודש רק הוא בבחינת מקרא קודש שקורין את הקודש וכו' (כמבואר בכוונות). נמצא שאז יש עדיין איזה אחיזה לכח המכריח מאחר שצריכין עדיין אז להכריח את חיות העליון בחינת קודש שירד למטה ממדריגתו. אף על פי שאינו צריך לירד כמו בחול מחמת שגם ביום טוב עולין העולמות למעלה גבוה אבל מאחר שאינם עולין עד השורש העליון כמו בשבת שהוא בחינת קודש רק שבחינת קודש צריך לירד קצת למטה. על כן יש עדיין אחיזה קצת לבחינת כח המכריח רק שמגודל קדושת יוםטוב מתגבר כח המושך על כח המכריח. אך מחמת שיש לו עדיין אחיזה וצריכין קצת מלחמה להתגבר עליו על כן יש בו עדיין איזה מלאכות שהוא מלאכות אוכל נפש שהם אממלאכות הסמוכים אל המאכל שהם בשביל להמשיך טעם המאכל על ידי אפיה ובישול וכיוצא. כי הטעם צריכים עדין להמשיך מלמעלה על ידי המלאכות של אוכל נפש ככי עדיין צריכין בירור קצת על ידינו מחמת שגם החיות הלעיון של כל העולמות צריכין להמשיכו למטה עדיין וכנ"ל. אבל אלו המלאכות של אוכל נפש הם סמוכים מאד אל כח המושך כנ"ל. ועל כן שם מתגבר הכח המושך כנגד כח המכריח ביותר כמבואר בשם שם בהתורה הנ"ל שכל מה שסמוך הרבה ביותר להכח המושך הוא נמשך במהירות יותר לשם עיין שם. ועל כן אין עושין ביום טוב כי אם ממלאכות אוכל נפש שהם סמוכין ביותר אל כח המושך ששם מתגבר כח המושך ביותר. כי כן הוא ביום טוב שאז מתגבר כח המושך על כח המכריח וכנ"ל. רק מחמת שעדיין צריכין קצת התגברות כנ"ל. על כן צריכין עדיין איז מלאכות שהם מלאכות אוכל נפש כנ"ל. אבל בשבת הוא שביתה וניחא לגמרי. כי אז הוא מעין עולם הבא שכל הדברים שבים וחוזרים לשורשם העליון וכח המכריח מתבטל לגבי כח המושך כראוי. ואז נגמרים ונשלמים כל האמונות והתיקונים שנעשים דייקא על ידי שהיה כח המכריח שעל ידי זה נגמר על ידי כח המושך תיקונים אלו כנ"ל. על כן אז בשבת בטלים כל המלאכות כי אז עולה הכל לשורשו העליון שלא על ידינו. ואין לכח המכריח שום שליטה כלל. על כן אין בו שום מלאכה שהוא בבחינת כח המכריח. כי אז שבין כל הדברים לשרשן במנוחת שלום ושלוה בלי מלחמה כל וכנ"ל.