תערובות א

7 אֱ-לֹהַי עָלַי נַפְשִׁי תִשְׁתּוֹחָח עַל-כֵּן אֶזְכָּרְךָ מֵאֶרֶץ יַרְדֵּן וְחֶרְמוֹנִים מֵהַר מִצְעָר

אות א על פי התורה תפלה לחבקוק (בסימן י"ט) הנ"ל בהלכות שחיטה (הלכה ב') :

כל האיסורין שבתורה בסמ"ך. כי כל האיסורין הם בחינת אותיות נפילות שנפלו וירדו למטה מאד עד שבאו בעומק הקליפות ונעשה מהם איסור. שהוא בחינת רע הכולל בחינת לשונות של ע' עממין כי כל האיסורין משם כנ"ל. שזהו בחינת חולי נופל רחמנא ליצלן הנאמר במאמר האי מאן כו' (בסימן כ"ט). כי מלכות פה בחינת שלימות לשון הקודש שהוא בחינת חוה אשה כנ"ל שנפילתה חס ושלום על ידי התגברות הדמים שהם רע הכולל לשונות הע' עממין. ומזה נעשין כל האיסורין שבתורה. וזה בחינת לא תאכלו על הדם. שכשמתגברין הדמיל שמזה נעשה חס ושלום נפילת בתולת ישראל הנ"ל. היינו נפילת אותיות של שלימות לשון הקודש עד למטה על ידי זה לא תאכלו. על ידי זה באין מכל האיסורין שבתורה שצותה התורה שלא לאוכלם. ועל כן הביטול בסמ"ך. בבחינת סומך ד' לכל הנופלים כמו שהביאו רבותינו ז"ל (ברכות ד') שזאת הסמ"ך הנאמר בתהלה לדוד שהוא פ' סומך ה' וכו' הנ"ל היא סמיכה לנפילת בתולת ישראל שנאמר בה נפלה ולא תוסיף קום בתולת ישראל. כי תהלה לדוד כלול מכל הכ"ב אותיות שהוא בחינת כלליות הדיבור של לשון הקודש. ועל כן אין בה נו"ן. מפני שישי בה נפילה כמו שאמרו רבתינו ז"ל. והסמ"ך הנ"ל שהוא סומך ה' לכל הנופלים היא סמיכה לנפילתה כדי שיתקיים בה נפלה ולא תוסיף קום בתולת ישראל. כמו שאמרו רבותינו ז"ל אפ"ה חזר וסמכה ברוח הקודש שנאמר סומך ה' וכו' וזהו בחינת ביטול כל האיסורין בסמ"ך. בחינת סומך ה' לכל הנופלים שעל ידי זה נתקבץ כ"ב אותיות דקדושה המלובשין בההיתר על ידי זה סומכין אותה להקימה מנפילתה ואז נתבטל האיסור נתבטל ממש. כי אין שם איסור עוד. מאחר שכבר קמה מנפילתה וחזרה אל הקדושה כנ"ל. כי הסמ"ך היא בחינת שלימות לשון הקודש בחינת חוה אשה הנ"ל. שהיא סומכת לכל הנופלים לכל האותיות הנפולים הנ"ל שנפלו לבחינת לשונות של ע' עממין. כי בחינת שלימות לשון הקודש שהוא בחינת נסמ"ך שוברת אותם ומכנעת אותם בחינת לשון נופל על לשון כמו שכתוב שם. כי סמ"ך הוא בחינת שלימות לשון הקודש בחינת חוה אשה הנ"ל. בחינת אעשה לו עזר כנגדו. ותרגומו אעביר ליה סמך כקיבליה. וכמו שמובא בספרים שבשביל זה אין סמ"ך בכל הפרשה של התחלת התורה. עד פסוק ויסגור בשר תחתינה. כי קודם לזה לא היה סמיכה. וכמו שכתוב ולאדם לא מצא עזר לא אשכח ליה סמ"ך היינו כנ"ל. שעיקר הסמיכה על ידי בחינת שלימות לשון הקודש. שעליו נאמר ויסגור בשר תחתינה לא נצרכה אלא למקום החתך בחינת חיתוך הדיברו של לשון הקודש כמו שכתוב רבינו שם שאז בא הסמך. כי משם הסמיכה בבחינת סומך ד' לכל הנופלים כנ"ל. וזה בחינת ששים המה מלכות בחינת סמך. כי מלכות פה כנ"ל:

אות ב כי כל עיקר הביטול הוא רק בשביל הטעם כמובא בפוסקים כי טעם כעיקר דאורייתא. כי עיקר המאכל הוא הטעם הנרגש בו. ועל כן נקרא בשם טעם. טעם ממש לשון דיברו. כמו שכתוב באביגיל וברוך טעמך. כי עיקר חיות המאכל וקיומו הוא מאותיות הדיבור של לשון הקודש שנפלו לשם כנ"ל. ומשם בא הטעם של המאכל שהוא פנימיות ועיקר המאכל שהוא בחינת טעם ממש בחינת אותיות הדיבור. וזה בחינת (איוב י"ב) הלא אזן מלין תבחן וחיך אוכל יטעם. כי הם בחינה אחת כנ"ל כי הטעם בא מן הדיבורים כנ"ל. שזה בחינת אזן מלין תבחן וחיך אוכל יטעם. כי הם בחינה אחת כנ"ל כי הטעם בא מן הדיבורים כנ"ל. שזה בחינת אזן מלין תבחן שהוא בחינת שלימות לשון הקודש שתלוי באזן ששם חוש השמיעה בבחינת סוף דבר הכל נשמע וכו'. בחינת ה' שמעתי שמעך יראתי וכו' עיין שם. ועל כן טעם כעיקר דאורייתא כי העיקר בו הוא הטעם שהוא בחינת אותיות של הדיברו של לשון הקודש שנפלו לשם שמשם עיקר כח של האיסור כנ"ל. ועל כן צריך לבטל הטעם בסמ"ך על ידי בחינת שלימות לשון הקודש. בבחינת סומך ה' לכל הנופלים כנ"ל:

9 יוֹמָם יְצַוֶּה יי חַסְדּוֹ וּבַלַּיְלָה שִׁירוֹ עִמִּי תְּפִלָּה לְאֵל חַיָּי

אות ג אבל במקום שאין טעם כגון יבש ביבש נתבטל ברוב. כי אחרי רבים להטות כתיב, להטות ממש. כי יש כח בהרוב להטות את האיסור ולבטלו ממש כמו שמובא בדברי רבינו נ"י (בסימן קפ"א) כי יש כח בהנפשות כשמתקשרין על נפש אחד להכניעו ולהפילו. ועל כן כשהרוב של היתר יש כח להנפשות שיש שם להתגבר על נפש האיסור ולבטלו ממש. וכל הביטולים אינם אלא כשאין האסור ניכר. אבל כשניכר האיסור אין לו שום ביטול. כי ביטול כל האיסורין הוא ביטול ממש. דהיינו שמבטלין את האיסר שהוא הקליפה עד ששב לבחינת היתר אבל כל זה שאין האיסור הנ"ל עובר ממנו אין לו שום ביטול. ועל כן יש כמה וכמה איסורין שאין להם ביטול עולמית. כגון חמץ בפסח וכדומה לו. כי מחמת ששם נדבק מאד הרע ביותר על כן אי אפשר לבטלו ועל כן אסור לאוכלו. מאחר שעל כל פנים נמצא האיסור שם כי עיקר ביטול האיסור הוא ביטול ממש כנ"ל. ועל כן כשהאיסור ניכר אין לו ביטול כי אין הקליפות שהיא האיסור שהוא בחינת הרע של ע' לשונות כנ"ל נפרד משם מאחר שהעין שולטת בו וניכר בו שהוא איסור. כי עיקר כל האיסורין הוא על ידי בחינת עי"ן הרע של הע' אומות כנ"ל בה' בשר שנתעלם מהעין (הלכה א') עיין שם ובכל מקום ששולט בו העין ביותר שם נאחז הרע עין ביותר כנ"ל עיין שם:

אות ד ומחמת זה ישראל מצויינים במצוות כדי של יתערבו בגוים חס ושלום. ועל כן הזהירם השם יתברך שכשיבואו בגלות של הע' אומות שיהיו מצויינים במצוות. כמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק צאי לך בעקבי הצאן. עיין שם בפרוש רש"י שהביא שם לפסוק הציבי לך ציונים וכו'. כי המצוות הם ציונים ממש בחינת סימנים כדי שיהיו ניכרין שהם זרע בירך ה'. בבחינת כל רואיהם יכירום כי הם זרע בירך ה' כדי שיתפרדו מהם כל פועלי און. ולא תשלוט בהם עינים על ידי שהם ניכרין ונרשמין בסימני הקדושה שהם המצוות וביותר צריך ליזהר להיות נרשם בציונים וסימנים הנ"ל בעת שנופלים בגלות. כמו שכתוב שם הציבי לך ציונים כדי שלא יתערב בינהם ויתדבקו בו כנ"ל:

וזהו בחינת סימני טהרה של בהמות וחיות ושאר מינים טהורים שבראים השם יתברך בסימנים דייקא כדי שיהיו ניכרין לעין כל שהן מן הקדושה כנ"ל. וכן השחיטה הוא בחינת סימן כמו שאמרו רבותינו ז"ל שהשחיטה היא סימן. וכן אחר כך צריך לעשות סימנים בהבשר כדי שלא יאסר מישום בשר שנתעלם מן העין כמו שכתוב שם. כמו שאמרו רבותינו ז"ל ר"א חתך לה אתלתך קרנתא וכו' עיין בגמרה. וכו' להיפך כשהדבר ניכר בינהם על ידי שאין בו סימני קדושה או על ידי סימני טומאה. אזי אין לו שום ביטול כי אין הרע הנ"ל נפרד משם מאחר שניכר לעין כנ"ל:

אות ה וזהו שאסרו רבותינו ז"ל כמה דברים רק מפני מראית העין אף שאין בהם איסור מן הדין. כי מאחר שנדמה להעין שהוא איסור אזי נאסר כי נאחז בו הרע עין כנ"ל. ועל כן אסור אפילו בחדרי חדרים כמו שאמרו רבותינו ז"ל כל דבר שאסרו בו משום מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור כי הקליפה שהוא האיסור שולטת בו שהוא בחינת רע עין כנ"ל:

אות ו ועל כן יש דברים חשובים שאין להם ביטול מפני חשיבותן כגון חתיכה הראויה להתכבד. כי כל הנפשות שרשם בכבוד ועל כן הביטול של כל האיסורים על ידי בחינת הכבוד על ידי שנקבצין מחלקי הכבוד של הנפשות שבתוך רוב ההיתר כי זהו בחינת ביטול ברוב הנ"ל כי כן מפורש בדברי רבינו הנ"ל (סימן קפ"א) שההתגברות שמתגברין הרוב על היחיד על ידי ההתקשרות הוא על ידי חלקי הכבוד שמתקבצים ששם שורש הנפשות עיין שם. וזהו גם כן כח הביטול על ידי בחינת שלימות לשון הקודש כי שלימות לשון הקודש הוא בחינת הנפש שהוא בחינת דיבור כנ"ל כ"פ. שהוא בחינת כבוד בבחינת כבד את ה' מהונך כו' כמובא לעיל בהלכות תולעים (הלכה א). וזהו בחינת ביטול האיסור בששים שהוא גם כן על ידי התקבצות חלקי הכבוד ביחד בחינת ששים המה מלכות בחינת מלך הכבוד. כי הכבוד הוא בחינת נפש בחינת שלימות לשון הקודש וזה בחינת סמ"ך כנ"ל. ועל כן כשהחתיכה ראויה להתכבד אין לה שום ביטול כי הנפשות שבאיסורים הם בבחינת נפילת הכבוד שנפל בזילותא דגלותא. וכשמתגברים ומתקבצים חלקי הכבוד של היתר הם מבטלין את האיסור היינו שמכניעין יניקתו מחלק הכבוד שינק מקודם. אבל כשהחתיכה של איסור ראויה להתכבד שנמצא שהם יוניקים חלק גדול מהכבוד עד שזאת החתיכה בעצמה ראויה להתכבד.ומחמת זה קשה לסומכה לסעדה להתגבר עליהם להכניעים מאחר שהתגברו בתוקף גדול ונכבש חלק גדול מהכבוד אצלם ויש להם יניקה גדולה. על כן אי אפשר לבטלה בסמ"ך ולא בשום ביטול. וזה שדקדקו רבותינו ז"ל ואמרו בדברין שאין מתבטלין אפילו באלף לא ביטל. כי אלף הוא בחינת מדריגה העליונה שבבחינת מלכות הנ"ל. כי יש שרי אלפים ושרי מאות וכו' שכל זה הוא בחינת מדריגות המלכות כמובא בדברי רבינו (בסימן נ"ו) נמצא שבחינת אלף הוא מדריגה העליונה מכולם. ועל כן אמרו אפילו באלף לא ביטל כי אין להם שום ביטול והעיקר תלוי כשהדבר החשוב הוא בשלימותו. אבל כשנחלק לחלקים כגון שנחתכה החתיכה הראויה להתכבד או הבריה אזי הם מתבטלים כי עיקר תוקפם על ידי שנתאחדין חס ושלום בהתקשרות בגוש אחד. שאז קשה להכניעם וכמובן מדברי רבינו נ"י (בסימן ס"ז) בענין התקשרות חלקי הכבוד הנ"ל. כי לפיזור לרשעים הנאה להן וכו'. כי עיקר הכנעת הרע של הע' לשונות הוא להרחיקם מהקדושה שהוא בחינת אחדות בחינת שלימות לשון הקודש בחינת שפה אחת ודברים וכו' כפי שפירש רש"י שפה אחת בלשון הקודש. וזה שכתוב כי שם בלל ה' שפת כל הארץ ומשם הפיצם ה' על פני כל הארץ. כי מתחלה כשנתקבצו יחד בהתקשרות בדור הפלגה רצו להחריב העולם חס ושלום להתגבר על סטרא דקדושה חס ושלום על ידי ההתקשרות שלהם שנתקשרו מאד וינקו מלשון הקודש. בחינת ויהיה כל הארץ שפה אחת וכו' כנ"ל על כן היה עיקר הכנעתן ומפלתן שנלקח מהם השפה אחת. דהיינו הלשון הקודש ונתפזרו ונפוצו ונפרדו מהקשר שלהם כנ"ל. ועל כן כשהחתיכה הראויה להתכבד וכדומה נחתכה ונתפרדה לחלקים. ואזי אינה ראויה להתכבד עוד. כי עיקר הכבוד כשמקובץ חלקי הכבוד במקום אחד כי שורש הכבוד הוא בבחינת אחדות כנ"ל. ועל כן מאחר שנפרדה בבחינת פיזור לרשעים כנ"ל אזי יש כח לבטלה והכניע האיסור כנ"ל:

12 מַה-תִּשְׁתּוֹחֲחִי נַפְשִׁי וּמַה-תֶּהֱמִי עָלָי הוֹחִילִי לֵא-לֹהִים כִּי-עוֹד אוֹדֶנּוּ יְשׁוּעֹת פָּנַי וֵא-לֹהָי

אות ז ועל כן אין מועיל ביטול ברוב כי אם כשהאיסור נע ונד. אבל כשהוא קבוע במקומו אין לה ביטול כמו שאמרו רבותינו ז"ל כל קבוע במקומו הוא חזק ביותר כמו שכתוב שאנן מואב מנעוריו וכו' ובגולה לא הלך. על כן עמד טעמו בו וכו' כי עיקר הכנעתן הוא בבחינת נע ונד תהיה בארץ בחינת ומשם הפיצם ה' כנ"ל. כי גם איסורין החשובים שאינם מחתבטלים קראום רבותינו ז"ל גם כן קבוע כמובא בשולחן ערוך עין שם. כי הם בחינה אחת כנ"ל כי כשהם מקושרים יחד וקבועים במקומם אזי קשה להכניעין כנ"ל:

אות ח וזה בחינת ספק דאורייתא לחומרא. ספק דרבנן לקולא. וס"ס אפילו בדאוריית אלקולא כי ס"ס דאורייתא שוה לספק דרבנן כי כל האיסורין הם בבחינת רע הכולל כנ"ל. אבל ההיתר הוא מבחינת תרגום מבחינת נוגה שהוא גם כן מעורב בו ורע רק מחמת שהטוב מרובה על הרע על כן הם מותרין. והאיסורין הם בהיפך שהם מבחינת הרע ששם הרע עיקר והטוב מועט שם מאד. וזה בחינת איסורין דאורייתא. דהיינו שהם אסורין על פי התורה שבכתב שהם איסורין חמורין מאד. כי הם בבחינת רע הכולל קליפות הטמאות לגמרי שבבחינת עשיה. כי תורה שבכתב יורדת להתלבש עד עשיה. כמובא לעיל בהלכות סימני עוף טהור (הלכה א') ומשם הם איסורי תורה מבחינת רע הכולל שבעשיה כנ"ל. ועל כן באו רבותינו ז"ל ועשו משמרת למשמרת וגזרו ואסרו אפילו דברים המותרים מן התורה שהם בחינת תרגום בחינת נוגה כנ"ל. אך אף על פי כן מחמת שהם סומוכים אל הרע הכולל והם בבחינת הרע שבתרגום. על כן גזרו עליהם ואסרום כדי שלא להכשל באיסור תורה ליפול אל הרע הכולל חס ושלום כשלא יהיו נשמרין לבטל ולאסור בחינת הרע שבתרגום כמובא לעיל. וזהו בחינת איסורי דרבנן וזהו בחינת שלימות לשון הקודש על ידי לשון תרגום שעיקר השלימות תלוי דיייקא בלשון תרגום על ידי שמכניעין הרע שיש שם ומעלין הטוב שיש שם ללשון הקודש היינו שהלשון הקודש הבא מלמעלה אין לו שלימות רק על ידי בחינת התרגום כנ"ל. שעל ידי זה משלימין את הלשון הקודש. כמו ששמעתי בפירוש ובביאור מפיו הקדוש של רבינו ז"ל. וזהו בחינת איסור דאורייתא ואיסור דרבנן שהם בחינת תורה שבכתב ותורה שבעל פה. שזה בחינת שלימות לשון הקודש על ידי התרגום שהוא בחינת תורה שבעל פה בחינת משנה בחינת עץ הדעת כנ"ל. כי המשנה מבארת ומפרשת בין אסור למותר בין רע לטוב שבעץ הדעת טוב ורע. כי התורה שבכתב הוא בחינת הדיבור שיצא מלמעלה כהוויתו בחינת לשון הקודש הבא מלמעלה כהוייתו. ועל כן האיסורים האלו הבאים משם הם רע הכולל לגמרי. כי מאחר שהדיבור בא מלמעלה בגזירת השם יתברך שלא לאכול זה הדבר בודאי הוא רק רע כי אין כאן רק דבר והיפוכו. דהיינו הקדושה שהוא התורה או ההיפך מהתורה. דהיינו האיסור שהתורה הזהירה עליו שהו ההיפך ממש. אבל ממילא כשיש כאן טוב ורע. דהיינו הקדושה וההיפך ממש ממילא נתהוה הבחינת הגדולה היינו הבחירה שאפשר לבחור בטוב או ברע שזה בחינתך עץ הדעת טוב ורע שמשם בחינת הבחירה כי הוא נוטה לכאן ולכאן לבחור בזה או בזה. ועל כן אין שלימות לשון הקודש הנ"ל כי אם על ידי הכנעת הרע הנאחז בבחינת הבחירה. בחינת התרגום בחינת עץ הדעת כנ"ל. שזהו הוא בחינת תורה שבעל פה שהוסיפו. וגזרו ואסרו כל הדברים הסמוכים אל רע הכולל שהרע יכול לאחוז בהם כנ"ל. כדי לברר בחינת התרגלו בחינת עץ הדעת להרחיק הרע ולהכניעו כדי שממילא יעלה הטוב אל הקדושה. שזהו בחינת שלימות לשון הקודש שנשלם דייקא על ידי התרגום כנ"ל שהוא בחינת תורה שבעל פה כנ"ל. וזהו בחינת מה שכתוב שם שעיקר השלימות הזאת דהיינו שלימות לשון הקודש על ידי התרגום אי אפשר לקבל כי אם מצדיק הדור כששומעין מפיו בעצמו כי הצדיק הוא בחינת תורה שבעל פה כמובא שהוא המשלים את הלשון הקדש שמקבל מלמעלה על ידי בחינת התרגום שהצדיק מברר הטוב מן הרע כנ"ל. שזהו בחינת תורה שבעל פה שעל ידי זה נשלם הלשון הקודש בשלימות כנ"ל. וזהו בחינת עושי דברו לשמוע בקול דברו המוזכר שם במאמר תפלה לחבקוקו. שזהו בחינת שלימות לשון הקודש עיין שם היינו כי זה בחינת שלימות לשון הקודש על ידי התרגום שהוא בחינת תורה שבכתב ותורה שבעל פה כנ"ל. כי עושי דברו היינו בחינת הדיבור בעצמו של השם יתברך שהצדיק עושה אותו כמו שכתוב שם. וזהו בחינת תורה שבכתב כנ"ל. וזהו בחינת עושי דברו כי תורה שבכתב הוא בבחינת עשיה כנ"ל. לשמוע בקול דברו היינו מה שהצדיק שומע ומקבל הדיבור והצדיק הוא הממוצע בין השם יתברך ובין העם שזהו בחינת תורה שבעל פה כנ"ל. כי תורה שבעל פה היא תלויה בשמיעה שצריך לשמוע דוקה מפה לאזן. כי דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב שעיקר שלימות לשון הקודש תלוי בזה כנ"ל בחינת ה' שמעת ישמעך יראתי. כי עיקר שלימות לשון הקודש תלוי בבחינת השמיעה שהיא בחינת תורה שבעל פה שהי מפה לאזן דייקא כנ"ל. וזהו בחינת הלא אזן מלין תבחן. אזן דייקא כי בחינת אזן היינו בחינת השמיעה בחינת תורה שבעל פה היא המבחנת ומבררת הדברים כי היא מפרשת בין רע לטוב ומשלמת את הדיבור של לשון הקודש כנ"ל. וזה שאמרו רבותינו ז"ל ואזן וחקר וכו' עד שלא בא שלמה היתה ההתורה דומה כקופה שאין לה אזנים וכו'. כי על ידי הגזירות שגזר שלמה הוסיף כמה איסורי דרבנן על איסורי תורה שזה בחינת תורה שבעל פה. על ידי זה עשה בחינת אזנים להתורה להשלים על ידי זה את התורה. אזנים דייקא בחינת אזן מלין תבחן בחינת ה' שמעתי שמעך יראתי וכו' כנ"ל:

אות ט וזה בחינת ספק דאורייתא שהוא בחינת תרגום בחינת עץ הדעת. כי הספיקות הם בחינת שגגות שהם מסתרת הידיעה ועירבוב הדעת שמזה באים הספיקות והשגגות. שהם בחינת עץ הדעת טוב ורע שמשם בא עירבוב הדעת כמובא לעיל בהלכות חלב ודם (הלכה א). כי הוא בחינת תרדמה ושינה שהוא הסתלקות המוחין ששמשם באין הספיקות והשגגות. וכן מובא בדברי רבינו בפירוש שהשגגות הם בבחינת עץ הדעת כמו שכתוב שם. וזהו גם כן בחינת הספיקות כנ"ל כי הספק הוא ממוצע בין טוב לרע כי הוא מסופק אם הוא טוב או אם הוא רע ועל כן ספק דאורייתא לחומרא כי הוא בחינת תרגום הסמוך לרע הכולל בחינת איסור דרבנן. מאחר שהוא מסופק באיסור תורה שכשהאיסור ודאי הוא רע הכולל לגמרי. על כן גם כשנולד ספק איסור ויצא מודאי איסור לספק דהיינו מבחינת רע לגמרי לבחינת עץ הדעת שמעורב טוב ורע כנ"ל. עם כל זה הוא בחינת הרע שוה עם הטוב כי הספק כמחצה על מחצה דמי ועל כן אף שאינו רע לגמרי אף על פי כן הוא אסור בבחינת איסור עץ הדעת בחינת לשון תרגום שלא נתברר כי הוא סמוך לרע הכולל שזהו בחינת איסור דרבנן. וכן יש דיעות שספק דאורייתא הוא שוה עם איסור דרבנן. אבל ספק איסור דרבנן ויצא מבחינת ודאי לבחינת ספק הנ"ל שהוא גם כן מחצה על מחצה, נמצא שרובו טוב והוא שוה עם ספק ספיקא דאוריתא שהם גם כן מותר מאחר שרובו היתר. והוא בחינת רובו טוב מאחר שיש שני צדים לקולגא וכמובן בהפוסקים שס"ס מותך מטעם רוב והוא שוה לספק איסור דרבנן שהוא גם כן מותר מטעם רוב כנ"ל. כי כיון שרובו טוב הוא היתר כי גם כל דברים המותרים הם בחינת רובו טוב כנ"ל. וזהו גם כן בחינת ביטול ברוב כיון שנתערב האיסור בהיתר ואינו ניכר, נמצא שיצא מכלל ודאי איסור לספק דהיינו מבחינת רע לגמרי לבחינת עץ הדעת כנ"ל. אך כל זמן שאין בו רוב אסור בבחינת איסור הבא מבחינת עץ הדעת בחינת תרגום בחינת שוגג שהוא בחינת ספק כנ"ל. אבל כשיש בהתערובות רוב היתר אזי הוא בחינת רובו טוב ואזי הוא מותר כנ"ל. ועל כן מחמירין להשליך אחד ולתלות בו האיסור. אף שלכאורה אין לזה שום שייכות כי שמא משליכין מן ההיתר. אמנם תיכף כשנתערב האיסור בהיתר ואינו ניכר לעיניהם כנ"ל, אזי האיסור אבד כחו ואינו עומד בהמקומו רק הוא בבחינת התערובות כי זהו בחינת תערובות כי הוא תערובות ממש שבחינת האיסור בחינת הרע הנ"ל יצא ממקומו ונתערב ממש בתוך בחינת ההיתר. כי מלחתחילה היה בחינת רע לגמרי שהוא ודאי איסור ועכשיו הוא ספק שהוא בחינת תרגום כנ"ל. ועל כן נמצא עתה שכל התערובות הזאת הוא כמו גוש אחד שיש בו טוב ורע ומאחר שרובו טוב מותר כנ"ל, אך אף על פי כן מאחר שיש בו עכשיו הרב הרע יותר מבתחילה כשהיה ההיתר לבדו ועל כן אף שמן הדין מותר כל התערובות מאחר שעל כל פנים רובו טוב כנ"ל, אף על פי כן מחמירין ולוקחין אחד מן התערובות ומשליכין אותו ותולין בו האיסור. כי יש בנו כח לתלות בו האיסור, לתלות בו ממש מאחר שבאמת עתה הכל מותר כי נתבטל ברוב כי רובו טוב מותר כנ"ל. על כן יש לנו כח לברר הרע מן הטוב וכשמוציאין אחד מן התערובות לשם איסור אזי נמשך עליו כל האיסור דהיינו כל בחינת הרע שיש עתה בכלל התערובות כנ"ל. כי האיסור נמשך ונתלה במה שמוצאיאין את אחד ומחזיקין אותו בעינינו לאיסור אזי שורה עליו הרע עין הנ"ל. כי עיקר כל האיסורים תלוי על ידי שמוחזק וניכר לאיסרו שעל ידי זה שורה הרע עיך כנ"ל בהלכות בשר שנתעלם מין העין (הלכה א') :

אות י ועל כן אין מבטלין איסור לכתחילה. כי עיקר ביטול האיסור הוא על ידי הסתרת הידיעה דהיינו על ידי שיוצא האיסור ועובר מעיני הדעת ונתערב. שעל ידי זה יוצא מודאי לספק מבחינת רע לגמרי שהוא בחינת רע עין הנ"ל. ונעשה בבחינת תרגום שהוא בחינת שוגג בחינת שינה בחינת ספק כנ"ל. אבל כשלוקח האיסור בעינו ובדעתו ומערבו אי אפשר לבטלו מאחר שניכר לעין ולדעת בשעת התערובות. על כן אין האיסור שהוא רע עין הנ"ל נפרד משם כנ"ל:

אות יא

ועל כן מצינו שאיסור דרבנן חמור מאיסור דאורייתא כמו שאמרו רבותינו ז"ל חמורים דברי סופרים יותר משל תורה אף שלדינא בודאי איסור דאורייתא חמור הרבה יותר. כי ספק דאורייתא לחומרא וספק דרבנן לקולא. אך יש בזה אופנים בבחינת שוגג ומזיד שבאופן אחד שוגג חמור מן המזיד. כי קליפת עץ הדעת קשה ביותר כנ"ל בהלכות חלב (הלכה א). כמו כן בבחינה זו איסור דרבנן חמור מאיסר דאורייתא כנ"ל. וכן בבחינה זו ספק איסור חמור מאיסור ודאי כמו שמובא כי אשם תלוי ביוקר מחטאת כי הספק הוא בבחינת עץ הדעת שהיא קליפה קשה ביותר כנ"ל. וזהו שאמרו רבותינו ז"ל העובר על דברי חכמים חייב מיתה. וכן אמרו כל המקום שנתנו בו חכמים עינהם או מיתה או עוני. כי העובר על דברי חכמים בחינת תורה שבעל פה הוא בחינת חטא עץ הדעת טוב ורע בחינת תרגום כנ"ל. ועל כן הוא חייב מיתה. כמו שכתוב ביום אכלך ממנו מות תמות. וזהו שאמרו או מיתה או עוני. זה בחינת בעצבון תאכלהנה שהוא בחינת עניות שנגזר על פגם חטא עץ הדעת שהחליף השם יתברך הגזירה ממיתה לעוני. כי עני חשוב כמת. וזהו בחינת כל מקלו שנתנו בו חכמים עיניהם. עינהם דייקא כי המורד כנגדם ועובר על דבריהם הוא פוגם בבחינת העינים בחינת עין הרע של של ע' אומות שנדבק בהם חס ושלום על ידי פגם עץ הדעת שהוא העובר על דברי חכמים כנ"ל. ועל כן נענש מבחינת עינים כי שם מגיע פגם שלו כנ"ל. ועל כן נקראים החכמים עיני העדה. כי על ידיהם נתתקן בחינת עיני הקדושה שהוא בחינת שמירת הברית שתלוי בעינים כנ"ל בהלכות בשר שנתעלם מן העין (הלכה א') שתיקונו דייקא על ידי עיני העדה שהם החכמים שם בחינת תורה שבעל פה שהוא בחינת תיקון התרגום וכו' כנ"ל:

אות יב וזה שכתוב בקהלת ויותר בני הזהר. היינו יותר ממה שכתוב בתורה שבכתב תזהר להשלים הקדושה בחינת שלימות לשון הקודש הנ"ל על ידי תורה שבעל פה כנ"ל. כי שם מדבר מזה משבח דברי חכמים שהם מתקנין הכל ומשלימין תורה שבכתב כמו שכתוב שם בקש קהלת למצוא דברי חפץ וכתוב יושר וכו' דברי חכמים כדרבונות וכו' עיין שם בפרוש רש"י. וזהו עשות ספרים הרבה אין קץ היינו שלא תאמר אם יש בהן צורך למה לא נכתב כפי שפרש רש"י שם. היינו שהיה ליכתוב תורה שבעל פה גם כן מאחר שיש בה צורך כל כך. על כן אמר עשות ספרים הרבה אין קץ. כי אין קץ לדבר הזה כי תיכף כשנכתב בספר העשה בבחינת תורה שבכתב שהוא בחינת עשיה. ולעולם צריך להשלים זאת התורה על ידי בחינת תורה שבעל פה. כי לעולם אין שלימות לתורה שבכתב כי אם על ידי בחינת תורה שבעל פה. שהיא בעל פה דייקא מפה לאזן כנ"ל. כי אין שלימות לשון הקודש דהיינו שלימות לשון הקודש על ידי התרגום כי אם על ידי בחינת השמיעה כנ"ל. ועל כן דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאמרן בכתב כנ"ל. על כן הכלל וטתר בהמה בני הזהר להשלים תורה שבכתב על ידי בחינת תורה שבעל פה על ידי דברי חכמים שבכל דור ודור שצריך לשמוע מפיהם דייקא כמו שכתוב שם במאמר הנ"ל עיין שם. וזהו שסיים וסף דבר הכל נשמע כמו שפירש רבינו נ"י שם שזהו בחינת את האלקים ירא. כמו שכתוב שם בחינת אלקים דבר בקדשו. וזהו את מצוותיו שמור. בחינת עשו משמרת למצוותי בחינת תורה שבעל פה שמשלמת את התורה שבכתב כנ"ל. וזהו כי זה כל האדם. כי כל זה תלוי בהצדיק שבכל דור ודור שהוא בחינת כל האדם כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות ו') לא נברא כל העולם אלא בשביל זה ולצוות לזה ושקול זה כו'. כי הכל תלוי בהצדיק הדור שהוא בחינת תורה שבעל פה שממנו מקבלין שלימות לשון הקודש הנ"ל כמו שכתוב שם. וזהו שסיים כי את כל מעשה האלקים יביא במשפט וגו'. היינו שאפילו השגגות צריכין לתקן כפי שפירש רש"י על כל נעלם אפילו בשגג היינו כנ"ל. שתיקון השגגות הוא בחינת שלימות לשון הקודש על ידי לשון תרגום שזהו בחינת שלימות תורה שבכתב על ידי תורה שבעל פה כנ"ל. שכל הפרשה זאת מדברת מזה כנ"ל. וזהו אם טוב ואם רע שהוא בבחינת עץ הדעת שהוא מעורב טוב ורע כנ"ל ועל כן צריכין ליזהר מאד בדברי חכמים שהוא בחינת תורה שבעל פה. וצריך לשמוע דוקא מפי הצדיק הדור בעצמו. כדי לזכות לשלימות לשון הקודש על ידי לשון תרגום שעל ידי זה נתתקן הכל כנ"ל אמן:

אות יג וזהו שאמרו רבותינו ז"ל ריחא לאו מילתא. וכן סוברין כמה דיעות כי עיקר הפגם הוא בבחינת הטעם כנ"ל שהוא בחינת הדיבר כנ"ל. ששם יש אחיזת הע' אומות כנ"ל. אבל בבחינת הריח אין להם אחיזה כלל כי הריח הוא דבר שהנשמה נהנה ממנו ולא הגוף (כמו שאמרו רבותינו ז"ל ברכות מ"ג) ועל כן הריח הוא בחינת קדושת הברית כמובא בדברי רבינו נ"י וכמו שנאמר לעיל. ועל כן אין להרע הכולל של עי"ן אומות שום שליטה שם כי הוא בבחינת נשמה שאין שם שליטה להם כידוע. ועל כן אין הריח אוסר. כי בחינת הרח אינו נפגם כנ"ל. וזהו שדקדקו רבותינו ז"ל ואמרו ריחא לאו מילתא. היינו שאינו בבחינת דיבור ששם מגיע הפגם כנ"ל. כי הריח למעלה ממנו כנ"ל: