נותן טעם לפגם א

3 כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ דִּבְרֵי-שִׁיר וְתוֹלָלֵינוּ שִׂמְחָה שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן

אות א התורה תפלה לחבקוק (בסי' י"ט) הנ"ל בהל' שחיטה (הלכה ב') :

כי עיקר המאכל הוא הטעם שבו. כמבואר לעיל בהל' תערובות (הלכה א'). כי הטעם הוא בחי' האותיות הדיבור של שלימות לה"ק שהוא עיקר חיות המאכל. כי טעם לשון דיבור כ"ש וברוך טעמך וכנ"ל. וע"כ כשהטעם פגום אין בו כח וחיות ואינו יכול לאסור. כי אין כח באיסור לאסור כ"א כשיש בו כח וחיות דהיינו שיש בו חיות ויניקה מן הקדושה מבחי' האותיות של לה"ק שהוא בחי' הטעם שבו כנ"ל. אבל כשנסתלק הטעם שהוא החיות שבו כנ"ל. אזי פסרק כחו ואינו יכול לאסור. ועל כן נותן טעם לפגם מותר:

וזה בחי' קדירה שאינה בת יומא שהיא נטל"פ ואינה אוסרת. כי הדיבור של לה"ק שמשם עיקר החיות והטעם של כל המאכלים כנ"ל. הוא בבחי' ימים ומדות וכלים. בבחי' יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה וכו'. שהוא הדיבור של לה"ק (כמבואר בדברי רבינו ע"ש). וזה ששמענו מפי הקדוש של אדמו"ר נ"י שכל יום ויום יש לו שפע אחר. כי השפע שהיא תחלה בבחי' אמ"ר. ואח"כ נתגשמה למטה. היא בבחי' ימים ומדות בבחי' יום ליום וכו' ולילה ללילה יחוה וכו'. וע"כ שפע של כל יום ויום משונה מחבירו. וזה בחי' קלקול המאכלים שנתקלקלין כשמשהין אותן מיום ליום. כי עיקר כח של כל המאכלים הן רק ביומו כנ"ל. וכל מה שנתגשם ונתלבש הטעם יותר למטה ומלובש בגשמיות יותר הוא נופל ביותר תחת הזמן שהם הימים. וע" כ כשהטעם נבלע בתוך הכלי שהוא התלבשות הטעם במדריגה התחתונה שאין עוד מדריגה למטה ממנו. כי אפי' כשהטעם מלובש בתוך המאכל עדיין הוא בבחי' פנימיות ומוחין בערך הכלי שמונח בתוכו המאכל כי הכלי טפילה להמאכל. וע"כ כשהטעם נתלבש בתוך הכלי ונבלע בתוכו אזי נפגם תיכף אחר היום כי הכלי בבחי' ימים ומדות כי הימים הן בחי' כלים. וע"כ נפגם הטעם שבכללי אחר היום כנ"ל:

וזה בחי' בטחון שצריכין לבטוח בה' ואסור לחשוב מיום לחבירו. כי הבטחון הוא הבישול והגמר של השפע כמובא בדברי רבינו נ"י במאמר פתח ר' שמעון ואמר עת לעשות לה' וכו' (בסי' ס') שבטחני הדור הם כלי ההולדה בחי' כליות שהם נקראין בטוחות שלעל ידי הבטחון נגמר ונתבשל השפע. ועיקר בישול השפע על ידי בטחון הוא על ידי בחינת שלימות לשון הקודש שהיא בחינת אשה בבחי' בטח בה לב בעלה ע"ש. ועל כן עיקר הבטחון שלא לחשוב מיום לחבירו כי הבטחון שהוא בבחי' שלימות לה"ק כנ"ל. הוא בבחינת ימים בחי' יום ליום וכו' כנ,ל. וזה שמובא במגן אברהם בשם הזוהר שאסור לבשל מיום לחבירו. כי עיקר האיסור להשהות מיום לחבירו שהוא פגם הבטחון הוא ביותר בהבישול כי הבישול הוא בבחי' בטחן כי הבטחון הוא בחינת בישול כנ"ל. בחי' כליות שהם כלי הבישול שנקראין בטוחות כנ"ל. וע"כ המן שעיקר ירידתו הי' בבחי' בטחון כידוע שהמן הוא בבחינת בטחון. וע"כ היו צריכין בטחון חזק מאד והיו אסורים להשהות כלל מיום לחבירו, ותיכף שהיו משהין אותו נתקלקל לגמרי כ"ש וירם תולעים ויבאש. וע"כ לא היה המן צריך בישול עוד כי נגמר כולו לגמרי ע"י הבטחון שהיה בשלימות אז כי הבטחון הוא בחי' בישול כנ"ל: