נותן טעם לפגם ב

אות א

ענין נותן טעם לפגם שהתירה תורה כי איתא בדברי ז" בלק"ת (סי' ס,ח) שאין שום ייאוש בעולם. ואפילו בשאול תחתיות יכולין להחיות עצמו ולהתקרב להש"י ובזה בעצמו ראוי לאדם להחיות א"ע במה שרואה בעצמו עכ"פ שהוא רחוק מהש"י כי היה יכול להיות שיהיה חס ושלום רחוק מאד מהש"י ולא ידע כלל שנתרחק. ומאחר שעכ"פ הוא יודע האמת שהוא רחוק מאד מאד. אע"פ באמת הוא כך אעפ"כ מאחר שיודע עכ"פ האמת בזה בעצמו ראוי לו להחיות א"ע. ויכול לשוב אל הש"י וכו'. וכל זה שייך למאמר ויהי מקץ כי מרחמם ינהגם (שם סי' ז') וכו' ע"ש מ"ש שם דהצדיק מחיה דרי מעלה וכו' ודרי מטה. כי יש דרי מטה וכו' והצדיק מחיה אותם בבחינת מכה,כ בחי' הקיצו ורננו שוכני עפר וכו' ע"ש:

וזה בחי' נותן טעם לפגם שהתירה התורה. כי אפילו איסור גמור כשנתקלקל עד שאין בו שום טעם והוא פגום לגמרי אינו יכול לאסור כי נחשב כעפרא בעלמא כי באמת בהאיסור שהוא הקליפה אין בו שום טעם כלל בבחי' אם יש טעם בריר חלמות כי עיקר הטעם נמשך מבחי' הטוב בבחי' טעמו וראו כי טוב ה'. וע"כ כל מה שהדבר קרוב יותר אל הקדושה יש בו טעם טוב ביותר. וע"כ היה המן משתנה לכמה טעמים כי המן היה בחי' קדושה גבוה מאד כי המן הוא בחי' דעת עליון בחי' משה כמובא. ומחמת עוצם קדושתו ע"כ היה טעמו טוב ביותר והיה כלול מכל הטעמים שבעולם. וע"כ ארז"ל תבשיל של שבת ריחו נודף. וטעם המאכלי' של שבת הוא טוב הרבה יותר מהמאכלים של חול מחמת גודל קדושת שבת כי אז המאכלים נמשכין מקדושה גבוה מאד. כי מאכל של שבת הוא בחי' מן כידוע. וע"כ תבשיל של שבת ריחו נודף וטעמו טוב ביותר כשרז"ל תבלין א' יש לנו ושבת שמה וכו'. כי עיקר טעם הטוב שבמאכל של שבת הוא מקדושת שבת קודש כנ"ל:

אבל במאכלי איסור אין בהם מצד עצמם שום טעם כלל מאחר שאין בהם טוב כנ"ל. ואפי' הטעם שישבהם הוא רק מבחינת מעט הטוב שנפל לשם. כי אפי' במאכלי איסור יש בחי' ניצוצות הקדושים רק שהם שם בגלות גדול ומר מאד כצפרים האחוזות בפח כי הם אסורים שם בגלות גדול וא"א להם לצאת משם עד לעתיד שיקויים בלע המות לנצח וכו' ואת רוח הטומאה אאעביר מן הארץ אבל עכשיו הם אסורים שם בגלות גדול ואין לנו כח לבררם עכשיו וע"כ הם אסורים לנו. וע"ש זה נקרא איסור מחמת שהניצוצות הקדושים הם אסורים שם במאסר גדול באסירי עני וברזל. ועיקר אחיזת הקליפות בדברים האסורים הוא רק מחמת זה מחמת שיש שם ניצוצות הקדושים כי הם נאחזין תמיד במקום שיש שם איזה קדושה (כמבואר כל זה בכתבים בכמה מקומות). וע"כ כשהאיסור נפגם והטעם יוצא ממנו ונעשה עפרא בעלמא אזי חוזר להיתר כי מאחר שאין בו שום טעם והטוב שהיה בו בגלות שהיה הרע נאחז בו נססתלק בו ונעשה עפרא בעלמא ע"כ חוזר להיתר כי אין להם אחיזה רק כל זמן שהיה שם איזה מעט טוב דהיינו איזה ניצוץ הקדוש שמשם בא הטעם כנ"ל שזה בחי' היכלי התמורות שמשם אחיזתם כידוע דהיינו שנחלף טוב ברע דהיינו שהרע הגמור שהוא פסולת וטינופת גמור שאין בו שום טעם כלל כי הוא רע ומר לגמרי ימשך לעצמו טעם טוב מבחינת ניצוצות פגומים שנפלו לשם בגלות עד שנחלף ונדמה כאלו יש איזה טעם חס ושלום בדבר האסור שהוא הקליפה אשר באמת אין לה בעצמה שום טעם כלל כנ"ל. וע"כ מאחר שנסתלק הטעם הטוב מן האיסור ונעשה עפרא בעלמא חזר להיתר כי זה הוא עיקר הכנעת הקליפה שהוא האיסור כשהטוב נסתלק ממנו. ואז אין לו ממה לינק. כי עיקר התגברותו חס ושלום כשיש לו איזה יניקה מן הקדושה חס ושלום כידוע. אבל כשמסתלק הקדושה ממנו אזי נכנע הקליפה שהוא האיסרו ונתבטל כי זה הוא מפלתו והכנעתו כידוע. וע"כ שוב אין לו כח להזיק לנו אפי' כשנאכל אותו האיסור הפגום כי אין לו שום כח עוד מאחר שכבר נסתלק וניטל ממנו יניקתו וחיותו כנ"ל. כי נעשה עפרא בעלמא וחזר לבחינתו האמתית. כי בחי' איסור בעצם אין בו שום טעם רק הוא עפרא בעלמא ומאחר שנעשה עפר ונתגלה התרחקותו מן הקדושה באמת על ידי זה יכול האיסור לחזור להיתר כי מכל המקומות יכולין לחזור להש"י על ידי האמת דהיינו כשיודעין האמת לאמתו וכ"א מכיר את מקומו. כי עיקר הפגם הוא ע"י השקר שהוא בחי' היכלי התמורות שזה בחי' תחת שלש רגזה ארץ תחת עבד כי ימלוך ושפחה כי תירש גיברתה. וזה בחי' עושה מעשהזמרי ומבקש שכר כפינחס. אבל כשמכיר את מקומו ויודע גודל ריחוקו מהש"י אף ע"פ שבאמת הוא כך על ידי זה יוכל לחזור להש"י כנ"ל. וע"כ אפי' האיסור כשחוזר לעפר דהיינו נטל"פ שהוא כעפרא בעלמא אזי יכול לחזור להיתר כנזכר לעיל:

וע"כ אחר חטא אדה"ר נתקלל הנחש ועפר תאכל כל ימי חייך כי זה הכנעת זוהמת החנש שלא תוכל להתאחד יותר בעולם חס ושלום כי הנחש רצה שיאכל האדם מעץ הדעת טוב ורע כדי שיהיה לו יניקה חס ושלום מן הטוב שבעץ הדעת כי זה עיקר תאוות ותשוקת הס"א להתאחז בהטוב חס ושלום. והיה עונשה מהיפך אל היפך כי זה לא ניתן לה ושלה ניטל ממנה כי נתקללה שלא יהיה לה יניקה משום ווב רק עפר תאכל וכו' ודרז"ל שכל המינין נטעמין לה טעם עפר כי א"א לה לינק שום טעם טוב שבעולם רק כל המינין נטעמין לה עפר ועל ידי זה אינה יכולה לינק ולהתאחז בשום טוב כלל. וזה הוא עיקר הכנעתה ומפלתה כנ"ל. וע"כ כשהאיסרו נתקלקל ונתהפך כעפרא בעלמא שוב אין להם אחיזה בו כי הם משתוקקים רק במקום שיש שם איזה טוב כנ"ל. ועל כן על ידי זה האיסור חוזר להיתר. וזה ביחי' הקיצו ורננו שוכני עפר שוכני עפר דייקא כשדרז"ל מי שנעשה שכן לעפר כי על ידי שרואה שפלותו באמת ומשים עצמו כעפר בחי' ונפשי כעפר לכל תהיה על ידי זה יכול לשוב להש"י כנ"ל:

נותן טעם לפגם ג נכללת בהל' הכשר כלים הלכה ד'.