גילוח ג

אות א לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך וכו'. ע"פ המאמר מישררא דסכינא וכו' בליקוטי הראשון (סי' ל') ע"ש כל המאמר כולו מראשו לסופו:

וזה בחי' איסור גלוח הפאות והזקן שהם השערות הסמוכין להפנים. כי מלכות חכמה תתאה הנאמר במאמר הנ"ל היא בחינת שערות בחי' שיעורא דאתוון דאוריית' כמבואר שם היטב במאמר הנ"ל, שע"י אלו השערות שהם בחי' צמומים וכו' יכולין להשיג השגת אלקותו ית'. וע"כ אסור להשחית שערות הזקן והפאות שהם השערות הסמוכין ביותר לאור הפנים. כי עיקר חיות המלכות שהוא בחי' חכמה תתאה הוא מאור הפנים המאיר בג' רגלים כנ"ל במאמר הנ"ל. וע"כ ע"י השערות שהם סמוכין לאור הפנים שהם הפאו תוהזקן על ידם נמשכין עיקר החכמה והצמצום של השגת אלקותו ית' כי עיקר חיות המלכו חכמה תתא' הנ"ל שהיא בחי' שערות הוא מאור הפנים כנ"ל. וזה בחי' זקן וב' פאות כנגד שלש רגלים שבהם מאיר אור הפנים כנ"ל:

אות ב וע"כ עיקר הדת ישראל ועיקר היהדות תלוי בזקן ופאו תובהם ניכר היהודי כי הוא מזרע בירך ה' מזרע ישראל. ומ ישרוח אחרת עמו חס ושלום ורוצה לכפור חס ושלום באלקי ישראל תחלת הכפירה הוא שמשליך חס ושלום מעליו הזקן והפאות. כי באמת כל דת ישראל הקדוש הוא תלוי בזקן ופאו תכי כל דברי תורתנו הקדושה וכל המצות כולם הם בחי' צמצומים להשגת אלקותו ית' כמבואר במאמר הנ"ל. כי כל אות ואות וכל תיבה ותיבה מתורתנו הקדושה שבכתב ובע"פ וכל מצוה ומצוה וכל מנהג כשר של ישרא לעם הקדוש והנבחר כולם הם שיעורין וצמצומין שעל ידם יזכו להשיג השג' אלקותו ית' כל חד כפום מה דמשער בלבי' כפי אשר יזכה ע"י עעבודתו ויגיעתו בתורה ומצות ומעשים טובים, ויפרוש ממעשים רעים וכל אלו הצמצומי' והשיעורין בחי' שיעורין ואתוון דאורייתא כולם הם בח'י שערות כנ"ל וכלם נמשכין משערות דדיקנא קדישא והפאות כי כל שערה ושערה מהפאות ומהדיקנא קדישא ויקירא כולם הם בחי' צנורות עליונים וצמצומים קדושים שמשם נמשכך כל חכמת התורה הקדושה והמצות שעל ידם משיגין אלקותו ית'. כי תליסר תיקונא דיקנא קדישא הם כנגד שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן שהם כלליות התורה הקדושה אוי למי שנוגע חס ושלום להשחית שערה א' מהדיקנא קדישא והפאות בשאט בנפש ובבזדון ובמעל אוי לו אוי לנפשו כי עוקר עצמו ונפשו מאלקי ישראל ואין לו חלק בתורת משה אוי לנפשם כי גמלו להם רעה. ובשביל זה נתפשט' בעוה"ר מאד חכמת הפילוסופיא והאפיקורסות במדינת אשכנז וסביבותיהם שפרקו מעליהם באלו הדורות עול מלכות שמים לגמרי והשליכו זקנם ורוב הפאות ומלובשין במלבושיהם וכנ"ל. כי מבואר במאמר הנ"ל שלפעמים נופלת המלכו תחכמה תתאה הנ"ל בין הד' מלכיות. וזה בחי' זעקת מושל בכסילים שהמלכות צועקת בקול מר על שנפלה חכמתה בין הכסילים שהכסיל רוצה להתחכם דהיינו שהם רוצים להתגבר חס ושלום בחכמו' חיצוניות שלהם שהם פילוסופי' ואפיקורסות שהם כסילות באמת ע"י השנפלה החכמה תתאה בחי' מלכות בגלות וכו'. וע"כ ע"י שמשחיתין זקנם באשכנז. ועל ידי זה פוגמין בצמצומים של השגת אלקותו ית' הנ"ל בחכמה תתאה במלכות כנ"ל. ע"כ על ידי זה מתגבר חס ושלום חכמות חיצוניות שהוא חכמת הפילוסופי'. וע"כ הם עוסקים שם בחכמו' חיצוניו' ביותר ע"י שמשחיתין פאת זקנם בשאט בנפש ועוברים על חמשה לאוין בכל פעם כי זה תלוי בזה כנ"ל חכמות חיצוניות' ע"י השחתת פאת הזקן הקדוש כנ"ל. ובאמת אינם עוברים על חמשה לאוין בלבד. כי כשמשחיתין פאת זקנם כאילו עוברים עלכל התורה כולה. כי כל התור' כולה תלוי' בזה כנ"ל. כי ע"י התער והסכין שמרימין על הדיקנא קדישא להשחיתה חס ושלום על ידי זה מתגבר חס ושלום מלכות עמלק שהוא כלליות הארבע מלכיות כנ"ל במאמר הנ"ל. כי עמלק הוא מזרע עשו הרשע שיניקתו מבחינת ועל חרבך תחיה שעיקר יניקתו כשנפגם חס ושלום חכמה תתאה הנ"ל מלכות הנ"ל שהוא בחי' חרב נוקמת נקם ברית כמבואר במאמר הנ"ל וזה בחי' חתכו לד' הנאמר שם במאמר הנ"ל. כי עיקר עליית ותיקון המלכות הנ"ל הוא ע"י תיקון החרב דקדוש' שעל ידי זה חותכין המלכות שהיא בחי' ד' מן הד' מלכיות בבחינת חתכו לד' ומכניעין החרב של עשו שהוא מלכות עמלק בחי' ועל חרבך תחי' כנ"ל. וכשמרימין חס ושלום תער וסכין שהואבחי' חרב על הזקן הקדוש הוא פוגם מאד מאד בהמלכות דקדשוה שהיא בחי' חרב נוקמת נקם ברית שעיקר יניקתה מאור הפנים מבחי' שערות הזקן והפאות כנ"ל ומתגבר חס ושלום חרבו של עשו בחי' מלכות עמלק שהוא כלליות הד' מלכיות. והם באו לכל זה ע"י פגם הברית שפגמו תחלה כי בודאי יאן אםד מרים ידו להשחית פאת זקנו חס ושלום כ"א כשפגם תחלה בברית קודש הרבה מאד שעל ידי זה פגם בהמוח בחכמה תתאה הנ"ל ונתגרו בו מחשבות רעות חכמות חיצוניו'עד שהשיאו רוחו הרעה להשחית זקנו חס ושלום שעל ידי זה עוקר עצמו לגמרי ממלכות דקדושה מחכמה תתאה מהשגת ואמונת ישראל ואין לו חלק בהשי"ת ובתורתו הקדושה ובעמו ישראל הקדוש כנ"ל:

אות ג ועיקר החסד שעל ידו חותכין את המלכות מן הד' מלכיות כנ"ל נמשך ע"י תוכחה שע"י תוכחה נתגלה חסד. והתוכחה הוא כפי התורה והתפלה של כ"א וא' כפי העזות של כ"א ואחד וכו' כמבואר היטב שם במאמר הנ"ל. וכל זה כלול בדיקנא קדישא. כי שערות דדיקנא קשישין לאכפי' לדינין כמבואר בזוה"ק, זה בחי' העזות דקדושה הנ"ל בחי' עז וקשה שעל ידי זה עיקר השגת התורה והתפלה שכלולין בדיקנא קדישא. כי כלליות התורה שמחדשין הוא י"ג מדות שהתור' נדרשת בהן שהם נמשכין מתליסר תיקוני דיקנא, וכן התפלה כלולה בי"ג מדות של רחמים כשרז"ל שנתעטף הקב"ה ולמד למשה סדר תפלה ואז גילה לו י"ג מדות של רחמים וכו'. כי עיקר התפלה הוארחמים ותחנונים לעורר שלש עשר' מדות של רחמנותו ית' שהם כלולי' בי"ג תיקוני דיקנא כידוע. ועל ידי זה ע"י התורה והתפלה שהם כפי העזות של כ"א על ידי זה יודע הזקן ויושב בישיבה איך להוכיח את כ"א וא' ופותח פיו בחכמה בחינת פיה פתחה בחכמה וכו'. כי כל ת"ד הם סביב הפה הקדוש, והתגלות צנורות החכמה הקדושה של הזקן דקדוש' בחי' זקן ויושב בישיבה נתגלה רק ע"י הפה הקדוש שדרך שם עיקר התגלות כל החכמה הנמשכין דרך צנורות השערות של הפאות והדיקנא. וע"י התגלות החכמה הזאת של תוכחה נמשכך חסד שעל ידי זה מעלין את המלכות מגלות של ד' מלכיות ומעלין אותה לאור הפנים המאיר בשלש רגלים. שזה בחי' שהמלכות עולה עד הדיקנא קדישא שהוא אור הפנים. כי השגת אלקותו יתברך שהוא התגלות מלכותו ית' הוא ע"י כמה צמצומים, וכל צמצום וצמצום היא בחי' מלכות מעולם ומדריגה העליונה. כי חמכה תתאה בחי' מלכות שבעולם האצילו' הוא למעלה וגבוה הרבה מחכמה עילא ה שבעולם הבריאה. וכשצריכין להעלות את המלכות חכמה תתאה מן הגלות צרכין לעורר ולהמשיך הארה משורש המלכות, דהיינו מבחינת מלכות חמכה תתאה שבשורש העולמו' העליונים. ובזה תבין ותשכיל קצת מעט רמזים במאמר הנ"ל. כי עליית המלכות בחי' ד' הנ"ל הוא על ידי תפלה שהיא שורש המלכו תבחי' מלכות משיח שהוא שורש המלכות כמבואר במ"א. וע"כ עיקר תיקון עליית המלכות הוא ע"י הדיקנא קדישא שהיא בחי' אור הפנים. כי גם הדיקנא קדישא נמשכת מבחי' צמצומים מבחי' מלכות שבעולמות העליונים והגבוהים מאד מאד כמבואר בעץ חיים, שאורות הדיקנא נמשכין מב' פאות שהם בי' אלקים בגימ' פאה בחי' מלכות כמבואר שם, והבן מאד:

אות ד וע"כ עיקר השלש רגלים תלויים בחכמי הדור שהם זקני הדור כשרז"ל אשר תקראו אתם במועדם, אתם אפילו שוגגים וכו' כי עליית המלכות ברגלים לאור הפנים, זה תלוי בזקנים דייקא כי הזקן הוא בחינת אור הפנים כנ"ל:

כי הזקנים והחכמים יודעים לשמוראת חודש האביב שיהיה במועדו והם מעברים שנים וקובעים חדשים שבהם תלויים תיקון המועדות כולם כי החדשים הם י"ב. וכללותם י"ג. וזה בחי' סוד העיבור שהוא חודש הי"ג. ואלו הי"ג ראשי חדשים. הם תיקוני המלכות שהיא בחי' לבנה. כי החדשים מונין ללבנה. והם נמשכין מי"ג ת"ד כי עיקר עליית המלכות הוא ע"י י"ג תיקוני דיקנא. שהם בחי' אור הפנים המאיר בשלש רגלים כנ"ל:

וע"כ קידוש החודש היא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל. כי קידוש החודש הוא בחי' מלכות חכמה תתאה הנ"ל. בחי' צמצומים של השגת אלקותו ית'. שבזה כלול כל התורה כולה כנ"ל:

אות ה וזה בחי' ד' פרשיות שקורין קודם פסח שהוא ראש לשלש רגלים. שאז התחלת התגלות אלקותו ית' שנתגלה לישראל על ידי יציאת מצרים וקריעת ים סוף וכו'. כי ארבע פרשיות הם כנגד בחי' מלכות שהיא בחינת ד' שצריכין לחותכה מגלות של הד' מלכיות שכולם נקראים גלות מצרים. כמ"ש ריבונ ז"ל (סי' ד') בשם המדרש שכל הגליות נקראים גלות מצרים ע"ש שםה מצירים לישראל:

וזה בחי' פרשת שקלים שקורין תחלה. זה בחי' צדקה בחי' חסד הנ"ל. שעל ידו קוצרין וחותכין את המלכות הנ"ל מן הארבע מלכיות. בבחי' זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד כנ"ל במאמר הנ"ל. פרשת זכור זה בחי' הכנעת עמלק שהוא כלליות וראש כל הארבע מלכיות. כי כלול מכולם כנ"ל. פרשת פרה היא לטהר את ישראל מטומאת מת. היינו כי כשמעלין את המלכו' בחי' כנסת ישראל ממלכות הרשעה מהמן ועמלק, אזי צריכין לטהר מזוהמת הנחש שהיא סטרא דמותא שהוא בחי' מלכות המן עמלק כידוע. ועל כן צריכין אפר פרה להטהר מזה. ופרה אדומה זה בחי' התוחכה של המוכיח. שעל ידי זה מהטר את ישראל מעוונותיהן. וזה בח'י אדומה בי' דין בחינת תוכחה הנ"ל. וע"כ הפרה מטהר טמאים ומטמא טהורים כל העוסקין בה. זה בחי' תוכחה של מוכיחי הדור האמתיים. שע"י זה הם מטהרין הטמאים מעוונותיהן ומחזירין אותם בתשובה שלימה. וכל העוסקין בתוכחה נטמאין על ידי זה כי נתאחז בהם חס ושלום איזה פגם מעוונות של אלו שעוסקין עמהם לטהרם ולהשיבם מעוונותיהן. וזה בחי' פרה אדומה שהיא מטהר טמאים ומטמא טהורים. אבל אעפ"כ שכרו של המוכיח מרובה מהפסידו. כי אחר כך הוא מטהר עצמו בקל ע"י טבילה והערב שמש לבד. אבל הוא טיהר טמאים לגמרי שהיו טמאים בטומאת מת ממש בזוהמת הנחש. ועל ידי תוכחתו מחזירם בתשובה שלימה ומטהר אותם.ועל כן הפרה נקראת על שם משה כשרז"ל וכל הפרו תצריכין לקדש מאפרו. משל פרה שעשה משה. כי משה ראש לכל מוכיחי אמת כי הוא היה עוסק בזה הראבה. ומסר נפשו על ישראל תיד להוכיחם ולהחזירם למוטב. ואע"פ שהגיע לנפשו פגם גדול לפי ערכו. כמ"ש לך רד וכו' אעפ"כ לא הניח את מקומו. ומסר נפשו בשבילם כל ימיו להוכיחם ולהחזירם למוטב. ועל כן הכל צריכין לקבל מבחי' פרה של משה דהיינו מתוכחתו הטובה כנ"ל. וזה בחי' שפרה אדומה מצותה בסגן הכהנים. כי הכהן הגדול זה בחי' הרבה שבדור. כמ"ש כי שפת יכהן ישמרו דעת ותורה וכו'. אם הרב דומה וכו' (מועד קטן ד' י"ז) ואי אפשר לקבל חכמתו הגדולה של הרב שבדור שהואבחי' כה"ג, כי אם ע"י תלמידיו הקדושים. וזה בחי' מתורגמן שהיו נוהגים בדורות הקדמונים. שהחכם היה דורש תמיד ע"י מתורגמן כי א"א לקבל בעצמו חכמת החכם האמת והרב שבדור. כ"א ע"י תורגמן שהוא בחי' תלמידיו שהם מגלים ומבארים חכמתו ותוכחתו לרבים. כי בהרב האמת בעצמו אין להם שום תפיסה כלל כ"א ע"י תלמידיו וכמ"ש רבינו ז"ל ע"פ ביד כל אדם יחתום לדעת כל אנשי מעשהו ע"ש (סימן ק"מ). וזה בחי' שתיקוני הפרה אדומה שהיא בחי' התוכחה של החכם האמת לטהר א תישראל מעוונותיהן, נעשה ע"י סגן הכהני םדייקא בחי' מתורגמן בחי' תלמידים של החכם האמת שהוא בחינת כה"ג כנ"ל:

פ' החודש זה עיקר בחי' עליית המלכות שהוא בחי' ראש חודש כנ"ל. שעל ידי הראשי חדשים הם תיקוין כל המועדות שאז עליית המלכות וכו' כנ"ל:

אות ו וכל אלו הד' פרשיות שעל ידם חותכין המלכות מד' מלכיות. ואח"כ עולה לאור הפנים בשלש רגלים. זה בחי' ארבעה בנים המבוארים בממאר הנ"ל שהם בחינת המלכות שהיא בחי' ד' כ"ש שם. פרשת שקלים שהוא צדקה לעניים. זה בחי' יצחק שהוא בן חכם כי העני הוא מסטרא דדינא קשיא מבחי' יצחק וע"י הצדקה שנותנין לו מחיין אותו. ומחזירין לו פניו וחכמתו שנסתלקה ממנו מחמת דוחק עניותו. בבחי' חכמת המסכן בזויה (קהלת ט'). וע"כ ע"י צדקה זוכין לאור הפנים כמ"ש (תהלים י"ז) אני בצדק אחזה פניך כוו' ואור הפנים הוא בחי' חכמה כנ"ל בחי' חכמת אדם תאיר פניו. ועל כן יצחק שהוא בחי' בן חכם. זה בחי' צדקה שהוא בחי' אור הפנים בחינת חיים בחי' חכמה. שהוא המתקת גבורת יצחק שמשם משתלשל העניות חס ושלום. פ' זכרו הכנעת עמלק שהוא מזרע עשו הרשע. זה בחי' בן רשע שהוא עשו כמ"ש שם. פ' פרה שהיא בחי' תוכחה שעל ידי זה זוכין לתשובה כנ"ל בחינת שאינו יודע לשאול שהוא בחי' ישמעאל שעשה תשובה כ"ש שם. פ' החודש אז מתחיל המלכות לעלות לאור הפנים כי אז מתחיל הארת פסח שהוא ראש לרגלים. וע"כ נאמר בפ' זו כל דיני פסח, זה בחי' בן תם שהוא יעקב איש תם כ"ש שם כי יעקב הוא בחי' אור הפנים בחי' מקבשי פניך יעקב סלה (תהלים כ"ד) כמ"ש רבינו ז"ל כמה פעמים:

אות ז וזה בחי' מטה ושולחן וכסא מונורה שםה ד' תיקוני שכינתא שהוא בחי' ד' הנ"ל. מנורה זה בחי' בן חכם. כי מנרתא דא רישא שהוא בחי' חכמה שבמוח, בחי' ושמן על ראשך אל יחסר בי' שמן משחת קודש שהוא הדעת כידוע. כסא זה בחי' כסא שלם שהוא בחינת מחיית המן עמלק שהוא מזרע עשו שהוא בן רשע. כי אין הכסא שלם ד שימחה זכר עמלק. שולחן זה בחי' תשובה שמכפרת שהוא בחינת שאינו יודע לשאול כנ"ל כי שולחן מכפר כמזבח (כשרז"ל ברכות נ"ה). מטה זה בחי' בן תם שהוא בחי' יעקב שהיתה מטתו שלימה בי"ב שבטי יה. שהם ד' דגלים כנגד ד' מחנות השכינה שהוא בחי' ד' הנ"ל כי יעקב כלול מכולם. והוא מעלה את המלכו תשהוא בחי' ד' בחינת אשה יראת ה' כידוע אל אור הפנים בחינת מבקשי פניך יעקב כנ"ל. וע"כ נשא יעקב ד' נשים. ומהם יצאו ד' דגלים בחי' ד' הנ"ל:

וע"כ בפסח ואיסור חמץ ואכילת מצה וכו'. כי בפסח הוציא משהאת ישראל ממצרים. ואז גילה להם השגת אלקותו ית'. וע"כ פסח ראש לרגלים כי פסח הוא בחינת חסד בחי' אברהם כידוע. ועיקר תיקון המלכו תחכמה תתאה הנ"ל דהיינו לחתכה מן הארבע מלכיות ולהעלותה לאור הפנים המאיר בשלש רגלים הוא על ידי החסד כנ"ל ומחמת שפסח הוא התחלת התגלות אלקותו ית' באור גדול מאד מאד כמובא. ע"כ אז החמץ אסור במשהו כי אין בין חמץ למצה אלא משהו שהוא החלל והפתח שיש בין הנקודה שבתוך הה' לגגה. שזהו ההבדל שבין חית לה' בין חמץ למצה כי השגת אלקות א"א להשיג כי אם על ידי צמצומים רבים מעילה לעלול משכל עליון לשכל תחתון כי לית מחשבה תפיסא בי' כלל. וע"כ העיקר הוא האמונה שהיא בחי' חמכה תתאה הנ"ל מלכות הנ"ל. וכל ההשגות וכל הצמצומים כולם הם בחי' אמונה שהיא יסוד כל התורה כולה. כמ"ש וצדיק באמונתו יחיה. וכמ"ש (תהלים קי"ט) כל מצותיך אמונה. כי אנשים פשוטים וקטני הערך בודאי א"א להם להדיג השגת אלקות. ועיקר חיותם ותקותם לזכות לתכלית הנצחי לתכלית האמתי הוא רק על ידי אמונה. ואפילו מ ישיש לו שכל גדול והוא חריף ולמדן גדול בתורה בחריפות ובקיאות בש"ס ופוסקים. ואפילו אם יש לו יד בחכמת הקבלה בספרי הזוה"ק וכתבי האריז"ל כל זמן שלא זיכך עצמו מזוהמת הנחש. ולא שבר עדיין לגמרי תאות גופו וחומרו. ויש לו עדיין איזה אחיזה ושמץ דבר מתאות הגוף והבלי עוה"ז. בודאי עדיין אין שכלו שלם. ואסור לו ליכנוס בחכמת השגת אלקותו ית' כלל כי יוכל להכשל מאד וליפול חס ושלום ר"ל. וצריך להתחזק רק באמונה ולהשליך שכלו לגמרי. ולסמוך על אבותינו הקדושים ועל הצדיקים האמתיים אשר כפו את יצרם ושברו את החומר לגמרי כי רק הם זכו להשגת אלקותו ית' בתכלית השלימות. ואפילו צדקים כאלו שטיהרו וקידשו עצמן מזוהמת הנחש לגמרי ושברו כל התאוות וביטלו את הגוף והחומר לגמרי. גם הם היה עיקר התחזקות שלהם רק ע"י האמונה הקדושה כמובן בדברי רבינו ז"ל בכמה מקומות. כי א"א להשיג שום השגה ולדעת שום ידיעה בהתנוצצות אלקותו ית' כ"א ע" יהאמונה הקדושה אשר היא השער שדרך שם נכנסין לכל הקדושות לכל ההשגות ולכל הידיעות הקדושות בבחיח' בזאת יבא אהרן אל הקודש. זאת היא בחי' מלכות כידוע בחי' אמונה שהיא יסוד כל התורה. כ,ש כל מצותיך אמונה בחי' זאת התורה והעדות והחוקים והמשפטים כוו' זאת דייקא כנ"ל. וזה שהאריך בתיקונים וביאר היטב דלית רשו לנביא וחוזה לאעלא לקודשא בר מינה וכו':

כי א"א להתקרב וליכנוס לושם קדושה לשום השגה ולשום ידיעה מהש"י כי אם על ידי האמונה הקדושה. וכל המלחמות וכל הנסיונות שיש להאדם בעבודת השי"ת, א"א לנצח שום מלחמה ולעמוד בנסיון כ"א ע"י האמונה' הקדושה כ"ש שם בתיקונים ודוד כד הואעאל בקרבא לא איתרחיץ אלא בה כ"ש אם תחנה עלי מחנה וכו' אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח. היינו שעיקר בטחונו ותקותו הי' באמונ' שנקראת זאת כנ"ל. דהיינו שהי' יודע שהוא חזק בעאמונה בהש"י וע"כ הוא חזק שבודאי יעמוד נגד כל המחנות והמלחמות של היצה"ר והס"א. כי בודאי יוכל לנצחם ולשברם מאחר שיש לו אמונה חזקה בהש"י שנקרא זאת כנ"ל בחי' בזאת אני בוטח (תהלים כ"ז) , בזאת דייקא היינו בהאמונה כנ"ל. והנביא כשראה אורך הגלות לא היה לו תקוה לצאת משם כי אם ע"י האמונה שנקראת זאת כמ"ש זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל וכו' כמבואר בתיקונים שם. כי הנביא ראה שבסוף הגלות בעיקבא דמשיחא יתגבר הבע"ד והס"א ביותר ויהי' קשה להאדם לנצחו. ע"כ אמר שאין תקוה לצאת מהגלות כ"א ע"י בחינה זאת שהיא האמונההקדושה, שמי שיהיה חזק בהאמונה בודאיט יזכה לנצח המלחמה ויצא מן הגלות בודאי. וע"ש בתיקונים שהאריך בענין בחינה של זאת, שעיקב מסר זאת לבניו וכן משה וכו' וכו'. והכלל שבחי' זאת הנזכר שם בתיקונים הוא בחי' האמונה הקדושה שהיא עיקר ויסוד כל התורה כולה, ורק על ידה יכולין ליכנוס לשערי הקדושה ולנצח כל המלחמות שיש להאדם בעבודת הש"י:

אות ט וזה בח'י מה שהיה הכהן מזהיר את העם כשנכנסו למלחמה שמע ישרא לאתם קרבים היום למלחמה על אויביכם אל ירך לבבכם וכו'. ודרז"ל אפילו אין בכם זכות אלא מה שאתם אומרים בכל יום שמע ישראל. אתם ראויים לנצח את אויביכם וכו' היינו כנ"ל כי כל המלחמות שבעולם מרמזין עיקר על מלחמת היצה"ר כי אפילו המלחמות שיש לא' בגשמיות עם שונאים ואויבים. הכל הוא בחי' מלחמות היצה"ר. כשרז"ל (סנהדרין ק"ג) כשיש לאדם צרים למטה כך יש לו צרים למעלה. ועל כן עיקר המלחמה הוא מלחת היצה"ר. וזה שהזהיר הכהן קודם שנכנסו למלחמת ה' לנצח את האויבים והס"א שסביב הקדושה סביב א"י. שהםכל לכל השונאים המונעים והמעכבים מדברים שבקדושה וכשאדם נכנס להלחם עמהם אזי הוא בסכנה גדולה חס ושלום כי מתעורר עליו כמה קיטרוגים חס ושלום ורוצים להפיל אותו מעבודתו לגמרי חס ושלום. וזהו עיקר המלחמה שצריך להתחזק לעמוד על רגליו לבל יפול מעבודתו ית' חס ושלום. ואז בודאי יזכה לנצחם ולשברם ולבטלם אבל במה יהיה בטחונו חזק שלא יפול מעבודתו ית' חס ושלום. העיקר הוא רק האמונה הקדושה שכשהוא חזק בהאמונה הקדושה בודאי אין לו להתיירא משום מלחמה ושום נסון שבעולם. וזהו שמע ישראל אתם קררבים היום למלחמה וכו' בזכות שמע ישראל לבד. היינו זכות וכח האמונה הקדושה בזה לבד אתם יכולים להתקרב למלחמה בגשמיות וברוחניות. כי מאחר שאתם חזקים באמונתו ית'. שוב אין לכם להתיירא כלל משום מלחמה שבעולם. וזהו אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תערצו ואל תחפזו מפניהם. אל תראו משעטת סוסים ושפעת הקלגסים וקול הקרבנות. היינו ענייני תכסיסי מלחמה שעושין השונאים להפחיד ולאיים על שכנגדם. וכל הבחי' הללו יש במלחמת היצה"ר. והוא ידוע למי שהתחיל ליכנס קצת בעבודת ה' ובמלחמת היצה"ר אפילו אדם פשוט לגמרי כי דרך הבע"ד והס"א לאיים לוהפחיד על האדם מאד מאד. ולהכביד עליו עבודתו ית' מאד מאד. ומחמת זה נמנעו רבים מלהתחיל ליכנוס בעבודתו ית' מחמת האיומים והכבידות הללו וכיוצא בהם. וזה בחי' שעטת סוסים ושפעת הקלגסים וקול הקרנות וכו'. אבל העיקר בעבודת ה' שלא יתפחד האדם כלל. וכמ"ש רבינו ז"ל שבעוה"ז האדם צריך לעבור על גרש צר מאד. והעיקר הוא שלא יתפחד האדם כלל. ועיקר ההתחזקות לעבור על הגשר צר בשלום בלי פחד הוא האמונה הקדושה כנ"ל. בחי' שמע ישראל אתם קרבים היםו למלחמה בזכות שמע ישראל היינו אמונה כנ"ל. ושוב אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תערצו ואל תחפזו מפניהם כי ה' אלקיכם ההולך עמכם להושיע אתכם וכו' כנ"ל. וזהו ה' לי לא אירא וכו' (תהים כז) היינו כנ"ל. כ"ש ה' לי. דהיינו שאני מאמין בהש"י באמונה שלימה וה' עמדי תמיד כי מכה"כ. שוב לא אירקא מה יעשהלי אדם כנ"ל. כי מאחר שיש להאדם אמונה חזקה בודאי ינצח כל המלחמות וסוף כל סוף אשוב להש"י באמת בחי' זאת אשיב אל לבי ע"כ אוחיל כנ"ל:

4 כִּי הִנֵּה אָרְבוּ לְנַפְשִׁי יָגוּרוּ עָלַי עַזִּים לֹא-פִשְׁעִי וְלֹא-חַטָּאתִי יי

אות י כי עיקר הוא האמונה. כי האמונה הוא ההתחלה והפתח והשער לי כנוס בעבודת ה' ובהשגת אלקות. והיא הסוף והתכלית של כל הידיעות וההשגות. בבחי' תכלית הידיעה אשר לא נדע. שזהו בחי' אמונה כי זהו התכלית של כל הידיעות וההשגות שיודעין ומשיגין שא"א לידע כלל רק להאמין בו ית'. וזהו בחי' אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלקים. אני הוא בחי' מלכות בחי' אמונה כידוע. וזהו אני ראשו' ואני אחרו' כי ההתחל' היא מהאמונה והסוף הוא האמונה כנ"ל. וכל מה שיודעיןומשיגין יותר בהשגת אלקותו יתברך נתחזק האמונה יותר ויותר. וזהו עיקר התכלית של כל ההשגות והידיעות כנ"ל. וע"כ צריכין רבי גדול ביותר שיוכל להכניס השגות אלקות אפי' בהפחותים והשפלים מאד מאד. כי כל ההשגות והידיעות הם רק בבחי' מטי ולא מטי בגין דלית מחשבה תפיסא ביה כלל:

אות יא כי באמת ע"פ חכמות בודאי א,א להשיגו ולידע ממנו כלל. כי יוכל לתעות בחכמתו מאד כדרך שנבוכו המחקרים ר"ל עד שבאו לאפיקורסית גמור על ידי טעות חכמתם הנבוכה. וע"כ העיקר היא האמונה אבל צריכין להחיות את האמונה ולחזקה ע"י המשכת החיות מאור הפנים שהוא השכל. וזה נעשה ע"י צדיקי הדור דייקא הגדולים במעהל יתירה דייקא שהם עוסקים להכנסי בנו אמונתו הקדוש'. ובכל התורות וההשגות שהם מגלין לנו על ידי זה הם מחיין ומחזקיןו אמונתינו הקדושה. כי אע"פ שאנו רואין ומבינין שאין אנו מבינין דבריהם כלל ואנו רואין מרחוק שחכמתם הגדולה נעלם ורחוק מאתנו מאד. אעפ"כ כל חד כפום מה דמשער בלבי' יכול להתנוצץ לו מעט רמזים גדולים וחזקים כמה צריכין להתחזק באמונה כולי האי ואולי יזכה ג"כ לידע ולהשיג קצת לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו. אשר נועם עריבות מתיקות התנוצצות אחד א"א לשער וכדאי לסבול כל היסורין שבעולם ולשבר כל התאוות ולהתייגע ולטרוח בעבודת ה' בכל הטירחות ויגיעות ובמסירת נפש באמת בשביל עריבות נעימות התנוצצו' אחד אשרי הזוכה לרדוף אחר זה באמת. וע"כ הצדיקים האמתיי' הגדולים ביותר מכניסין בנו האמונה השלימה דקדושה:

אות יב וזה בחי' מצה. כי בפסח נתגלה אור גדול ביותר כמובא וזה האור א"א להשיגו בשום אופן. בפרט קודם מתן תורה שאין לנו כלים להשיגו כי כל הכלים והשיעורים והצמצומים נעשין רק ע"י התורה הקדושה בחי' שיעורא דאתוון דאורייתא. ועל כן אז בפסח בתחלת התגלות אלקותו ית' צריכין ליזהר מאד אפילוממשהו חמץ. ולא יראה ולא ימצא שאור וחמץ בכל גבולינו כלל כי חמץ היא בחינת חימוץ המוח בחי' חכמות וחקירות בחי' (תהלים ע"ג) כי יתחמץ לבבי וכו' שאמר דוד המע"ה על החכמות והחקירות העולים על לב האדם הרוצים לטורדו מן העולם חס ושלום. והנה בכל השנה כולה שאין האור גדול כ"כ. וגם שכברקבלנו התורה שהיא כולה שיעורין וצמצומים להשגת אלקותו ית' על כן אנו יכולין לאכול החמץ ואינו מזיק לנו כלל כי כבר אמונתינו חזקה ע"י התורה הקדושה בבחי' כל מצותיך אמונה. וע"כ אע"פ שאוכלין אז חמץ אין מתגבר על ידי זה חימוץ המוח כלל. אבל עכשיו בפסח שאז התחלת התגלות אלקותו ית' ואז נתגלה אור גדול מלמעלה בלי אתערותא דלתתא כלל כי לא היה אפשר לצאת ממצרים בלא זה מחמת שהיו משוקעים מאד בטומאת מצרים. ע"כ היה ההכרח שיתגלה אז אור גדול ביותר כמובא בכוונת פסח בפרי ע"ח. והנה באור הגדול הזה אין לנו שום תפיסה כלל. רק על ייד התגלות האור הגדול הזה על ידי זה מתעורר הנפש בהתעוררות גדול לעבודתו ית' בהשתוקקות נמרץ מאד כי אף על גבג דאיהו לא חזי מזליה חזי'. וע"כ צריכין לצאת ממצרים בחפזון גדול בבחי' כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צידה לא עשו להם. כי בחי' זו ישנה בכל אדם ובכל זמן כי כ"א וא' כ"ז שהוא משוקע בתאוות והבלי עולם הזה זה בחי' גלות מצרים כידוע. ויש אנשים שהם משוקעים מאד בטומאת מצרים בגילולי החטאים והעונות ר"ל. ומחמת שהוא משוקע בתועבותיו מאד מאד ע"כ א"א להוציאו משם בושם תוכחה ומוסר כי כבר נתקשר בשטותים וחטאים שלו כ"כ עד שא"א להוציאו משם בשום פנים אם ירצו לבדבר לו תורה ומוסר לפי מדריגתו. אבל הש"י חושב מחשבות לבל ידח ממנו נדח. וע"כ הוא ית' ברחמיו שולח לו לפעמים התנוצצות גדול והתעוררות גדול בלבו שישוב להש"י. שזהוא בחי' כרוזא דלעילא כידוע וצריך האדם שיחוס על נפשו. ותיכף כשבא עליו ההתעוררו' לתשובה תיכף ומיד ימהר להמלט על נפשו ואל יסתכל לאחוריו כל. בבחי' מהר המלט על נפשך אל תביט אחריך. בחי' אורח חיים פן תפלס וכו'. מחמת שהוא משוקע בשטותים ובלבולים ותאות כ"כ. על כן תיכף כשמתחיל לחשוב איך ומה ובאיזה אופן יברח מתאותו. ובאיזה דרך יזכה לתשובה וכו' בודאי יחזור וישוב לאולתו חס ושלום מחמת שהוא משוקע ומבולבל מאד מאד. ע"כ בתחלת התעוררות התשובה צריך לברוח מיד שמתעורר ואל יביט לאחוריו כלל יהיה איך שהייה יחוס על נפשו ויברח בחפזון ממה שהוא צריך לברוח. וזה בחי' פסח שאז היה יציאת מצרים שאז נתגלה אור רב מלמעלה כנ"ל. ואז תיכף ומיד יצאו ישראל בחפזון גדול כי לא יכלו להתמהמה. כי אם היו נשארים שם עוד רגע א' היו נשארים משוקעים שם כמובא. וגם אסור לו אז להתחיל לחושוב על פרנסה. א"כ מהיכן יתפרנס. רק יבטח בה' וישליך עליו ית' יהבו והוא יכלכלהו. וזה בחי' וגם צידה לא עשו להם. שכשצריכין לברוח ממה שצרייכם לברוח מפח יוקשים אסור לחשוב על פרנסה וצדה כי בודאי כשנופלים על האדם רוצחים וגזלנים או חיות רעות. והוא ממהר לברוח מהם בודאי אינו חושב אז מהכין יתפרנס וכיוצא מכ"ש כשהאדם צריך לברוח מן השאול תחתיות ומתחתיו. ומיסורי עולם לחיי עולם. איך הוא צריך לברוח למהר להמלט על נפשו ולא יביט לאחוריו כלל כי אינו יכול להתמהמה. וגם צדה ופרנסה לא יעשו לו ויבטח בה' וישען באלקיו כי לא יעזבהו:

וזה בחי' מצה שהיא בחי' חפזון כנ"ל. כי תחילת ההתעוררות בחי' פסח. הוא בהתלהבות והתעוררות גדול ואינו יכול להתעורר ולבא לתשובה כ"א כשישליך כל החכמות ממנו בבחי' עם נבל ולא חכם. כמ"ש רבינו ז"ל במ"א (סי' קכ"ג) כי אם ירצה אז לחשוב שום חכמה ועצה ותחבולה. הן חכמות חיצוניות או כיוצא בזה חכמות העולם וטירדות הפרנסה בודאי לא יועיל לו שום התעוררות בעולם. כי עירקק ההתגלות אלקות וההתעוררות שבא אליו מלמעלה לא היה אלא כדי שיראה מרחוק אור גדול. כדי שישתוקק נפשו לברוח מתאוותיו והבליו. ושיתחזק יותר באמונה על ידי ריבוי ועוצם האור שהוא רואה מרחוק אבל עצם האור א"א לו לקבלו. וע"כ צריך להתחזק אז ביותר בהאמונה. ולמהר לרוץ בכח גדול לברוח בחפזון גדול כנ"ל. וזה בחי' מצה שנאפית בחפזון גדול כנ"ל:

אות יג וזה שנקראת המצה לחם עוני. כי לכאורה קשה כי איתא בכתבי האריז"ל שהמצה הואמוחין גדולים מאד מאד וכו' ע"ש. ומדוע נקרא לחם עני שהוא בחי' העדר הדעת כי אין עני אלא מן הדעת. אך באמת תרוייההו איתנהו בה. ודא ודא אחת היא כי מחמת עוצם גדולת האור המלובש במצה של פסח שהיא בחי' לחם מן השמים. כי עוגות שהוציאו ישראל ממצרים טעמו בהם טעם מן (קידושין ל"ח) שהוא לחם מן השמים בחי' אתערותא דלעילא כנ"ל. ומחת עוצם האור של פסח שהוא בחי' מצה. מחמת זה א"א להשיגו כלל והאור לא בא מלמעלה אלא כדי לחזק ולהחיות את האמונה. שע"י שרואין אור גדול מלמעלה אע"פ שא"א להשיגו כלל. אעפ"כ על ידי זה נעשין חזקים יותר באמונה וכנ"ל. וע"כ נקראת המצה לחם עוני. בחינת אין עני אלא מןם הדעת כי דייקא עכשיו מחמת עוצם האור צריכין לסלק דעתו לגמרי ולידע שאינו יודע כלל. שזהי בחי' הצמצום של חכמה תתאה כנ"ל שנקראת דלית כנ"ל. וזהו לחם עוני שמזכרי את העינוי שנתענו במצרים ושעונין עליו דברים הרבה. כי עיקר התגלו הדעת וההארה של פסח שהוא בחי' התחלת התשובה הוא רק בשביל זה כדי שעל ידי זה יזכיר עצמו את העינוי שנתענה נפשו בגלות התאות של מצרים שהוא הס"א. ועל ידי זה יענה דברים הרבה להש,י ויצעק בקול גדול להש"י עד שירחמהו ויקרבהו לעבודתו ית':

אות יד וזהו החילוק שבין חמץ למצה שעיקר ההבדל הוא החלל והפתח שבין חית לה' כנ"ל. היינו כי עיקר החילוק וההבדל שבין הקדוש' לבין הס"א הוא רק כחוט השערה בבחי' כפשע ביני ובין המות הנאמר בדוד. היינו כי עיקר אחיזת הסט"א היא מהכפירות וגפם אמונה כי היצה"ר נקרא אל אחר כפירות כמובא. וכל הכפירות נמשכין מחמת החכמות, מחמת שנדמה להאדם שכבר הוא חכם וראוי לו להבין כל הדברים ושיתורצו לו כל הקשיות שקשה לו על הש"י או על צדיקי אמת. ומחמת חכמתו הוא נופל מאד ר"ל כ"ש רבינו ז"ל שהחכמות מפילין מאד את האדם וכ"ש ביחזקאל חכמתך ודעתך הוא שובבתך. ועל כן העיקר הוא רק להשליך שכלו לגמרי ולסמוך רק על אמונה לבד כנ"ל. אבל באמת גם האמונ' צריכין להחיות על ידי השכל כנ"ל. ומי שהוא חזק בהאמונה הקדושה כל מה שניתוסף לו דעת ושכל נתחזקה האמונה אצלו יותר כנ"ל בבחי' תכלית הידיעה אשר לא נדע. וזה בחי' מצה שהיא בה"א שיש חלל בין הד' והיו"ד. כי הדלית היא בחינת אמונה. בחי' מלכות שנקראת עני בגין דלית לה מגרמה כלום. כי אין יודע שום ידיעה רק משתוקק להש"י באמונה שלימה לבד. וצריך להחיות את האמונה ולהמשיך לתוכה דעת שהוא בחי' היו"ד שבתוך הד' שעל ידה נעשית ה'. כי ה' דלית הות ואתחזרת ונעשית ה' כמ"ש בזוה"ק ומובא בדברי רבינו ז"ל. כי היו"ד שבתוך הה"א היא בחי' חכמה כידוע. היינו בחי' המשכת החכמה והדעת לתוך האמונה להחיות את האמונה. אבל צריך להניח חלל ופתח בין הדלית שהוא בחי' אמונה, ובין היו"ד שהיא בחי' חכמה להורות שאע"פ שכבר זכה להמשיך לעצמו איזה חכמה ודעת שהוא בחי' היוד שבתוך הה'. אעפ"כ עודנו מחזקי בתומתו כבתחלה ועדיין הוא עני ודל בעיניו כבתחלה כי הוא יודע ומאמין שעדיין אינו יודע כלל. אדרבא עתה אמונתו חזקה יותר מבתחילה ע"י השגת הדעת שהשיג שעל ידי זה השיג יותר איך א"א לדעת אותו ית'. ואיך צריכין להתחזק באמונה יתירה מאד. אבל אינו סתם חס ושלום ע"י החכמה שהשיג את פתח האמונה חס ושלום. כי זהו בחי' חמץ שהוא בחית שהפתח והחלל סתום שהוא בחי' חימוץ המוח בחי' כי יתחמץ לבבי. דהיינו שע"י החכמה והדעת שהשיג. ע"י זה נדמה בעיניו שכבר הוא חכם בשלימות עד שרוצה לסמוך על חכמתו לבד ואינו משתמש עוד באמונה כלל. שזהו בחי' חית שכבר נסתם פתח הדלית דהיינו פתח האמונה כי סובר שכבר נתחכם לגמרי ואז נתחמץ לבבו חס ושלום בכפירות. ונתרחק לגמרי חס ושלום מהשי"ת:

והכלל שעיקר ההבדל בין הקדושה והס"א הוא רק במשהו הזאת דהיינו מי שתמיד נשאר עומד על אמונה אפילו כשמשיג חכמות נפלאות ונוראות זהו סטרא דקדושה. ואז זוכה בלכ פעם להשגות יתירות ולאמונה יתירה. אבל תיכף כשסובר שכבר נתחכם ע"י שהשיג איזה חכמה ודעת ואינו משתמש עוד באמונה. זהו בחי' הסט"א בחי' חמץ בחית שנסתם פתח האמונה. ואז נופל מדעתו לגמרי ונעשה אויל וכסיל גמור כי עיקר החכמה לדעת שרחוק ממנו החכמה. ולהתחזק רק באמונה יתירה בכל פעם בבחי' אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. שעיקר החכמה שישכיל שרחוק ממנו החכמה. כמ"ש רבינו ז"ל במ"א. וזהו בחי' מצה בה' שהדלית בחי' אמונה רחוק מן היוד שהוא בחי' השכל. בחי' אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני כי היוד רחוקה מן הדלית לעולם. רק האמונה מקבלת חיות מהחכמה שנכנסה לתוכה מרחקו בבחי' מרחוק ה' נראה לי. היינו כי ע"י החכמה שהשיג. על ידי זה נתחזקה האמונה יותר. כי עיקר השגת החכמה הוא לחזק את האמונה. וזהו בחי' ה' בחי' מצה בה' כנ"ל וזהו בחי' מצה פרוסה בחי' לחם עני מה דרכו של עני בפרוסה היינו כנ"ל. כי אע"פ שלחם מצה הוא בחי'מוחין גדולים מאד מאד. אעפ"כ נקראת לחם עני כי עיקר השגת החכמה לדעת שעדיין הוא עני מן הדעת. וע"כ לעולם נכרת ונראית הד' של הה' אע"פ שנמשך היוד שהיא השכל לתוכה וכנ"ל. וזהו בחינת מצה פרוסה שפורסין אותה לשנים בבחי' ה"א שהיא דלית יוד. והחלק האחד טומנין ומצפיני' לאפיקומן והחלק הב' מגלין ועונין עליו דברים הרבה. היינו כנ"ל שמרמזין שעדיין הדעת רחוק ממנו בחי' אמרתי אחכמה והאי רחוקה. ועל כן אין אנו רוצין להשתמש עם הדעת עכשיו כלל. רק החלק הנקרא לחם עני שעונין עליו דברים הרבה כי אנו מתחזקין רק באמונ' ועונין וצועקין להש"י ומשתוקקים אליו.אבל החלק הגדול המרמז לדעת אנו טומנין עד הסוף. כי א"א להשתמש בדעת עד לבסוף המרמז על הקץ האחרון שאז תמלא הארץ דעה ואז נזכה לדעת שלם כ"כ ומלאה הארץ דעה לדעת ה' וכו'. כי אפיקומן בחי' דעת בחי' אפיקו מן בחי' עוגות שהוציאו ישראל ממצרים טעמו בהם טעם מן ומן הוא הדעת כידוע:

אות טו והנה ביום ראשון של פסח הי' מתגלה אור רב מלמעלה. ואחר כך תיכף נסתלק האור הגדול ומתחיל ליכנוס בהדרגה כסדר וזהו בחי' ספירת העומר כמבואר בכתבים. כי פסח הוא בחי' חסד שעל ידי זה קוצרין את המלכות חכמה תתאה מגלות של הד' מלכיות וזה החסד צריכין לקבל ע"י תוכחה כ,ש שם במאמר הנ"ל. אבל בתחילת ההתגלות (קודם מתן תורה) איך שייך תוכחה (כי תוכחה היא בחי' דינים, ואז מתוקף הגלות לא הי' באפשר שיתגלה החסד ע"י תוכחה כדי שלא יתאחזו הדיינם ביותר). ואז היה ההכרח שיבא האור החסד מלמעלה בבחי' אתערותא דלעילא בלי אתערותא דלתתא כלל. אבל אח"כ שמסתלק האור צריכין לקבלו בהדרגה ע"י תוכחה שמשם מתגלה החסד. וזה בחי' עומר שעורים שהוא מנחת קנאות בחי' תוכחה בחינת מה שמקנא ומוכיח הבעל לאשתו אל תסתרי עם איש פלוני, כך התוכחה של הצדיק שמוכיח את כנסת ישראל לבל יסתרו עם איש פלוני. וזהו אל תסתרי, אל תסתרי דייקא. כי כל הרהורי ע"ז דהיינו כל הכפירות הבאים על איזה אדם, זה בחי' ניאוף בבחי' האשה המנאפת תחת אשה תקח את זרים, שזה נאמר שם על חטא ע"ז בחי' פגם אמונה. וזהו אל תסתרי וכו' כי כל המשחבות הללו הם בלט בסתר ואין איש יודע מהם כ"א בוחן לבבות בבחי' פן יהיה בכם איש אשר יעשה פסל ומסכה ושם בסתר. ודרז"ל בסתרו של עולם וכו'. ועיקר התוכחה של הצדיק לכנסת ישראל הוא על האמונה שהיא יסוד כל התורה כולה כנ"ל. וזהו אל תסתרי עם איש פלוני שלא יניח לכנוס אצלו הכפירות של איש פלוני דהיינו הבע"ד. ולא יניח אותו לטמא דעתו חס ושלום רק יגרש מדעתו ולבו כל אלו המחשבות והבלבולים ולא יטעון עמהם כלל. רק יסלקם מדעתו לגמרי. ויעשה עצמו כבהמה ויסמוך על אמונה לבד כמ"ש (תהלים ע' ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך. וזה בחי' מנחת שעורים שהוא מנחת קנאות שהוא מאכל בהמה בחינת בהמות הייתי עמך כנ"ל וזהו בחי' התוכחה שהיא בדרך בזיון לפעמים. וזהו ג"כ בחינת מנחצת קנאות דהיינו תוכחה שבאה מן השעורים שהוא מאכל בוזי של בהמות בחי' התוכחה שבאה בדרך בזיון ועל ידי זה נמשך החסד שעל ידו קוצרין את המלכות כנ"ל. וזה בחי' ספירה שהואבחי' צמצומים של השגת אלקותו ית' בחי' חכמה תתאה הנ"ל. כי לפני אחד מה אתה סופר ואין שייך שום ספירה כלל. וע"כ עיקר ההתגלות הוא ע"י צמצומים שהם בחי' ספירות בחי' ספירה ומנין. כי בהצמצומים כביכול שייך מנין שזה צמצום ראשון וזה צמצום ב' וכו' וזהובחי' ספירת העומר שסופרין הימים להעומר כי הימים הם בחי' מדות וצמצומים בחי' ומדת ימי וכו' (שם ל"ט) ואלו הצמצומים א"א שיתגלו כ"א ע"י עומר שעורים מנחת קנאות בחי' תוכחה. כי ע"י זה נתגלה החסד שעל ידי זה קוצרים את המלכות מהגלות וכו'. וזה בחי' קצירת העומר. קצירה דייקא בחינת וקצרו לפי חסד הנ"ל. כי עומר הואלשון מדה בחי' חכמה תתאה הנ"ל בחי' והעומר עשירית האיפה היא. שהיא לשון מלכות כידוע שהיא בחי' מדות וצמצומים להשגת אלקותו ית' כנ"ל. וזה שעורים בחי' שיעורין דאתוון דאורייתא. וזה בחי' הנפת העומר שקוצרין בחי' החכמה תתאה ומעלין ומניפין אותה לשרשה למי' שד' רוחות העולם ומעלה ומטה שלו דהיינו להשיג אלקותו ית':

אות טז וע"כ ביום ראשון של הספירה ביום קצירת העומר היה מפלת המן עמלק. כי אז קוצרין המלכו תחכמה תתאה מהם בבחי' חתכו לד', הנאמר באגג מלך עמלק כנ"ל במאמר הנ"ל ואז אין להם שום חיות. וע"כ אז הוא מפלתו של המן עמלק שכלול מכל הד' מלכיות כמבואר במאמר הנ"ל לענין אגג מלך עמלק. וכן כמה אומות שונאי ישראל היה להם מפלה גדולה בלילה זו של קצירת העומר מדין וסנחריב וכו' כי כולם חיותם מחכמה תתאה כשנופלת בגלות אליהם. ועל ידי קצירת העומר נתגלה חסד כי בלילה הראשונה של הספירה הוא חסד שבחסד. ועל ידי זה קוצרין וחותכין את המלכות מהם ומעלין אותהאל אור הפנים. ואז הוא מפלת כל האומות שכלולים בד' מלכיות וכנ"ל:

אות יז ו ע"כ סופרין שבע שבתות מ"ט יום שהם כלליות כל הצמצומים בחי' מ"ט פנים לתורה. ואז ביום החמשים שהוא שבועות הוא מתן תורה. ואז עיקר התגלות אלקותו ע"י אלו הצמצומים כי אז עולה המלכות אל אור הפנים שהוא בחי' דיקנא קדישא כי בשבועות נתגלה הש"י כזקן מלא רחממים. אמן ואמן:

שייך לעיל אות יח כי אע"פ שאין משיגין האור הגדול כלל. אעפ"כ על ידי זה נתחזק האמונה. כיכל חד לפום מה דמשער בלביה מבין ומשיג בבירור השתוקקות אמונתו ית'. וזה הדבר א"אל באר. כי הוא לכל חד לפום מה דמשער בליבה. אבל לעולם אחר כל המופתים וכל ההתגלות הכל לא היה כי אם בשביל שתתחזק האמונה הקדושה:

וע"כ אחר שעשה משה רבינו כמה נסים לישראל במצרים ועל הים. ועשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים ועשרה על הים וכו'. וראו מסות גדולות ומופתים נוראים כאלו. וגם גילה להם השגות עצומות ונוראות כי בודאי כששאל משה להש"י מה שמו מה אומר אליהם. והש"י גילה לו אז שמותיו הקדושים בודאי היה מגלה להם בזה סודות גדולות ונוראות בהשגת סוד שמותיו הקדושים שבהם כלולים כל סודות הגבלה. וגם ראטתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא. מכ,ש מה שראו בני ישראל. מכ"ש מה שראו הראשים והגדולים והזקנים. ואחר כל אלה נאמר וירא ישראל את היד הגדולה וכו' ויאמינו בה' ובמשה עבדו. ראה והבן וחכם שאחר כל ההשגות והידיעות והמופתים עדיין צריכםי לאמונה כי כל ההשגות והמופתים וכו' לא באו אלא בשביל אמונה לכל חד לפום מה דמשער בלביה שעל ידי זה נתחזק אמונתו ביותר כנ"ל. בחי' וירא ישראל את היד הגדולה וכו' ויאמינו בה' וכו' כי ע"י הראיה וההשגה הגדולה שהשיגו אז. וראו מופתים נוראים בגשמיות כאלה בקריעת ים סוף וכו' ע"י זה נתחזק אמונתם מאד כי לעולם צריכין להתחזק באמונה להאמין בהש"י ובהצדיקי אמת בפשיטות בלי שום חכמות. כי עיקר היא האמונה הפשוטה כנ"ל: